אור ברסלב

בית שערים יורה דעה חלק ב· רבי עמרם בלום

תשובה שיג

תשובה שיב

שיל"ת: נסתפקתי קטנה בת י"א שנה ויום אחד שאביה קיבלה קידושיה והשיאה ונדרה נדרי עינוי נפש ולא הפר לה בעלה אם נדריה קיימין כמו בשאר מופלא סמוך לאיש או לא:

הנה בנדה דף מ"ו ע"ב אר"י אמר שמואל בעלה מפר לה ממנ"פ אי דרבנן דרבנן הוא אי דאורייתא קטן אוכל נבלות הוא ואין ב"ד מצווין להפרישו ע"ש והק' מל"מ סוף הלכות מ"א איך קאמר אי דאורייתא קטן או"נ הוא ואין בי"ד מצווין להפרישו הא כי אמר מופר לך הוי כמאכילה בידים דודאי אסור מה"ת עיין בראשונים יבמות קי"ג ועיין בב"י או"ח סי' שמ"ג ובטו"ז ומג"א שם וכבר קדמו בקושי' זו בחידושי רשב"א ביבמות הנ"ל, ואמרתי הנה ז"פ דאין הבעל יכול להפר רק נדרי עינוי נפש ודברים שבינו לבינה כמבואר בנדרים פרק ואלו נדרים וברמב"ם פי"ב מהלכות נדרים ואם תעיין בנדרים ורמב"ם שם מה הם נדרי עינוי נפש תמצאם כולם באופן שאסרה דבר על עצמה שאין לאחרים שייכות בו וכן דברים שבינו לבינה ע"כ באסרה על עצמה ולא על בעלה דמשעבדא ליה עיין רמב"ם פ' הנ"ל ה"ט ונדרים דף פ"א ולפ"ז נ"ל דאף אי מופלא הסמוך לאיש דאורייתא ונדרו והקדישו מהני היינו דוקא באוסר דבר על אחרים או אפי' באוסר על עצמו לר"ה דס"ל דהוא נמי לוקה ואפילו לרב כהנא דהוא אינו לוקה מ"מ אי קטן או"נ בי"ד מצווין להפרישו מה"ת א"כ חזינן דהאיסור חל על הקטן אלא דתורה לא דיברה עמו שלא יאכל שהרי אין לו דעת לקבל מצות השם לכן ציותה תורה לב"ד להפרישו מאיסור דאי אינו חל על הקטן מהיכי תיתי שנפרישנו אבל אי קטן או"נ אין ב"ד מצווין להפרישו ע"כ אין האיסור חל על הקטן דאם חל עליו היינו מצווין להפרישו אלא שהתורה אסרה לנו למספי ליה בידים והוא איסור שחל עלינו כמו לפני עיור שאין לו ענין להאיסור שמכשיל חבירו באיסור עריות או חלב ושבת וכדומה עיין תוס' ב"מ דף י' ד"ה דאמר לישראל וא"כ באוסר הקטן דבר על עצמו דאין מקום לנדר לחול רק לענין דלא נספי ליה בידים אין הנדר חל כלל דהוא לא אסר רק על עצמו ואם עליו אינו חל איך יחול עלינו שלא ניתן לו בידים וכיון דכל נדרי עינוי נפש ודברים שבינה לבינה הם באוסרת על עצמה אינו חל כלל בקטנות ולא משכחת הפרת בעל כלל בקטנה ועיין מ"ל פ"ב מנזירות הי"ג לענין אם האב הדיר בנו בנזיר אם שייך ביה שאלה ע"ש היטב:

אמנם אכתי יש לעיין דהרי משכחת לה נדרי עינוי נפש כשאסרה ככר שלה על עצמה ועל אחרים בקונם דהנדר חל על אחרים אי מופלא וכו' מה"ת ומתענה בו כגון שהוא פת נקי' או שאין לה לאכול היום ד"א עיין רמב"ם פי"ב מנדרים ה"ו ובכ"מ שם אמנם הא ליתא כיון דאלו אמרה בפירוש שאוסרת ככר זה על כל העולם חוץ מעל עצמה ודאי הי' מותר לה וא"כ אין לומר שאסור עליה רק כיון שאסרה בסתם הוי כאלו אמרה בפירוש שאסרה גם על עצמה ושוב הדר אינו חל עליה כיון שא"א לו לחול עלי' רק לענין שאנו לא ניתן לה בידים אם לא שנאמר שחל בכולל ובאמת לא מצינו כולל כה"ג, ועוד נראה כיון דקי"ל כר"י בנדרים דפ"ב מיפר למתענה ואינו מיפר לשאינו מתענה א"כ מה שאסרה על העולם א"י להפר ומה שאסרה על עצמה אפי' נאמר שחל לענין דלא נספי לה בידים מ"מ האי א"י להפר כעין ספק מל"מ דנזירות שהבאנו לעיל וצ"ע בזה:

אך הא יש לעיין דאכתי משכחת בהקדישה ככר ומתענה בו דבהא לא מהני אם הקדישה חוץ מעל עצמה וא"כ שפיר חל הקדש לענין אחרים וחל נמי על עצמה לענין דלא נספי לה בידים ושפיר מיפר כיון דהיא מתענה בו ולא שייך תירוץ שכתבתי שמה שצריך לחול עליה הוא רק לענין דלא ליספי לה בידים ולזה אינו חל דהא אין זה חלות בפני עצמו רק כיון שככר הקדש ממילא אסור לכ"ע כחתיכת איסור' ואולם לענ"ד נראה דלא מהני הפרה כלל בהקדש בתו או אשתו דעיין בש"ך חו"מ סי' רנ"ה בשם תשובת ר' בצלאל שהק' בשם רשב"א למ"ד בעירוכין כ"ג יש שאלה בהקדש הא כשמסרו ליד גזבר ודאי אין שאלה א"כ גם כשלא מסרו נמי נימא אמירה לגבוה כמסירה להדיוט ותירץ דכשמסרו לא אתי דיבור ומבטל מעשה אבל כשלא מסרו אתי דיבור ומבטל דיבור עיי"ש ועיין בלשון הר"ן בנדרים פ"ה אם אחד אסר על עצמו פירותיו יכולין אחרים ליטלו בעכ"ח דהוי כהפקר אמנם אם נשאל על נדרו הוא מסתפק לפי שמשעה שאסרו על עצמו הפקירו וכל שזכה בו אחר קנה כזוכה מן ההפקר ואע"פ שאיסור שבו הלך ע"י שאלה קנין ממונו של זה אינו בטל שאינו מוצא שאלה בהפקר וכו' ע"ש ולפ"ז יש לעיין גם גבי הקדש נהי דתורה אמרה לא יחל דברו הוא אינו מוחל אבל אחרים מוחלין היינו להפקיע האיסור אתי דיבור ומבטל דיבור אבל להפקיע קנין ממון של הקדש איך יועיל שאלה אך זה שיבוש כיון דחכם עוקר נדר מעיקרו והוי הדיבור שהקדיש בו כמאן דליתא וממילא לא היה להקדש קנין ממון מעולם ועיין רמב"ן בנימוקי חומש פ' מטות בפסוק איש כי ידור נדר וכ"ז בהתרת חכם אבל בהפרת בעל דקיי"ל מיגז גייז עיין נזיר כ"א ע"ב א"כ כיון שהקדישה הוי אמירה לגבוה כמסירה להדיוט וקנה הקדש וא"כ אף שבעל יכול להפר מיכן ולהבא אבל קנין ממונו של הקדש כיון שאינו נעקר למפרע במה יפקע ועיין קצו"ח סי' ר' באריכות:

וכיון שבררנו כל זה לק"מ קושי' רשב"א ומל"מ דה"פ אי מופלא וכו' דאורייתא קטן אוכל נבלות הוא ואין ב"ד מצווין להפרישו אלא דאסור למספי ליה בידים וא"כ אין נדר דמשכחת ביה הפרה חל כלל מה"ת כמו שביארנו, ובזה מדוקדק לשון הגמרא שם ממנ"פ אי דרבנן דרבנן הוא אי דאורייתא וכו' ולכאורה איך שייך בזה לשון ממנ"פ הלא אי הוא דרבנן ודאי מתורץ במה דאמרינן קטן אוכל נבילות אין ב"ד מצווין להפרישו ולמ"ש א"ש דעל דאורייתא שפיר אמרי' אף דהוי כספי ליה בידים מ"מ כיון דאין מצווין להפרישו אין הנדר חל אבל אי אמרי' דמופלא סמל"א הוא רק מדרבנן שפיר י"ל דגזרו שיחול גם לענין ספי ליה בידים וא"כ אינו מתורץ במה דאין מצווין להפרישו להכי צריך לתרץ דאתי קידושין דרבנן ומפקיע נדרא דרבנן:

ומצאתי און לדברי ברמב"ם פי"א מנדרים אחר שכתב דין מופלא סמל"א דנדרו נדר והקדישו הקדש כתב בה"ו במה דברים אמורים שבת י"ב שנה ויום אחד נדריה קיימין בשלא היתה ברשות האב או ברשות הבעל אבל אם היתה ברשות האב אפילו הגדילה והרי היא נערה אביה מפר כל נדריה וכו' והוא פלא למה נקט שבת י"ב שנה דוקא ולא נקט סתם בד"א שדבריה קיימין וכו' לכלול גם מופלא וכו' דאיירי ביה עד עכשיו אלא הוא הדבר אשר דברנו דנדרים שישנן בהפרה אינן חלין כלל במסל"א וכמ"ש להכא צריך לפרוט בת י"ב שנה שהיא גדולה, ואל תתמה על מ"ש אבל אם היתה ברשות האב אפי' הגדילה והרי היא נערה וכו' דמשמע מכ"ש כשהיא מופלאת וכו' וקטנה ודאי מפר ולפמ"ש הא לא משכחת כלל אבל אחר העיון לק"מ דהרי הרמב"ם פי"ב שם פסק שאב יכול להפר אפילו נדרים שאין בהם עינוי נפש ועיין בכ"מ ולח"מ שם וא"כ גבי אב שפיר משכחת נדרי' שישנן בהפרה גם במופלא כגון שאסרה דבר על אחרים דשפיר חל ואפ"ה מיפר אב אף שאין בזה עינוי נפש ובזה לשונו מזוקק שבעתים דבתחילה דנקט ברשות האב או ברשות הבעל נקט בגדולה דוקא ולא במופלא ואח"כ דמיירי מאב לחודא שפיר כתב אפי' בגדולה וכ"ש במופלא:

ועוד מצאתי ראיה לדברי בר"ן נדרים דפ"ט ד"ה רי"א אף המשיא ועדיין היא נערה אשמעינן אפי' היתה קטנה כשנשאת יצאה מרשות אביה בהנהו נישואין וכי קתני ועדיין היא נערה ה"ה נמי אפי' היא קטנה כיון שנשאת אין לאבי' רשות בה והאי דנקט נערה משום דנדרי קטנה אינם כלום והוא פלא הא משכחת נדרי קטנה דמהני בהגיעה לעונת נדרים דהיינו מופלאת וכו' ולמה נקט ועדיין היא נערה אלא ודאי כדכתיבנא והר"ן לשיטתו בריש ואלו נדרים שגם האב א"י להפר רק נדרי עינוי נפש וא"כ נדרים שהיא בהם ברשות האב קודם נישואין אינם חלין כלל בקטנה והבן בקוצר:

ולפ"ז יצמיח דין חדש דשבועה שהוא אסר נפשי' מן חפצא עיין רש"י ריש נדרים ולא משכחת רק שמקבל איסור על עצמו באמת ל"ש במופלא הסמוך לאיש כיון שא"א לחול רק עלינו דלא ליספו ליה בידים אינו חל כלל ועיין בנדה מ"ו דפסוק דדרשינן מיניה מופלא בנדר כתיב איש כי יפליא לנדור נדר וכו'. ואם כנים דברי יש ראיה לדבר ממתני' דנדה דף מ"ה שם דנקט נדרן נדר והקדשן הקדש ולא אישתמיט בשום מקום לנקוט ושבועתן שבועה אלא ודאי כמ"ש דבשבועה אינו חל כלל:

אמנם לכאורה צ"ע מברייתא שם מ"ו לפי שמצינו שהשווה הכתות הקטן כגדול לזדון שבועה וכו' עכ"פ חזינן דגם שבועה שייך במופלא אלא דז"א דבס"ד שם ס"ל קטן אוכל נבילות ב"ד מצווין להפרישו וא"כ שפיר חל עליו האי' גם במופלא לענין דמצווין להפרישו כמ"ש לעיל אלא אפי' במסקנא דדחי דס"ל אין מצווין להפרישו מ"מ שפיר חל עליו שאסור עליו בשבועה לכשיגדיל ועיין בתוס' שם ד"ה כגון שהקדיש:

ועיין ברמב"ם פי"א מנדרים שכתב קטן וכו' וקטנה בת י"א וכו' שנשבעו או נדרו וכו' נקט ג"כ שבועה י"ל ג"כ דנפ"מ לענין שחל עליו כשהגדיל כמ"ש בברייתא אולם במ"ש שם בה"ד אע"פ שנדריהם קיימין אם חיללו נדרן או נשבעו והחליפו אינן לוקין עד שיגדילו ויביאו שתי שערות קשה לפרש כן דהא בשבועה לאו דוקא דאין לוקין אלא אפילו איסורא ליכא בקטנות דאינו חל כלל וגם לשון והחליפו אינו מדוקדק דאין כאן חילוף שבועה כלל כיון דאינו חל ואפילו אם נדחוק יען דלר"ה דהוא עצמו לוקה א"כ גם בשבועה חל ואם החליף לוקה ובא לפסוק דלא כר"ה ולהכי נקט לשון זה מ"מ מה נענה לדברי כ"מ שם שכתב אמ"ש הרמב"ם דאינו לוקין פשוט הוא דהא לאו בני עונשין נינהו והא בשבועה אינו חל כלל:

אמנם י"ל דהא דאינו חלל כלל נמי מה"ט הוא לפי שאינן בני עונשין ואין חל עליהם רק עלינו למספי ליה בידים כמ"ש ואולי יש לסלק בזה תמיהת מל"מ שם שכתב אין דין זה פשוט דהא ר"ה ס"ל דלוקה וכו' אלא שרבינו פסק כרב כהנא ולמ"ש י"ל דכונת כ"מ פשוט הוא יען דרמב"ם לא פסק כר"ה א"כ אינו חל כלל בקטנות דלאו בני עונשין נינהו ואפי' איסורא ליכא וא"כ פשוט דאין לוקין כיון שאינו חל כלל:

ועוד נ"ל לתירוץ ראשון שבתוס' שבועות דכ"ה ד"ה משא"כ בשבועות דשבועה נמי משכחת לה באסר חפצא עליה כגון שאמר פירות עולם עלי בשבועה ואז חלים אפילו על דבר מצוה כיון שהוא איסור חפצא והא דאמרינן בנדרים דבשבועה מיתסר נפשיה מן חפצא היינו דשבועה משכחת גם בכה"ג אבל נדרים אינן באסר חפצא עליה עיי"ש היטב ובר"ן שם וא"כ שבועה נמי משכחת במופלא לחול אפי' בקטנות כגון שאסר נכסיו על אחרים בשבועה והניח האיסור על החפץ דחל על אחרים כמו שחל על דבר מצוה:

ובזה מיושב קושי' תוס' בנדה מ"ו ד"ה כגון שהק' אמאי לא מוקי שאכל הוא כשהגדיל דזדון שבועה ע"כ לא מיירי אלא בכה"ג דאפי' נשבע שלא יאכלו אחרים אין בכך כלום ולמ"ש א"ש דמשכחת שאסר בשבועה על אחרים וחל וניחא ליה לאוקמא בכה"ג לאשמעינן דמשכחת שבועה באיסור חפצא כדי שנדע שאם אסר רק על עצמו בשבועה נמי משכחת דחל אפי' בקטנות לענין דלא למספי ליה בידים:

אמנם דברי רש"י כתובות מ"ז ד"ה בנעוריה הם לכאורה נגד זה שכתב אי לא בנעוריה הוי אמינא כי הניא בקטנה משתעי הא בקטנה לא משכחת נדרי עינוי נפש כנ"ל ואיך יכול אב להפר אמנם י"ל דרש"י כתב שפיר דעכ"פ אליבא דר"ה דס"ל גם הוא לוקה או אליבא דמ"ד קטן אוכל נבלות ב"ד מצווין להפרישו שפיר משכחת לה גם בקטנה ולהכ' קאמר מבנעוריה דא"ש גם אליבייהו, אבל אין לתרץ דרש"י ס"ל כשיטת הרמב"ם הנ"ל דאב מיפר אפילו נדרים שאינן עינוי נפש דמ"מ לפי הנ"ל אינן חלין כלל בקטנות עליה רק על אחרים מהני וא"כ נהי דשייך הפרה אבל איך שייך וד' יסלח לה ואי שהפרה היתה בקטנות ועברה על הנדר בנערות מ"מ כיון שאינו חל בקטנות אינימא שא"י להפר בנערות איך יכול להפר בקטנות לכשתצא מרשותו ועיין נדרים ע"ט ע"ב וגם איך יכול להפר עד שלא חל הנדר עיין נדרים ע"ה ע"א ודף צ' ע"א, ואולי י"ל כגון שנדרה ואסרה ככרות שלה על עצמה ועל אחרים בקונם דחל על אחרים מיד ועליה לכשתגדל ומהני הפרת אב לענין אחרים וממילא נדר שבטל מקצתו בטל כולו ועיין ר"ן נדרים פ"ב גבי מיפר למתענה והיא לא ידעה ואכלה בנערות ובזה כתיב וד' יסלח לה אבל מחוורתא כרשנין מעיקרא:

ואחר הדברים האלה נ"ל ליישב בזה דעת הר"ח שבכתובות מ"ו ע"ב וקידושין ג' שפי' יציאה דכוותי' קממעט מה כאן נערה אף כאן נערה ובתוס' כתובות מ"ו ד"ה יציאה דכוותה הקשו עליו דאכתי קשיא ואימא לדידה ובקידושין הוסיפו להקשות עוד דבכל הסוגי' לא משמע כלל שהוא צריך ללמוד דביום נערות מיירי ע"ש בדבריהם, ונ"ל דעיין תוס' כתובות שם ד"ה לענין הפ"נ שהק' למה לא אמר דלענין אכילת תרומה נפקא לי' מרשותי' דבת כהן לישראל אינה אוכלות בתרומה וכו' ותי' דניחא לי' למינקט הפרת נדרים שהפסיד כחו שהי' לו בה להפר נדרי' דומי' דיציאת אדון שמפסיד מע"י ועיי"ש בלשון ש"מ שהאב נפסד ביציאה זו שא"י להפר נדרים, ודבריהם תמוהים לכאו' דמה ריוח יש לאב אם יכול להפר נדרים ומה מפסיד אם א"י להפר ובתו אסורה במה שאסרה על עצמה יותר ממה שמפסיד במה שנאסרה בתרומה ואדרבה בתרומה מפסיד יותר שהרי בארוסה עדיין אין הבעל חייב במזונותיה עיין כתובות מ"ח ע"ב וכ"ז ע"א ומסתמא האב זיין לה אף שאינו מחויב לזונה מה"ת עכ"פ כמ"ש הראשונים גבי ואי אשמעי' מע"י משום דמיתזנה מיניה ותרומה הוא בזול יותר מחולין אבל בהפ"נ ליכא שום הפסד ממון לכאורה:

אמנם כבר עמד במקנה על דברי ירושלמי האב זכאי ניחא בכסף ושטר האב זכאי בביאה מה נדון ביה תפתר וכו' ונראה מדבריו דל"ש לשון זכאי אלא בזכות ממון וא"כ תקשי זכאי בהפ"נ מה זכות ממון יש בזה ותירץ לפמ"ש תוס' בהחובל פ"ז רע"ב, דר"י ס"ל דחבלה דפצעה בפניה הוי דאב אפי' במה שהוא נפחתת לענין קידושין כיון דאם יש הב מומין הוי פחיתות לענין קידושין מיקרי ממונא וזוכה בה האב לר"י ולקמן ד"נ וכתובות דף ע"ב משווה נדרים למומין דקתני המקדש אשה סתם ונמצאו עליה מומין או נדרים תצא שלא בכתובה א"כ כי היכי דבמומין אפחתיה מכספא לענין קידושין ה"נ איפחתה מכספא על ידי נדרים ושפיר הוי גם בהפ"נ זכות לאב עיי"ש ולפ"ז א"ש דקאמר בהפ"נ מיהא נפקא ליה מרשותו שהאב מפסיד ממון בזה כיון דעתה מרבינן מיציאה דכוותיה דכסף קידושין דאב וא"כ נפחתת בנדרים מכספא לענין קידושין:

אמנם אחר העיון הא ליתא דאכתי איך אמרינן כיון שע"י קידושין יצאה מרשותו לענין הפרת נדרים מפסיד בזה ממון כיון שנפחתת לקידושין הא כבר נתקדשה ומה הפסד יהיה לו אם לא יוכל להפר נדריה לבדו הלא גם בלא נדרים לא יוכל לקדשה שהיא אשת איש ואין לומר דאכתי אם באמת יש עליה נדרים בשעת קבלת קידושין מפסיד במה שמקדשה עכשיו דאי לא קידשה היה אפשר לו להפר נדריה ולקבל יותר בעד הקידושין חדא דזה דוחק דכל קידושין שבעולם מקרי יציאה משום זה ועוד אם ברצונו להפר מאן מחי בידיה שלא יפר עכשיו ועוד אם שתק ביום שמעו ולא הפר הוי כהקמה וא"י להפר אפילו לא נתקדשה וא"כ אינו מפסיד בקידושיה כלל:

אך נ"ל דאעפ"כ א"ש דהא מבואר ברמב"ם פ"ג מאישות הי"א דגם בתאלמנה או נתגרשה מן האירוסין חוזרת לרשות האב לענין קידושיה ועיין במ"מ שם ועיין נדרים דס"ח דאם מת הארוס נתרוקן רשות לאב להפר נדריה אף מה שנדרה באירוסין אבל אם קיים הארוס ומת אין האב יכול להפר וע"ש דע"א אי גירושין הוי כהקמה ועיין ביו"ד סי' רל"ד סי"א דאפי' בשתק הארוס אין האב מיפר אחר מיתתו ולהרמב"ם גם בהפר הארוס ומת א"י האב להפר אם שמע אח"כ ועיי"ש בש"ך ולפ"ז שפיר אמרינן דקידושין מיקרי יציאה לענין הפרת נדרים לכשתתאלמן או תתגרש ותחזור לרשותו לקידושין יפסיד ממון ע"י קידושין של עכשיו יען שלא יוכל להפר מה שנדרה באירוסין על אופנים שכתבתי תהיה נפחתת לקידושין וא"ש:

ומעתה לפמ"ש יש לתמוה איך שייך לומר יש כסף ביציאה אחרת לאב דהיינו ביציאה דכוותי' הא א"כ בקטנה ודאי הוי דאב והתם ל"ש לומר לענין הפרת נדרים נפקא מרשותיה לא מיבעיא לשיטת הרא"ש ור"ן בנדרים הנ"ל דגם האב א"י להפר רק נדרי עינוי נפש א"כ למה דקיי"ל דלא כר"ה בנדה מ"ו הנ"ל והוא עצמו אינו לוקה וגם קי"ל קטן אוכל נבלות אין ב"ד מצווין להפרישו לא משכחת בקטנה נדרי עינוי נפש כנ"ל ואינה כלל ברשות האב לענין הפ"נ ואפי' לדעת הרמב"ם דהאב מפר אפי' נדרים שאינן עינוי נפשמ"מ בשביל נדרים כאלו אינה נפחתת לקידושין ואפי' תאמר שגם בשביל נדרים אלו נפחתת מ"מ לפי הנ"ל אינן חלים כלל על עצמה רק לענין אחרים בקטנות ומה איכפת ליה לבעל ועיין כתובות דף ע"ב ע"ב וא"כ בקטנה עכ"ח לא הוי יציאה דכוותי' ואיך אפשר לומר יציאה דכוותי' קממעט ולזה חידש הר"ח יציאה דכותיה מה כאן נערה אף כאן נערה ולא בעינן יציאה דכותיה רק בנערה ולא בקטנה ואם כן קאמר שפיר יציאה דכותיה קממעט כפירש"י ותוס' ובחדושי לקידושין הארכתי:

עמרם הק' בלוהם:

תוכן העניינים

בית שערים יורה דעה חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה