בית שערים יורה דעה חלק ב· רבי עמרם בלום
תשובה שמב
שיל"ת ב' אויפאלו ד' תשא סת"ר לפ"ק:
כנהר שלום לב"ג הרב הגדול בתורה, ועמל בתורה, חו"ב זך הרעיון, ומטיב הגיון, כמו"ה אשר אנשיל הלוי נ"י יונגרייז רב דקהל יראים בדיאנדיאש:
מכתבך הגיע עדי בזמנו אבל לא זמנו של זה כזמנו של זה וענינים רבים אשר סביב שתו עלי מנעוני עד היום מבוא בתשובה על שאלתך באשה שמלו בנה הראשון ומת מחמת מילה ומלו בנה השני וחיה יחיה גם עתה ועד עולם ומלו בנה השלישי ומת מחמת מילה ועכשיו ילדה בן רביעי ונפשך בשאלתך אם צריך להמתין עד שיגדל ויתחזק כחו למולו כדין מי שמתו אחיו מחמת מילה המבואר ביו"ד סי' רס"ג סע"ב:
תשובה: זו לא שמענו כיוצא בזו שמענו ביו"ד סי' קפ"ז ס"א לענין רואה דם מחמת תשמיש שכתב המחבר אם בכל ג' פעמים רצופין ראתה דם ופי' הש"ך סק"ג כלומר בלי הפסק תשמיש של היתר בינתים וכן הוא לשון הרמב"ם פכ"ה מאישות ה"ח אם אירע זה פעם אחר פעם שלשה פעמים סמוכות זו לזו הרי זו אסורה לישב עם בעלה וכו' ומבואר דלא נתחזקה ברואה דם מח"ת אלא ברואה מח"ת פעם אחר פעם סמוכות ורצופות אבל באינם סמוכות לא הוי חזקה וה"נ כיון דלא איתחזק תרי זימני רצופין זאח"ז לא מקרי חזקה שימותו בניה מחמת מילה:
אלא דדברי ש"ך תמוהים אצלי דאם יש תשמיש של היתר בינתים מאי אריא משום דאינם רצופין הרי אפילו איתחזקה ברצופין וג' אצבעות ושימשה אח"כ באיסור ולא ראתה מחמת תשמיש נמי מותרת דתשמיש זה שלא ראתה בו עדיף מבדיקת שפופרת וכמ"ש רמ"א סי' הנ"ל סוס"י ובשלמא בדברי רמב"ם יש לפרש דבעינן דוקא סמיכות אבל אם היה בינתים תשמיש שאינו של היתר ולא של איסור וכגון שלא בדקה עצמה אחר תשמישיה שהי' בינתים לא הוחזקה ברואה דם מ"ת אבל על הש"ך שכתב תשמיש של היתר קשי' כנ"ל:
הן אמת דלפמ"ש החוו"ד שם אות ב' דאם בדקה עצמה ב' פעמים סמוך לתשמיש וראתה ואח"כ שימשה כמה פעמים בלא בדיקה כלל ואח"כ בדקה עצמה תיכף אחר תשמיש פ"א ומצאה דם דהוי כג"פ רצופין והוחזקה ברואה דם מ"ת גם ברמב"ם א"א לפרש כנ"ל, ואולי יש לחלק דחוו"ד לא כתב רק אם רוב מג' ראיות מ"ת היו רצופין מצטרפת ראי' ג' מחמת תשמיש אע"פ שהוא מופלג אבל אם כל ג' ראיות מ"ש מופלגים זו מזו ובינתים שימשה בלא בדיקה לא הוחזקה ברואה דם מחמת תשמיש לרמב"ם כיון שאינן סמוכות וכדאמרי' בנדה ט"ל דבחזאי ריש ירחא וה' בירחא וחזאי בריש ירחא וה' בירחא והשתא חזאי בה' בירחא ובריש ירחא לא חזאי אינו קובעת ווסת בימי נידתה כיון דהרוב מקביעות ווסת היה בימי נידותה ממעין פתוח אבל בחזאי ריש ירחא וריש ירחא וכ"ה בירחא ובריש ירחא קבעה ווסת בריש ירחא כיון דהרוב שני ראיות היה ממעין סתום וא"כ שפיר י"ל ברמב"ם כנ"ל אבל על הש"ך קשי' כנ"ל:
ועכ"פ בנ"ד שהשני חי וודאי הוי כמו ביאת היתר בינתים ולא הוחזקה במתו בניה מחמת מילה ואין לחלק ולומר דוקא התם בעי סמוכות משום דרואה דם מ"ת בתורת ווסת אתאינן עלה וקיי"ל ווסת דרבנן וכ"ש וסת שע"י מעשה לכ"ע הוי רק דרבנן ומכ"ש יותר ברואה מ"ת דקי"ל דרוב נשים אינן רואות מחמת תשמיש משא"כ במילה שהוא ספק סכנת נפשות לא בעינן סמוכות וגדולה מזו כתבו רמב"ן ורשב"א ביבמות ריש פ' הערל בשם ר"ת דאפי' מת לו אח אחד או אפילו רק ראה אחרים שמתו מחמת מילה ולא מל עצמו מחמת פחד נהי דמדינא מותר וצריך למול עצמו מ"מ לא מקרי מותר לערלות עיי"ש דז"א דהא בב"ק ל"ז ע"ב מדמה שור המועד דהוא דאורייתא לווסתות אע"ג דהתם לא איתחזק רק בג' פעמים כרשב"ג כדאמרינן ביבמות ס"ז ע"ב ובמילה הוי חזקה בתרי זימני כרבי כמו בנישואין וכמ"ש הרי"ף והרא"ש ביבמות שם מ"מ חזינן דלענין איתחזק דאורייתא ודרבנן שווין כל חד כדינא ווסתות ושור המועד בג"פ ונשואין ומילה בשני פעמים:
והכי נמי מסתברא דאם אינם רצופין לא מקרי דאיתחזק שמתו אחיו מחמת מילה שהרי הרי"ף והרא"ש ביבמות ס"ד ע"ב למדו דבמילה בתרי זימני הו' חזקה מנישואין ועיין נמ"י שם ומ"ש דבתרווייהו מילה ונשואין ספק סכנת נפשות הם והרי בנישואין, לא משכחת לה דאיתחזקה בקטלנית במתו שני בעלים רצופין זאח"ז דאי לא נת השני איך ניסת לשלישי ואם ימות תתחזק לקטלנית באין רצופין ואי בשגישה השני ולא מת אם כן אין כאן הפסק דשמא אם לא ב מגרשה הוי מיית ושפיר מקרי רצופין לדעת חוו"ד שהבאתי לעיל וא"כ דיו לבא מן הדין להיות כנדון דבמילה נמי לא איתחזק אלא ברצופין, ואפי' אם נחלק כמ"ש לעיל דחוו"ד לא קאמר אלא באם הרוב תרי מגו תלתא הוי רצופים בתחילה א"כ שפיר משכחת אין רצופין בנשואין בגרשה השני כנ"ל מ"מ הא לא משכחת בנישואין שהשני יעקור את הראשון דבמה שגרשה השני ולא מת לא נעקר הסיבה שבעבורה מת האחד אי משום מזלה אי משום מעינה ואולי אם לא גרשה גם הוא היה מת אבל במילה אם השני חי הרי נעקר הסיבה שבעבורה מת הראשון משום דרפי דמא ומת מחמת מילה דהרי השני חי וע"כ דלא רפי דמא למות מחמת מילה כ"ש מווסתה שקבעה פ"א או אפי' ב' פעמים שנעקר בפעם אחת ולא ראתה בווסת זה כמבואר בנדה ס"ד וביו"ד סי' קפ"ט:
וגם מדקדוק לשון הגמרא משמע כן דבעי רצופין דקאמר מלה בנה ראשון ומת שני ומת ואמאי לא קאמר שמלה שני בניה ומתו ועיין חת"ס יו"ד סי' רמ"ה אבל לפמ"ש א"ש דאי הוי אמר הכי הו"א דאפי' במתו שני בניה אינן רצופין נמי הוחזקה קמ"ל דוקא שני ומת דהוי רצופין אבל אם אינן רצופין לא הוחזקה:
ובהכי מיושב מה שהק' בחת"ס הנ"ל על דברי תוס' ומהרש"א חולין מ"ז ע"ב דתוס' פי' דר"נ ס"ל בתרי זימני הוי חזקה מדא"ל המתיני והק' מהרש"א דילמא הא דא"ל המתיני משום שהיה אדום כדאמרי' בשבת קל"ד האי ינוקא דסומק וכו' דתניא א"ר נתן וכו' ותירץ דאם כן למה הזכיר כלל שמלה בנה ראשון ושני ומת ול"ל דאדרבה לאשמעינן דבתרי זימני לא הוי חזקה ולהכי אם לא היה אדום היה מלו ז"א כיון דבהאי ינוקא לא נפ"מ מידי לא הו"ל להזכיר דמתו ב' בניה אלא עכ"ח דאכתי לא קים לן שלא למול ינוקא דסומק אלא משום דמתו ב' בניה כבר שהיו ג"כ אדומים א"ל המתיני דבתרי זימני הוי חזקה ואחר שנבלע בו דמו אמר למול אותו דלא הוחזקו אלא באדומין ומשום שלא נבלע בהם עדיין מתו והק' חת"ס דילמא לעולם אתי לאשמעינן דבתרי זימני לא הוי חזקה ולהכי אם לא היה אדום היה מלו כמ"ש מהרש"א או אפי' אדום סמיך על חכמתו ומלו אחר שנבלע בו דמו אבל בהוחזק ג' פעמים לא היה סומך ע"ז למולו אחר שנפל בו דמו ואי משום דכיון דאין נפ"מ בהאי ינוקא ולא היה לו להזכיר דמתו ב' בניה כמ"ש מהרש"א זה אינו דילמא משום דרצה להודיעני אמאי קראה נתן הבבלי על שמו לכן אמר שמתו ב' בניה והיתה יראה וחרדה מן הג' שימות לכן קראה על שמו עיי"ש ולפמ"ש א"ש דאי משום הכי הוי סגי לומר שמתו ב' בניה ומדקאמר ראשון ומת שני ומת ואשממעינן דבעי רצופין ש"מ דבתרי זימני הוי חזקה וא"ש:
ובנוב"י תנינא יו"ד סי' קס"ה בהגהת מהרש"ל תמה על מהרש"א דלא נזכר בגמ' שהיו גם שני הראשונים אדומים ולפענ"ד מדקאמר שלישי הביאתו לפני ולא קאמר באת לפני ולמה הביאה את התינוק אלא ודאי משום דראשונים היו ג"כ אדומים לכן זה שפיר ג"כ אדום הביאתו לפניו לראות אם אין האדמימות גורם:
אבל מסוף דברי מהרש"א שכתב ואחר שנבלע בו הדם אמר למול אותו דלא הוחזקו אלא באדומים ומשום דלא נבלע עדיין הדם בהם מתו נראה דק"ל אי אכתי לא קים לן דאין מלין תינוק סומק אלא דצוה להמתין משום דבתרי זימני הוי חזקה א"כ איך מלו אח"כ ותירץ משום דלא הוחזקה אלא באדומים והוא תמוה הלא הרמב"ם ספ"א ממילה והנמ"י ביבמות ס"ד והמחבר סי' רס"ג כתבו בכל שמתו אחיו מחמת מילה שממתינים עד שיתחזק כחו אפי' לא הוחזק באדומים ומאי קשי ליה עד שהוצרך לתרץ דלא הוחזקו אלא באדומים ואין לומר דק"ל משום דאמרינן בשבת קל"ז חלצתו נותנים לו כל ז' להברותו והכי פסקינן ביו"ד סי' רס"ב בכל חולי שבכל הגוף ואמאי מלו מיד שנבלע בו דמו וע"ז תירץ משום דלא הוחזקה אלא באדומים ומשום דלא נבלע בו הדם עדיין ז"א חדא דהיכן נזכר שמל אותו מיד כשנבלע בו דמו אולי באמת המתין לו אח"כ ז' ימים מעל"ע והכי משמע ברמב"ם ספ"א ממילה דאפי' לא הוחזק בתרי אחים נמי אין מלין אותו מיד דבהט"ז גבי כאב עינים כתב שיפתחו עיניו וירפאו מלין אותו מיד ובהי"ז באדום וירוק כתב אין מלין אותו מיד שיפול בו דם וכן עד שיבלע בו דמו וכו' ולא כתב מיד ועוד שכ' מפני שזה חולה הוא וצריך להזהר בדברים אלו הרבה משמע דהוא כשאר חולי שבכל הגוף דנותנים לו ז' ימים מעל"ע משעה שהבריא וה"נ משעה שנבלע בו דמו ושנית כיון דאכתי לא קים לן דינוקא סומק אין מלין והוי ס"ל דאין זה חולי מה מהני שלא הוחזק אלא באדומים:
שוב ראיתי בתוס' חולין ד' ע"ב ד"ה שמתו אחיו מחמת מילה שנימולו כשהן גדולים ומהו דאי בשמיני דילמא משום דלא נבלע בהם הדם כדאמר בשבת קל"ד א"כ אפי' בח' וכגון שהציצו בהן וראו שנבלע בהן דמן מבואר מדברי תוס' אלו דבנימולו אחיו בגדלות ומתו מחמת מילה שוב אין מלין אותו לעולם ואפי' מלו אותם בח' והציצו בהם ודאי שנבלע בהם דמם ג"כ אין מלין אחיהם לעולם רק בלא השגיחו בהסתכלות היטב שנבלע בהם דמם ומלו אותם בח' ומתו מחמת מילה אז ממתינים לאחיהם עד שיגדל ויתחזק כחו ואז מלין אותו דתלינן משום דרפי דמא לא נפל בהו הדם בח' או לא נבלע בהו הדם בח' ועיין תשובת מהרי"א יו"ד סי' רמ"ה ולפ"ז ק"ל למהרש"א אי תרי זימני הוי חזקה איך מלו אח"כ הא אין מלין לעולם ותירץ דהא דאין מלין לעולם היינו דוקא בהציצו בו היטב באותן שמתו שנבלע בהם דמן אבל בלא הציצו שפיר מלין אחיהם כשיתחזק כחו וכ"ש כאן דלא איתחזק אלא באדומים ודאי וא"כ כשאינם אדומים שוב שפיר מלין וא"ש:
ומעתה לק"מ מה שהק' השואל בתשובת חת"ס יו"ד סי' רמ"ה דאי מלין אותו לכשיתחזק כחו א"כ לא משכחת ערל שמתו אחיו מחמת מילה אלא א"כ מתו שניהם מחמת מילה בגדלותם וזה לא שכיחא ואיך ניקום ונוקי קרא דיחזקאל ערל לב וערל בשר לא יבא אל מקדשי לשרתינו בכה"ג ולפמ"ש בשם התוס' שפיר משכחת במתו אחיו מחמת מילה בח' רק שהציצו בהם וודאי שנבלע בהם דמם:
ובחת"ס שם הוכיח דמלין כשיתגדל ויתחזק כחו כדי שלא תקשה מה שעמד בנוב"י ח"ב יו"ד סי' קס"ה דלשון הגמ' ביבמות ס"ד שלישי לא תמול וכן כתבו הרי"ף והרא"ש שם משמע שלא תמול לעולם והוא מדברי רשב"א יבמות ע' אהא דתנן התם הערל וכל הטמאים לא יאכלו בתרומה נשיהן ועבדיהן יאכלו ופירש"י הערל שמתו אחיו מחמת מילה והק' הרשב"א הא בעיא הוא בגמ' אי מילה שלא בזמנה מעכבא ותפשוט ממתני' דמעכבא דהא נמי שלא בזמנה הוא ותי' דוקא תוך ח' הוי שלא בזמנה אבל ערל שכנגדו בריא בר מימהל הוי בזמנה והא דחולצתו חמה אינו מעכב הנ"מ לבעלים אבל ערל עצמו אסור בתרומה וראיה מטומטום דהוא גופו אסור בתרומה ונשיו ועבדיו אוכלין והק' מיבמות ס"ו דאמרינן כל האוכל מאכיל שאינו אוכל אינו מאכיל ופריך והרי ערל וכל הטמאים שאינן אוכלין ומאכילין ומשני התם פומיהו הוא דכאיב להו כלומר עומדין הם לאכול ולמול לכשיבריאו ואי במתו אחיו מחמת מילה לעולם לאו בר מימהל הוא ותירץ דאף הוא לכשיתחזק ויבלע בו דמו או שיתחלפו סימניו ימול כמעשה דר"נ וכו' ע"ש ואס"ד איכא שום ערל בעולם דלאו בר מימהל הוא כלל הדק"ל עכ"ד, ולתוס' הנ"ל אינני יודע מה ק"ל דלעולם בהציצו בהם וודאי שנבלע בהם דמם אין אחיהם נימולין לעולם אבל מתני' מיירי בערל שמתו אחיו מחמת מילה ולא הציצו והשגיחו שנבלע בהם דמם ובזה שפיר נימולין לכשיגדלו ויתחזקו ועומדים הם לאכול אז ולכן מאכילין ועיין תשובת מהרי"א סי' רמ"ח, ומכש"כ מ"ש אח"כ דאפי' להפוסקים ברס"י קנ"ז עיין ש"ך וטו"ז שם דאם רוצה למסור נפש על מצוה קלה רשאי וקדוש יאמר לו מ"מ אינימא דאיכא סכנה לעולם למול אפי' אם ימסור נפש וימול עצמו מ"מ הרי ימות והוא ערל או מת ואיך יקרא אוכל ודאי תמוה בעיני חדא דאפשר שימול ויחיה ואוכל דרק ספק נפשות הוא כמ"ש הרי"ף והרא"ש שם, וזאת שנית הרי לשון הרמב"ם פ"א ממילה אשה שמלה בנה ומת מחמת מילה שהכשילה את כחו וכו' וכן הוא לשון הטור והשו"ע סי' רס"ג מלשון זה מבואר דאפי' לא מת מיד מחמת מילה אלא שהכשיל כחו ונראה שהמילה שהכשילה את כחו כמ"ש הש"ך סי' רס"ג ומתנוה והולך עד שמת נמי מקרי מתו אחיו מחמת מילה אע"פ שחי י ה וה אח"כ י"ב חודש ואפשר אפי' יותר כיון שמתנוה והולך מחמת המילה ועיין תוס' ע"ז וי"ו ד"ה אלא ופיר יכול לאכול בתרומה ושפיר מקרי אוכל:
אמנם ר"ת שם פירש הא דערל שלא מל מחמת פחד מילה וכו' אבל היכא דמתו אחיו מחמת מילה ומדינא לא מהיל ה"ז אוכל דערלה שלא בזמנה הוא ואינה מעכבת והא דטומטום אוכל משום שאפשר לו עכשיו ליקרע ובר מימהל הוא וקטן שחלצתו חמה כיון שאם לא חלצתו בר מימהל הוא לאו ערלות שלא בזמנו הוא כן הוא בחדושי הרשב"א שם והק' רשב"א דאם כן דטומטום בר מימהל הוא יעכב לאדון מלעשות פסח ובגמ' מוכח דאינו מעכב ועוד דערל שמתו אחיו מחמת מילה דילמא עכשיו יבריא ויבלע בו דמו ויתחייב למול וכו' עיי"ש שהאריך, ולפענ"ד לק"מ דכך סברת ר"ת בשלמא מתו אחיו מחמת כשיטת מילה אסור למול מדינא דס"ל כשיטת הפוסקים שהביא הש"ך רס"י קנ"ז דאם מוסר נפש במקום דהדין יעבור ואל יהרג מתחייב בנפשו לכן מיקרי מילה שלא בזמנה אבל טומטום נהי שאינו מחויב לקרוע ולמול אבל מותר לעשות כן לכן מיקרי ערלה בזמנה שאסור לאכול בתרומה אבל להאדון אינו מעכב מפסח דעיכוב האדון ילפינן מהמול לו כל זכר ואז יקרב לעשותו והיינו במחויב למול ואינו על אבל בטומטום אף שאפשר לקרוע כיון שאינו מחויב שוב אינו מעכבו ומחלצתו חמה נמי לק"מ כיון דבשעה שנולד הי' זמנו קבוע שימולוהו בח' אף שאח"כ חלצתו חמה פומא הוא דכאיב לי' ושפיר מקרי ערלה בזמנה כיון דשעה אחת היה קבוע לו שיהא נימול בח' אבל מתו אחיו מחמת מילה לא הי' לו שעת הכושר להיות נימול בח' שפיר הוי שלא בזמנה כמו תוך ח':
אמנם בחדושי הרמב"ן שם כתב בשם ר"ת בזה"ל וכן בקטן שאחזתו חמה כיון שאם חלצתו בר מימהלי הוא לאו ערלות שלא בזמנה הוא וא"כ מוכח דבמתו אחיו מחמת מילה אפי' חזינן שנתחזק כחו ונבלע בו נמי לא בר מימהלי הוא דאין מלין אותו לעולם ולכן אינו מעכב דהוי ערלה שלא בזמנה וכס"ד דנוב"י אבל מדלא אישתמיט בשום מקום דעתו כן נראה דאזיל בשיטת תוס' חולין דף ד' הנ"ל דבהציצו בו שנבלע בו דמו אין מלין לעולם ובהכי מיירי ר"ת אלא דאכתי צ"ע מאי דנפקא לאוקמא מתני' בראה אחרים שמתו מחמת מילה או אח אחד מת מחמת מילה לוקי שמתו שני אחיו אלא שלא הציצו בהם דאז נימול כשיתחזק ומקרי ערלה בזמנה ואינו אוכל וצ"ע:
אבל לפענ"ד נראה ליישב קושי' נוב"י דלישנא שלישי לא תמול לעולם משמע ואקדים מה שהק' השואל בחת"ס הנ"ל מנלי' לר"נ דילמא שני בנים הראשונים לא היו אדומים וירוקין ואפ"ה מתו מחמת מילה ואי משום דרוב בנים אינם מתים מחמת מילה הא אין הולכין בפקנ"פ אחר הרוב, ושוב הק' אגוף מצות מילה כיון דעכ"פ איכא מיעוטא דמתו מחמת מילה איך צוה הקב"ה למול בח' הא אין הולכין בפקנ"פ אחה"ר ועכ"ח גזה"כ הוא במצות מילה דהולכין בפקנ"פ אחר הרוב ולפענד"נ ליישב בשני דרכים דרך אחד למ"ש תוס' יומא פ"ה ד"ה ולפקח דה"ט דאין הולכין בפקנ"פ אחר הרוב משום דכתיב וחי בהם ולא שימות בהם שלא יוכל לבא בשום ענין לידי מיתת ישראל ביאור דבריהם לפענ"ד דתורה אמרה וחי בהם ולא שימות בהם שלא יוכל לבוא בשום ענין ע"י דיני התורה לידי מיתה ודיני התורה יגרמו לו רק חיות ולא יגרמו לו מיתה ועיין נובי"ת אה"ע סי' מ"ב וחת"ס יו"ד סוס"י י"ט דבב"נ לא אזלינן בת"ר ורק לישראל נאמר דאזלינן בת"ר וא"כ גם הא דאזלינן בת"ר הוא מדיני תורה וא"כ גם ע"ז נאמר ולא שימות בהם ע"י רוב שהוא מדיני תורה, אבל נ"ל דזה דוקא ביש וודאי מיעוט והמיעוט הוא בעולם דאז מסברא לא אזלינן בת"ר רק חידוש הוא שחידשה תורה ואינו נוהג בב"נ אבל אם ליכא ודאי מיעוט וגם המיעוט אינו בעולם כלל כמו מיעוט שמתים מחמת מילה שאינו ודאי ואין המיעוט בעולם בזה מסברא אזלינן בת"ר ואפי' בב"נ ואפשר בכה"ג כתב חת"ס סי' ע' דגם בב"נ אזלינן בת"ר כיון שברוב דיינים אין המיעוט בעולם וכמ"ש המרדכי פ"ק דחולין רמז תקצ"ג דמה"ט ל"ש קבוע בדיינים כיון שהדיבור לא הוי קבוע ע"ש ואין סתירה בדבריו ועיין מהרמ"ש או"ח סי' קמ"א [ואפשר עוד דברוב דיינים אפי' בב"נ הולכין אחה"ר משום דמצד הסברא האמת עם הרוב וכמו דאמרי' בפסולי עדות הלך אח"ר דיעות] ולפ"ז הא דאזלינן בת"ר שאין מתים מחמת מילה אינו מדיני התורה רק מסברא ונוהג גם בב"נ ל"ש ביה ולא שימות בהם ושפיר אזלינן בת"ר:
והדרך השני עפ"מ דאיתא בירושלמי פ"ק דכתובות סה"ב א"ר אבין אקרא לאלקים עליון לאל גומר עלי בת ג' שנים ויום אחד ונמלכים ב"ד לעברו הבתולים חוזרין וכו' ופי' פ"מ חוזרין לאחר שנבעלה שאף הטבע מסכמת עליהם ע"י גזירתו יתעלה וכן הוא בירושלמי סנהדרין פ"ק ה"ב ועיין ירושלמי נדרים פ"ו סוף ה"ט דהטבע משועבד לתורה ולפ"ז אף דא דאמרינן בגיטין נ"ז ע"ב כי עליך הורגנו כל היום זו מילה שניתנה בשמיני ופירש"י דזימניה דמיית היינו שהטבע הוא כך אבל כיון שציותה תורה למול בשמיני שוב הטבע משועבד לתורה ואין גם אחד שמת מחמת זה, אלא במתו אחיו מחמת מילה היינו משום דרפי דמיהו כדאמרינן ביבמות ס"ד ובזה ל"ש שהטבע משועבד לתורה שהרי לא ציותה תורה למול בח' ינוקא דרפי דמיהו או אדום וירוק ואם כן לא שיעבדה תורה טבע זו לתורה ואמרינן ביה וחי בהם ולא שימות בהם, ולפ"ז אינו מוכח מהא דצותה תורה למול בח' דלענין מילה הולכין בפקנ"פ אחר הרוב די"ל דינוקא הבריא ואין שום שינוי ניכר בו אין גם אחד מת מחמת מילה משום דציותה תורה למול בח' והטבע משועבד לתורה וא"כ שפיר סמך ר"נ דודאי גם הראשונים היו ירוקין או אדומים דאם אין בהם שינוי חדשה אין גם אחד מת מחמת מילה דטבע משועבד לתורה:
ומעתה נראה דמ"ש רמב"ם ונמ"י וטוש"ע דכשיגדיל ויתחזק כחו מלין הוא מסברא דהא אין גם אחד מת מחמת מילה אלא כיון דהוחזק בשני אחין דרפי דמייהו ל"ש דטבע משועבד לתורה אין מלין אותו בשמיני אבל כשיגדל ויתחזק כחו אמרינן למאי דאיתחזק איתחזק ולמאי דלא איתחזק לא איתחזק וא"כ וודאי לא ימות מחמת מילה דאפי' מיעוט ליכא דמתים מחמת מילה דטבע משועבד לתורה רק היכא דהוחזק ברפי דמא ואם כן בגדלות דלא הוחזק ברפי דמיהו שפיר מלין אותו:
והא דמצינו מיעוט מתים מחמת מילה אף שהם בריאים ואין בהם שום שינוי והציצו בהם שנבלע בהם דמם אפשר שהוא ע"י גרמת המוהל שאינו אומן ואפי' הוא אומן מ"מ אפשר שאירע לו קלקול או דלמא לא מייץ כראוי או הרוח בלבלתו וכיוצא בו מן המקרים חיצוניים שהזיקו לתינוק ע"י חבורת המילה אבל מחמת המילה עצמה אין גם אחד מהבריאים שעת, ולפ"ז שם ביבמות ס"ד דקתני מלה בנה ראשון ומת היינו שהיא עצמה מלה דאשה כשירה למול כמבואר רס"י רס"ד ולהכי נקט שלישי לא תמול דמשמע לעולם כי היא אסורה למול השלישי לעולם אפי' כשיגדל ויתחזק כחו דילמא החסרון בדידה שלא מלה כהוגן אבל אנן שפיר מהלינן ליה כשיגדל ויתחזק כוחו, והש"ך בסי' רס"ג סק"ב שכתב כלומר שנתנה למול את בנה אין כונתו מבוארת ולפמ"ש אפשר דבא לומר עמ"ש בשו"ע דממתינים לו עד שיגדל ויתחזק כחו וס"ל כמ"ש דהיא לא תמול לעולם וכן פי' שנתנה למול ושפיר מלין אותו כשיתחזק כחו:
הדרן לקמייתא דלא מקרי חזקה שמתו אחיו מחמת מילה אלא ברצופין אבל אכתי יש לעיין דהרי אמרינן ב"ק ל"ז ראה שור נגח שור לא נגח שור נגח שור לא נגח שור נגח שור לא נגח נעשה מועד לסירוגין לשוורים וכן פסק רמב"ם פ"ו מנזקי ממון ה"ט וכמו דהתם איתחזיק לסירוגין בג"פ דבשור המועד ק"ל כרשב"ג כדאמרינן ביבמות ס"ד ה"נ במילה דדינו כנישואין דקי"ל כרבי דבתרי זימני הוי חזקה י"ל דבתרי זימני הוי מתו אחיו מחמת מילה לסירוגין כיון דראשון ושלישי מתו מחמת מילה ושני לא מת [עיין חת"ס אה"ע ח"ר סימן קל"ו]:
מיהו השתא הכא בבן זה שנולד אחר שמת זה שלפניו וודאי מותר למולו דהא פירש"י התם ד"ה לסירוגין אם יגח רצופין אינו משלם אלא חצי נזק על אחרון וכן כתבו תוס' שם ד"ה שור ולא נגח בתרא דנקט כדי שאם יגח לאלתר משלם כ"ש מבואר דאם נגח עוד שור א' אחר שנגח ה' ולא היה מקודם שור ולא נגח דהיינו שנים רצופין אינו משלם על האחרון רק חצי נזק דאינו מועד רק לסירוגין ולא לרצופין, ועיין ש"מ שם וה"נ לא הוחזק רק לסירוגין ולא לרצופין ומותר וחיוב למול התינוק שאנו דנין עליו וודאי היה צריך למולו בשמיני ומ"מ יפה עשית שמספק צוית להמתין וכבר עבר זמנו אך שיהוי מצוה לא משהינן ויהיו זריזין מקדימין למולו במוקדם האפשרי וחי יחיה לאו"י בטוב ובנעימים ואתה שלום וביתך שלום כנפשך ונפש דודך דש"ת באהבה: