בית שערים יורה דעה חלק ב· רבי עמרם בלום
תשובה שכ
עוד להגאון הנ"ל נר"ו
התענגתי מזיו כבודו, מכתבו כזית הודו, דבריו הנחמדים לשמוע בלימודים, אמרי נועם שבעתים מזוקקים ויען כי יש לדון עליהם אפרש שיחתי:
במה שנסתפק בנשבע שלא אוכל ככר זו לאחר שלושים יום ואח"כ נשבע שלא יאכל ככר זו מעכשיו מה דינו אם בהגיע ל' יום פקע נדר השני וחל הראשון או נימא כיון דנדר השני חל מעכשיו הראשון אינו חל אפי' לאחר ל' או נימא כשיגיע ל' יום חלו שניהם והביא ראי' מקדושין נ"ט דפליגי רב ושמואל במקדש אשה מעכשיו ולאחר ל' יום ובא אחר וקדשה בתוך ל' יום דס"ל לשמואל כשיגיע ל' פקעי קידושי שני וגמרו קידושי ראשון ואפי' לרב דס"ל מקודשת ואינה מקודשת לעולם היינו משום דקדוה"ג לא פקע בכדי וכיון דחלו קידושי שני עד ל' חלו לעולם אבל בנדר דהוי לזמן ג"כ כ"ע מודו כשהגיע יום ל' פקע נדר השני וחל נדר הראשון:
ואינני מבין ראי' זו חדא דהתם קידושי ראשון הי' מעכשיו ולאחר ל' ולשמואל תנאה הוי וא"כ כשלא חזר תוך ל' חלו קידושי ראשון למפרע ולא חלו קידושי שני כלל אפי' עד ל' ולכן פקעי קידושי שני אבל כאן דנדר הראשון אינו חל למפרע רק מל' ואילך ושפיר חל שבועה שניה עד ל' שפיר י"ל גם כשיגיע ל' לא פקעה וראשונה אינה חל, ועוד דהתם א"א שתהי' מקודשת לשניהם דאיתתא לבי תרי לא חזי' דלא ס"ל כר"י שם אפי' קידושי מאה תופסין בה ועיין באריכות הר"ן שם וע"כ קידושי ראשון פקעי לכן אמרינן דפקעי קידושי שני אבל כאן דאפשר שיהיו עליו אי' שתי שבועות כגון שהשני' בכולל שפיר י"ל כשיגיע ל' חלו שניהם, וגם מ"ש בטעמא דרב אינני מבין הרי בגמ' שם אמרו בטעמא דרב משום דמספקא לי' אי תנאה הוי אי חזרה הוי:
וגם הראי' שהביא מיבמות ל"ב בנשא מת ואח"כ נשא חי אינו חייב אלא משום אשת אח בלבד ומשמע אפי' נשא חי לאח"מ אחיו שכבר הותרה לו אשת אחיו ולא נאסרת רק כשנשא אחותה מ"מ כיון שהיתה אשת אח מעיקרא אף שלא היתה נאסרת לו מ"מ קדמה איסור אשת אח לאיסור אחות אשה ואינו חייב רק משום אשת אח וה"נ בנ"ד כיון דנדר הראשון הי' מתחילה אף שהאי' לא בא רק לאחר ל' לא חל שבועה שניה כיון דנדר הראשון קדים:
ולא הבינותי כיון דנשא חי לאח"מ אחיו א"כ אין כאן אי' אשת אח אלא משום דס"ל המקדש אחות יבמה נפטרה יבמה והלכה לה כדאמרי' יבמות ק"ט ועיין תוס' יבמות ט"ז ד"ה וא"כ אין כאן אי' אשת אח אלא תאמר מקודם שאסורה על היבם משום אחות אשה ואיך אפשר לומר בזה דאין אחות אשה חל על א"א הא אין כאן אי' א"א כלל קודם שחל איסור אחות אשה ועוד דא"כ מ"פ שם נשא מת ואח"כ נשא חי תתיבם יבומי הא אדרבה אין כאן אי' א"א כלל רק משום דחל איסור אחות אשה ואסורה ליבם וכ"ת דזה באמת קושית הגמ' וכמו שהקשיתי כיון דא"א קדים אין אחות אשה חל וראוי' ליבום א"כ לא משני מידי אחות אשה מיתלי תלי וקאי פקע אי' א"א ואתי איסור אחות אשה וחייל וגם הלשון מיתלי תלי ולשון פקע אי' א"א לא משמע דמיירי בנשא חי לאח"מ אחיו, ועוד הא אמרי' לעיל ח' דעיקר קרא דעלי' צריך בנשא חי' לאח"מ אחיו ע"ש:
ואמנם גם הראי' מנזיר י"ג ע"ב הרני נזיר כשיהי' לי בן ונזיר והתחיל מונה את שלו ואח"כ נולד לו בן מניח את שלו ומונה של בנו ואח"כ משלים את שלו הרי דנדר הראשון אף שאינו חל רק אחר לידת בנו מ"מ כיון שנדרו תחילה קודם לנדר השני וה"נ כיון שהגיע יום ל' פקע נדר השני וחל הראשון יש לחלק כנ"ל דשאני התם שא"א למנות שתי נזירות בב"א לכן הראשון קדים אבל כאן אפשר שיחולו עליו שתי שבועות י"ל דבאמת חיילי תרווייהו ועיין שבועות כ"ז ובתוס' שם אבל בטלה דעתי נגד דעת הרחבה:
ומ"מ מ"ש בזה ליישב קושיתי בשבועות כ"ג מאי פריך והלא מושבע ועומד דילמא מיירי במופלא סמוך לאיש דכשנעשה גדול באים שני איסורים כאחד ולהנ"ל כיון דהשבועה שלא יאכל נבלה חל מיד אף שהאי' אינו עד שיגיע לי"ג שנים השבועה קדמה לאיסור נבלה תמה אני דא"כ ודאי קשה קושיתי מ"פ והא מושבע ועומד מהר סיני אבל לפענ"ד ז"א דהרי אי' נבלה ודאי קדים וחל קודם שיגיע לי"ג שנים מהר סיני ועיין ריטב"א קידושין ע"ז רק האי' אינו חל עד שיגיע לי"ג שנים וא"כ אדרבה שבועת נבלה קדים וא"ש בזה מה שדקדק בנובי"ק או"ח סי' ל"ז אמאי קאמר והלא מושבע ועומד מה"ס הוא ואמאי לא קאמר והא אאחע"א ולפמ"ש ניחא דמשום אאחע"א י"ל כקושיתי לאמת במסל"א ולהכי פריך והרי מושבע ועומד מה"ס וא"כ שבועת נבלה קדמה לשבועתו ואין שבועה חל על שבועה אף ששני איסורים באים כאחד:
ומה שתמה על קושיתי הא מתני' מיירי לענין קרבן ומופלא סמל"א שנשבע ליכא קרבן כמבואר בנדה מ"ו ע"ב, לפענ"ד הנה רש"י פי' שם ולא קרבן מעילה וכ"נ מדברי מל"מ פי"א מנדרים ה ה"ח ומשמע דדוקא מקרבן מעילה מיעטי' ולא מקרבן שבועה והכי משמע לישנא דגמ' יכול יהא חייב על הקדישו קרבן ואמאי לא קאמר יכול יהא חייב קרבן דהא התחיל בזדון שבועה אלא ודאי דדוקא מקרבן מעילה מיעטי' ולא מקרבן שבועה וטעמא נ"ל משום דבשבועה הקרבן תלוי במלקות כמ"ש תוס' שבועות כ"א ד"ה ולא וכיון דלוקה בזדון שבועה שנשבע כשהי' מסל"א אם עבר עלי' כשהגדיל במזיד ה"נ חייב קרבן שבועה כשעבר שוגג עלי' כשהגדיל אבל במעילה אין הקרבן תלוי במלקות או מיתה דמזיד דהא אין מעילה אלא שינוי וחייב קרבן מעילה על שהוציא מעות הקדש לחולין והקדש במזיד אינו מתחלל לכן אף דחייב על הקדישו במזיד מ"מ אינו חייב קרבן על השוגג ועיין כריתות ד' ע"ב לגי' רש"י דאף דאיתמעיט דם ממעילה מ"מ אית בי' לאו דזרות:
ויש להסביר עוד כיון דעיקר חיוב מעילה על שהוציא מעות הקדש לחולין וכתב חי' רמב"ן ב"ב ע"ט דאין מעילה אלא במה שהקדש קונה מחמת שאדם מקדיש ואמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט אבל מה שהקדש קונה בקנין חצר אין מעילה בזכייתה ע"ש ולפ"ז במופלא סמל"א נהי דגלי קרא דחל אי' שבועה ונדר והקדש ע"י דיבורו אבל מ"מ לאו בר הקנאה להקדש הוא וא"כ רק אי' הקדש עלה מחמת דיבורו אבל אין הקדש קונה מכח זה רק הקנין משום כל היכא דאיתא בי' גזא דרחמנא איתא והוי כאלו זכה חצר להקדש ולכן אין בו מעילה:
ועמ"ש על מה שחידש הד"ג לשיטת דבשבועה ח"ש מותר מה"ת מצטרף אפי' ביותר מכזית בכא"פ דמ"מ ביותר משיעור עיכול אינו מצטרף כתב הד"ג דע"כ אין צירוף תלוי בעיכול דאל"כ תקשי הא אמרי' בכריתות ז' כהן שסך בשמן של תרומה בן בתו ישראל מתעגל בו ואינו חושש כיון דחללי' הא איתחל ומעתה אם אכל חצי זית תרומה כבר חללו ופרח האיסור ממנו וא"כ לא יצטרף עוד לח"ז למלקות דמ"ל אם פרח האי' מצד העיכול או מצד החילול עכ"פ אין האי' בעולם ולפ"ז יהי' בתרומה ח"ש מותר מה"ת כיון דלא חזל"א ובירושלמי ריש פ"י דתרומות איתא פלוגתא דר"י ור"ל גם בתרומה אעכ"ח דשיעור עיכול אינו מעלה ואינו מוריד לענין צירוף ומכח זה הק' על תוס' חולין ע"ב סד"ה כי שכתבו דכולה מילתא דרשי' וכו' מי לא עסקינן שאכל סמוך לשקיעת החמה וקאמר רחמנא דטהור אפי' לאכול בתרומה ונוגעת שבמיעיו ע"ש וק"ל הא כבר מחוללת ועומדת ושרי לטמאה:
ואני בעניי לא הבינותי דמיון זה דאף אני לא אמרתי דאחר שיעור עיכול אינו מצטרף משום דפקע איסורו שהרי בשעה שאכל הי' אי' אלא משום דאין זה דרך לאכול ח"ז עכשיו וח"ש אחר שנתעכל ח"ש ראשון ולא מקרי אכילה אבל בתרומה שנתחללה נהי דפקע איסורי' מ"מ בשעת אכילה עדיין לא נתחללה ואכול איסורא וכיון דקודם שיעור מיכול אכל עוד ח"ש שפיר מצטרף כיון דדרך אכילה בכך, וגם מה שהק' על תוס' חולין איני מבין שהרי שם אכל הנבלה תחילה ואח"כ התרומה וא"כ ברגע שבא התרומה במיעיו שאז עדיין לא נתחללה מיד נוגעת בנבלה ואז עדיין אסור לטמאה וע"כ דטהרה בלועה לא מיטמאה מטומאה שאצלה ובגוף הדבר אני נבוך למ"ש הרא"ש בכורות ז' ע"ב דאי' מטומאה לא ילפי' א"כ ה"ה טומאה מאיסור ולפ"ז נהי דלענין איסור גילה תורה כיון דחללי' איתחל מ"מ לענין טומאה אפשר דאסור לטמאותה:
ועוד נ"ל לפמ"ש תו"י כתובות ל' ע"ב דדוקא התם בכריתות שכבר נגמרה כל הנאתו הוי מחוללת אבל בלעיסה עדיין לא נגמרה כל הנאתו בלעיסה לחוד לא הוי מחוללה ע"ש ופשוט דהא דנקט דבלעיסה לא נגמרה כל הנאה היינו משום דמיירי בלעיסה אבל אה"נ דאפי' כבר בא במיעיו ואפי' לר"י דחייב בהנאת גרונו מ"מ גמר הנאה אין כאן עד שיתעכל במעיו ולא נתחללה עדיין ושפיר חזי לאיצטרופי וח"ש אסור מה"ת וגם אסור לטמאה אלא דדעת רבינו חיים כהן שבתו"י יומא פ"א דכתב בזר שבלע שזופי' של תרומה והקיאו ואכלן אחר דשני אינו משלם אלא דמי עצים היינו משום דתרומה נתחללה ע"ש וא"כ מוכח דס"ל דמיד שבלען נתחללה וליתא למ"ש אבל תו"י דחו פירושו ע"ש וא"כ שפיר י"ל כמ"ש:
ועוד נ"ל לפ' מה דמשמע מדברי רש"י בכריתות שם שכתב אלמא כיון דבטלה בהתירא בטלה וכו' משמע דוקא אם סך כהן בהיתר אז פקעה קדושתה אבל סך או בלעה זו אינה מחוללת כלל ואף שתו"י ביומא שם כתבו ואין נראה לחלק בין סך בה כהן שנעשה הדבר בהיתר לבעלה זר דשמא אכתי קאי וקיימא באיסורא ע"ש מ"מ לפענ"ד הדבר תמוה שהרי תנן בשלהי תרומות מדליקין שמן שריפה ברשות כהן וע"ש בר"מ ור"ש ופ"ט דתרומה אינה אסורה לישראל רק בהנאה של כילוי כמו אכילה ועיין תוס' יבמות ס"ו ד"ה לא וא"כ כשכהן נהנה ממנה בהנאה של כילוי מותר גם הזר ליהנות שהרי אינה מכלי' בהנאתו ולהכי בכהן שסך שמן של תרומה שכבר נהנה הכהן בהנאה של כילוי שפיר זר מתעגל בו לפי שכבר מכולה ומחוללת והזר אין לו הנאה של כילוי אבל בלעה זר או סך זר כיון שנתכלה באי' י"ל דעדיין כל גרם הנאה אסורה ובלעה אפי' כהן בהיתר והקיאה נמי י"ל כיון שלא כילה עדיין התרומה אכתי באיסורא עומדת וכן מוכח בתוס' ע"ז ס"ו ד"ה אביי שכתבו דא"ל דאחשבי' שבי' לי' נהנה דא"כ מה פריך מכמון של תרומה וכו' שאני תרומה דשרי' לישראל בהנאה שאינה של כילוי כי הכא דליכא אלא ריחא דמיירי שלא הסיק ישראל את התנור דא"כ כלה התרומה אלא שכהן הסיקו וכו' ומוכח דאם הסיק הישראל התנור הי' אסור אח"כ משום ריחא ואמאי הא כבר מכולה ועומד אע"כ דאם כילה ישראל אסור אח"כ כל הנאתו דאתי מחמת כליון התרומה ע"י זר ומוכח נמי ממילא דאם כילה באי' ל"ש מחוללת ועומדת או משום דלא נגמרה הנאתו ובהסיק כהן שרי כיון דכילהו בהיתר הוי מחוללת ועומדת, ועכ"פ לדעת רש"י מבואר באיתחלא בהיתר פקעה קדושתה ולא באי' וא"כ שפיר י"ל להנך שיטות דבשבועה ג"כ ח"ש אסור מה"ת דאינו מצטרף אחר שיעור אכילה ולא קשה קושי' הד"ג מתרומה דס"ל כשיטת רש"י ולא כשיטת תו"י:
ומ"ש הד"ג נ"י דל"ש כל מילתא דאמר רחמנא לא תעבוד אעל"מ רק במעשה שצריך גם מחשבה אבל בדבר דמהני מעשה בלא מחשבה ל"ש אעל"מ תיתי לי שכיוונתי מדעתא דנפשאי לדעת הגדול ויישבתי בזה הקושי' משוחט בשבת דנימא אעל"מ, אבל אמרתי סברא זו גם לענין מהב"ע דהיינו דוקא במצוה דבעי כונה או דמזיק עכ"פ היפך כונה אבל במצה לשיטות הר"ן בר"ה כ"ח בדעת הרמב"ם דלא בעי כונה משום דהוי כמתעסק בחלבים ועריות דחייב שכן נהנה באמת אינו פסול משום מהב"ע ובהכי מיושב קושי' תוס' סוכה ל' ממצה של טבל, אך נראה דתוס' לא ניחא להו בהאי טעמא כיון דמצות צריכות כונה וצריך לכוין לשם מצת מצוה המשומרת ל"ש בזה שכן נהנה דנהי שעל טעם מצה שייך שכן נהנה אבל על מה שהוא משומרת לשם מצוה ל"ש שכן נהנה וא"כ שפיר בעי כונה ושייך בי' מהב"ע:
אבל יש ליישב קושי' מהרש"א שם אמאי לא מקשי תוס' ל"ל לך למעוטי סוכה גזולה ת"ל משום מהב"ע ולפמ"ש י"ל דכל ז' ימי החג נהי דאסור לאכול חוץ לסוכה אבל אם אוכל בסוכה בלי כונה ודאי יצא דעכ"פ לא אכל חוץ לסוכה ובהכי ניחא מה שהק' הר"ן בסוכה דף כ"ז ל"ל גז"ש ט"ו ט"ו מחג המצות דחייב לאכול כזית פת בסוכה בליל יו"ט ראשון של חג ת"ל דהא חייב לאכול פת ביו"ט ואסור לאכול חוץ לסוכה ולהנ"ל ניחא דאי מה"ט הי' יוצא גם בלי כונה אבל מגז"ש דהוא מצוה לאכול כזית בסוכה צריך כונה דוקא ולפ"ז בסוכה שפיר בעי לך דאינו יוצא בגזולה כל ז' דאי משום מהב"ע הי' יוצא כיון דלא בעי כונה למצוה, וכך עלה לפני במחשבה תחילה, ואני תפילה, ישים עיניו הבדולחים על דברי וישמחו דבריו המתוקים לבבי בשמחת תורה, ועמי' ישרי' נהורא עדי יבנה בית הבחירה כנפשו הטהורה, ונפש הדוש"ת באהבה:
עמרם הק' בלוהם בק"ק הנ"ל: