בית שערים יורה דעה חלק ב· רבי עמרם בלום
תשובה שכח
שיל"ת אור ליום ב' לס' עלות בקנה אחד תר"ן לפ"ק:
הנני נוטה כנהר שלום לאוצר בלום נופך ספיר ויהלום ידידי הרב הגדול בתורה מעוטר בתפארה כמו"ה שלום יונג נ"י אבדק"ק ווערבאץ:
נועם מכתבו הגיעני ובו הביא מנחה בלולה, בהלכה ואגדה כלולה, וזאת, תורת העולה למ"ש המפורשים [עיין ספורנו פ' תולדות] דמשו"ה צוה יצחק אבינו לבנו עשיו לעשות לו מטעמים כדי שיקיים מצות כיבוד אב ויקבל ברכתו בשכר קיום מצוה זו א"כ תקשי למאי דקי"ל באו"ח סי' שכ"ח סט"ו דחולה שאמדוהו הרופאים שצריך גרוגרת אחד ורצו עשרה והביאו לו כ"א גרוגרת כולם פטורים שיש להם שכר טוב מאת ד' אפילו הבריא בראשונה, והוא מגמ' מנחות ס"ד אלמא דאעפ"י שלא הועילו לחולה כלום מ"מ יש להם שכר בעולם, א"כ בעשיו נמי אעפ"י שלא הועיל לאביו כלום הוא בא בשכרו על שקיים מצות כיבוד אב, וא"ל כיון שלא עשה לש"ש לא מקרי עשה מצוה דהא במנחות ס"ד גבי פלוגתא דרבה ורבא אי אזלינן בתר מחשבתו או בתר מעשיו קי"ל כרבה דאזלינן בתר מעשיו כמ"ש הרמב"ם פ"ד משגגות הט"ו ע"ש:
תחילה אני אומר דהאי דמנחות ס"ד אין ענין לכאן והתם ה"פ דהרי קי"ל בכריתות י"ט דמתעסק פטור בכל איסורין רק בחלבים בעריות חייב שכן נהנה ויש תרי גווני מתעסק א) כגון שמתכווין לעשות מעשה זו בגוף זה רק כסבור שהוא מעשה היתר כגון נתכווין לחתוך את המחובר, ב) נתכווין לחתוך מחובר זה וחתך מחובר אחר ע"ש בתוס' ד"ה לשון ובתוס' שבועות י"ט ד"ה פרט למתעסק דעושה כמתעסק לא חשיב מעשה ועיין במקו"ח דיני בדיקה וביטול וה"נ אם פרש מצודה להעלות תינוק ולא העלה תינוק רק דגים פטור דהוי כמתכווין לחתוך תלוש זה וחתך מחובר אחר דלא נתכווין כלל לעשות המעשה שעם הומעתה בפרש מצודה להעלות דגים והעלה דגים ותינוק מתעסק הוא אצל המצוה של העלאת תינוק ולכן ס"ל לרבא דחייב דאזלינן בתר מחשבתו דמתעסק במצוה לא חשיב מעשה מצווה ולא קיים מצוה כמ"ש תוס' ר"ה כ"ח ע"ב דאפילו אי מצוות אין צריכות כוונה ותוקע לשיר יצא מ"מ מהפסק לא יצא משום דתוקע לשיר עכ"פ מתכווין לעשות מעשה שכשר למצוה אלא שאינו מתכווין למצוה אבל מתעסק אינו מכווין כלל לעשות מעשה שכשר למצוה ועיין תוס' חולין י"ג ד"ה מנין דלרבנן דר"נ ל"ש אם אינו מכווין לחתיכת סימנים אפילו בחולין שחיטתו פסולה משום דהוי מתעסק בעלמא שאינו מכווין לעשות מעשה הכשר לשחיטה ומ"מ לא בעי שיכווין למצות שחיטה, אלא דאנן קיי"ל כר"נ דמתעסק אפילו כה"ג כשר בחולין ורק בקדשים פסול ורבה ס"ל דאזלינן בתר מעשה דדוקא במצוה שאין לה תכלית אחר רק בעת עשייתה הוא דמתעסק לא יצא אבל מצוה שיש לה תכלית אחר עשייתה כגון פו"ר אפילו מתעסק בעת בעילתו והי' לו בנים אח"כ קיים מצות פו"ר וכמ"ש טו"א בר"ה שם וה"נ כיון שהעלאת תינוק יש לו תכלית אחר המעשה שיחי' נפש מישראל אפילו מתעסק קיים מצות וחי בהם כיון שקיים נפש מישראל זה ביאור פלוגתייהו דרבא ורבה שם ומתוך הדברים מבואר לכל מבין שאין זה ענין לנידון דידן:
ועתה נבא ליישב קושיתו דאמרינן בשבת ס"ג מאי ולחישבי שמו א"ר אמי אפילו חישב לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאלו עשאה ע"ש ועיין ברע"ב ותוי"ט ריש פסחים שהקשו ל"ל בדיקה הא מה"ת בביטול בעלמא סגי, ותי' דחיישי' שמא ימצא גלוסקא יפיפי' וימלך על ביטולו ומחשבה מבטלת מחשבה הלכך בודק כדי לבערו מן העולה וכיון שעשה מעשה אין מחשבה מבטלת מעשה ע"ש, ולפי"ז אני אומר אף דאחכז"ל בשמאלה עושר וכבוד למשמאילים בה ועושים שלא לשמה נמי יש לו שכר עושר וכבוד היינו דוקא בעושה מעשה מצוה בפועל דלא אתי מחשבה שלא לשמה ומבטל מעשה, אבל בהאי דחישב לעשות מצוה דמעלה עליו הכתוב כאלו עשאה הוא דוקא בעושה לשמה אבל בעושה שלא לשמה כיון דליכא רק מחשבה של מצוה דהא נאנס ולא עשה אתי מחשבת שלא לשמה ומבטל מחשבת המצוה ואין לו שום שכר ולפ"ז א"ש בהך דרצו יו"ד בנ"א והביאו יו"ד גרוגרות בב"א או אפילו בזאח"ז ואפילו קדם והבריא בראשונה שיש להם שכר טוב דהא כולם חשבו לעשות מצוה רק שנאנסו ולא עשו מעלה עליהם הכתוב כאלו עשו והתינח לקבל שכר מהשי"ת היודע מחשבות וקמי' שמיא גלי' שעשו לש"ש אבל בעשיו נהי שחישב לעשות מצות כיבוד אב אבל כאן שנאנס ולא עשה שכבר אכיל יצחק אבינו מכל בשרה בא וליכא רק מחשבה לכן אם עשה שלא לשמה אתי מחשבה ומבטל מחשבה ואינו ראוי לברכה כי האדם יראה לעינים וזה שדייק בשו"ע ויש להם שכר טוב מאת ד' והאי מאת ד' מיותר פשיטא והלא כל שכר מצוה הוא מאת ד' ואלא ממאן אלא שבא לתרץ דלא תקשי כיון שהוא רק מחשבה א"כ דילמא הוי שלא לשמה ואתי מחשבה ומבטל מחשבה ולזה תי' כיון שהוא מאת ד' היודע מחשבות והוא יודע שהיה לשמה ואלקים יראה ללבב:
ועוד נ"ל דלכאורה קשה למ"ש הש"ך בחו"מ סי' כ"א סק"ג בפי' הירושלמי דקידושין פ' האומר ר"י אומר אונסא כמה דלא עביד דהפי' הוא כן דל"א רק אונס רחמנא פטרי' אבל אונס רחמנא חייבי' לא אמרינן שיתחייב חבירו משום אונסא דאידך ע"ש וכן פירשו ח"מ וב"ש רס"י ל"ח ואם כן תקשי אמאי חישב לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאלו עשאה והא אונסא כמאן דלא עביד ואין עשי' חייב לשלם שכר משום אונסא דידי' דאונס רחמנא חייבים לא אמרינן, ונ"ל עפמ"ש רמב"ן בחומש ר"פ וארא ופ' בחוקותי בפסוק ונתתי משכני בתוככם דלכן לא כתיב בתורה שכר עוה"ב רק שכר עוה"ז משום דשכר עוה"ב הוא דבר אחד עם המצוה בטבע היצירה והשכר נמשך ממילא מעצם המצוה וכ מעצם העבירה, אבל שכר ועונש עוה"ז אינו בטבע הצוה והעבירה ולא נמשך מהם אלא הכל דרך נס ע"ש ע לשונו וכ"כ רבינו בחיי הזקן ולפ"ז אני אומר דחישב לעשות המצוי ולא עשאה שפיר יש לו שכר עוה"ב דאין זה רחמנא חייבי' דהא ד עשאה אין הש"י חייב בשכרו אלא שכרו בא לו ממילא מעצם המצוה ומשו"ה כשנאנס ולא עשאה רחמנא ספרי' מלהפסיד שכרו אבל שכר עוה"ז שחייב השי"ת לתת לו בדרך נס שאינו דבר א' עם המצוה אלא דבר נפרד באמת אין לו דאונס רחמנא חייבי' לא אמרינן [עיין בי"ש או"ח סי' ו' ושנ"ה] ולפ"ז בהך דיו"ד בנ"א באו"ח שכ"ח שפיר כתב ויש להם שכר טוב מאת ד' היינו שכר עוה"ב שהוא טובה אמיתי, אבל שכר עוה"ז הוא רק ערב ומועיל לא טוב אמתי ולהכי דייק שכר טוב, והלא כל שכר טוב, ודי הי' לומר ויש להם שכר מאת ד' אלא שבא לומר שיש להם דוקא שכר עוה"ב, אבל עשיו שביקש שכר עוה"ז כיון שנאנס ולא עשה מצוה אונס רחמנא חייבי' לא אמרינן ואין לו ברכה:
וזה ויאמר הכי קרא שמו יעקב ויעקבני זה פעמים, ממנ"פ את בכורתי לקח, הוא שכר עוה"ב שהעבודה בבכורות כמ"ש רש"י בפסוק הנה אנכי הולך למות ע"ש, והנה עתה לקח ברכתי, היינו ברכת עוה"ז וא"ת מה איכפת לך הא חשבת לעשות מצוה ונאנסת ולא עשית ומעלה הכתוב כאלו עשאה, לכן ויאמר הלא אצלת לי ברכה, ופרש"י לשון הפרשה כמו ויאצל, כי שכר עוה"ז אינו עצם א' עם המצוה ואם כן אונס רחמנא חייבי' לא אמרינן וכנ"ל, וזה ויאמר עשיו אל אביו כיון שברכתי בברכת עוה"ז א"כ ברכת עוה"ב שהוא אחד עם המצוה נשאר לך, וזה הברכה אחת, הברכה שהיא אחת עם המצוה לך אבי נשאר לך ברכני גם אני אבי, בברכת עוה"ב שהוא ראוי גם בחשב לעשות מצוה וכו', ובזה פשט טלפיו כחזיר לצוד ולרמות את אביו אבל באמת לא חפץ בברכה של עוה"ב, רק וישא עשיו קולו ויבך כי ירא פן יברכהו בברכת עוה"ב:
ובזה מקרא אני דורש בפ' אחרי מות ושמרתם את חקותי ואת משפטי ושמרתם לשון רבים שכל עשרה שרצו להביא גרוגרת הם שומרים חוקי ומשפטי ד' ויש להם שכר טוב, אע"פ שהי' רק אשר יעשה אותם האדם אחד וחי בהם ולא שימות בהם, שהבריא בראשונה כי חישב לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאלו עשאה וא"ת שמא הי' שלא לשמה ואתי מחשבה ומבטל מחשבה לזה תי' אני ד', הרואה ללבב אך עדיין תקשי הא אונס רחמנא חייבי ל"א, לזה תירץ תרגום אונקלוס ויחי בהון בחיי עלמא, דאתי שכר עוה"ב עיין פרש"י שם, ובזה ל"ש אונס רחמנא חייבי' ל"א כמש"ל ן [ע"ל סי' דש"מ]:
אבל באמת מעיקרא לק"מ דלאו משום שלא קיים מצות כיבוד אב מנע ממנו הברכה אלא לפי שאין לו תועלת בברכה כמ"ש רש"י בפ' הן גביר שמתיו לך, ומה שקנה עבד קנה רבו ע"ש והוא ממ"ר שם, אלא דק"ל עלה הא אפשר לתת לו ע"מ שאין לרבו רשות בה כדאיתא בקידושין כ"ג ע"ב, אך ז"א דהא מסקינן שם באומר ע"מ שאין לרבו רשות בה דקני עבד וקני רבי' וכי אמר ע"מ לאו כלום הוא, אבל הא קשי' דריטב"א שם הק' כיון שהתנה שאם יקנה רבו יהי' המתנה בטלה א"כ כיון שנתבטל התנאי בטלה המתנה, ותירץ דהוי מתנה ע"מ שכתב בתורה ותנאו בטל וע"ש ועיין תוס' כתובות נ"ו ד"ה הר' זה שתמהו אמאי מתנה עמ"ש בתורה תנאי בטל הא התנה בפי' שאם יתבטל יבוטל המעשה, ותי' דמסברא לא הי' שום תנאי מבטל המעשה דלא אתי דיבור ומבטל המעשה, אלא דילפינן כן מתנאי בני גד ובני ראובן דתנאי מבטל מעשה ובעינן דומי' דהתם שאינו מתנה עמ"ש בתורה ע"ש, ומזה הוליד פנ"י שם דבנדרים ושבועות דהוי רק דיבור ואתי דיבור ומבטל דיבור וא"צ למילף מתנאי בני גד באמת לא בעינן דיני תנאים, ולפ"ז כאן דמה שנעשה יעקב אדון לעשיו הי' רק ע"י דיבור ברכת יצחק ומסברא אתי דיבור ומבטל דיבור ולא בעי' דיני תנאים שפיר הי' יכול לתת לעשיו ע"מ שאין לרבו רשות בו ואי דהוי מתנה עמ"ש בתורה דתנאי בטל הא כאן לא בעינן דיני תנאים, אף לק"מ דאמרינן בתמורה ג' לא תיתנו מימר משום דבדיבוריה עביד מעשה ועיין מ"מ פי"ג משכירות ה"ב וריטב"א קדושין נ"ט דהיכא דדיבור או מחשבה מועיל כמעשה הוי גם מחשבה ודבור כמעשה [עי' תוס' חולין מ"ד ד"ה וכן] וה"נ כיון דדבורו של יצחק אהני כמעשה ולא אתי דבור ומבטלו וצריך דיני תנאים ושוב ל"מ ע"מ שאין לרבו רשות בו וזה ויאמר מי איפוא וכו' ואברכהו גם ברוך יהי' שתמהו מפרשי' איך יתכן שאמר מי איפוא ונצטער על שנתן לו הברכה ותוכ"ד אמר ברוך יהי' ולדברינו אמר כך, ואברכהו ודיבורי פעל כמעשה שברור הדבר גם ברוך יהיה ומשו"ה מצטער שאין תקנה לתת לו ע"מ שאין לרבו רשות בו דהוי מתנה עמ"ש בתורה וכנ"ל, אלא דריטב"א שם כתב דע"מ שאין לרבו רשות בו אינו תנאי כיון שאינו מתנה בעשה וא"ת אלא מילתא דממילא רק שיורא הוי ור"מ ס"ל דא"י לשייר רק לנותן ולא לעבד המקבל ורבנן ס"ל דגם לעבד מהני שיורא, וזה שטען עשיו, והנה עתה לקח ברכתי ויאמר הלא אצלת לי ברכה ופרש"י לשון הפרשה וכו' פי' שיכול לתת ע"מ שאין לרבו רשות בו כי אינו תנאי רק שיורא ואח"כ ויאמר עשיו אל אביו הברכה אחת היא לך אבי, כמו שיכול לשייר לעצמו כן ברכני גם אני אבי. מהני שיור גם לו:
ויש לפרש בזה מ"ר ולכה איפוא מה אעשה בני ברם לך פתך אפוי' דכבר העלה הריטב"א שם מהאי דנדרים דבאומר ע"מ שאין לרבו רשות אלא מה שאתה נותן ונושא לתוך פיך מהני כיון דהאי שעתא ליתא בעולם דלזכי בי' אדון וזה שאמר לו ולך איפוא מה אעשה בני שא"י לתת לו רק מה שנותן לתוך פיו וזה ברם לך פתך אפוי', אבל למ"ש תוס' קידושין נ"ט ע"ב ד"ה מידי דאף דמחשבה הוי כמעשה מ"מ היכא דאפשר להתבטל אינו כמעשה ועיין בחי' מהרי"ט שם א"כ ה"נ כיון שאם יעברו ישראל על התורה אפשר ברכת יצחק להתבטל לא הוי דיבור כמעשה ושוב לא בעי' דיני תנאים ושפיר יכול ליתן לעשיו ע"מ שאין לרבו רשות בו כנ"ל, וזה שחידש יצחק אבינו, ויען יצחק ויאמר אליו הנה משמני ארץ וכו' ואף כי את אחיך תעבוד, וא"כ מה שקנה עבד קנה רבו מ"מ מהני ע"מ שאין לרבו רשות בו ואין בזה משום מתנה עמ"ש בתורה, משום דאתי דיבור ומבטל דיבור ולא הוי דיבור כמעשה משום והי' כאשר תריד שאפשר להתבטל ע"י עבירת התורה וממילא ופרקת עלו מעל צואריך, מהני ע"מ שלא יהא לרבו רשות בו דלא נימא מה שקנה עבד קנה רבו, הארכתי ע"ד דרוש כי רצונו של אדם זהו כבודו והוא מותיב לה ואני מפרק לה בדרך זה לעשות ציצים ופרחים ויערב לו כעולת מחים:
וסופו ד"ת הך ויש להם שכר טוב מאת ד' שכתב המחבר בשו"ע ליתא בגמרא ולא ברמב"ם פ"ב משבת ה"ז וידוע דמחבר מביא לשון הרמב"ם ומדוע שינה טעמו כאן, ונ"ל בשנדקדק עוד דבגמרא ורמב"ם איתא אפילו בזה אחר זה ואפילו קדם והבריא בראשונה והמחבר השמיט הך ואפילו בזאח"ז, ונראה דבהביאו בב"א אף שא"צ אלא לאחת מ"מ כולם קיימו מ"ע דוחי בהם דאטו אם מפקח הגל בשביל ספק חי ספק מת ואח"כ מצאוהו מת ולא הועיל כלום לא עביד מצוה והרי כך הוא מצות התורה שבשביל ספק מחויב לחלל שבת ואפילו בת"ר לא אזלינן בפקנ"פ מה"ט כמ"ש תוס' יומא פ"ה ד"ה ולפקח דכתיב וחי בהם ולא שימות בהם שלא יוכל לבא בשום ענין לידי מיתת ישראל ע"ש, וכולם היו חייבים לרוץ ולהביא וכל הזריז לחלל שבת בדבר שיש בו סכנה ה"ז משובח כמבואר סי' שכ"ח סי"ג אבל אם הביאו בזאח"ז וכבר קדם והבריא בראשונה ולא היו כאן פנ"פ כלל בשעה שהביאו אלא שהם טעו וסברו שיש עדיין פנ"פ א"כ באמת לא עשו מצוה ומ"מ פטורים משום דהוי טבד"מ דפטור כמבואר בפסחים ע"ב וסוכה מ"ב ושבת קל"ז ואע"ג דאפשר ע"י אחרים כמ"ש תוס' סוכה הנ"ל ד"ה מהו דתימא, אלא דא"כ תקשי הא איכא פלוגתא בפסחים ע"ב דטבד"מ ולא עשה מצוה אי פטור או לא ובשלמא רבה במנחות ס"ד י"ל דס"ל כמ"ד פטור אבל רמב"ם דפסק בפרק ב' דשגגות כמ"ד דחייב קשיא ועיין באריכות לח"מ שם:
וצריך לומר ולחלק כמ"ש צל"ח בפסחים דוקא בנתחלף לו בשפוד של נותר דל"ש ניתן לידחות פסק דחייב בלא עשה מצוה אבל בהביאו בזאח"ז דניתן שבת לדחות שפיר פטור אפילו לא עשה מצוה. וכיון דגמרא ורמב"ם מיירי גם בזאח"ז דלא עשו מצוה לכן לא כתבו ויש להם שכר אבל המחבר בשו"ע לא ברירא לי' חילוק צל"ח הנ"ל וס"ל דרבה בגמ' ס"ל כמ"ד לא עשה מצוה ג"כ פטור ואנן קיי"ל דחייב לכן השמיט דין דבזאח"ז ולא מיירי אלא בב"א ושם באמת קיימו מצוה כנ"ל ולכן כתב ויש להם שכר טוב מאת ד', והנותן שכר טוב יתן לנו כ"ט לא יחסר קורטוב, כנפש ידידו דוש"ת:
עמרם הק' בלוהם בק"ק הנ"ל