בית שערים יורה דעה חלק ב· רבי עמרם בלום
תשובה שיז
שיל"ת ב' אויפאלו ג' תרומה תרנ"ו לפ"ק:
ישא ברכה מד' תלמידי אהובי הרבני החריף ובקי, יושב באהלי שם ועבר, שפתותיו נוטפות מור עובר כמו"ה יו"ט ליפמן נ"י העללער בוועלקעוויטץ:
מכתבך הגיעני ונפשך בשאלתך על איש יודע ספר אשר בא אליך בכל לילה על שתי שעות ללמוד עמו פרק משניות עם תוס' יו"ט ודף גמרא עם תוספות והוא תלמוד שמבין אם לומדים עמו ופעם אחת נתאחר השיעור יותר מהרגיל וחרה לאשתו מאוד וקפצה ונשבעה שלא יבא הוא עוד אליך ללמוד:
תשובה: עיניך שפיר חזו מ"ש בשו"ע יו"ד סי' רל"ו ס"ב דזה שבועת שוא אלא שכתב ואע"פ שלא קבלו אותם האחרים בשבועה אם קיימו דבריו משובחים וכתבו הש"ך וטו"ז הטעם שלא להרגילו להוציא שבועה לשוא, וגם פסק המחבר בס"ג דאם משביעו על דבר שהוא שלו כגון שלא יכנס לביתו וכיוצא בו צריך ליזהר בשבועתו וטו"ז סק"ז יישב קושי' הטור על דין זה אמנם הלא מצינו בכתובות ס"ב ע"ב דתלמידים יוצאים לת"ת שתים ושלוש שנים שלא ברשות ועיין חת"ס יו"ד סי' קמ"ט ואמאי לא מצאו נשותיהם תקנה לזה לישבע שלא ילכו בעליהם ללמוד א"ו שלא היו בעליהם צריכין לחוש לזה משום שאין שבועה חל על דבר מצוה ואפי' אם חל ע"י כולל מ"מ ל"ש כאן שלא להרגילם להוציא שבועות שוא חדא משום שאין אומרים לאדם חטא בשביל שיזכה חבירך ועוד כאן אדרבה על ידי שלא יחושו בעליהם לשבועתם ימנעו מלישבע על זה:
הנה הראיה שהבאת מכתבות אינה ראיה כלל דהני נשי לא רצו לישבע ע"ז משום לאו דשבועת שוא ואף שלא נתנו רשות לבעליהן לילך ללמוד תורה שאני הא דמצוה דיליה הוא כמ"ש רש"י כתובות ס"ב ע"א ד"ה שאני התם אבל שבועות שוא עבירה דילה היא:
אבל עירבוב דברים אני רואה בדבריך שהתחלת לומר לחוש לשבועה משום דיכול להשביעו על דבר שהוא שלו וע"כ כונתך משום דמשועבד לה והוי דבר שהוא שלה וא"כ מה דחית ע"ז שאין שבועה חלה על דבר מצוה הלא כיון דמשועבד לה שלא לילך אינו דבר מצוה לילך ובאמת שם בכתובות הא דיוצאין שלא ברשות היינו משום דאינו משועבד לה וכ"ש בנידון דידן וכי משועבד לה שלא יצא בלילה מפתח ביתו על ג' שעות אתמהה:
ועוד דהא אמרינן בנדרים ח' מיגו דאי פטר נפשיה בק"ש שחרית וערבית ועיין יו"ד רס"י רמ"ו וש"ך שם ופי' הרא"ש שם דמשו"ה חי חיילא שבועה עליה דלא הוי חובה אלא רשות ור"ן פי' משום דאתיא רק מדרשא שפיר חיילה שבועה עליה ע"ש ועכ"פ ל"ל דאין שבועה חלה על דבר מצוה:
ועוד כיון שהיא נשבעת ולאו מצוה דילה היא שפיר חיילא שבועה דהא טעמא דאין שבועה חל על דבר מצוה כתבו ראשונים בנדרים ט"ז משום דלאו כל כמיניה להפקיע עצמו ממצוה שהוא מצווה וכאן היא אינה מצווה:
ושלישים על כולו הרי הא דמהני במשביעו על דבר שהוא שלו כתב הטו"ז שם משום דהוי נדר שהוציאו בלשון שבועה דמהני וכשיטת הרמב"ן סוס"י ר"ו והרי נדר שפיר חל ע"ד מצוה כמבואר סי' רט"ו, אלא דבנידון דידן שלא ילך ל"ש ענין נדר שהוא איסור חפצא כלל דאין כאן חפץ שתיאסר עליו וא"כ אפי' משועבד לה אין כאן מקום שתחול השבועה כקושי' הטור כיון דל"ש תירוץ הטו"ז:
ומ"ש דאין אומרים לאדם חטא בשביל שיזכה חבירך אני מסופק אם זה שייך בשב ואל תעשה יאכ"מ אבל כבר כתב רשב"א בשבת ד' דבכל מצות אמרינן חטא באיסורא זוטא כדי שיזכה חבירך ברבא הימנה ושאני ברודה פת שפשע וא"כ ה"נ הא שהוא ילך ללמוד הוא קל כמש"ל בשם הרא"ש ור"ן ושבועה חשוב ליה בהדי כריתות ומיתות ב"ד בשבועות ושלהי יומא וכל העולם כולו נזדעזע וכו' וא"כ שפיר אמרי' חטא בשביל שיזכה חבירך אלא דז"א דהכא נמי היא פשעה שנשבעה אך מ"מ למ"ש תוס' שבת דף ד' ד"ה וכי דאם הוא הגורם שיבא חבירו לידי איסור שפיר אומרים חטא בשביל שיזכה חבירך א"כ ה"נ ע"י שיעבור על שבועתה תרגיל בשבועת שוא שפיר אומרים חטא וכו' וליתא לדבריך:
ומ"ש שאם לא יחוש לשבועתה תמנע מלישבע על דבר זה הנה למ"ש כ"מ פ"ה משביעות בדעת הרמב"ם דנשבע שיעשה חבירו או לא יעשה חיוב זה תלוי ועומד שאם יזרוק פלוני נתקיימה שבועתו למפרע ואם לא יזרוק נתבטל למפרע משעה שיצאה מפיו וכיון שכן אינו בכלל שוא וכו' ואינו לוקה משום שקר לפי שהוא התראת ספק שאפשר שיזרוק וכו' מבואר דאם מקיים שבועתו לא הוי שבועת חבירו למפרע שבועת שקר וא"כ מ"ש ואם קיימו דבריו הרי אלו משובחים הוא דבר גדול שמצילין אותו משבועת שקר אלא שאין אותן נזקקין לקיים כמ"ש הרמב"ם שם אבל לא בשביל ליסרה יביאיה הבעל לשבועת שקר ואחכז"ל כתובות ע"ב דנודרת ואינה מקיימת תצא בלא כתובה דאמר מר בעון נדרים בנים מתים וא"כ ודאי צריך לחוש שלא יביאנה לידי שבועת שקר ותחיינה את הילדים:
ואפילו לדעת רש"י דהוי שבועת שוא ממש עיין בכ"מ הנ"ל מ"מ כתב מהרי"ק שורש נ"ב הובא בבדה"ב סי' רל"ו שאם יזדמן האפשרי בעשיית הדבר מחויב הוא לעשותו וכשיעשה הדבר לא עבר ואעפ"י שמתחילה בשעת השבועה לא היה בידו ע"ש וא"כ בדין היא מעכבת ע"י שלא ילך כדי שלא תעבור על השבועה וגם הוא צריך לחוש על בניו כנ"ל ועיין ש"ך סק"ה:
ועוד דהרי כתב המחבר ואין חבירו מחויב לעשותו אלא א"כ קיבל שבועתו דהיינו שיאמר אמן או דבר שענינו כענין אמן וכו' או קבלתי עלי שבועה זו וכן כל כיוצא בזה ע"ש והרי קמן שקיבל שבועתה ושמע לדבריה שלא ילך וא"כ מחויב הוא באיסור שבועה שלא ילך:
אלא דבזה י"ל כיון שכבר קיבל על עצמו לילך ללמוד הוי נדר כדאמרי' בנדרים ח' האומר לחבירו נשכים ונשנה פרק זה וכו' דקבלה בעלמא לדבר מצוה מהני אע"פ שאינו מזכיר נדר ושבועה משום בפיך זו צדקה וא"כ אע"פ שנשבע היא הוי שבועת שוא ואינו חל כלל משום דהוי נשבע לבטל את המצוה ואפילו מקיים שבועתו ואינו הולך ללמוד מ"מ עבר על שבועת שוא כדאמרינן בשבועות כ"ט שבועה שאוכל ככר זו שבועה שלא אוכלנה דאפי' לא אכלה עבר משום שבועת שוא ע"ש בגמ' וא"כ פשיטא כיון דגם אם אינו הולך ללמוד עבר משום שבועות שוא מהיכי תיתי שיעבור על נדרו שילך ובודאי מחויב לקיים נדרו לילך ללמוד:
אלא דלכאורה צ"ע מהאי דשבועות על דעת הרמב"ם הנ"ל דנשבע שיעשה חבירו או שלא יעשה דג"כ הוי שבועת שוא משום שאין בידו ומ"מ אם חבירו מקיים שבועתו לא הוי שבועת שקר למפרע וה"נ נימא בנשבע לבטל המצוה וביטל שלא יהיה למפרע שבועת שוא ועכ"ח צריך לחלק דדוקא במשביע חבירו כוון שעכ"פ רשאי לקיים שבועתו לכן אם קיימה באמת אין כאן שבועת שוא אבל בנשבע לבטל את המצוה כיון שאינה רשאי לבטלה אפי' בטלה מ"מ הוי שוא:
ולפ"ז נהי דמשום לתא של קבלת שבועה דיליה ליכא משום דהוי נשבע לבטל את המצוה מ"מ משום לתא דשבועה דידה איכא דהיא אינה נשבע לבטל את המצוה דלאו מצוה דילה היא ולא נדרה ואם אינו הולך ללמוד אין שבועתה לשקר למפרע אולי טוב שיעבור הוא על קבלתו שהוא רק משום בפיך זו צדקה ועיין באשר"י שם בנדרים משתעבור היא על שבועת שוא למפרע וכמה פעמים בפוסקים דקבלה בעלמא לדבר מצוה קיל מנדר או נשבע בפירוש וה"נ נימא יעבור הוא איסור קל דקבלה כדי שלא תחטא היא באיסור חמור דשבועה:
ועוד נ"ל דל"ש כלל בפיך זו צדקה דמהני קבלה לדבר מצוה אלא למצוה גופא דהיינו אם היה מקבל עליו ללמוד פרק משניות ודף גמרא בכל יום ואפי' הי' מקבל עליו ללמוד אצל רב אבל זה שילך הוא אצלך אינו דבר מצוה ואפילו שילמוד אצלך, רב ידוע אינו דבר מצוה בעצמותו ולא מהני כלל משום בפיך זו צדקה וא"כ מהני קבלת שבועתה שלא ילך אצלך כמש"ל ואסור לו לילך אצלך:
וקצת ראיה לסברא זו מהא דתנן פ"ד דפאה מי שליקט את הפאה ואמר הרי זה לפלוני עני ר"א אומר זכה וחכ"א יתננה לעני הנמצא ראשון וס"ל לר"ח בגיטין י"א דפליגי בתופס לבע"ח ותקשי לשיטת רש"י ביצה ט"ל דאם חבירו לא קנה קונה המגביה א"כ יהיה מחויב ליתן לפלוני עני משום בפיך זו צדקה וכמדומה העיר בזה התומים בסימן ק"ד ולפמ"ש א"ש דלתת לעני זה דוקא אינו בכלל בפיך זו צדקה וא"ש [ע"ל סי' של"ט]:
לכן לפענ"ד דאם יכול לפייס את אשתו שתשאל על שבועתה וגם הוא ישאל על קבלת שבועתה דהוי כנשבע בעצמו מה טוב וראוי לה לשמוע ולהתפייס בזה כדרך בנות ישראל הכשרות ואם לאו ישאל הוא על קבלתו שילך אצלך ואף דאין מתירין נדר של דבר איסור כמבואר בסימן רכ"ח סעיף ט"ו וא"כ אפשר דגם נדר של מצוה אין מתירין כדי לבטל המצוה מ"מ הרי מבואר שם בהג"ה דאם יש מכשול מתירין לכתחלה וה"נ, מתירין כדי שלא תבוא היא לידי שבועת שוא ועוד שהוא לדבר מצוה משום שלום בית ואחכז"ל חולין קמ"א גדול שלום שבין איש לאשתו שהרי אמרה תורה שמו של הקב"ה שנכתב בקדושה וכו' ע"ש ועיין ב"ש סימן ע"ז סקי"א, ומי ששמו שלום ישים עלינו ברכה ושלום כנפשך ונפש רבך, ידידך דוש"ת:
עמרם הק' בלוהם בק"ק הנ"ל: