בית שערים יורה דעה חלק ב· רבי עמרם בלום
תשובה שכג
שיל"ת חוסט יום ה' לסדר מטהו יפרח תרמ"ב לפ"ק:
אלף שלומים מגבהי מרומים, לידינ"פ הרב המאוה"ג, מעוז ומגדול חו"ב זך ונקי כמו"ה אליעזר דייטש נ"י האבדק"ק האנשאוויטץ יע"א:
כאשר ירט הדרך לנגדי וכו' ועתה באתי להתעלס עמו באהבים על מה שהעיר ע"ד ירושלמי פ"ג דשבועות ה"ד לא סוף דבר נבילות וטריפות אלא אפילו עפר ופירש הפני משה אפילו עפר דאין ראוי לאכילה כלל הוא חיילא עלי' שבועה במיגו דחיילא על דברים הראוים לאכילה, והתפלא מעלתו נ"י דהיכא שהזכיר עפר להדיא חייל אפילו בלא כולל והבין מעלתו דירושלמי מיירי בפי' עפר להדיא ובמראה פנים על הירושלמי הבין דמיירי שאמר שלא אוכל סתם ולכן הק' כיון דמשוי עפר לנבלות וטריפות לחיובא א"כ איך מתרצי' למתני' דברישא תני פטור ובסיפא חייב ונראה דלא ניחא לי' לפרש בפי' עפר בהדי' משום קו' מעלתו דלזה א"צ כולל:
ואני אומר לא כדברי זה ולא כדברי זה דנ"ל דאפילו לפ' המסקנא בשבועות כ"ד לפירש"י דנו"ט מקרי אוכלין ראוין היינו דוקא אם אכלן במזיד אבל אם אכלן בשוגג דנפשו של אדם חותה באכילת איסור מקרי אוכלין שאינן ראוין וכמבואר יו"ד סי' קי"ט סי"ג ובר"ש פ"ו דתרומות ע"ג בשם ה"ר הירושלמי יעו"ש ובסמ"ע חו"מ סי' רל"ד, ולפ"ז אם אכל נבלות בשוגג ואמר קונם אשתי נהנית לי אם אכלתי היום אין אשתו אסורה והנה מבואר ברמב"ם פ"י מתרומות דנזיר ששתה יין של תרומה בשוגג אינו משלם חומש ועיין בכ"מ שם כ' כיון שאסור ביין אף אם הוא חולין לאו שתייה הוא ביאור דבריו דאף דמצד שגגת איסור תרומה לא שייך נפשו של אדם חותה שלא יחשב שתייה ולא יתחייב חומש על שגגת אכילת תרומה שהרי ע"ז חייבה תורה אבל אם מעורב בו איסור אחר ושגג גם באיסור זה לא מקרי שתייה דלענין איסור האחר אמרינן נפשו של אדם חותה ולא מחשב שתי' גם לענין תרומה ועיין בתוספות רעק"א פסחים במשנה דתרומת חמץ יעו"ש:
ולפ"ז נ"ל דיש חילוק בין אם אמר סתם שלא אוכל דחייל גם על נבילות וטריפות בכולל מ"מ אינו חייב קרבן שבועה אלא בהי' מזיד על נבלות ושגג בשבועה דאז שפיר נבלה מקרי ראויה לאכילה אבל בשגג בשתיהן פטור דנבילה בשוגג נפשו של אדם חותה ולא מקרי אכילה אבל בכולל מפורש שאמר שבועה שלא אוכל נבילות ושחוטות כיון שהזכיר נבילות בהדיא ורצה לאסור עצמו גם בנבילה והרי הוא יכול לאסור על עצמו גם מידי דלאו בר אכילה כגון עפר אמרי' דמשו"ה פי' בהדיא נבילות אף דהוא ג"כ בכלל שלא אוכל סתמא כדי שיחול אי' שבועה על הנבילה אפי' יהי' שוגג בנבלה דאז נפשו חותה ולאו אכילה היא אפ"ה חל עליו אי' שבועה וממילא כיון דאסר ע"ע נבלה בשוגג דלאו בר אכילה אמרינן דגם עפר בכלל כיון שרוצה לאסור עצמו במידי דלאו בר אכילה ועיין תוס' שבועות כ"ד ד"ה אלא, וזה כוונת ירושלמי לא סוף דבר נבלות וטריפות היינו בכולל מפורש שלא אוכל נבילות ושחוטות אלא אפי' עפר הוא בכלל נבלות כשפירש נבלות וזה הפי' פני משה במיגו דחיילא על דברים הראוים לאכילה מצד עצמותן והיינו נבלות וגם כשאכלן בשוגג דאינו מחשב אכילה חל נמי על עפר דאינו ראוי לאכילה כלל:
ולא קשה קושית מעלתו דאפי' בעפר גרידא נמי חייל בפי' עפר דרבותא כאן אפי' לא פי' עפר, וגם קושית מראה פנים לא קשה דמוקמינן רישא בסתם דאז אף דנבלה במזיד בכלל אבל נבלה בשוגג ואוכלין שאינן ראוין אינו בכלל וסיפא במפרש נבלות ואז גם אוכלין שאינן ראוין בכלל, זהו הנלפע"ד בפי' הירושלמי, ומחמת טרדות שונות פה תהי' שביתת קולמסי והנני חותם בברכת אהבה רבה ידידו הדוש"ת:
עמרם הק' בלוהם: