בית שערים יורה דעה חלק ב· רבי עמרם בלום
תשובה שיט
עוד להגאון הנ"ל נר"ו
תמול אורו עיני בדבריו היקרים, מאירים כספירים, ונתמלא הבית אורה בשמחת תורה מפז ומפנינים יקרה, ע"ד אשר עמד הגאון מהרע"א זצ"ל וחקר לשטת הסוברים דבשבועה שלא אוכל מותר בח"ש א"כ נשבע שלא יאכל שבעה ימים דלוקה משום שבועת שוא היכי משכחת לי' הלא יכול לאכול ח"ש וחי וקיים שבועתו ולפמ"ש הרמב"ם פ"ה משבועות ה"כ דבנשבע שלא יאכל כלום שבעה ימים לוקה גם ח"ש לא מצי לאכול אבל למה דסתם המחבר בסי' רל"ו סעיף ד' והשמיט שלא יאכל כלום שפיר יכול לאכול ח"ש וחי וקיים שבועתו, ותי' הדר"ג דהא ודאי לא קשה שלא יאכל בכל ז' ימים רק ח"ש אחד דאפשר דבזה א"י לחיות רק דהקושי' שלא יאכל כשיעור בכדי אכילת פרס והנה לשטת הסוברים דח"ש אסור בנשבע סתם שלא אוכל ס"ל אף דהוא לא אסר עצמו רק בכזית מ"מ התורה אסרה עליו ח"ש כיון דכשיעור הוא במלקות וחידש דאפי' התנה שיאכל ח"ש לא מהני התנאי כמו באומר הריני נזיר חוץ מיין דהוי מתנה עמ"ש בתורה ואסור גם ביין ה"נ אם מתנה שיהא מותר בח"ש הוי מתנה עמ"ש בתורה אמנם המתירין ח"ש בשבועה שלא אוכל ס"ל דלא אסרה תורה רק מה שאסר על עצמו והוא לא נשבע רק על כזית ולפ"ז חידש כיון דהא דבעי' כבכא"פ אינו משום דיותר מכא"פ לא מקרי אכילה דהא בטומאת גווי' מסקי' בכריתות דף י"ג דכל האוכלין מצטרפין לפסול הגווי' בכחצי פרס בכא"פ ואפי' אוכל כזית בב"א אלמא דכא"פ הוא רק גזה"כ וא"כ בשבועה לשטת הנ"ל דאין תלוי' בדין שאר איסורין רק מה שהוא אסור על עצמו י"ל דאסור אפי' בכזית יותר מכא"פ כיון דמקרי אכילה והוא אסר מ"ע אעפ"י שאינו אסור בשאר איסורין:
ולפענ"ד הראי' שמביא מטומאת גווי' אינני מבין דהא טומאת גווי' הוא רק מדרבנן כדמוכח בשבת י"ד הכי אמרי' בהדיא ביומא פ' ע"ב מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא וא"כ אפשר דכזית בכא"פ באכילת איסורין הוא משום דביותר מזה לא מקרי אכילה וחכמים עשו שיעור צירוף בשל דבריהם כעין של תורה, וגם אין להביא ראי' מהא דכריתות י"ב דשתיית רביעית יין מצטרף בכא"פ אע"פ ששתה זית יין בפעם אחת ועיין ברש"י חולין ק"ח שיעור זית יין ובשלמא לדעת הר"ן חולין צ"ז דשיעור רביעית שהוא ג' זיתים חדא הוא עם שיעור כזית שאם יקרוש יעמוד על כזית א"כ כששתה זית אינו אלא שליש זית [ע"ל סי' קכ"ו] אבל לשטות ראשונים דכזית ורביעית אינם חד שיעורא ועיין חי' רמב"ן ע"ז ס"ו דמה"ט אמרי' בכריתות ד' שדם טמאים אינו מצטרף לבשרן הואיל ואין שיעורן שוה ודבריו צ"ע בגמ' א"כ מוכח מדבעי' בשתי' כבא"פ דאין הטעם משום דלא מקרי אכילה ביותר מכא"פ דז"א דהתם נמי י"ל דהטעם משום שתי' בפחות מרביעית בכא"פ:
ואדרבה נ"ל ראי' להיפוך מהא דפריך ביומא פ' כזית בכא"פ וכותבת בכא"פ ומשני דקים להו לרבנן דבהכי מיתבא דעתא ובטפי מהכא לא מיתבא דעתא ואינימא דכזית בכא"פ גזה"כ ולא משום דלא מקרי אכילה לא הוי פריך מידי וגם מדמשני דבכותבת הטעם משום דלא מיתב דעתא משמע דהא דבעינן כבא"פ אינו גזה"כ אלא בכותבת משום דביותר מכא"פ לא מיתבא דעתא ובכזית בשאר איסורין משום דלא מקרי אכילה:
ועוד אפי' לו יהיבנא דכבא"פ גזה"כ הוא אין הפי' דבלי גזה"כ הו"א דמצטרף אפי' ביותר מכא"פ אלא אדרבה בל' גזה"כ הו"א דצריך לאכלו בבת אחת דוקא וכדמשמע מל' רש"י פסחים מ"ד שכתב בכא"פ מצטרף והוי כמו שאכלו בב"א וחייב וע"ז פריך וכבא"פ דאו' משמע דאי לאו דאו' צריך לאכלו בב"א דוקא וכן כתבו תוס' להדי' בנזיר דף ל"ו דהשתא ס"ל לאביי דטע"כ אינו חייב אא"כ אוכל כזית מן הטעם בבת אחת וכו' וסברא הוא שלא יהא טעם חמור מן העיקר והעיקר עצמו ס"ל השתא שאינו חייב אא"כ אוכל בב"א מבואר דאי כבא"פ לאו דאו' צריך לאכול בב"א דוקא וא"כ לסברת הד"ג דבשבועה כמו דח"ש מותר משום דלא דמי לשאר איסורין ה"נ כזית בכא"פ ל"ש א"כ אדרבה אינו חייב בשבועה אלא כשאוכל כזית בב"א וא"כ ודאי קשה קו' הנ"ל:
ועוד בגוף הסברא אני נבוך שהרי כתב רש"י בשבועות כ"א די"ל הואיל ומפרש חייב סתם נמי חייב שי"ל שהנשבע אין דעתו על אכילה של תורה אלא אחר לשון בנ"א ובכ"ש נתכוון לאסור את עצמו קמ"ל דפטרי דקסברי אין דעתו אלא על שיעור אכילה וא"כ הא דאמרינן בשבועה שלא אוכל שאינו חייב אלא בכזית הוא משום דאמרינן דלא נתכוון למה שנקרא אכילה בלשון בנ"א אלא למה שנקרא אכילה בתורה וכיון דנתכוון לאכילה של תורה ואכילה של תורה הוא רק כבא"פ א"כ לא אסר עצמו אלא בכא"פ:
ועוד דלפענ"ד אפי' אם מצטרף ביותר מכא"פ מ"מ היינו דוקא בתוך שיעור עיכול אבל אחר שיעור עיכול ודאי אינו מצטרף ועיין ברכות נ"ג ע"ב ובתוס' שם ומג"א סימן קפ"ד סק"ט ובכורות ז' ע"ב ובמג"א סי' תס"ז סקכ"ב אימתי הוי עיכול לענין אי' וא"כ עכ"פ אם אוכל יותר מששה שעות ח"ש אינו מצטרף ואולי באכילה מועטת כזו ח"ש אפי' בשיעור ד' מילין הוי סוף עיכול וא"כ יכול לאכול בכל שיעור שהיית עיכול ח"ש ואינו מצטרף ויכול לחיות ולקיים שבועתו:
אבל לפענד"נ דבאמת יש להבין לר"ל דס"ל ח"ש מותר הא שפיר קאמר ר"י דח"ש עכ"ח אסור מה"ת דאל"כ איך חייב בכשיעור הא ח"ש הראשון הי' היתר ואח"כ לא אכל רק ח"ש שהוא ג"כ היתר ולא משכחת חיובא כלל ואם חייב הוא חידוש יותר מבב"ח שחייב על שני ח"ש היתר והיינו דקאמר ר"י הואיל וחזי לאצטרופי מוכח דח"ש אסור אך ז"א דכבר אמרי בירושלמי פ"ה דתרומות דמודה ר"ל בעתיד להשלים והיינו דדוקא באינו אוכל רק ח"ש ס"ל לר"ל דמותר אבל אם אכל כשיעור אפי' בכא"פ וצרפו באמת מודה ר"ל דאסור מה"ת והאיסור מתחיל מתחילת אכילת ח"ש ראשון ולהכי לוקין, ולפ"ז לשטת הסוברים דבשבועה שלא אוכל ח"ש מותר מה"ת נמי קשה כנ"ל לר"ל וצ"ל נמי כתי' זה דדוקא אם אינו אוכל רק ח"ש ס"ל דמותר אבל אם אוכל כשיעור גם ח"ש הראשון אסור ומצטרף לחיוב מלקות ומעתה היכא דא"א לשבועה לחול על ח"ש ראשון כלל ממילא גם כש כשיעור מותר כיון שח"ש ראשון היתר גם ח"ש שני היתר כקושי' ר"י ולפ"ז בשבועה שלא אוכל ז' ימים דא"א לשבועה לחול על ח"ש כלל דאם נשבע שלא אוכל כלום ז' ימים אפי' ח"ש הוי שבועת שוא דא"א לחיות וכיון דאינו חל להיות ח"ש ראשון באיסור שבועה משום דהוי שבועת שוא ממילא גם כשיעור אינו חל ומותר דכיון שח"ש ראשון מותר א"א לחייב על השני ושפיר הוי שבועת שוא לגמרי ולא ביטוי כלל וא"ש:
אך אכתי צ"ע הא יכול לקיים שבועתו שלא יאכל ז' ימים כדרך אכילה ויוכל לחיות ולאכול שלא כד"א והד"ג תי' עפ"ד הר"ן יומא ע"ח שהק' נהי דמידי דלאו מנעל הוא אין בו משום נעילת הסנדל ביוה"כ אכתי איך יצאו בו הני רבנן דכיון דלאו מנעל הוא משוי הוא ואסור לצאת בו ותי' דכי אמרי' דמידי דלאו מנעל הוי משוי הנ"מ בשבת כיון דמנעל מותר בו פל מידי דלאו מנעל הו"ל משוי ואסור אבל ביו"כ שהמנעל אסור ודרכן של בנ"א לצאת באותן המינים לא הוי משוי אלא כמנעל להאי יומא ע"ש ולפ"ז תקשי אמאי כל אי' מותר שלכד"א הא כיון דא"א לאכול כד"א הוי בזה שלכד"א כד"א אך ז"א דהא יכול לאכול היתר כד"א או שלא לאכול כלל ושפיר הוי זה שלכד"א והתינח באיסורין פרטי' אבל בשלא אוכל ז' ימים שאינו יכול לאכול כלל כדרך אכילתן וגם א"א לו שלא לאכול שוב גם שלכד"א מקרי כד"א ואסור גם שלכד"א, תיתי לי שאשתקד כיוונתי בזה לדעת הגדול ואב בחכמה אבל עיינתי אח"כ בר"ן בפנים שסיים ול"ד לקב הקיטע משום דנהי דקטע דרכו לצאת בקב אינשי אחריני לאו אורחייהו בהכי אבל ביו"כ כיון דכולי אורחיהו בהכי סנדלי לאו משום משוי נינהו ע"ש וא"כ גם כאן בשבועה שלא אוכל נהי דלדידיה הוי כד"א מ"מ כיון דלאחריני הוי שלכד"א שפיר הו' שלכד"א ומותר, ועוד כיון דאהני שיטות דח"ש מותר בשבועה לא אסרה תורה בשבועה אלא מה שהוא אוסר על עצמו במשמעות לשונו א"כ נהי דע"י חלות השבועה דאסור עליו כד"א מקרי גם שלכד"א כד"א מ"מ כיון שהתורה לא אסרה עליו כלום אלא מה שהוא אוסר ע"ע במשמעות לשונו והרי בשעת שבועה לא הי' במשמעות לשונו רק כדרך אכילה ונהי דלאחר חלות השבועה נעשה גם שלא כד"א כד"א מ"מ כדרך אכילה זה לא הי' במשמעות לשונו ומותר בו:
ובהדי שותא דברי הר"ן תמוהים בעיני דא"כ מה פריך התם ביומא מן ותני עלה ושווין שאסור לצאת בו ביו"כ דילמא קטע אסור ביו"כ בין לר"מ משום דמנעל הוא ואסור משום נעילת הסנדל ביו"כ בין לר"י דלאו מנעל הוא ואסור משום דהוי כמשוי משום דשאר אינשי לאו אורחיהו בהכי כמ"ש הר"ן משא"כ הני רבנן שפיר נפקי בי' משום כיון דלאו מנעל לית בי' משום עינוי דיו"כ ומשום משוי נמי לית בי' כיון דכולי אורחיהו בהכי כמ"ש הר"ן וצ"ע, ותו בגוף הדבר אני חוכך דאם נאמר כיון דאסור כד"א הוי שלכד"א נמי כד"א ואסור א"כ כיון דשניהם אסורי' בין כד"א בין שלכד"א ושוב ממילא מקרי שלכד"א מה שהוא שלכד"א והו"ל להיות מותר בשלמא בנידון דר"ן אין אנו אומרים שהוא מנעל לענין עינוי דיו"כ ונשאר בהיתירו רק לענין הוצאה דיו"כ שפיר כתב הר"ן כיון דאסור במנעל הוי זה דרך מלבוש אבל כאן תקשי כנ"ל:
ומה"ט גופא אינני מבין ג"כ מ"ש איך מותר מלאכה כלאחר יד בשבת הא כיון דאסור לעשות מלאכה כדרכו הוי כלאח"י כדרכו ותי' דיכול לעשות כדרכו ע"י גוי דהוי רק שבות ולכן בשחיטה בשבת דא"א ע"י גוי גם כלאח"י חייב וזה נמי תמוה כנ"ל דאם כלאח"י נמי חייב כמו כדרכו שוב הוי כלאח"י שלא כדרכו ופטור, וסבור הייתי לומר לפמ"ש תוס' ב"מ ל' ד"ה אף עובד דבעלה עלי' זכר אף דודאי לא ניחא לי' להפסל פרה אדומה שדמי' יקרים בשביל דבר מועט וא"כ אמאי פסולה ותי' כיון דאם תהי' כשרה הוי ניחא לי' לכן פסולה אלמא היכא שפסול תלוי בהכשר והכשר תלוי בפסול אזלינן לחומרא ופסולה ה"נ דכוותי' אלא דכ"ז לענין פסול פסולה דהוי כמו סדא"ו או לענין איסור אזלינן לחומרא אבל לענין חיוב ודאי תקשי כנ"ל וכן בשבועה אם אסור רק מספק ואיסורא בעלמא שפיר יכול לקיים שבועתו:
ולכאורה הי' נ"ל ראי' לדבריו מהא דאמרי' במנחות ע"ב שאני התם שהרי דחתה שחיטה את השבת ומאי קושיא דילמא בשחט כלאח"י א"ו כיון דחייב בשלא כדרכו הוי כלאח"י כדרכו וחייב ויש לדחות כיון דמתעסק בקדשים פסול כדאמרי' חולין דף י"ג כלאח"י נמי פסול, אמנם נראה ראי' מהא דחולין י"ד למה דבעי למימר דאסורה באכילה ליומא משום דהוי מוקצה מחמת איסור ואמאי הא יכול לשחוט כלאחר יד ואי דהוי איסור דרבנן הא תוס' הקשו בפסחים דף מ"ו נתיר כל מלאכת שבת הואיל והותרה לחולה שיש בו סכנה ותי' דל"ש כלל אבל כלאח"י דמותר להרבה שיטות באו"ח סי' שכ"ח גם לחולה שאין בו סכנה דשכיח בלא סכנת אבר נימא הואיל אלא עכ"ח דבשיטה גם כלאחר יד חייב וכמ"ש הד"ג, ועוד כל מה, שהרעישו ראשונים ביומא פ"ג אם שוחטין לחולה בשבת או מאכילין אותו נבלה ואמאי לא נש נשחוט כלאח"י דהוי רק איסור דרבנן אלא עכ"ח דחייב מה"ת ונא יעמידנו על האמת בכ"ז:
ואמנם לחקירה הנ"ל דאיך משכחת בשבועה שלא אוכל ימים שבועת שוא דיכול לאכול בשלכד"א הי' נלפענ"ד דס"ל להני שיטות כש כשיטת רש"י בשבועות כ"ד דלמסקנא גם באומר שלא אוכל סתם חל גם על כל איסורים בכולל וא"כ אם אוכל ברי' כ"ש או כעדשה משרצים המובדלי' עיין מעילה ט"ז או שאוכל כלאי הכרם ובב"ח חייב שלכד"א חייב נמי משום שבועתו דמגו דהוי אכילה לענין איסורים הנ"ל הוי נמי אכילה לענין שבועתו כמ"ש פלתי סי' ס"ה בדעת הרמב"ם דמשו"ה אוכל גיה"נ של נבלה או של עולה חייב שתים מגו דהוי אכילה לענין גיד הוי נמי אכילה לענין נבלה ועולה וכיון דבכה"ג חייב על שבועתו גם בכ"ש ושלכד"א ממילא אסר עצמו גם בכ"ש ושלכד"א כמ"ש באבני מילואים תשו' ט"ו לדעת מהרי"ט דכל איסורי נזיר הם איסורי תורה מ"מ עובר בבל יחל כיון שהתורה אסרו כל אלו אם כן באמרו הריני נזיר הוי כאלו פי' שאוסר עצמו בכל אלו ועיין בפיה"מ מנחות ק"ט דבאומר הרני נזיר ע"מ שאגלח בבית חוניו דאין נזירות חל ומ"מ הוא כאלו נשבע שלא ישתה יין זמן ידוע ולפיכך חייב בנזירות ע"ש ועיין ברע"ב ותוי"ט שם מבואר דבאומר הרני נזיר הוי כאלו נדר בפיו לאסור באיסורי נזיר וה"נ כיון דבכה"ג חייב בכ"ש ושלכד"א על שבועתו הוי כאלו פי' שאוסר בכ"ש ושלכד"א ואף דבעלמא לא הוי כ"ש ושלכד"א בכלל שלא אוכל כאן הוי בכלל שלא אוכל וכיון דבאיסורין הנ"ל הוי בכלל שלא אוכל הוי נמי בכל הדברים בכלל שלא אוכל גם כ"ש ושלכד"א כמ"ש תוס' שבועות כ"ד דבכולל דברים המותרים הוי גם נבלה מסרחת בכלל נבלה ותאנים השוערים בכלל תאנים וחלב חי' ושע"ג הקיבה בכלל חלב וא"כ בשלא אוכל ז' ימים עובר גם בכ"ש ושלכד"א ושפיר א"י לקיים שבועתו והוי שבועת שוא זה הנלפענ"ד אם ייטב בעיני הד"ג נ"י:
ובחדושי למס' שבועות כתבתי ליישב קושי' מהרע"א וז"ל עיין כ"מ פ"ה משבועות ה"כ שם שכתב דהא דהוי שבועת שוא הוא משני טעמים או משום דאין בידו לקיימו או משום דהוי כנשבע להמית את עצמו והוי נשבע לבטל את המצוה דהוי שבועת שוא וא"כ ודאי אי מטעם שאין בידו לקיימו אתאינן עלה שפיר קשה הא בידו לקיימה לאכול ח"ש ואני הוספתי להקשות דיכול לאכול שלא כדרך אכילתן אבל אי אמרינן דהוי שבועת שוא משום דהשבועה לעבור על ד"ת א"כ שפיר הוי שבועת שוא דממנ"פ אם לא יאכל כלום הרי עובר על ד"ת של וחי בהם ואם יאכל ח"ש הרי ח"ש אסור בשבועה מה"ת וג"כ מבטל ועובר על ד"ת ועיין תוס' במכילתן דף כ"ג ד"ה דמוקי ואף שנדחה מפני פקנ"פ מ"מ לא הותרה ואפי' הותרה מ"מ כיון ששבועתו גורם לו סכנה שצריך לעבור על דברי תורה הוי שבועות שוא ועיין בגיטין פ"ה לא נמצא מתנה לעקור ד"ת ותנאו בטל:
אבל עוד נ"ל דבר חדש דהא דאמרינן בשבועות כ"א אבל במפרש ד"ה בכ"ש לאו דוקא במפרש שלא אוכל כ"ש אלא אפי' אמר שלא אוכל סתם ומפרש דבריו שכונתו היה על כ"ש נמי חייב שהרי מבואר ברש"י שם כ"א ע"ב ד"ה סתם דלשון אכילה בלשון בנ"א הוא בכ"ש רק בלשון תורה הוא בכזית וא"כ אם מפרש דבריו שלא היה כונתו לאכילה של תורה רק למה שנקרא אכילה בלשון בנ"א א"כ אין מה שבלב סותר למה שבפיו שפיר חיילא שבועה וכמ"ש תוס' שבועות כ"ג ד"ה דילמא ושם כ"ו ד"ה גמר דהיכא דפיו אינו סותר למה שבלב דברים שבלב הוויין דברים ע"ש והוא נאמן שהיה כונתו כך עיין נדרים ח"י ע"ב ויו"ד סי' ר"ח ס"א, ולפ"ז בהך דנשבע שלא אוכל ז' ימים דמלקין אותו ואוכל לאלתר ע"ב הא דמלקין אותו משום שבועות היינו בהתרו בו קודם שנשבע משום שבועת שוא וכיון שהתרו בו שלא ישבע שלא אוכל ז' ימים משום שבועת שוא וקיבל התראה הרי גלי דעתיה דכונתו בשלא אוכל על לשון בנ"א דהיינו כ"ש לא על אכילה של תורה שהוא בכזית דא"כ אינו שבועת שוא וא"כ שפיר מלקין אותו ואוכל לאלתר דכיון דגלי דעתיה דכונתו על כ"ש שפיר הוי שוא ולא ביטוי ומותר לאכול לאלתר עכ"ל:
ותו האריך הדגנ"י על דברי רש"י ביומא בדברים נפלאים, ולפענ"ד דברי רש"י נכונים כפשוטן דרש"י פי' כן על או בסתם ואליבא דר"ע וכתב רש"י או בסתם מצית לאוקמא ומיהו כשאכל לא אכל אלא ח"ש שאינו מושבע עליו מסיח ועל ידי שבועה שלא אוכל סתם נאסר בו והנה טעמא דר"מ מבואר ברש"י שבועות הנ"ל דסתם חייב שי"ל שהנשבע אין דעתו על אכילה של תורה אלא אחר לשון בנ"א ובכ"ש נתכוין לאסור את עצמו ע"ש ומעתה כמו דאמרינן אף דאכילה של תורה אינו בפחות מכזית מ"מ הוא נתכווין ללשון בנ"א שקורין, אכילה בכ"ש ה"נ להיפוך אף דאכילה של תורה כל אכילה כזית הו' אכילה בפ"ע ואם התרו בו בכל כזית חייב על כל אחד ואחד מ"מ בשבועה שלא אוכל סתם כיון שנתכווין ללשון בנ"א ובלשון בנ"א נקראו גם הרבה זיתים שאוכל בפ"ע אכילה אחת לא אסר עצמו רק בזה ואין חייב אלא אחת ואם נפשך לומר דבזה חייב על כאו"א מ"מ באינו אוכל רק כזית אחד בודאי אינו עובר על השבועה עד שיאכל כולו ולא בכ"ש דנהי דאסר עצמו בכ"ש היינו אם לא יאכל רק כ"ש אבל אם יאכל כזית לא אסר עצמו בכ"ש רק בכזית, ולפענ"ד דגם לר"ש דכ"ש למכות מ"מ באוכל כזית אינו חייב בכ"ש עד שיאכל כזית דנהי דכ"ש הוי אכילה מ"מ גם כזית לא הוי רק אכילה אחת ומכ"ש אי טעמא דר"ש משום דאחשביה כמ"ש ריטב"א במכות ודאי באוכל כזית ל"ש אחשביה וכמ"ש רבינו יקר לענין כ"ש בתערובות, ולפי זה באוכל כזית נבלה גם על השבועה אינו עובר עד שיאכל כל הכזית ושוב אין שבועה חל על נבלה ולהכי צריך רש"י לומר שלא אכל אלא ח"ש שאינו מושבע וכו':
אלא אי קשיא הא קשיא דרמב"ם פ"ה משבועות ה"ז כתב שבועה שלא אוכל כ"ש מנבילות וטריפות ואכל פחות מכזית חייב בשבועה וכו' וכיון דבמפרש שלא אוכל נ"ש מיירי למה נקט ואכל פחות מכזית אבל לפענ"ד גם זה לק"מ דהרי הרמב"ם פסח שם מקודם דנו"ט מקרי אוכלין שאינם ראוים ונקט שאכל כזית ומשמע דוקא כשיעור מקרי אוכלין שאינם ראוים אבל ח"ש כיון דאינו אלא איסור בעלמא דמה"ט כתבו תוס' דחל שבועה עליהו ואינו מושבע ועומד ה"נ מקרי אוכלין ראוין מה"ט והא דנקט הרמב"ם במפרש שלא אוכל כ"ש מנו"ט היינו כדי לאשמעינן דחל שבועה על ח"ש אפי' בלי כולל וא"כ א"ש דבעינן דוקא שאכל פחות מכזית דאי אכל כזית נהי דמשום מושבע ועומד ליכא מ"מ לא הוי בכלל השבועה משום דהוי אוכלין שאינם ראוים ופטור ולהכי בעינן דוקא שאכל פחות מכזית דאז הוי אוכלין ראוים:
ומ"ש ביישוב קושית תוס' שבועות דף כ"ג ד"ה דמוקי מאי פריך ר"י מ"ט לא אמר כר"ל הא ר"י ס"ל ח"ש אסור מה"ת ובכ"ש נמי מושבע ועומד, ותירץ הדגנ"י דטעמא דר"י משום חזי לאיצטרופי וכאן אם יצרפו אח"כ לכזית ג"כ אינו חייב משום נבלה דהא שבועה קדמה ול"ש חזי לאיצטרופי ולכן ח"ש מותר מן התורה היה בפי כדבש למתוק, אלא דצריך ביאור דהא נהי דאין איסור חל על איסור היינו לעונש אבל איסור עשה כדאמרינן ביבמות דף ל"ב נ"מ לקברו בין רשעים גמורים וא"כ נימא הואיל וחזי לאיצטרופי לאיסור תורה לכן צריך בזה לדברי ב"י או"ח סי' תרי"ב דאף היכא דשלכד"א אסור מה"ת מ"מ ח"ש שלכד"א מותר משום דלא חזל"א לעונש וה"נ דכוותי':
ובהכי מיושב דעת מהרש"ל שם בתוס' דכתבו דמצי לאוקמא בשלכדה"נ כדה"ל דאינו אסור אלא מדרבנן וכתב מהרש"ל ור"ש דפוטר משום דס"ל בכל איסורין כ"ש למלקות וה"נ שלכדה"נ ורבנן ור"ע דמחייבו בשבועה בכ"ש ה"נ שלכדה"נ והקשה מהרש"א הא חזינן דר"י מחמיר טפי בח"ש דאסור מה"ת ושלכדה"נ אינו אסור אלא מדרבנן, ולהנ"ל י"ל דס"ל למהרש"ל דלר"י דח"ש אסור מה"ת גם שלכדה"נ אסור מה"ת וכוונת התוס' דמצי לאוקמא שאכל ח"ש שלכדה"נ דאף דשלכד"א אסור מה"ת ל"ש חזל"א כיון דאין עונש בשלכד"א כב"י הנ"ל ואין ח"ש אסור אלא מדרבנן כמו לר"ל דלא ס"ל חזל"א וזה מדוייק יותר בלשון תוס' שם ובגמרא דהיינו לגמרי כר"ל בח"ש אלא דח"ש הי' שלכד"א משא"כ לפי פירוש הפשוט בשלכדה"נ לחוד אינו כר"ל דמוקי בח"ש:
ועדיין אני נבוך למ"ש הר"ן נדרים ח"י דבאיסור גברא על איסור חפצא או אפילו איסור גברא על איסור גברא ואיסור חפצא על איסור חפצא אין איסור חל על איסור אבל איסור חפצא חל על איסור גברא ומשו"ה נדרים חלין על שבועה ע"ש אם כן נהי שכתב ריטב"א בקידושין ע"ז דמה"ט אין יוכ"פ חל על נבלה משום דנבלה קדים בכזית ויוכ"פ בככותבות היינו משום דיו"כ אי' גברא ואינו חל על נבלה שהוא איסור חפצא אבל כאן נהי דשבועה קדים מ"מ כיון דהוא רק איסור גברא שפיר יכול לחול עליו אי' נבלה דהוא איסור חפצא ומכ"ש למ"ש נובי"ת או"ח סי' קי"ח דאי' חפצא הוי כמו איסור מוסיף ע"ש אלא דבזה י"ל דס"ל לר"ן דכל אי' שבתורה הם רק אי' גברא וכ"מ מלשונו שכתב והאי לאו דבל יחל איסור גברא הוא ככל ל"ת שבתורה ודוקא נדר הוי אי' חפצא הן אמת דמלשון ירושלמי שהביא אח"כ לא משמע קצת כן ודוקא קיום מ"ע מקרי חיוב גברא אבל ל"ת הוי אי' חפצא אבל הריב"ש בתשו' רס"י צ"ח כתב להדיא דכל איסורין שבתורה הוי רק אי' גברא ע"ש, ובאמת שצריך אני לעשות לי רב להבין לפ"ז הפי' מהו אי' גברא ולמה נדר איסור חפצא ואם יש בזה להד"ג דבש וחלב תחת לשונו נא יבינינו ואל ימנע בר:
ועוד אחת אדרוש למאי דאמרי' יבמות ל"ב היכא דנשא חי ואח"כ נשא מת דחל אי' אשת אח על אי' אחות אשתו משום דהוי אשת אח אי' מוסיף לגבי שאר אחים א"כ נבלה שפיר חל על שבועה אף דשבועה קדמה דמשום שבועה אינו אסור רק להנשבע ונבלה מוסיף אי' לגבי כ"ע ואינני יודע שום חילוק בזה:
ומזה יש לי לפקפק גם עמ"ש ליישב קושי' ראשונים בשבועות כ"ד לר"י הן היכי משכחת לה דילמא מיירי מתני' לענין מלקות דלא בעי' איתי' בלאו והן ותי' דתוס' הק' איך לוקין על נדר ושבועה לא הוי הת"ס שמא ישאל על נדרו ותי' דמוקמי' אחזקה דודאי לא ישאל וה"ק מהרש"א בגיטין ל"ג אדרבה בודאי ישאל כדי לפטור מן המלקות ותי' התומים סי' ע"ג סק"ו כיון דאף אם ישאל ויפטור מן המלקות מ"מ עשה איסור למפרע במה שאכל קודם שהותר לכן אמרינן שמא לא ישאל וילקה כדי שיכופר לגמרי האיסור שעשה ע"ש [ועיינתי שם ולא מצאתי סברא זו בתומים רק כתב עמ"ש תוס' כן בנזירות שיפסיד שכר של ימי נזירות ששמר ואולי שייך זה גם בנדרי' ושבועות דמסתמא נדר או נשבע לאיזה פרישות ועיין חת"ס ח"ו סי' מ"ה ובלאה"נ גוף הסברא נכונה דעכ"פ עשה אי' במה שאכל קודם שהותר ועיין ש"ש ש"ו פ"ד ע"ל סי' ק"ח] ומעתה לר"י דמוקי מתני' בכולל וככ"ע וא"כ לכ"ע דלא אוכל חייב בכ"ש א"כ שבועה קדמה לנבלה וחייב משום שבועה ולא משום נבלה דאאחע"א וכיון דקיי"ל דאף דאאחע"א חע"א מ"מ איסורא מיהא איכא משום אי' השני כמבואר ביבמות הנ"ל וא"כ אם ילקה על השבועה ויפטר מאי' שבועה מ"מ איסור דנבלה עדיין כיון דלא ילקה על הנבלה ואם ישאל על השבועה אז הוא בהיפוך דילקה על הנבלה ויפטר מאי' נבלה ולא ילקה על השבועה והאי' שבועה רובץ עליו ורש"י בזבחים ע"ד ס"ל דהיכא דלא נודע על איזה שילקה הוי הת"ס וא"כ במתני' א"א ללקות כלל כקושי' תוס' שמא ישאל על שבועתו מה תאמר שודאי לא ישאל להנצל מאי' שבועה זה ליתא דאם לא ישאל יהי' עליו אי' נבלה ולא נודע על איזה לאו שיתרו בו ולא משכחת במתני' מלקות כלל ודפח"ח ש"י:
אבל לפמ"ש יש לדון עליו דאפילו קדמה שבועה לוקה משום נבלה משום דהוי איסור מוסיף וגם לפמ"ש לעיל בשיטת רש"י יומא אפשר דכשאוכל כזית אינו עובר על שבועתו עד שיאכל כולו ולא קדמה שבועה כלל:
ולפמ"ש יש ליישב קושית התוס' הנ"ל דלכאו' ק"ל מה פריך והא מושבע ועומד למאי דקיי"ל מופלא סמוך לאיש דאו' א"כ משכחת שנשבע שלא אוכל כשהיה מסל"א דחייב על שבועתו כשיגדיל כמ"ש תוס' נדה דף מ"ו וא"כ חל עליו איסור נבלה ואי' שבועה בבת אחת כשיגדיל כדאמרינן ביבמות ל"ג כגון דאייתי ב' שערות בשבת דהו"ל זרות ושבת בהדדי, ונ"ל דתוס' רי"ד בקידושין ד"נ הק' כיון דאאחע"א איך חל בב"א נימא כל שאינו בזה אחר זה אפי' בב"א אינו ותי' דז"א אלא בדבר שאוסר בפיו אבל באי' דחל ממילא ל"ש לומר דלא יחול שום אחד מהם וא"כ הי מינייהו מפקת ע"ש ולפי"ז אם איסור אחד יכול לחול בזאח"ז שהוא כולל או מוסיף והשני א"י לחול בזאח"ז דאז ידעי' הי מינייהו מפקת שפיר אמרי' אפי' בב"א דהכולל או המוסיף חל משום שישנו בזאח"ז והשני אינו חל כיון דאינו בזאח"ז אפי' בב"א אינו ולפי"ז כיון דשבועה אינו חל על נבלה בזאח"ז ונבלה חל על שבועה בזאח"ז כיון דהוי אי' חפצא על איסור גברא וכדעת ר"ן הנ"ל ואפי' לריב"ש דנבלה נמי רק אי' גברא מ"מ הוי אי' מוסיף לגבי אחרים כנ"ל וחל על שבועה ולכן גם כשבאים בב"א חל אי' נבלה ולא אי' שבועה והתינח בכשיעור אבל בח"ש כבר כתב חכ"ץ בתשובה סימן פ"ו דאינו אסור אלא משום דאחשבי' באכילתו וא"כ אין האיסור חל אלא למי שאכלו בשעת אכילה ולא לאחרים ולא הוי מוסיף על אי' שבועה ושפיר י"ל דמיירי בב"א כקושי' הנ"ל ומיושב קו' תוס':
וביישוב קושי' ראשונים דילמא מיירי מתני' לענין מלקות נראה לפענ"ד בפשיטות דלמאי דמוקי רישא בסתם וסיפא במפרש והוי ס"ד דנבילות וטריפות מקרי אוכלין שאין ראוין אין הטעם משום ארי' דרביעא עליהו לחוד אלא לפי הירושלמי שהביא הר"ש פ"ו דתרומות דנפשו של אדם חותה באכילת אי' ועיין סמ"ע רל"ד סק"ד וש"ך יו"ד סימן קי"ט סקכ"ז ולהכי חשיב אוכלין שאין ראוין והתינח אי מיירי בשוגג אבל אי נימא דמיירי במזיד ולמלקות אפילו נאמר דמזיד על השבועה ושוגג על הנבלה שוב ל"ש לומר דנפשו של אדם חותה באכילת אי' כיון דאוכל אי' שבועה במזיד ושפיר הוי אוכלין ראוין ולא הי' צריך לאוקמא סיפא במפרש אע"כ דס"ל דבשוגג איירי ולענין קרבן דבעי איתא בלאו והן ופריך שפיר הן היכי משכחת לה, ובזה יבא שלום ינוח על ראשו, ולא יגהה שביב אישו, יאריך ימים בטוב ובנעימים, עד עמוד הכהן לאורים ותומים, כנפשו ונפש החותם בברכה שלימה:
עמרם הק' בלוהם בק"ק הנ"ל