בית שערים יורה דעה חלק ב· רבי עמרם בלום
תשובה שכד
שיל"ת ב' אויפאלו א' תולדות תרנ"ד לפ"ק:
ישאו הרים שלום לאוצר בלום, הרב החו"ב ידיו רב לו בפלפול וסברא, ערוכה ושמורה, כמו"ה יודא נ"י אלטמאן בק"ק מ' טשאטה [אח"כ הגאב"ד דשם]:
תמול הגיעני יקרת מכתבו מגילה עפה בד"ת ובמוצאי מנוחה שמתי עיני עליהם ועל של עתה באתי אשר האריך בדין אי אמרינן אעל"מ באיסור שבדה מלבו והתפלא על חת"ס יו"ד סי' וא"ו שכתב באיסור שבדה מלבו מודה רבא דאי עביד מהני כמ"ש תוס' תמורה וי"ו ד"ה והשתא משום דהא דלא מהני חידוש הוא ולא אמרו רבא אלא משום דאיכא כמה כתובים מיותרים בכמה מצות דמה דעביד מהני כדמייתי ש"ס ריש תמורה וכו' ש"מ בעלמא לא מהני וא"כ אין לך בו אלא חידושו כגון הני מצות שצוה הקב"ה אבל שבדה הוא מנ"ל וכו' וסברא זו הוא בש"ס שבועות כ"ד לענין אין אי' חל על איסור לקושטא דמילתא וכו' והרא"ש בתשובה חייש בחרמי צבור דאלימא טפי והוי כמו איסור שאסרה תורה לא כמו בדה מלבו ע"כ אתי עלה מטעם אחר שאפשר לבטלו עפ"י עצמם מכאן ולהבא עכ"פ ועפ"י חכם למפרע א"כ קיל טפי וכעין שאמרו בש"ס שאני נזיר הואיל ואי בעי מיתשיל עלה אתי עשה וכו' וה"נ קיל ולהכי אי עביד מהני ע"ש ותמה א"כ מה פריך התם לרבא מתורם מן הרעה על היפה ומתורם ממין על שאינו מינו וכן מחרמי כהנים ומהקדים תרומה לביכורים ומקדיש בע"מ הא כל הני ישנו בשאלה, ולא עוד אלא אפי' למאי דאמרינן בנדרים נ"ט דבתרומה ליכא מצוה לאיתשולי עלה מ"מ בתורם מן הרעה על היפה או הקדים תרומה לביכורים מצוה לאיתשולי עלה כדי לתקן האי' וכן כתב בתשובת רעק"א בסוף ספר החדושים סימן ג':
ולפענ"ד נראה סברא ישרה לחלק דדוקא היכא שאסר עצמו לעשות דבר בנדר או שבועה וחרם כנידון תשו' הרא"ש שעשו חרם על שטר שלא יהי' נכתב עפ"י סופר ב"ד או ע"י בוררים או כנידון החת"ס שלא ישחוט בגבול חבירו שפיר שייך לומר כיון דאיתא בשאלה ויהיה מעשה זו היתר וקיים ולא יתבטל המעשה ותהא מהני לכן גם קודם השאלה קיל ומהני אבל בכל הני דפריך בתמורה הרי ע"י שאלה יתבטל המעשה ולא יהי' תרומה ולא חרם ולא הקדש ל"ש לומר דכל זמן שלא שאל מהני מעשיו משום דיכול לישאל ולבטל המעשה, ועוד דאין כאן קלות במעשה זו לפי שיכול לישאל ולבטלה דאין לומר שעשייתה קיל לפי שיכול שלא לעשותה אבל בנדון הרא"ש וחת"ס שפיר אמרינן דמעשה זו קיל איסורה לפי שיכול לעשות שיהיה מעשה זו היתר וכן בנזיר יכול לעשות שיהא מעשה הגילוח היתר ע"י שאלה לכן מצורע מגלח ח ואתי עשה דמצורע ודחי עשה ול"ת דנזיר:
ובזה כד נדחה נמי מ"ש דמצוה לאיתשולי עלה דאף שכ' המל"מ בפ"ו משבועות ותומי' סי' ע"ג בשם רשב"א דאפילו בנדר ע"ד רבים ועבר כבר דיכולין להתירו משום דהוי דבר מצוה לתקן האי' שכבר עבר ע"ש מ"מ היינו דוקא אם ע"י שאלה יתקיים המעשה בהיתר אבל כאן דע"י שאלה יבוטל המעשה לא ניתקן האי' בכך למ"ד עביד לא מהני דהא לדידי' בלא"ה בטל המעשה ומ"מ לקי משום דעבר אמימרא דרחמנא וה"נ אם ישאל נהי דעוקר תרומה וחרם והקדש למפרע מ"מ לא ניתקן האיסור דעבר אמימרא דרחמנא ובספר הנ"ל אפשר דמיירי למ"ד עביד מהני או לבתר דמשני לרבא דבהני גלי קרא דמהני וס' הנ"ל אין אתי אבל למאי דס"ד דנימא על"מ ודאי לא ניתקן האיסור בשאלה:
ולא עוד אלא שאני אומר דאפי' לאביי דאמר אס"ד לא מהני אמאי לקי מ"מ היכא שעוקר הדבר למפרע ומבטל עשייתו ע"י שאלה מודה דלא ניתקן העבירה בכך כיון דעבר אמימרא דרחמנא והיה תרומה וחרם והקדש קודם שנשאל והיה צריך לעשות מעשה לבטל מעשה הקודם ועיין בש"ש ש"ו פ"ד דע"א אינו נאמן דאיתשל מרא עליה אף דחכם עוקר נדר מעיקרו ל"ש לומר דלפי דברי הע"א לא איתחזק איסורא כלל כיון דקודם השאלה היה אסור וצריך מעשה השאלה אוקי אחזקתו שלא נשאל ע"ש וה"נ כיון דאהני מעשיו קודם שנשאל שפיר לקי אף שעוקרו למפרע ע"י שאלה ודוקא בנזיר שנשאל על נזירתו כתבו תוס' בגיטין דלא לקי כיון דהמעשה קיים בהיתר למפרע אבל אם קיום המעשה הוא באיסור רק שמבטל המעשה למפרע על ידי שאלה שפיר אהני מעשיו שיהא צריך שאלה לעוקרו ולקי אפי' אם נשאל ולא ניתקן העבירה בכך:
ושוב תמה עמ"ש חת"ס שם בפירוש דברי המרדכי ויישוב דברי רמ"א בנשבע שלא למכור דלא מהני מכירה משום דהוי כהפקיר וסילק זכותו לענין זה שאין לו כח וזכות למכור וכן הבין מג"א סימן של"ט סק"י ודמי להאי דאמרינן בכתובות כיון דאמר רבנן לא ליזבין אי זבין לא הוי זביניה זבינא אלא דקשי' ע"ז בסתם שבועה שלא ע"ד רבים כיון דיש לו היתר ע"י שאלה אין כאן סילוק כח ותירץ דבחפץ ידוע אם מכר אותו החפץ הוי כאכלו כולו דאין נשאלים עליה ושפיר מקחו בטל שהרי סילק כחו ממנו ע"ש ותמה ע"ז וכי אנו דנין אחר המכירה הלא אנו דנין על קודם המכירה שלא סילק כחו כיון דאי בעי מיתשיל עליה ויש לו כח למכור ואמאי לא מהני מכירה, ועוד דאחר המכירה בלא טעמא דאכלה כולו נמי לא מהני שאלה כמו בכל הקדש דאתי ליד גזבר דלא מהני שאלה יהיה הטעם כמו סברת ש"ך חו"מ סי' קנ"ה או כסברת נוב"י משום דאינו נאמן על החרטה ועוד כ כמה טרחות טרחו אמאי לא מהני שאלה תרומה ביד כהן ולא לישתמיט אחד שיאמר הטעם משום דהוי כאכלו כולו, ועוד איך מהני שאלה כלל בהקדש הא אמירה לגבוה כמסירה להדיוט ואמאי לא הוי כאכלו כולו ומה לי מכרו להדיוט מה לי מכרו לשמים כיון דמכירה הוי כאכלו כולו:
והנה בהנך תלת בתר ויתא השתבש מאוד דמ"ש חת"ס דמכירה הוי כאכלו כולו היינו בנשבע שלא למכור וכיון שכבר מכר חפץ ידוע כבר אין לו על מה לישאל שאין כאן שום שיור מאיסור השבועה וכ"ש דהשתא קיימינן אי עביד מהני, אלא דיש לעיין כיון דלפי האמת מטעם זה בטלה המכירה א"כ שוב יכול לעבור על השבועה אם ימכור עוד הפעם ולא הוי כמו אכלה כולו ואמאי נשאל עליו, אבל נראה לי בזה כיון דאינימא שהמכירה קיימת א"כ הוי כמו אכלה כולה דאין נשאלים והפקיר כחו והמכירה בטילה ואם נאמר דמכירה בטילה וא"כ אינו כמו אכלה כולה ולא יצא מרשותו כקושיתינו והדין נותן שתהא המכירה קיימת וא"כ קיום המכירה תלוי בביטולה וביטולה תלוי בקיומה וממילא יש ספק במכירה אם נימא שקיימת או נימא שבטילה לכן המכירה בטילה וכמ"ש תוס' ב"מ ל' ד"ה אף דאם היתה כשירה הוי ניחא ליה ולכך אין להכשיר עיי"ש אלמא היכא דכשר תלוי בפסול ופסול תלוי בהכשר פסולה לחומרא וה"נ המכירה בטילה דמוקמינן בחזקת מרא קמא וא"ש, אבל בהקדש מה בכך דמכרו לשמים הוי כמוכרו להדיוט וכי עי"ז אין לו על מה לישאל הרי הוא הקדש ונשאל עליו שיצא לחולין ויהי' מותר לזרים והכי נמי בתרומה ביד כהן אין לומר דלא מהני שאלה משום דהוי כאכלה כולה שהרי עדיין היא תרומה ואסורה לזרים ונשאל עליה שתחזור לטיבלא ויוכל להתירה לזרים ע"י שיפריש ממ"א:
ומה שהקשה ל"ל טעמא דהוי כאכלו כולו ת"ל כיון שמכרו הוי כתרומה וקדשים דאתי ליד גזבר דלא מהני שאלה הנה לסברת הש"ך הנ"ל משום דלא אתי דיבור ומבטל מעשה הוא דוקא בעשה מעשה לקיום ההקדש דהיינו שנתנו לגזבר וחיזק ההקדש ועשהו הקדש במעשה לכן לא מהני שאלה דלא אתי דיבור ומבטל מעשה וגם בתרומה אם היה שייך שם סברא זו [דבאמת כתב הש"ך שם דבתרומה ל"ל סברא זו] ג"כ היה כן דבנתנה לכהן חיזק הענין במעשה שיהיה תרומה ואין דבור יכול לבטלו אבל כאן וכי במכירה חיזוק דיבור שבועה דנימא לא אתי דיבור ומבטל מעשה אדרבה במכירה עשה מעשה לבטל שבועתו ואיך נימא דלא מהני שאלה לבטל השבועה לפי שעשה גם מעשה לבטלה, ולטעם הנוב"י לפי שאינו נאמן על החרטה היינו לפי ששם משום חימוד ממון שחוזר מן ההקדש ורוצה להחזיק הממון לעצמו חיישינן שמשקר בחרטה ועיין בערכין כ"ג אבל כאן לא מיבעיא אם הלוקח חפץ בקיום המקח וגם המוכר כיון ששואל על שבועתו חפץ בקיומו אמאי לא יהיה נאמן ואפי' אין המוכר חפץ בקיומו אלא שנשאל כדי שלא יעבור למפרע מ"מ כיון דעל ידי שאלה נשאר ביד הלוקח אמאי לא יהיה שאלה על החרטה לחובתו במה שאינו חב לאחרים, אלא אפי' אם הלוקה חוזר מן המקח נמי נאמן דאפילו אי נימא דאינו נאמן על החרטה מ"מ כיון דאפשר בחרטה והשבועה ניתרת אם מתחרט ממילא לא פסק כחו ממכירה והמכירה קיימת ואין הלוקח יכול לחזור ושוב כיון דאין להמוכר שום נפ"מ לענין המכירה ממילא נאמן באמת על. החרטה ומהני שאלה:
אך מה שהק' כיון דקודם המכירה יכול לישאל אין כאן סילק כח מכירה ותיהני מכירה יפה הקשה ואין בידי לומר רק דסבירא לי' לחת"ס כיון דאפילו לא תיהני המכירה מ"מ עבר על שבועתו והוי כאכלו כולו כנ"ל דלא מהני שאלה ממילא כיון דלא מהני שאלה איגלאי מלתא למפרע דפקע כחו וזכותו למפרע קודם מכירה ולהכי המכירה בטלה וא"ש או המכירה והפקעת כחו באים כאחד ולא מהני המכירה:
אבל מה שאני תמה על חת"ס לפמ"ש הר"ן בנדרים פ"ה דהאוסר הנאת פירות על עצמו יכולים אחרים ליטול בעכ"ח ואינו יכול לעכב אע"פ שיכול לישאל על נדרו כיון דהשתא מיהא הא לא איתשיל אלא דדעת הרשב"א דאם נשאל חייבין לשלם אבל דעת הר"ן שם שמשעה שאסרו על עצמו הפקירו וכל שזוכה בו אחד קנה כזוכה מן ההפקר ואעפ"י שאיסור שבו הלך ע"י שאלה קנין ממונו של זה אינו בטל שאינו מוצא שאלה בהפקר וכו' ע"ש וא"כ ה"נ כיון שע"י שבועתו או נדרו שלא למכור הפקיר כחו וזכותו לענין מכירה נהי שהאיסור פקע ע"י שאלה מ"מ הפקר כחו וזכותו לא בטל ע"י שאלה שאין שאלה בהפקר וכדברי הר"ן ואין רחוק דמרדכי ס"ל כשי' הר"ן וא"כ לא הק' כלום הא א"ב מיתשל עלה:
אבל נ"ל דסברת הר"ן הוא דיש להבין הא צדקו דברי רשב"א וכיון דאינו הפקר רק מצד נדרו אם כן אי מיתשיל על נדרו פקע הפקירו ונראה עפמ"ש בתשו' אבני מילואים סי' ט"ו עמ"ש מהרי"ט ח"א סי' נ"ג דאיסורי נזיר אינם לא איסור גברא ולא איסור חפצא רק איסור תורה דרמי רחמנא על קדושת נזיר כמו שאסרה כמה איסורים על קדושת כהונה ע"ש אלא כיון שאסרה תורה איסורים אלו על נזיר א"כ כשאומר הריני נזיר הוי כאילו קיבל על עצמו ג"כ איסורים אלו בנדר ולכן כשעובר אחד מאלו איסורים עובר ג"כ על בל יחל ע"ש וה"נ כיון שהדין הוא שאם אוסר הנאת פירות על עצמו הם הפקר ממילא כשאוסר הנאת פירות על עצמו יש גם כן בכלל נדרו שמפקיר נכסיו ולכן נהי דהנדר ניתר ע"י שאלה מ"מ הפקרו אינו פקע ע"י שאלה וזכה בו מן ההפקר וא"צ לשלם, ולפי"ז בנשבע או נדר סתם שלא למכור יש בכלל זה גם נכסים שלא קנה עדיין דהוי דשלב"ל ובאותן שלא בא לעולם אינו יכול להפקיר כחו וזכותו כמ"ש קצו"ח סי' רי"א אות ד' וממילא גם באותן שבאו לעולם א"י להפקיר ולא מיבעיא לשיטת הסוברים דבמקנה דבר שבא לעולם עם דבר שלב"ל לא קנה כלום עיין סמ"ע סימן כ"ג סק"י ודאי דכאן לא מהני אלא אפי' לשיטת הסוברים דקונה מחצה וכמ"ש בשו"ע סי' ר"ט ס"ד בהג"ה דה"ד אם בב' דיבורים אבל כאן שהוא דיבור אחד כיון שבטל מקצתו בטל כולו:
ובזה מיושב סתירת רמ"א דפסק ביו"ד סימן ר"ל דנשבע שלא למכור מקחו בטל ובחו"מ סי' ר"ח פסק דמקחו קיים דביו"ד כתב שנשבע שלא ימכור חפץ פלוני והיינו חפץ שהוא ברשותו ושייך ביה הפקר לכן המכירה בטילה משום שהפקיר כחו וזכותו אבל בחו"מ כתב נשבע שלא למכור והיינו אפי' דבר שאינו ברשותו עדיין וא"כ ל"ש ביה הפקיר כחו וזכותו כנ"ל רק מטעם איסור שבועתו וכיון דאי עביד מהני שפיר פסק דמהני מכירתו וא"ש:
ועוד נ"ל ביישוב סתירת רמ"א דז"ל הטור והמחבר שם מקח הנעשה באיסור וכו' ונתקיים בקנין המקח קיים וכו' אלא מכיון שקנו באחד מדרכו הקנאות המקח קיים ולשון המחבר ונתקיים בקנין או באחד מדרכי הקנאות המקח קיים ועיין בב"י שעמד בזה שכתב ונתקיים בקנין וחזר וכתב וקני באחד מדרכי הקנאות וכו' הוא לאספוקי אם לא קנו באחד מדרכי הקנאות אלא שנתן מעות דלא קנה אלא לענין מי שפרע אם אינו רוצה לקיים דבריו א"צ לקבל מי שפרע ע"ש ולפענד"נ דכבר מבואר בתשו' פנים מאירות ח"א סימן ל"ד דל"ש אעל"מ אם המוכר עושה איסור ולא הלוקח דכיון דהלוקח אינו עושה איסור מהני קנינו, ונ"ל דזה דוקא בכל הקנינים שהקנין מצד המעשה הלוקח רק כיון שהמוכר מרוצה ואינו מוחה קונה הלוקח ועיין במג"א סי' תרנ"ח סק"ג לכן אף שהמוכר עושה איסור כיון שאין הלוקח עושה איסור מהני מעשיו אבל בקנין כסף שהקנין מכח שהמוכר קונה הכסף קונה הלוקח החפץ כיון שהקנין מכח מעשה המוכר ואיהו עביד איסור המקח בטל ואמרינן אעל"מ ולהכי כתב ונתקיים בקנין וקני באחד מדרכי הקנאות לכן המקח קיים ול"ש אעל"מ כיון דהלוקח לא עביד איסור וגם ברבית כיון דאינו אלא רבית דרבנן דרך משא ומתן אין אי' על הלוקח הנותן רבית רק על המוכר המקבל רבית כמ"ש האשר"י ב"מ דף ס"ח ע"ב אבל ביו"ד מיירי שמכרו בכסף שהקנין מכח מעשה המוכר לכן המקח בטל משום אעל"מ כיון דאיהו עביד איסור ואין כאן סתירה וא"ש:
וגם במ"ש חת"ס בהסבר דבאיסור שבדה מלבו לא אמרינן אעל"מ ובכונת תשובת הרא"ש דבאיסור שיש לו היתר ע"י שאלה משום דקיל איסורו ל"ש אעל"מ, נ"ל כונה אחרת לפימ"ש במק"א במ"ש אחרונים דבשוחט בשבת ל"ש אעל"מ משום דא"א לתקן ודוקא בדבר שאפשר לתקן שייך אעל"מ דאין הכונה שאפשר לתקן העבירה שעשה דהא העבירה א"א לתקן דהא לקי משום דעבר אמימרא דרחמנא אלא הכונה דוקא במקום שאין הקב"ה חפץ בקיום הכעולה הנצמח מן המעשה כגון באונס שגירש שאין האיסור במעשה הגירושין אלא מחמת קיום הפעולה שנצמח מן המעשה שהיא מגורשת ממנו ורצון התורה שתהיה אשתו לכן אמרינן לא מהני ובזה כיתקן שיתקיים רצון התורה שתהיה אשתו וכן תורם מן הרעה על היפה וממין על שאינו מינו שאין התורה חפץ בפעולה הנצמח מן המעשה שיהיה תרומה מן הרעה ומן שאינו מינו ואם אמרינן דלא מהני הרי נתקיים חפץ ה' שיהיה תרומה מן היפה וממינו וכן בחרמים כיון שחפץ ד' שלא יפדה ויצא לחולין אי אמרינן דלא מהני נתקיים הרצון שאינו פדוי וכן בכולהו דמייתי התם אבל בשוחט בשבת וכי רצון השם שלא יהיה הפעולה הנמשך מן המעשה ולא תהיה בהמה זו שחוטה הרי אין השם חפץ רק שהוא לא יעשה המעשה בשבת אבל קיום הפעולה הנמשך מן המעשה אינו נגד רצון ה' והמעשה עבירה שעשה א"א לתקן ועיין טו"א ר"ה כ"ח וחת"ס סוכה ל"ב ע"ב והפעולה הנצמח מן המעשה אינו נגד רצון ה' וא"צ לתקן לכן שפיר מהני [עיין בי"ש או"ח סי' כ"ג, ק"ח ק"ט ורנ"א] ולפ"ז באיסור שבדה מלבו שהמעשה וגם הפעולה הנצמח מן המעשה אינו נגד רצון התורה רק שהוא נשבע או נדר שלא יעשה המעשה ל"ש לומר עביד לא מהני כדי שיתקיים רצון ד' דהא קיום הפעולה הנצמח מן המעשה אינו נגד רצון ד' ושפיר מהני וע"ז כתב הרא"ש דאפי' נימא דחרמי צבור אלימא טפי שכונתם בחרמם ג"כ שאינם חפצים בקיום הפעולה הנצמח מן המעשה מ"מ כיון שיש לו היתר ע"י שאלה א"כ אין קיום הפעולה הנצמח מן המעשה נגד רצון ד' שאם ישאל הרי השם מרוצה בקיום המעשה לכן אף שהוא עבר על החרם מ"מ כיון שעבירתו א"א לתקן במה דנימא דלא מהני וקיום הפעולה אינו נגד רצון התורה לכן אמרינן דמהני והפוך בה והפוך בה ימצא שכנים דברי ויותר אין להאריך כי אני נוסע למחר אי"ה עם בני הה"ג מהרי"צ נ"י לשבת על כסא רבנות שלו יתן ד' שיהי' למז"ט והצלחה והיתה הרוחה וגם מעלתו ימצא במהרה מנוחה כנפשו ונפש ידידו דוש"ת באהבת התורה ולומדיה:
עמרם הק' בלוהם בק"ק הנ"ל: