בית שערים יורה דעה חלק ב· רבי עמרם בלום
תשובה שמד
שיל"ת ב' אויפאלו תרמ"ו לפ"ק:
ביומא דחנוכה, שלום וברכה, לאהובי מחותני וחביבי הרב הגאון הגדול, מעוז ומגדול, צדיק תמים ראש בשמים, כקש"ת מו"ה יודא מודרין נ"י:
מכתבו היקר וספרו הנחמד פרי העץ אשר שלח לי מנחת ביכורי קשו"ר חיתו"ן קבלתי בעטו עט סופר וברכתי ברכת הנהנין ועל פרי העץ אני אומר, ברוך הגבר, חובר חבר, יודא גבר באחיו בדברים מתוקים מנוצצים כברקים, וגם ברכתי ברכת המצוה ופקודתו שמרה רוחי לדבר על לב האנשים הנקובים בשמותם ואני זאת בריתי אותם להגיד להם את פרשת גדולתו, על ישראל הדרתו והבטיחו לשלוח מנתו, אבל איננו יודע אם שמרו הבטחתם, ובזה הנני חותם בהבאת תודה ומדחלות לחלות פני אל בעד אריכות ימיו ושנותיו בנעימים כנפש ידידו ואוהבו הדוש"ת כל הימים, ומאשר יקרו דבריו בעיני נכבדו ומצאתי בהם טעם זקנים, אמרתי לשעשע בדבריו היקרים מפנינים:
מה שהאריך בפ' וישלח דבעונש שהיא בשינוי טבע גם הצלה ראויה להיות בשינוי טבע כעין זה אמרתי ליישב קושיא אשר ראיתי בספר חדש שערי צדק יו"ד סי' קס"ט על נובי"ק אה"ע סי' יו"ד שחידש דבייבום ל"ש חשש קטלנית משום דשומר מצוה לא ידע דבר רע [עיין בתשו' הרא"מ ח"א ומהרלנ"ח סי' ל"ו הביאו חכ"צ סימן א'] וק"ל א"כ בערל שמתו אחיו מחמת מילה אמאי אין מלין אותו משום חשש סכנה נימא שומר מצוה לא ידע דבר רע והאריך בזה:
וחכם אחד תי' דבמתו אחיו מחמת מילה שאני שהרי הוחזק ג"פ דשמירת המצוה לא הגין עליהם אבל לא נהירא לי כיון דאמרי' שומר מצוה וכו' נימא דודאי לאו מחמת מילה מתו ואפי' בספק נפל אמרינן בשבת קל"ז דדוקא בפיהק ומת פליגי אי חי הוא או מת אבל בלא פיהק תליא המיתה בד"א ועיין ב"ק דף י"א ע"ב ומנחות ל"ז ובכורות מ"ט ותוס' שם ועיין באה"ע סי' קנ"ו:
אמנם לפענד"נ דא"כ תקשי גם על' הלכה רווחת בישראל דפקוח נפש דוחה שבת וכל המצוות ואמאי נימא שומר מצוה וכו' ויקיים המצוה ולא ידע דבר רע ואי משום דכתיב וח' בהם א"כ נילוף מיני' דלא סמכינן אהאי דשומר מצוה וכו', לכנ"ל לחדש דודאי הא דשומר מצוה אינו בטבעו של עולם כמ"ש רמב"ן בחומש פ' לך ור"פ וארא ופ' אם בחוקותי שכל הברכות בשכר שמירת המצוות הם נסים ואינם בטבע וא"כ לא סמכינן על סברא זו אלא במקום שאין הסכנה בטבע כגון בקטלנית שאינו בטבע שימותו אנשים דקי"ל כמ"ד ביבמות ס"ד מזל גורם ועיין כ"מ פכ"א מא"ב הלכה ל"א ואה"ע סי' ט' ואולי אפי' למ"ד מעין גורם אינו בטבע בדרך הרפואה רק בדרך סגוליי ולכן בזה שפיר מהני סברא דשומר מצוה אף שאינו בטבע כיון שגם הסכנה אינו בטבע אבל בפקנ"פ שהסכנה הוא בטבע לא סמכינן אסברא דשומר מצוה שאינו בטבע שהתורה לא תסמוך דינים על הנס כמ"ש רמב"ן שם פ' בחוקותי [ע"ל סי' קמ"ב] ואדרבה מחויב לקיים וחי בהם וה"נ בערל בערל שמתו אחיו מחמת מילה דהסכנה הוא בטבע כדאמרינן ביבמות דף הנ"ל איכא משפחה דרפי דמא ואיכא משפחה דקמיט דמא ועיין ב"ש סימן ט' סק"ז לכן לא מהני ביה סברא דשומר מצוה שאינו בטבע:
וסמוכין מצאתי לדבריי ברמב"ם בפיה"מ ביומא דף פ"ג שכתב ואין הלכה כרמב"ח בזה וכו' כי זה אינו מועיל אלא בדרך סגולה וחכמים סוברים כי אין עוברין על המצוות אלא ברפואה בלבד ר"ל בדברים המרפאין בטבע והוא דבר אמיתי הוציאו הדעת והנסיון הקרוב לאמת אבל להתרפאות בדברים שהם מרפאים בסגולתן אסור וכו' עיי"ש הרי שמחלק לגבי פקנ"פ בין דברים המרפאים בטבע או דבר המרפא שאינו בטבע והוא סיוע לדברינו, ולפמ"ש פר"מ יש להסביר עוד דמשו"ה בדבר שאינו מרפא בטבע רק בסגולה אסור דכיון דרוצה לסמוך על דבר שאינו בטבע שוב אמרינן אדרבה ישמור מצות ד' ויסמוך על שומר מצוה אף שאינו בטבע כיון שגם בעבירת המצוה סמוך על דבר שאינו בטבע:
ובזה הנה מקום אתי לפרש מקרא שכתוב בפ' אחרי ושמרתם את חוקותי וכו' אשר יעשה אותם האדם וחי בהם ובת"א ויחי בהון בחיי עלמא כי חכז"ל דרשו מהאי קרא וחי בהם ולא שימות בהם דפקנ"פ דוחה כל המצוות וחידש אונקלוס דזה דוקא אם החולה והרפואה הוא בטבע ובמנהגו של עולם וזה ויחי בהון בחיי עלמא אבל אם אינו במנהגו של עולם ל"ש וחי בהם ואדרבה אמרינן שומר מצוה לא ידע דבר רע וכרמב"ם הנ"ל וכמ"ש ופסק הלכה כחכמים ביומא הנ"ל [ועיין לעיל סימן שכ"ח]:
ובזה יש לפרש מדרש תמוה שומר מצוה לא ידע דבר רע זה אסתר שהיתה עסוקה במצות ביעור חמץ ועת משפט ידע לב חכם זה מרדכי שנאמר ומרדכי ידע את כל אשר נעשה כי הרמב"ן פ' אמור כתב בפסוק חמץ תאפינה כי איסור החמץ מפני שירמוז אל מה"ד כי נקרא חמץ וכו' מלשון מעול וחומץ כי יגזל מהם טעמם וכו' ובעבור שהקרבנות לרצון לשם הנכבד לא יבואו מן הדברים אשר להם היד החזקה לשנות הטבעים וכו' מבואר דחמץ מורה על שינוי טבע והנה אסתר לא רצתה ללכת אל אחשורוש ואמרה מעיקרא באונס ועכשיו ברצון כי סברה גזירתו היא חוץ לטבע להשמיד מיד ולהרוג אומה שלימה או להרוג אשתו בשביל אוהבו וכיון שאין הסכנה בטבע אסור לעשות הצלה בעבירה משום פקנ"פ ול"ש וחי בהם רק אדרבה שומר מצוה וכו' אבל מרדכי ידע את כל אשר נעשה כי כבר הרג ושתי בשביל אוהבו ומלך טיפש היה כמחכז"ל והגזירה הוא בטבע וכמשל בעל התל עם בעל החריץ שאחכז"ל וא"כ ל"ש שומר מצוה ושייך וחי בהם ומותרת להבעל לאחשורוש ברצון אף דהוא גילוי עריות מ"מ פקנ"פ דוחה דאסתר קרקע עולם היתה וזה שומר מצוה לא ידע דבר רע זה אסתר שהיתה עסוקה במצות ולא רצתה להבעל ברצון לאחשורוש כי חשבה שהוא רק ביעור חמץ לבטל סכנה שאינו בטבע רק בשינוי כחמץ כמ"ש רמב"ן הנ"ל ולזה מהני שומר מצוה ול"ש וחי בהם ולב חכם יודע עת ומשפט שהסכנה הוא תחת העת והזמן ומשפט הדין בטבע זה מרדכי דכתיב ומרדכי ידע את כל אשר נעשה כנ"ל וא"כ ל"ש שומר מצוה ולכן פסק דמותרת להבעל לו משום וחי בהם: