בית שערים יורה דעה חלק ב· רבי עמרם בלום
תשובה שמה
עוד להגאון הנ"ל נר"ו
בספרו פ' בא בדבר הלכה הק' לפ"מ שנסתפק גוו"ד כלל כ"ב למ"ד לשאב"מ אין לוקין אם הלאו הזה ניתק לעשה וביטל העשה בידים מי נימא כיון דעיקר הלאו תלוי בביטול העשה הוי כלאו שיש בו מעשה ולוקין א"כ מאי פריך בתמורה ד' ור"י האי והנותר ממנו עד בוקר באש תשרופו למאי אתי האי איצטריך שאם ביטל העשה בידים יתחייב מלקות והאריך בפלפול:
ואני תמה הלא תוס' שם הקשו דאיצטריך להורות לנו דין שריפה ותי' דמן הסמוכות פריך למאי הלכתא כתביה הכא סמיך ללאו אי לאו לנתוקי אתי ליכתביה במקום אחר ולכאורה יש להבין הא כתבו תוס' שם ד"ה וכל דאפילו לאביי דס"ל דלא הוי לאו הניתוק לעשה אלא בסמוך העשה ללאו ומקיים העשה בידיה מ"מ היינו דוקא ביכול לקיים העשה קודם הלאו כמו במעשר שם אבל בגזילה דא"י לקיים העשה קודם עבירה הלאו הוי ניתק גמור א"כ גבי נותר נמי א"י לקיים העשה קודם עבירת הלאו דאין כאן עשה כלל קודם עבירת הלאו והוי ניתק גמור וא"כ אי נמי לנתוקי לאוי קאתי נמי יכול לכתביה במקום אחר וע"כ דזה אינו קושי' דלכתביה דוקא במקום אחר לכן היה נ"ל דבר חדש דהא דאמרינן בלהנל"ע דלוקין בלא קיימו או בביטלו היינו דוקא בלא סמיך העשה ללאו אבל בסמיך העשה ללאו אין לוקין כלל אפי' בבטלו ומכס"כ בלא קיימו דלהכי ניתקן הכתוב לעשה לומר שאין מלקות בלאו זה וכמו בתמורה אי לאו דלא אתי חד עשה ועקר תרי לאוין לא הוי לוקין אף דאין בידו לתקן הלאו כלל ועיין יומא ל"ו ותוס' חולין פ"ח ד"ה הנח ודוקא באונס שייך קיימו ולא קיימו וביטלו ולא ביטלו אף שהעשה סמיך ללאו מ"מ הא הוי לאו שקדמו עשה שהעשה כתוב קודם הלאו ובשילוח הקן אף דהעשה כתיב אחר הלאו מ"מ משכחת קיום העשה בלי עבירת הלאו כגון שנטלה ע"מ לשלח דלאו ליכא עשה הוא דאיכא כדאמרינן חולין דף קמ"א ועיין מקו"ח סוס"י ת"ל אבל בנותר דהעשה כתיב אחר הלאו וסמוך ליה וגם לא משכחת קיום העשה קודם עבירת הלאו שפיר י"ל דנתקו הכתוב לגמרי ממלקות והכי דייקא לישנא בא הכתוב ליתן עשה אחר ל"ת לומר שאין לוקין עליו וא"כ א"ש אי לנתוקי לאוי קאתי הוצרך לכתוב כאן כדי שלא ילקה אפי' בלא קיימו ואפי' בביטלו וא"ש ולפ"ז מיושב קושי' פר"מ דא"א לומר שנכתב כאן שאם ביטל העשה בידים ותחייב מלקות דאדרבה כיון שנכתב כאן אין לוקין אפי' ביטלו וא"כ קשה ודאי שלא היה לו לכתוב כאן כדי שילקה בביטל העשה:
ואולי יש לחלק דוקא לאו דגזילה הוי ניתק גמור אף דאין העשה סמוך משום דא"א לקיים מעשה השבה קודם שגזל אבל בנותר נהי דמצות שריפה א"י לקיים קודם עבירת הלאו אבל מעשה שריפה בעלמא יכול לקיים קודם עבירת ל"ת לכן לא הוי ניתק גמור אלא בסמוך העשה ללאו ולק"מ מה שהקשיתי:
אבל באמת אינני מבין לא ספיקו של גוו"ד ולא קושית מעלתו הא אמרינן במכות דף ט"ז דלא משכחת בטלו רק בשילוח הקן ואונס שגירש והני תרתי לאו שיש בה מעשה נינהו וא"כ אין מקום לספק זה דלא משכחת ביטלו כלל בלאו שאין בו מעשה ואף כי נמצא באחרונים הרבה קושיות על גמרא זו דמשכחת בטלו מ"מ צריכין אנו לתרץ קושיות שלהם ואין כח לדחות גמרא מפורשת ואולי אפשר לומר דר"י לא אמר דלא משכחת בטלו אלא בהני תרתי רק בלאו שיש בו מעשה אבל בלאו שאין בו מעשה משכחת הרבה להנל"ע דשייך בהו בטלו אלא דלפי"ז לא יצדק מה שהק' גוו"ד שם הא איכא נותר וחמץ דהני לשאב"מ נינהו ונהי דחמץ אפשר במעשה שקנה חמץ בפסח מ"מ לא חשיב ליה כיון דאפשר גם בלא מעשה ואם נאמר דמשו"ה לא חשיב לאו שאין בו מעשה משום דאין בו נפ"מ דבלא"ה אין לוקין א"כ נפשוט דאפי' בביטל העשה אין לוקין וכמ"ש גוו"ד שם וא"כ ליתא לדברי פר"מ נ"י:
והעולה על רוחי להצדיק דבריו כנ"ל דר"י לא קאי רק בלאו שיש בו מעשה כשילוח הקן ואונס שגירש לס"ד ופאה לפי המסקנא אבל לאו שאין בו מעשה לא קחשיב משום דאין בו נפ"מ דס"ל לאו שאין בו מעשה אין לוקין ומ"מ לא נפשוט ספיקא דגוו"ד דר"י בעי למימר דבפני תרתי משכחת פלוגתא דקיימי ולא קיימי ובטלו ולא בטלו וכמו דאמרינן אח"כ ומשכחת לה בקיימו ולא קיימו וביטלו ולא ביטלו אבל בלאו שאין בו מעשה הרי הפלוגתא להיפוך דלמ"ד קיימו לא לקי כלל ולמ"ד ביטלו לקי בביטל העשה וא"ש:
ובגוו"ד שם הק' מתוס' שבועות ג' שהקשו ומנלן דהטעם משום דאין בו מעשה דילמא הטעם משום התראת ספק ותירץ דמשמע דפטר אפי' נשבע על הככר וזרקו לים והתרו בו בשעת זריקה וקשה הא א"כ הוי נמי לאו שיש בו מעשה ועכ"ח כיון דעיקר הלאו הוא במה שאינו אוכל הככר תו לא הוי מעשה וה"נ דכותיה עיי"ש, ולפענד"נ לחלק בשלמא התם אפשר לעבור הלאו בלי מעשה זריקה שלא יאכלנו כל היום אבל בלאו הנל"ע ואין בו מעשה א"א לעבור על הלאו בלי מעשה ביטל העשה וכמ"ש רש"י במכות ט"ו ע"ב שגמר הלאו בביטל העשה תלוי שפיר י"ל דמקרי יש בו מעשה וכמ"ש הוא עצמו שם לענין ד"א:
ונבהלתי מראות מ"ש שם בנותר שהתרו בו קודם אור היום והשליך לים דלא הוי מעשה כיון דהאי שעתא לא מטי זמן חיובא עדיין ולא חל עליו עבירת הלאו ומכי מטי זמניה שב ואל תעשה הוא משא"כ כאן דהותיר ואח"כ ביטל העשה בידים דהלאו נגמר בביטול והוי יש בו מעשה וגם אח"כ לחלק יצא בין נותר שהשליך קודם אור היום ובין נידון דמל"מ פ"ג מביאת מקדש הכ"א והוא פלא דנותר שהשליך לים קודם אור היום הרי הוא כמבוער ואינו עובר בבל תותירו כלל רק עושה איסור שמפסיד קדשים בידים והוי כמו ששרפו קודם אור היום דליכא בל תותירו כלל גם אחר שעלה ע"ה שהרי לא הותיר ול"ד לתוס' שבועות הנ"ל שגם אחר זריקה עובר על השבועה שלא אכל הככר היום רק שהוא אונס שכבר אינו בעולם אבל כאן ליכא עבירת בל תותירו כלל דהרי גם בחמץ הוי כמבוער במטיל לים עיין רס"י תמ"ה אפי' בעיניה ועיין פסחים כ"ח ואפילו לר"י דאין ביעור חמץ אלא שריפה היינו לענין קיום מצות תשביתו אבל פשיטא דאינו עובר בב"י אחר שמטיל לים וה"נ אינו עובר בבל תותירו וצ"ע:
ומדי דברי בתוס' שבועות הנ"ל ראיתי לעורר במ"ש שם ומיהו הא נמי חשיב התראת ספק למ"ד ביטלו ולא ביטלו דחשיב התראת ספק אפי' שיבר כנפיה בפ"ב דמכות דף ט"ו ובהגהות רע"א תמה בשלמא התם בשעת שבירת כנפיה אינו עבירת הלאו אלא ביטול העשה ויתחייב מלקות למפרע על שעת לקיחה שאז צריך להתרות בו ובשעת לקיחה הוי הת"ס שמא לא ישבור כנפיה אבל הכא דעבירת הלאו היא בשעה שעובר על השבועה וכיון דאנו דנין לחייבו בהטלתו לים לדונו בלאו שיש בו מעשה דבהטלה זו עובר על שבועת שאינו אוכלו א"כ ההתראה היא עתה כשמטילו לים ולא הוי הת"ס עיי"ש והוא פלא דאזיל בתר איפכא דקושי' תוס' היה מנ"ל דמשום לשאב"מ דילמא משום הת"ס ותירץ בזרק הככר לים דהוי התראת ודאי ומ"מ הוי לאו שאב"מ ואיפכא קשה כיון דלא הוי הת"ס משום שעובר בזריקתו א"כ יש בו מעשה וזה הק' גוו"ד הנ"ל ושפיר קא מפרק לה אבל מה שהבין הוא דתוס' תירץ דזה מקרי יש בו מעשה אין לו ביאור כלל איך תירץ קושיתם בזה וצ"ע ומצוה ליישבו:
אבל מ"מ גוף הקושיא קשה דהתם בשעת הלקיחה הוי הת"ס שמא לא ישבור כנפיה אבל כאן הוי התראת ודאי כיון שזרקו לים ודאי לא יאכלנו ומה ענין זל"ז וסבור הייתי לומר דס"ל לתוס' דודאי בשעה שזרקו לים לא עבר עדיין על הלאו שהרי יש שהות עדיין לאכול כל היום ואינו עובר בלאו עד רגע אחרונה של היום וזה היה דעת גוויר שם דמשו"ה לא מקרי יש בו מעשה משום דבשעה שזרקו עדיין לא עבר על הלאו עד רגע אחרונה של היום ואז עובר בשב ואל תעשה אלא דאפ"ה לא הוי הת"ס כיון שזרקו לים ודאי לא יאכלנו והוי התראת ודאי וע"ז הקשו הא למ"ד ביטלו ולא ביטלו הוי הת"ס אפילו שיבר כנפיה והתרו בו בשעת שבירה משום דהתראה בשעת עבירת הלאו בעינן וא"נ ה"נ מה שהתרו בו קודם זריקה לא הוי התראה בשעת עבירת הלאו שהוא ברגע אחרונה של היום ואי שמתרין בו אח"כ בסוף היום הא הוי הת"ס כמ"ש רש"י בדף כ"א שם שאין המתרה יכול לכווין שיעבור היום תכ"ד של התראה, אבל לא נהירא לי דאחר שזרקו לים בלי טעם דהת"ס נמי ל"ש התראה דהא אנוס הוא וא"י לתקן ועוד דתוס' כתבו מתחילה והתרו בו בשעת זריקה והו"ל לתוס' להקשות הא לא הוי התראה בשעת עבירת הלאו כדמוכח למ"ד בטלו ולא בטלו דחשיב הת"ס אפי' שיבר כנפיה ועכ"ח דלא מהני התראה בשעת שבירה משום דבעינן התראה בשעת עבירת הלאו אבל מ"ש ומיהו הא נמי חשיב הת"ס אין לו מובן:
לכן לבי אומר לי כוונה אחרת בדברי תוס' ואקדים דתמוה בעיני מ"ש תוס' למ"ד בטלו ולא בטלו דחשיב התראה ספק אפי' שיבר כנפיה בפ"ב דמכות ט"ו דנראה מדבריהם דשיבר כנפיה מקרי בטלו והרי להדיא אמרינן חולין קמ"א ע"א כל כמה דלא שחטה לא עבדיה ללאו עיי"ש ושם ע"ב האי דגזינהו לגפה וכו' א"ל זיל רבי לה גדפיא ושלחה וכו' מוכח דלא מקרי בטלו אלא בשחטה, אבל לפענ"ד הוא עפימ"ש תוס' מכות ט"ו ד"ה במאי דלמ"ד קיימי לא הוי הת"ס דמוקמינן אחזקה שלא יקיים אבל למ"ד בטלו הוי הת"ס שמא לא יבטל דהוי מחוסר מעשה הביטול ע"ש ולפ"ז כונת תוס' דנשבע על הככר וזרקו לים והתרו בו בשעת זריקה שזרקו באופן שעדיין יכול ליטלו ולהוציאו משם דהת"ס לא הוי דהרי כבר ביטלו ומחוסר מעשה הוצאה שלא יהיה בטלו ואם כן מוקמינן אחזקה שלא יוציאו והוי התראת ודאי:
אלא דלפ"ז איך אמרינן במכות ט"ו דלמ"ד בטלו לא משכחת בשילוח הקן התראת ודאי הא משכחת בשיבר כנפיה קודם שלקח האם על הבנים והוי התראת ודאי אף שאפשר לרפאותה ולשלחה מ"מ מוקמינן אחזקה, שלא ירפאה כיון דמחוסר מעשה אעכ"ח צריך לומר כיון דלמ"ד ביטלו לא נגמר עבירת הלאו עד שביטל העשה אם כן כל זמן שאפשר שלא יהיה ביטול העשה אפי' ע"י מעשה עדיין לא נגמר עבירת הלאו והוי הת"ס וכמ"ש רש"י שם וא"כ ה"נ כיון דעדיין לא נגמר עבירת הלאו עד רגע אחרונה של יום כיון שיוכל להוציא הככר מן הים אף דהוי מחוסר מעשה מ"מ הוי הת"ס וזה כונת תוס' ומיהו הא נמי חשיב הת"ס למ"ד ביטלו ולא ביטלו דחשיב הת"ס אפילו שיבר כנפיה אבל בזרק באופן שא"י להוציאו בלא"ה ל"ש ביה התראה דעכשיו אינו עבירת הלאו עד רגע אחרונה של יום ואחר שזרקו אנוס הוא וכמש"ל ולפי זה לק"מ קושי' הנ"ל:
וביישוב קושי' אחרונים לרב אשי דס"ל זבחים כ"ט ע"ב דלאו שאין בו מעשה אין לוקין תקשי קושית הגמרא האי והנותר למאי אתא ואי כתירוץ הגמ' דאתי שלא לשרפו ביו"ט הא לר"א לא צריך קרא ע"ז דהא יו"ט עשה ול"ת כדאמר בשבת כ"ה נ"ל דתוס' פסחים כ"ט כתבו דמשהה חמץ ודעתו לבערו אינו עובר ושג"א סי' פ"א האריך בהרבה קושיות ומקו"ח סוס"י ת"ל תירץ דודאי בכל לאו הנל"ע אסור לעבור אפי' ע"מ לקיים העשה אח"כ אבל בלאו שקדמו עשה שפיר י"ל דאם עובר ע"מ לקיים העשה אין כאן איסור כלל עיי"ש טעמו ונימוקו ותיתי לי שתלי"ת קיימתי מסברא דנפשאי ולפ"ז ק"ל מ"פ ור"י האי ונותר וכו' הא איצטריך להורות דין שריפה כקושי' תוס' ואי כתי' ת תוס' דלכתביה במקום אחר דלמא אי הוי כתיב במק"א הו"א דפי' הקרא והנותר ממנו עד בוקר באש תשרופו דהאי עד בוקר קאי אלמטה עד בוקר באש תשרופו כדי שלא יבא לידי נותר והוי לאו שקדמו עשה וא"כ במותיר ע"מ לשרפו אין אי' כלל ולהכי כתיב בתר לא תותירו שיהיה נל"ע ולא לאו שקדמו עשה כדי לאשמעינן דאסור להותיר אפי' ע"מ לשרוף אח"כ ואין לומר דגם אי הוי כתיב במק"א אין לטעות דהוי לאו שקדמו עשה לשרוף קודם שיבא לידי נותר דהא הוא יו"ט ואין עדל"ת ועשה ואי דגם שריפת נותר עשה ול"ת זה לא מהני לדחות כמש"כ רש"י ב"מ ל' ועיין ש"מ שם ז"א דכאן דקבוע ליה זמן קודם שיעבור על בל תותירו ל"ש זה דגזה"כ הוא לשרוף אז והוי כמו הני דכתיב בהו במועדו ואף דפסחים ה' מוכח דאך ביום הראשון הוא בעיו"ט משום דביו"ט אסור לשרוף ולא אמרי' כיון דזמנו קבוע ביו"ט שרי היינו דמה"ת אמרינן דבאמת לא קבעה התורה הזמן ביו"ט רק מעיו"ט אבל כאן אי הוי מ"מ צריך לשרוף קודם שבא לידי נותר א"א רק ביו"ט ושפיר יש מקום טעות אי נכתביה במק"א אמנם לק"מ דר"י שבתוס' פסחים לא הוכיח זה רק לפי אוקימתא דר"א שם אבל לשאר אמוראים שם דמוקי להו במילי אוחרי ל"ל האי סברא כלל אלא אפי' בלאו שקדמו עשה ועובר הלאו ע"מ לקיים העשה נמי איכא איסורא ופריך שפיר להני אמוראי ור"י האי והנותר למאי אתי אבל ר"א לשיטתו לק"מ כקושי' הנ"ל וא"ש ומעין פתיחה סמוך לחתימה, נזכה לעסוק בתורת ה' תמימה, ולעבדו עבודה תמה, עדי יבנה עיר ד' שמה, ידידו ואוהבו הנאמן הדוש"ת:
עמרם הק' בלוהם בק"ק הנ"ל