אור ברסלב

בית שערים יורה דעה חלק ב· רבי עמרם בלום

תשובה שכא

תשובה שכ

שיל"ת ב' אויפאלו עש"ק שופטים תרנ"ד לפ"ק:

ברכות שמים ושנות חיים, לכבוד ידידי הרב הגדול מעוז ומגדול חו"ב. כמו"ה אברהם צבי נ"י יונג:

כתבו במושכלו הגיעני ותחילת דברי פיהו שיכל את ידיו על דברי הר"ן בשבועות כ"ה אהא דאר"י שבועה שלא אישן ג' ימים מלקין אותו וישן לאלתר ונסתפק הר"ן באומר שבועה שלא אטעום כלום חודש ימים מה דינו אם נדמהו לשבועה שלא אישן ג' ימים ונימא שיאכל לאלתר שזה ג"כ א"א לו לעמוד בשבועתו או לא אלא יעמוד בשבועתו עד שיסתכן ואחר יאכל ונ"ל דלא דמי לשלא אישן ג' ימים דהתם ה"ט דישן לאלתר מפני שהוא דבר שא"א דבעכ"ח ישן בתוך ג' ימים והלכך לא חיילא שבועה עליה כלל אבל זה יכול לעמוד בשבועתו מאי אמרת ימות לכשיסתכן תדחה שבועתו מפני סכנת נפשות מ"מ לא יאכל אלא שיעור שיהא יכול לעמוד עליו אלא שראיתי לרמב"ם ז"ל שכתב בפ"א מהלכות שבועות ששבועת שוא הוא כגון שנשבע שלא יישן ג"י לילה ויום רצופין ושלא יטעום כלום שבעה ימים רצופין וכ"כ בפ"ה שמלקין אותו משום שבועת שוא ויישן או יאכל בכל עת שירצה וזה מן התימא שאין לדמותן כמ"ש אבל נ"ל שהדין אמת ולאו מטעמיה אלא משום דהו"ל נשבע לעבור על ד"ת שנשבע להמית את עצמו הלכך הו"ל שבועת שוא וכו' הלכך מלקין אותו ואוכל לאלתר עכ"ד הר"ן:

וע"ז כתב מעלתו דתליא בשיטות שהביא הר"ן בשבת פראד"מ קל"ד היכא דאיכא חמימי לרחוץ קודם המילה ואשתפיך הנך דלאחר המילה אי אמרינן תדחה המילה כיון שאם נימול נצטרך אח"כ לחלל שבת במכשירים או דילמא השתא מיהא בדין מהלינן ובתר הכי פקנ"פ הוא שדוחה את השבת ועיין רמב"ן דמהלינן שאין למצוה אלא שעתה ואין דוחין את המילה מפני שנצטרך אח"כ לדחות את השבת דבתר הכי פקנ"פ הוא דדחי ליה ולא מכשירי מילה וכו' והרז"ה והרשב"א ס"ל דתדחה מילה דכל שאנו יודעין בתחילת הדבר שיבא לידי איסור מלאכה דוחים את המצוה כדי שלא נבוא בסוף לידי כך והביאו ראיה מביצה בה"א לא ישחוט אא"כ היה לו דקר נעוץ מבעו"י ע"ש באריכות ור"ן דחה ראיה זו שאין שחיטה ביו"ט מצוה קבועה כמילה בשבת ומ"מ כתב שאפשר כן כדברי רז"ה ורשב"א ע"ש ולפ"ז לרמב"ן דאין דוחים המילה בשביל שיצטרך אח"כ לחלל שבת משום דאז פקנ"פ דוחה ה"נ בשבועה שלא אוכל יקיים שבועתו ומחר אם יהי' פקנ"פ דוחה השבועה אבל לדעת הרז"ה שדוחין המילה משום שבהתחלת הדבר ידעו שיצטרך לחלל את השבת א"כ גם בלא אוכל כן הוא שידוע שא"א לעמוד ונדחה השבועה ואין חילוק בין שלא אישן או שלא אוכל, ולפ"מ שהעלה כ"מ פ"ב ממילה בדעת הרמב"ם שם ה"ח וט' ס"ל כדעת הרז"ה וא"כ אין כאן תמיהת הר"ן על הרמב"ם שפוסק בשבועה שלא אוכל שיאכל בכל עת שירצה ולא אמרינן שיעמוד בשבועתו עד שיסתכן ואז פקנ"פ דוחה את השבועה כמו במילה דלא אמרינן כן אך תדחה המילה ג"כ תדחה השבועה:

ואני טרם אחלה להשתעשע בדבריו אבאר דעתי והבנתי בדברי הר"ן הנ"ל וכ"מ בפ"ה משבועות ומריש הוי ק"ל מה הק' הר"ן על הרמב"ם דילמא גם טעם הרמב"ם דהוי שבועת שוא משום שנשבע לבטל את המצוה וכמ"ש הר"ן ואפי' קיים שבועתו לוקה משום שוא כדאמרינן שבועות כ"ט ע"ב ע"ש ברש"י ד"ה הוי וממילא אין כאן שבועת ביטוי ומותר לאכול מיד, אך זה שיבוש דלכן הביא ג"כ דברי רמב"ם בפ"א ושם חשיב ד' מיני שבועות שוא וחשיב בה"ו נשבע לבטל את המצוה ובה"ז חשיב שלא אטעום כלום בשבועת שוא חלוקה רביעית שנשבע על דבר שאין בו כח לעשות ומוכח דלא משום נשבע לבטל את המצוה אתאי עלה, והבין הר"ן שטעמו משום שא"א לקיים שבועתו שלא יטעום ז' ימים דקודם שיכלו ז' ימים ימות וא"כ לא יקיים שבועתו שלא יאכל ז' ימים ועיין גיטין ע"ו ע"ב וב"ש אה"ע סימן קמ"ד סק"ה בדעת הרמב"ם דבמעכשיו אם לא באתי מכאן ועד יב"ח ומת בתוך יב"ח דהוי ספק מגורשת ואפי' ניסת תצא דכשמת לא מיקרי לא בא ואינו קיום התנאי ה"נ כשמת ואינו אוכל לא מיקרי קיום שבועה ואף דהתם הוי רק ספק מ"מ כאן כיון שהוא ספק שא"א לקיים שבועתו הוי שבועת שוא או אפשר כיון דכי יסתכן כייפינן ליה לאכול והרי יסתכן קודם ז' ימים וא"א לו לקיים שבועתו הרי בשעה שיצתה מפיו יצתה לשוא ולבטלה, וע"ז הק' הר"ן דשאני בלא אישן דבעכ"ח יישן אבל זה יכול לעמוד בשבועתו שלא יאכל וימות וג"כ לא יאכל ובמיתה שאינו אוכל אפשר דס"ל דזה מיקרי קיום השבועה וגם בגיטין לא בא ע"י שמת מיקרי לא בא והאיבעיא היה רק משום דגזרינן מת אטו לא מת כדעת תוס' ורא"ש שם, והוסיף להקשות מה אמרת ימות וכיון שמת לא מיקרי קיום שבועה וכנ"ל וז"א שלא ימות כלל דהא לכשיסתכן תדחה שבועתו מפני סכנת נפשות ואי דזה גופא מקרי ביטול שבועתו ז"א דהא מ"מ לא יאכל אלא שיעור שיהא יכול לעמוד עליו וס"ל לר"ן דזה מיקרי קיום השבועה כיון שאינו אוכל יותר מן הצורך לפ"נ בשביל שבועתו והרי כל האיסור נדחה מפני פקנ"פ ומ"מ לא הותרו מפני פקנ"פ רק הודחו ובאיסורן הן עומדים וה"נ אין השבועה בטילה והותרה אלא הודחה ושפיר הוי קיום שבועה ואינו שבועת שוא ולכן פירש הר"ן דהוי שבועת שוא משום דהוא נשבע שלא יאכל כלום כל ז' ימים או חודש ואם עושה כן הרי הוא מת והוי נשבע לבטל את המצוה דהוי שבועת שוא:

אבל הכ"מ תירץ דבלי נשבע לבטל את המצוה נמי הוי שבועת שוא שאע"פ שהוא יכול להעמיד עצמו מלאכול עד קרוב שיסתכן מ"מ אז כייפינן ליה לאכול משום קיום מ"מ דוחי בהם וכשאוכל אז הרי עובר על שבועתו ולא ס"ל כסברת הר"ן כיון שאינו אוכל יותר אלא שיעור שיכול לחיות הוי קיום שבועה אלא הוא ביטול דיבורו ושבועתו וא"כ נמצא שנשבע על דבר שא"א לו לקיימו והו"ל שבועת שוא ולא חלה עליו כנלפענ"ד בהבנת דבריהם אשר רבים נתקשו בהם:

ועתה נשוב לדברי כ"ת מ"ש דלדברי הרמב"ן שאין דוחין את המילה גם כאן אין דוחין את השבועה נ"ל דיש לחלק חדא דשם אמרינן דאין דוחין מצות מילה החמורה שדוחה את השבת בשביל כך אבל כאן אין אנו אומרים שיעבור על השבועה בשביל כך אלא אנו אומרים שהוא שבועת שוא ואינו חלה כלל ואינו עושה שום איסור באכילה ועברו על השבועה, ועוד דהתם כיון שאח"כ מחלל שבת בהיתר דנדחה מפני פקנ"פ למה נדחה מצות מילה בשביל זה אבל כאן נהי שאוכל אח"כ בהיתר דפקנ"פ דוחה את שבועתו מ"מ כיון שא"י לקיים דיבורו ושבועתו הרי הוציא שבועה לשוא מפיו ואין השבועה חלה כלל:

אבל ביותר אני תמה עמ"ש דלדעת הרמב"ם והרז"ה והרשב"א דשם דוחין את המילה ה"נ דוחין את השבועה ויאכל מיד חדא דשם דוחין את המילה בשב וא"ת וכאן דוחין את השבועה בקו"ע ואכול, ושנית דשם דוחין את המילה בשביל חילול שבת אבל כאן לדחות השבועה היום בשביל שתדחה למחר ע"י פקנ"פ מי שמעת לן וכעין סברא זו אמרתי מאז ומצאתיה אח"כ בגדולי אחרונים ליישב שטת הסוברים דאם לא קרא ק"ש של ערבית עד חצות שיקרא אחר חצות כיון שחייב ק"ש מה"ת אין יכולין חכמים לפטרו והק' רבינו יונה ריש ברכות הא חכמים יכולין לפטרו ממ"ע משום סייג כמו בשופר ולולב בשבת משום שמא יעבירנו וסדין בציצית לב"ש גזירה משום כסות לילה וכתבתי לחלק דודאי יכולין לפטרו ממ"ע כדי שלא יבא לחילול שבת או לאי' שעטנז אבל לפטרו מק"ש כדי שלא יבטל מצות ק"ש פעם אחרת מה"ת יבטל עכשיו ודאי מצות ק"ש מספק שלא יבטל פ"א ואפילו רבינו יונה לא קאמר אלא דמוטב לבטל ודאי ק"ש פ"א כדי שלא לבטל הרבה פעמים אבל כאן מהיכי תיתי נדחה שבועתו הרבה פעמים כדי שלא תדחה פ"א מפני פקנ"פ:

ועוד והוא העיקר דשם אין דוחין את המילה כדי שלא יבא לידי חילול שבת ואם דוחין את המילה אינו בא לידי חילול שבת אבל כאן במה שאנו דוחין השבועה ואוכל מיד כדי שלא יבא פקנ"פ וידחה השבועה וכי בא עי"ז שמקיים שבועתו אח"כ אדרבה גם אח"כ מבטלה בלא פקנ"פ וא"כ ודאי מוטב שתהא נדחית פ"א מפני פקנ"פ משנדחה אותה כ"פ בלי פקוח נפש:

ועוד לו יהיבנא ליה סברתו התינח לענין שנדחית השבועה ויאכל מיד אבל אכתי אמאי מלקין אותו מיד משום שבועת שוא נהי שאסור לישבע ע"ד שתדחה אח"כ מפני פקנ"פ מ"מ ודאי לא יעלה על לב אדם לומר דלדעת הרמב"ם והרז"ה שם דדוחין המילה אם עבר ומל שיהא חייב סקילה משום שצריכין לחלל שבת אח"כ שאינו אלא גורם בעלמא לחלל שבת אח"כ בהיתר והרי גם בהא דאין מפליגים בספינה פחות משלשה ימים קודם השבת בשבת י"ט כתב בעה"מ הטעם מפני שאח"כ יחלל שבת מפני פקנ"פ וג"י קודם לשבת הוי מקמי שבתא ונראה כמחכה לחלל את השבת ע"ש ועיין ב"י או"ח סי' רמ"ח ואפ"ה ג"י קודם שרי וא"כ מוכח דאין זה אלא איסור דרבנן בעלמא והא דדוחין מילה היינו משום שחכמים יכולין לעקור דבר מה"ת בשב וא"ת הגם שיש לחלק דהתם בימות החול מותר לגרום חילול שבת משום פקנ"פ אבל לא בשבת עצמו מ"מ דוחק לחלק בכך וא"כ הוא אין מקום לדבריו כלל כאן לענין שבועה לדין תורה אבל יהי' איך שיהי' גם שם אינו חייב סקילה וה"נ אף שגורם לדחות השבועה מפני פקנ"פ אין לחייבו מלקות בשביל כך:

ולכן אינני יודע לכווין דבריו רק שכוונתו כיון שע"י תדחה שבועתו מפני פקנ"פ א"כ הוי שבועה שא"א לקיימה והוי שבועת שוא והרי זה תירוץ הכ"מ ואין לו ענין לפלוגתת הרמב"ן והרז"ה ובזה תנוח דעתו הרמה, וייטיב ד' לנו הכתיבה והחתימה, עדי יהיה אור הלבנה כאור החמה, וביתו בנוי ברמה כנפשו ונפש ידידו דושו"ט:

עמרם הק' בלוהם בק"ק הנ"ל

תוכן העניינים

בית שערים יורה דעה חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה