בית שערים יורה דעה חלק ב· רבי עמרם בלום
תשובה שיב
שיל"ת ב' אויפאלו ה' לס' יתרו תרנ"ט לפ"ק:
ישאו הרים שלום, לאוצר בלום, החריף ובקי ברק השנון וריח לו כלבנון מו"ה יעקב ברוינפעלד נ"י בקראקא:
מכתבו הנעים הגיע עדי בזמנו ונפשו בשאלתו בשני שותפים שקנו להם הרבה מיני משי על שותפות והי' להם חלק שווה בשווה ונפל ביניהם קטטה ודברי ריבות אודות סחורות האלו עד שאסר אחד מהשותפים עליו ועל חבירו סחורות האלו בלשון זה קונם סחורות האלו ומעותיהן עלי ועליך ורק מעותיהן יהי' לצדקה לחלק לעניים ושותפו השני אסר רק הריוח עליו בקונם אבל קרן שלו לא אסר על עצמו ועתה השותף אשר אסר ע"ע רק הריוח רוצה לחלק סחורות האלו עם שותפו ונפשו בשאלתו איך דינם בזה וכ"ת צלל במים אדירים אם יכול לאסור דבר שלא בא לעולם ובענין ברירה ועל זה נבא במשפט אח"כ:
תשובה: ראשית דבר יש לחקור אם נדר זה דאותו שאמר קונם סחורות האלו ומעותיהן עלי ועליך חל כלל דהרי קי"ל בסי' רכ"ט ס"א דבאומר שאני נהנה לך לך לך הוי כלל ואם הותר אחד מהם הותרו כולם וכתב הש"ך סק"ג דכש"כ ולך בוי"ו דהוי כלל וכן מבואר בט"ז סק"ג דאפי' לרמב"ם דבלא וי"ו הוי כל אחד נדר בפ"ע מ"מ בוי"ו מודה דהוי כלל ולפ"ז כאן דאמר עלי ועליך בוי"ו הוי כלל לכ"ע ואם הותר חבירו הותר גם הוא, אלא דכל זה אם הי' נשאל לחכם על מה שאסר על חבירו ומצא לו פתח ולחד דיעה שם אפילו ניתר בחרטה אבל כאן לא נשאל כלל:
אבל אכתי יש לדון דהרי קיי"ל נדרי שגגות מותרים בלי שאלה לחכם ואם ראה חבורת אנשים אוכלים פירותיו ולא הכירם ואמר הרי הם עליכם כקרבן וכשקרב אליהם ראה שהם אביו או אחיו שלא הי' רוצה לאוסרם עליהם אינו נדר אעפ"י שלא פירש כיון שהדבר מוכיח שאין אדם אוסר פירותיו על אביו ואחיו ואפילו נמצאו עמהם זרים שכיון שבטל הנדר אצל אביו ואחיו בטל גם אצל אחרים כמבואר בסי' רל"ב ס"ז וה"נ כיון שהדבר מוכיח שאין אדם אוסר פירות חבירו על חבירו ולא הי' בלבו לאסור חלק חבירו על חבירו ובטל מקצתו שאין חלק חבירו אסור על חבירו בטל כולו ואין הנדר חל כלל אפילו בלי היתר חכם, אלא דיש להשיב שהרי הר"ן בנדרים כ"ה ע"ב הקשה מ"ש דבמתני' דפותחין בכבוד שבתות ויו"ט וכו' בנדרים ס"ו צריך שאלה לחכם ובנדרי שגגות שם כ"ה הנדר בטל מאיליו ותי' דשם ידע שיעברו עליו שבתות ויו"ט והי' בלבו בשעת הנדר לאסרם הלכך חייל נדרא וצריך שאלה אבל כאן שלא ידע בשעת הנדר שאביו ביניהם לא הי' בלבו כלל גם בשעת הנדר לאסור את אביו לכן בטל מאיליו דאין פיו ולבו שווין ע"ש וא"כ ה"נ הרי ידע שיש לחבירו חלק בסחורות והי' בלבו בשעת הנדר לאסרם עליו אלא שלא הי' יודע שאינו יכול לאסרם א"כ ליכא טעות בעיקר הנדר ובעי שאלה לחכם דוקא ולא דמי לנדרי שגגות' אמנם אחר העיון יש לחלק בחלוקא דרבנן דבשלמא התם דחל הנדר בכולל גם על שבתות ויו"ט שפיר צריך שאלה משום שבת ויו"ט גופא אבל כאן כיון דבאמת לא חייל הנדר על חלק חבירו לחבירו ובטל הנדר מאיליו בחלק חבירו לחבירו א"כ בטל כולו וכן מבואר בפי' הרא"ש שם שכתב ולא דמי למתני' דשוגג גמור הי' על אביו ולא חל עליו הנדר כלל אבל הכא לו הי' לידע שאי אפשר לשנה בלא שבתות ויו"ט וחל הנדר עליהם כי נדרים חלין על דבר מצוה כדבר הרשות הלכך צריך שאלה ע"ש:
אך אכתי יש לעיין דהרי רוב ראשונים פסקו כרבה בנדרים כ"ה דדוקא במחליף ומשנה דבריו הוא דאמרינן הותרו כולם אבל במעמיד דבריו כולהון אסורים ואביו מותר והכי קיי"ל ביו"ד סי' רל"ב ס"ח ובנ"ד הרי לא החליף דבריו וא"כ אף שבטל הנדר בחלק חבירו לגבי חבירו מ"מ שאר הנדר קיים, אלא לפמ"ש טו"ז סקי"ג דאפילו לא אמר אח"כ כלום כשראה שטעה בדבר בשעת הנדר אלא שרואה טעותו מותר בכל וא"צ כאן שיחליף לשון הנדר כמו בסעיף שאח"ז דשם הוא אמר עכשיו ג"כ לאסור על האחרים ע"כ בעינן שיחליף משא"כ בזה דאינו אומר כלום וכי היכי דמותר לגבי אביו הותר לכולם דהא אין כאן נדר לגמרי ע"ש ועיין ש"ך סקי"ז ומבואר מזה דדוקא באומר שהי' נודר שאר הנדר והי' אוסר על האחרים אז בעינן דוקא שהי' משנה הלשון מכלל לפרט או מפרט לכלל אבל אם הי' מעמיד הלשון על האחרים הם אסורים אבל אם אינו אומר שהי' נודר על האחרים אמרינן הותר מקצתו הותר כולו אפילו אינו אומר כלום וא"כ בנ"ד נמי אם אינו אומר כלום רק ששמע טעותו שאינו יכול לאסור פירות חבירו על חבירו ובטל הנדר במקצתו בטל כולו:
איברא דדברי טו"ז קשים בעיני מהא דכתב נמ"י שם אבל אסר על עצמו בשר ויין ונשאל לחכם על אחד מהם ונתחרט ממנו לא הדר מגופי' דנדר ומה שנשאל עליו והחזרו מותר והשאר לא הותר אלא עומד באיסורו כבתחילה כיון שמעמיד דבריו כן ע"ש ולפי דברי טו"ז נהי דס"ל כדעת הרמב"ן ור"ן בפירושו נדרים כ"ז דגם בהותר מקצתו ע"י שאלה לא אמרי' דהותר כולו אלא במשנה ומחליף מ"מ באינו אומר כלום אמרינן הותר מקצתו הותר כולו והרי לא אמר כלום ואמאי לא הותר כולו, מיהו בזה י"ל לפמ"ש הרא"ש בפירוש נדרים ס"ו שהנדר שהותר מקצתו הותר כולו אעפ"י שלא מצא פתח על כולו דלא נדר מעיקרא אלא ע"ד שנתקיים כולו נמצא התרת מקצתו פתח לכולו ע"ש ולפ"ז י"ל דע"כ לא כתב הטו"ז אלא בנדרי שגגות דלא בעי שאלה כלל לחכם רק מקצתו בטל מאיליו וכמ"ש הריטב"א דאנן סהדי דלא הוי דעתי' כלל על אביו ועל אחיו הלכך אע"ג דנדר סתם כמאן דאתני דהו"ל דברים שבלבו ובלב כל אדם שהם דברים ע"ש ולכן כשאינו אומר כלום נמי אנן סהדי שהי' משנה לשון הנדר מכלל לפרט או מפרט לכלל וממילא בטל כולו ואע"ג דכתב הר"ן בנדרים כ"ו ד"ה איתיבי' דאיכא אינשי דקפדי הכי ואיכא אינשי דקפדי איפכא ע"ש מ"מ באינו אומר כלום אנן סהדי שהי' מקפיד על שניהם לדעת טו"ז ולא הי' נודר כלל גם על אחרים אבל היכא דניתר מקצתו ע"י שאלה ופתח וחרטה נהי דהתרת מקצתו הוי פתח לכולו שלא נדר אלא ע"ד שיתקיים כולו מ"מ כשאומר לפני החכם שמתחרט על אחד מהם ואינו אומר שמתחרט על השני הוי כמעמיד דבריו על השני ולא הותר השני והכי דייקא לישנא דנמ"י שכתב כיון שמעמיד דבריו כן:
אלא דאכתי ק"ל ממ"ש הרא"ש בפסקיו נדרים כ"ו וצ"ע לרבה אדם שנדר מב' דברים בשר ויין שלא הי' לפניו והזכיר שניהם בין בשעת הנדר בין כשבא לפני החכם ומצא חרטה על אחד מהם מי אמרינן הכא מודה דהותר כולו כיון דל"ש כאן החלפה דדוקא במידי דשייך כולכם וגם זה וזה בהא קאמר רבה דבעי החלפה או דילמא לא אמרינן הותר כולו אלא היכא שמחליף ואין חילוק ע"ש ולדעת טו"ז כיון דל"ש החלפה ממילא אין כאן מעמיד ולא גרע מלא אמר כלום ואמאי לא נימא דהותר כולו ואפ"ל גם בזה כמש"ל כיון שאינו אומר שמתחרט בשני על שנדר כלל הוי כמעמיד על עיקר הנדר אלא דאם הי' שייך החלפה ושינוי בלשון הייתי אומר מסתמא שהי' משנה הלשון אבל כיון דל"ש כאן החלפה ושינוי בלשון לכן נסתפק הרא"ש אי הותר כולו או לא וא"כ אדרבה יש מיכן קצת סייעתא לטו"ז:
ולפ"ז בנ"ד דשייך החלפה דאנן סהדי אלו הי' יודע שאינו יכול לאסור חלק חבירו עליו הי' משנה הלשון ולא הי' אומר קונם סחורות אלו עלי ועליך אלא הי' אומר קונם סחורות אלו עלי וחלקי מסחורות אלו עליך שפיר א אמרינן כיון שהותר מקצתו מאיליו דהיינו חלק חבירו לחבירו הותר כולו, ויש סייעתא לזה מלשון הרא"ש שכתב שנדר מב"ד בשר ויין שלא היו לפניו והזכיר שניהם וכו' וכונתו כמו דאמרי' בשבועות כ"ג ע"ב הכא במונחים לפניו עסקינן שהי"ל אומר שבועה שלא אשתה אלו ומדפרט הוי שני שבועות אלא דדחי שם שפרט משום שהיה רוצה כל המין ע"ש וה"נ אם אסר רק בשר ויין שלפניו שייך החלפה ושינוי בלשון שהי' אומר תחילה קונם אלו עלי ועכשיו אומר שהי' משנה לפרט לומר בשר ויין זה או זה וזה או איפכא שאמר מתחילה בשר ויין ועכשיו אומר אלו אבל ברוצה לאסור בשר ויין שאינן לפניו ל"ש החלפה וא"כ בנ"ד שפיר שייך החלפה כנ"ל וי"ל דהותר כולו:
הן אמת דבגוף הדבר אני תמה למה בעינן משנה ומחליף כלל ובשלמא לדעת הרא"ש בפירושו נדרים ס"ו הנ"ל דהא דנדר שהותר מקצתו הותר כולו הוא מטעם דמעיקרא לא נדר אלא ע"ד שיתקיים כולו והוי התרת מקצתו פתח לכולו שפיר דלא מיבעיא אם הותר מקצתו ע"י שאלה ודאי נהי דלא בעינן פתח וחרטה על מקצתו השני עכ"פ בעינן חרטה על לשון הנדר שהי' משנה מכלל לפרט או מפרט לכלל אלא אפילו אם הותר מקצתו מאיליו משום נדרי שגגות נמי שפיר בעינן משנה ומחליף לשון הנדר שהרי לגבי מקצת השני אינו שגגה על גוף הנדר כלל רק על לשון הנדר אבל לפי מה שהביא הר"ן בנדרים דף ס"ו דילפינן לה בירושלמי מדכתיב בכל היוצא מפיו יעשה דמשמע דוקא בשכולו קיים והוא בירושלמי דנדרים פ"א ה"א מה מקיים ר"ע ככל היוצא מפיו יעשה מיכן לנדר שבטלו מקצתו בטלו כולו ע"ש א"כ למה לי משנה ומחליף הא כיון דבטל מקצתו לגבי אביו ואחיו ממילא בטל כולו כיון דאין כולו קיים, אבל אשכחנא פתרי דלא אמרינן נדר שהותר מקצתו הותר כולו אלא אם הי' בכלל היוצא מפיו והותר מכללו אז הותר כולו אבל אם לא הי' מעולם בכלל היוצא מפיו ל"ש ככל היוצא דהרי כל היוצא מפיו קיים אלא שמקצתו לא יצא מפיו כלל ודבר זה מתורת הריטב"א למדתי בנדרים דף כ"ו ד"ה ראה אותן וכו' שכתב דמשו"ה כי אמר מעיקרא כולכם אסורים ועכשיו אומר אלו הי' יודע שאביו ביניהם הי' כולכם אסורים חוץ מאביו מודו ב"ה דלא הותר כולו משום דגלי דעתי' עכשיו שלא הי' אביו בכלל כולם כלל ולא הותר מכללו אבל כשאומר עכשיו שהי' אומר פלוני ופלוני אסורים ואבא מותר דמגלי דעתיה דאביו הי' בכלל כולכם וכאלו אמר כולכם עשרה הבאים לאכול תאנים הרי הם עליכם קרבן שגומר דעתו על כולם בכלל וכי מפיק לי' השתא לאבוה מטעמא דהוי טעות כי אסרי' בהדיהו הוי כאלו מפיק ליה מכללא ולכן הותרו כולם, ויותר מבואר במ"ש אחר כך וה"נ איכא שתי לשונות דסתרי אהדדי דהא בתחילת דבריו דהוי אמר כולכם אסורים משמע שכולל באיסור אחד לכל הזרים ושלא היה בדעתו לאסור קרוביו כלל ואינם בכלל האיסור וכהאי גונא כי משתרי אבוה בטעותא לא חשיב נדר שהותר מקצתו כדפי' לעיל וכי הדר אמר חוץ מן אבא משמע דאבוה בכלל לשון נדרו דמעיקרא אלא דהשתא מפיק לי' מיני' וכה"ג חשיב נדר שהותר מכללו וכו' אבל השתא דנקט בגילוי דעתיה לישנא דחוץ מאבא גלי דעתי' דכייל איסור אפילו אקרובים עד שיוציאם בגמר דיבורו הלכך כי אישתרו קרובים משום נדר טעות הוי נדר שהותר מכללו וכו' ע"ש:
אך כ"ז התינח לדעת הריטב"א דנראה מדבריו שתופס הסוגיא כפשטיה דבשעת הנדר אמר כולכם אסורים ולרבה באומר אחר כך שהיה אומר כולכם אסורים חוץ מאבא הוי מעמיד ולכ"ע אביו מותר וכולם אסורים ובמחליף מכלל לפרט פליגי ולרבא במחליף מכלל לפרט כו"ע מודו דהותר מקצתו הותר כולו ולא פליגי אלא באמר מעיקרא כולכם ועכשיו אומר שהי' אומר כולכם חוץ מאבא וכמבואר בדברי הריטב"א הנ"ל אבל לדעת הר"ן ורא"ש ושאר ראשונים דגם במשנה מפרט לכלל מיקרי מחליף והותר כולו וכ"פ המחבר סי' רל"ב ס"ח קשה בעיני לומר שאביו הי' בכלל נדרו והותר מכללו, ומ"מ נראה גם בזה דהסברא כך הוא דבאומר מתחילה כולכם אסורים ואח"כ מעמיד דבריו שהי' אומר כולכם חוץ מאבא גלי דעתיה שלא היה אביו במשמעות הנדר כלל ולהם ולהם לא הי' פורט דאז הי' נראה שלבסוף יזכור את אביו גם כן כמ"ש הר"ן ד"ה איתיבי' ואין דעתו שיהי' אביו במשמעות אפילו רגע אחת וא"כ לא הותר מכלל איסור ולהכי לא הותר כולו והאחרים אסורים וכן במעמיד מפרט לפרט גלי דעתיה דבכולכם היה אביו יותר במשמעות הנדר מבזה וזה וכמ"ש ג"כ הר"ן ד"ה הנ"ל וכיון שדעתו שלא יהיה אביו במשמעות מעות הנדר כלל לא הותר כולו דנתקיים כל היוצא מפיו אבל במשנה ומחליף בין מכלל לפרט בין מפרט לכלל מגלה דעתו דבמה שאמר בשעת הנדר היה אביו במשמעות הלשון יותר וכמ"ש הר"ן דאיכא אינשי דקפדי שלא יפרט דאז הוא במשמעות יותר וכיון שהיה במשמעות הנדר והשתא מוציאו מן הכלל הוי נדר שהותר מקצתו מכללו והותר כולו:
אמנם בתשובת הר"ן סי' ע"ג כתב על מי שנשבע לפרוע הקרן והרבית דאע"ג דלא חלה השבועה על הרבית מ"מ חייב על הקרן ולא אמרינן הותר מקצתו הותר כולו כמו דאמרינן בפ"ד דנדרים גבי ראה אוכלים תאנים וכו' משום דל"ש למימר הכי אלא היכא שאינו יודע בשעת הנדר שאביו ביניהם שהוא ההיתר וכו' והר"ן הוסיף דלא אמרינן אלא במשנה דבריו הראשונים אבל במעמיד לא ע"ש וא"כ בנ"ד נמי כיון שידע בשעת הנדר שחלק חבירו ביניהם שהוא ההיתר וגם אינו משנה שוב לא אמרינן דהותר כולו:
וסבור הייתי לומר לפמש"כ הרמב"ם פ"ד ממלוה הי"ג הורו מקצת הגאונים שהלוה שמחל למלוה הרבית שלקח ממנו או שעתיד ליקח אעפ"י שקנו מידו שמחל או נתן מתנה אינו מועיל בו כלום שכל רבית שבעולם מחילה הוא אבל התורה לא מחלה ואסרה מחילה זו וכו' יראה לי שאין הוראה זו נכונה אלא מאחר שאומרים למלוה להחזיר לו וידע המלוה [צ"ל הלוה] שדבר איסור עשה ויש לו ליטול ממנו אם רצה למחול מוחל כדרך שמוחל הגזל עיי"ש ומשמע מדבריו דעל שעתיד ליקח נמי קאי וכן הבינו ממנו רבים מהקדמונים ועיין באשר"י ר"פ איזהו נשך ובש"מ שם והמ"מ שם לא כתב כן ע"ש ולפ"ז אינימא דגם קודם לקיחת הרבית אם המלוה אינו רוצה ליטול ממנו ויודע הלוה שאסור ליתני ונותן לו במתנה מועיל שפיר יש לחלק דהתם יש מקום לשבועה לחול גם על הרבית לתת למלוה באופן היתר הנ"ל רק שאח"כ אינו עושה כהיתר הנ"ל ואסור לפרוע הרבית וא"כ אין השבועה נעקרה מעיקרא רק מיכן ולהבא והוי כהפרת בעל דלא אמרינן בי' הותר מקצתו הותר כולו כמש"כ כל הראשונים ובשו"ע סי' רכ"ט ס"ב ואף שכתב ש"מ ב"מ ס"א דאם מוחל מחמת אונס שבועה לא מהני אפילו לרמב"ם ושוב הראני בני הבחור החרוץ ושנון מו"ה בן ציון נ"י שהדבר מבואר גם בב"י בבדה"ב סי' ק"ס בשם הריטב"א מ"מ זה בהשביעו בשעת הלואה דהי' אנוס גם על השבועה אבל הר"ן י"ל דמיירי דלא היה אנוס על השבועה ושפיר יש מקום לחול באופן היתר לרמב"ם הנ"ל, ועוד דש"מ מיירי שנשבע למחול אחר הפרעון ובזה אין הלוה עושה איסור וחלה השבועה ושפיר הוי אנוס מחמת השבועה אבל בנשבע לפרוע הרבית אם אינו עושה בהיתר יש אי' גם על הלוה וא"כ אין השבועה חלה ול"ש לומר דאנוס מכח השבועה, וגם בלאה"נ כתב ש"מ שאם אומר שעושה בלב שלם בלי אונס שבועה שפיר מהני ע"ש, אבל כ"ז איננו שוה לי לדעת הה"מ ברמב"ם דדוקא מחילה אחר הפרעון מהני ולא ברבית שעתיד ליקח וכן דעת שאר ראשונים וכן פסק בשו"ע סימן ק"ס ס"ה:
אבל נ"ל סברא ישרה דלא דמי להאי דר"ן דשם ליכא שבועת שגגה כלל שהרי ידע בשעת שבועה שאסור לתת רבית ומ"מ נשבע והי' בדעתו גם לקיים שבועתו באי' ועיין תוס' ביצה י"ב ע"ב ד"ה הכא נמי וגם מעמיד דבריו ואינו משנה שאלו הי' יודע שאין השבועה חלה על הרבית לא הי' נשבע על הרבית דהרי רשע הוא שלוה ברבית ואפשר רצה לישבע לשוא וא"כ אין כאן שבועת שגגה והשבועה מצאה מקום גם על הרבית להיות שבועת שוא אלא דמצד ד"ת אינו שבועת ביטוי על הרבית לכן על הקרן שפיר חל שבועתו אבל בנ"ד איכא תרתי לטיבותא דודאי נדר שגגה הוא לאסור חלק חבירו על חבירו ואלו הי' יודע שהוא כן לא הי' אסרו דאין בידו לקיים נדרו ואין אדם מוציא דבריו לבטלה וגם אנן סהדי דמשנה דבריו הראשונים שאלו הי' יודע שכן לא הי' אומר קונם סחורות אלו עלי ועליך רק קונם חלקי בסחורות אלו עלי ועליך וא"כ שפיר אמרי' נדר שבטל מקצתו מכללו דהיינו חלק חבירו שהי' בכלל הנדר בטל כולו ובס' מחנה אפרים ה' שבועות סי' ח' תמה על דברי הר"ן אלו ולפמ"ש בכונתו לק"מ:
ושוב מצאתי בשעה"מ פי"ב מנדרים ה"י שהביא בשם ס' קול יעקב דמ"ח ע"ג שנסתפק במי שהי' לפניו שתי בהמות ונדר ואמר הרי אלו עולה ונמצאת אחת מהן בעלת מום או טמאה מי אמרינן כיון דעל אותה בהמה לא חל הנדר גם על האחרת אינו חל דהו"ל נדר שהיתר מקצתו הותר כולו או דילמא לא אמרינן נדר שהותר מקצתו הותר כולו אלא כשחל הנדר מעיקרו ושוב הותר מקצתו ע"י פתח אמנם אם מעיקרא אין מקום לחול על מקצתו כלל בכה"ג אפשר דקרי' בי' ככל היוצא מפיו יעשה, והנה מ"ש דלא נימא הותר כולו אלא כשחל והותר מקצתו ע"י פתח ודאי ליתא דנדרי שגגות יוכיח שלא חל על מקצתו מעיקרו וניתר בלא שאלה ואפ"ה אמרי' בי' דהותר כולו אלא שבגמר דבריו תיקן הדבר דבנדרי שגגות עכ"פ הי' מקום שיחול הנדר אלא שלא הי' חל מפני שהי' שוגג אבל כאן אין מקום לנדר לחול כלל שיהיה בהמה טמאה או בע"מ עולה:
ובמכתבו הביא תשו' בני יעקב שהובא בשעה"מ פ"ג מנדרים בשוחט שאסר שחיטתו על כל ישראל גם הוא אינו אסור דהוי נדר טעות וס' בני יעקב אין אתי ובשעה"מ המצויין חפשתי ולא מצאתי זה רק שדן שם לענין דשלב"ל ודחי לי' במכתבו בגילא דחיטתא מהא דחולין מ"א דאף דאין אדם אוסר דשא"ש מ"מ באית לי' שותפות בגווי' אוסר חלקו והאריך קצת בזה ולא כיוון יפה דבנדרים מצד נדר שהותר מקצתו הותר כולו אתאן עלה אי מדרשת ירושלמי אי מטעם הרא"ש נדרים ס"ו כמש"ל אבל שם בחולין מה בכך שאינו יכול לאסור חלק חבירו במחשבתו לע"ז מ"מ חלק שלו יכול לאסור ונאסר חלק חבירו מפני שמעורב בשלו וגם לא הי' רוצה לעבוד ע"ז כלל בחלק חבירו ודיחוי מעיקרא לא הוי דיחוי כלל:
ובשעה"מ שם הקשה דדברי ריטב"א סותרים זא"ז דבחי' לנדרים כתב כמ"ש הר"ן בתשו' הנ"ל דאם נשבע על הקרן ועל הרבית דחייב על הקרן אע"ג דאינו חל על הרבית דל"ש לומר נדר שהותר מקצתו הותר כולו כיון דהוי ממילא לא אמרי' הכי עיין מחנה אפרים ה"ש סי' ח' ובכתובות נ"ט אהא דקאמר הכא אין בידה לגרש א"ע הקשה הריטב"א קושית תוס' הא בידה לומר איני ניזונת ואיני עושה ותירץ דנהי שיכולה לפטור עצמה מלעשות בצמר כי אומרת איני ניזונת ואיני עושה אבל א"י לפדות ידיה משיעבודא של בעל לז' מלאכות וכיון דידי' משועבדין לבעל לז' מלאכות אפי' למע"י אין לה כח להקדישן שהרי עיקרן של בעל וא"כ נראה מדבריו כיון שלא חל לענין ז' מלאכות בטל כולו ע"ש ולפענד"נ לחלק דוקא אם נשבע ע על שני דברים בשני תיבות כמו קרן ורבית בזה ס"ל לריטב"א דאעפ"י שאין השבועה חל על הרבית מ"מ חייב על הקרן כיון דרבית הותר ממילא פלגינן דיבורא וחל על הקרן דזה מיקרי ככל היוצא ומיו אבל אם שניהם בדיבור אחד נאמרו קונם שאני עושה לפיך אם הדיבור בטל לגבי ז' מלאכות אפילו ממילא אין מחלקין הכוצה שיחול על שאר מעשה ידיה כיון דא"א לקיים ככל היוצא מפיו וכעין שמחלק רשב"א בתשובה סי' אלף רל"ז לחלק בין האומר אשת פלוני זינתה עמי דפלגינן דיבורא ומסלקין תיבת עמי ובין האומר אני באתי על אשת פלוני דא"א לחלק הדיבור ולסלק אני באתי דא"כ לא יהי' בו שום משמעות ע"ש:
אמנם למש"ל בכונת הר"ן בתשובה אין אנו צריכין לכל זה אלא בהאי דקרן ורבית ליכא נדר שגגה כלל אלא דממילא בטיל על הרבית ולהכי חייל על הקרן אבל בהך דקונם היתה שוגגת בשעת הנדר שלא ידעה שאינו חל על ז' מלאכות ואלו ידעה אנן סהדי שלא היתה מוציא דבריה לבטלה והיתה משנה הלשון לאסור רק שאר מעשה ידיה ובזה שפיר אמרי' הותר מקצתו הותר כולו:
ושוב הביא שם דר"ן בנדרים פ"ו ד"ה מתקיף לה פליג על סברת ריטב"א הנ"ל דהקשה ג"כ קושי' הנ"ל הא בידה לומר איני ניזונת ואיני עושה ותירץ דאפילו כי אמרה הכי מחויבת בז' מלאכות וריב"נ דאמר יפר שמא יגרשנה ותהא אסורה לו ע"כ לאו משום שאר מעשה ידיה דבזה אפשר ליזהר אלא משום ז' מלאכות דאי אפשר ליזהר וע"ז פריך שפיר כיון דאין בידה לאסור עכשיו האיך יכולה לאסור לכי מגרשה ואינימא דסבירא לי' כריטב"א הי' יכול לתרץ בפשיטות כיון דלא חל אז' מלאכות בטל נמי לשאר מע"י דהותר מקצתו הותר כולו, ולפענד"נ דאינו ראיה רק אקדים ליישב מה שהקשה בס' קול יעקב ושעה"מ שם א) מכתובות ע' המדיר את אשתו מליהנות לו עד ל' יום יעמיד פרנס ופרש"י דאין הנאת תשמישו נאסר עלי' דהא משועבד לה משמע דהנאת תשמישו בכלל הנדר אלא דאינו חל משום דמשועבד לה ואף תוס' לא פליגי ארש"י רק מטעם אחר ואי כריטב"א הנ"ל נימא הותר מקצתו להנאת תשמיש הותר כולו גם לשאר הנאות ב) מדברי רשב"א נדרים ט"ו ד"ה ואכ"כ שכתב דאם אסרה הנאת תשמישה אכ"ע אע"ג דלא חל איסורא על הבעל משום דמשעבדא לי' מ"מ אכולי עלמא חייל ע"ש ואמאי לא נימא הותר מקצתו וכו' ג) מכתובות נ"ט למאי דס"ד דקונמות אין מפקיעין מידי שיעבוד אמאי לא אדר"ע דקאמר יפר שמא תעדיף עליו יתר מן הראוי לו ומה בכך הא כיון דהותר לגבי עיקר מע"י משום דמשועבדת לו הותר נמי להעדפה עיי"ש, ולפעד"נ ליישב דעיין מהרי"ט ח"א סי' ה' ד"ה וחוץ דיהא דאמרינן קונמות מפקיע מידי שיעבוד היינו דוקא באוסר נכסיו על בעל חוב דאכתי מחוסר גוביינא והם שלו ואלו רצה להקדישם יכול ועוד אי בתר הכי נפלו לי' זוזי יכול לסלק הבע"ח בהם משו"ה שפיר חל הנדר דאדם אוסר פירותיו על חבירו וכן האי דקונם שאני עושה לפיך יכולה היא לאסור עליו מע"י בקונם שהי' לה מעות ממק"א ע"מ שאין לבעלה רשות בהם והיתה יכולה ליתן לו דמי משקל ה' סלעים ביהודה אבל אם הדירו בע"ח קונם הנאתי עליך לא חייל קונם עלי' כלל דהא ודאי משועבד לי' ואין בידו לאסור הנאתו דאין אדם אוסר דשא"ש ואינו בידו דהא ודאי בדין יהנה ממנו דמשועבד לי' הוא ע"ש ולפ"ז נ"ל דגם אחר דאלמוה רבנן לשיעבודא שאין קונמות מפקיע מידי שיעבוד מ"מ היכא דיכול לסלק שיעבודי' בדבר אחר הנדר חל דהרי יש לו מקום לחול אם יסלק שיעבודי' בדבר אחר רק אי לאו דאלמוה אפילו אין לסלק שיעבודו ממקו"א מ"מ כיון דקונמות קדוה"ג הוא כיון שהנדר חל תו לא פקע בכדי וממילא פקע השיעבוד אבל כיון דחכמים אלמוה לשיעבודא הוי רק כקדושת דמים דנמי חל הקדושה אלא דאתי בע"ח וטריף כדאמרינן בפסחים דף ל"א ובעירובין כ"ג כמו שטורף מלקוחות דנמי מהני המכירה ומ"מ בע"ח גובה מהם ופקע מכירה ה"נ פקע הקדש דקדושת דמים פקעה בכדי וה"נ בקונמות אע"ג דקדוה"ג הוא מ"מ כיון דמשכחת קונם לזמן משא"כ בהקדש קדוה"ג דלא משכחת לזמן עיין נדרים כ"ט שפיר אלמוה רבנן לשיעבודא ואמרינן אף דקונם חל על השיעבוד משום דיכול לסלקו בד"א מ"מ אם אינו מסלקן בד"א אין הקונם מפקיע מידי שיעבוד אף דלא פקע בכדי מ"מ השיעבוד מפקיע מן הקונם ופקע הקונם כאלו הוי קונם לזמן אבל כל זה בשיעבוד שיכול לסלק בד"א שמצא הקונם מקום לחול אבל בשיעבוד שאינו יכול לסלקו בד"א ואין בידו להפטר ממנו אין הנדר חל כלל וכמ"ש מהרי"ט דאפילו אי קונמות מפקיע מידי שיעבוד מ"מ בכה"ג אין הנדר חל כלל, ולפי"ז א"ש בכתובות נ"ט גם לפי הס"ד דקונמות אינו מפקיע מידי שיעבוד מ"מ הנדר חל גם על עיקר מע"י רק דבזה אם אינה מסלקת שיעבודו בד"א אתי שיעבודו ומבטל לי' לקונם עינן ולהבא ואתי וטריף וכיון דאינו נעקר מעיקרא הוי רק כהפרת בעל דמיגז גייז [ולא כהתרת חכם דעוקר מעיקרו] דלא אמרינן הותר כולו וא"כ העדפה שאינה משועבדת שפיר אסור עליו ומשו"ה יפר לר"ע, ועיין במהרי"ט סי' הנ"ל דגם בתשמיש אינה משועבדת לבעל אלא בעונה האמורה בתורה אבל אינה משועבדת להזדקק לו בכל שעה שהוא רוצה שאינה כשבוית חרב ע"ש ולפ"ז גם בתשמיש לגבי הבעל יש מקום לנדר לחול על תשמיש שאינה בעונה האמורה בתורה ולכן חל הנדר רק דתשמיש המשועבדת לו אתי ומבטל הקונם מכאן ולהבא ולהכי לא אמרינן דהותר כולו ושפיר כתב רשב"א דחייל אכו"ע וגם רש"י כתב שפיר דאע"ג דבטיל לגבי תשמיש מ"מ אינו בטל לגבי שאר הנאות וא"ש, ומהרי"ט שם כתב כיון דלא חל על עיקר חיוב תשמיש לא חל נמי אהעדפה ודלא כסברתינו הנ"ל אבל א"כ ס"ל כריטב"א דכתובות הנ"ל דגם בזה אמרי' הותר כולו ועיין בשעה"מ שם מה שמחלק אבל הריטב"א שפיר י"ל דס"ל כמו שכתבתי ולק"מ, ובזה מיושב גם מה שהקשה בס' מחנה אפרים סימן ח' מהא דקונם שאני עושה לפיך ר"י בן נורי אומר יפר שמא יגרשנה וכו' ואמאי נימא כיון שנדרה בכולל בעודה תחתיו ולאחר גירושין כיון שהותר בעודה תחתיו משום דמשעבדא לי' הותר נמי לאחר גירושין, ולפמ"ש ניחא דגם בעודה תחתיו חל כיון דאפשר לסלק השיעבוד אלא דאם אינה מסלקת השיעבוד אתי שיעבוד ומפקיע קונם מיכן ולהבא לכן שפיר חל לאחר גירושין דהוי רק כהפרת בעל:
אך עוד הקשה שם מכתובות ע' דפריך וכיון דמשועבד לה וכו' והתנן קונם שאני עושה לפיך וכו' ומשני אלא וכו' נעשה כאומר לה וכו' ופריך ואי איתא לדר"ה וכו' קונם שאני עושה לפיך וכו' נעשה כמי שאומרת לו איני ניזונת ואיני עושה ומאי קושיא הא אפילו אמרה איני ניזונת ואיני עושה אינה יכולה להפקיע שיעבודה מז' מלאכות וכיון דלא חל נדרה בז' מלאכות אשאר מע"י נמי לא חייל ע"ש ולפענ"ד לק"מ דלמאי דס"ל עכשיו דנעשה כאומרת איני ניזונת ואיני עושה אע"ג דלא אמרה דמסתמא דעתה באופן שיחול נדרה וכר"מ דאין אדם מוציא דבריו לבטלה עיין כתובות נ"ח ה"נ אמרינן נעשה כאלו אמרה חוץ מז' מלאכות כיון דכי אוסרת נמי שבע מלאכות אין הנדר חל כלל בודאי אמרה באופן שיחול הנדר:
אלא דלפמ"ש קשיא הא גם בשבע מלאכות המבוארים באהע"ז סי' פ' ס"ו יש מקום לנדר לחול אם תסלק שיעבודה בהכנסת ג' שפחות או ממון כ"כ כמבואר שם ס"ז וס"ח וא"כ הנדר חל רק השיעבוד מבטל הקונם מכאן ולהבא ואמאי כתב הריטב"א כיון דבטל לשבע מלאכות בטל כולו, אך ז"א דהרי עכ"פ אותן המלאכות המבוארות שם בס"ד ומהם הצעת מטתו שהוא אחת מז' מלאכות המבוארות במשנה כתובות נ"ט אין בידה להפטר מהן בשום אופן כמבואר שם ס"ה ועיין בהג"ה שם ס"ח וחמ"ח סק"י וע"ז אין מקום לנדר לחול כלל והותר מעיקרו לכן הותר כולו:
ועיין ר"ן נדרים נ"ז במשנה דאם נודר סתם מן תאנים או ענבים ואומר קונם הם על פי או לפי לא נתכווין אלא מאכילת אותו המין ולא לאסור בהנאה רק אם פורש פירות אלו או פירות של מקום פלוני או של פלוני אז שוינהו עלי' כהקדש ואסור בהנאה ג"כ עיי"ש ולפ"ז בהאי דקונם שאני עושה לפיך בנדרים פ"ה אי הוי אמרינן גם בפורש אינו מכווין רק לאיסור אכילה א"כ ע"כ לא הי' בכלל הנדר כל השבע מלאכות שבהן מכבסת ומניקה את בנה ומצעת לו המטה דאלו אינם מידי דאכילה רק על טוחנת אופה ומבשלת ובהני אע"ג דא"י לומר איני ניזונת ואיני עושה מ"מ יש מקום לנדר לחול אם יהי' להם ג' שפחות או ממון לג' שפחות כנ"ל אלא דאתי שיעבוד ומפקי לקונם וא"כ חל שפיר אשאר מע"י אפילו השתא אם אומרת איני ניזונת ואיני עושה וממילא אפילו לא אמרה חל על לאחר גירושין ואפילו מזיגת הכוס דהוא מידי דאכילה נמי יש מקום לנדר לחול על ימי נדותה דאסורה במזיגת הכוס בפניו עיין יו"ד סי' קצ"ה ואין לומר דאאחע"א חע"א דהא כיון דהוא רק איסור דרבנן שפיר חייל עלי' נדרא עיין שבועות דף כ' ע"ב וביו"ד סוס"י רט"ו אלא כיון דבפורט אסרה עליו כל הנאות א"כ גם להכניס לו ג' שפחות או ממון לג' שפחות נמי בכלל הנדר וא"כ אין מקום לנדר לחול כלל בז' מלאכות ושוב באמת אמרינן כיון דבטל לגבי ז' מלאכות בטול כולו, ולפ"ז י"ל דמודה הר"ן לריטב"א דאם הנדר הותר מקצתו לגבי שבע מלאכות הותר כולו גם לגבי שאר מע"י אלא שמא תאמר דאפילו בפורט אינה אוסרת אלא אכילה וא"כ גם בז' מלאכות יש מקום לנדר לחול כנ"ל וא"כ שפיר חל על שאר מע"י לאחר גירושין ולהכי יפר ולהכי צריך הר"ן לחדש דמשום איסור שאר מע"י בלאה"נ אין צריך להפר דאפשר ליזהר אלא הכא באוסרת כל הנאה שלה על בעלה אפי' אותן ז' מלאכות וכו' דבפורט שויא עלי' כהקדש וכל הנאות אסורין ולהכי יפר דבהני א"א ליזהר וע"ז פריך שפיר אשה בידה לגרש עצמה דבהני לא מהני איני ניזונת ואיני עושה וכיון שכל הנאות אסורין אין מקום לנדר לחול כלל ובאמת אינו חל גם על שאר מע"י וכריטב"א הנ"ל אלא כיון שכבר הוצרך לומר דבשאר מע"י אפשר ליזהר רק בשבע מלאכות א"א ליזהר כדי להוכיח שכאן כל הנאות בכלל לא רק אכילה ובלא הוכחה זו לא הועלנו בתי' הריטב"א כנ"ל שוב לא הוצרך לתי' הריטב"א אבל שפיר י"ל דמודה לסברת הריטב"א:
איברא דבגוף דברי הריטב"א יש לעיין קצת אם כונתו כמו שפירש בו שעה"מ דמשום נדר שהותר מקצתו הותר כולו אתאינן עלה דמשטחות לשונו שכתב וכיון דמשועבדות ידי' לבעל לשאר מלאכות אפי' למע"י אין לה כח להקדישו שהרי עיקרן של בעל ומזה נראה דכונתו כיון דאינה יכולה להקדיש מעשה ידיה משום דהוי דשלב"ל רק באומרת יקדשו ידי לעושיהן וכיון דידיה עיקרן של בעל אינה יכולה להקדיש ידיה וממילא אין מע"י קדוש משום דבר שלא בא לעולם, אלא דאינו מתקבל על הדעת דנהי דידה משועבדת לבעל לז' מלאכות מ"מ הם שלה למע"י דיכולה לומר איני ניזונית ואיני עושה ועיין תוס' גיטין דף ע"ז ד"ה ידה ואפילו תאמר שהם כשותפים בידה מ"מ יכולה לאסור חלקה ועיין נדרים ר"פ השותפין ושפיר יכולה לומר יקדשו ידי לעושיהן למע"י חוץ משבע מלאכות אע"כ דמטעם נדר שהותר מקצתו הותר כולו אתי עלה וכמו שהבין שעה"מ:
סוף דבר הכל נשמע דלפענ"ד נדר של זה שאמר קונם סחורות אלו ומעותיהן עלי ועליך נדרו בטל לגמרי בלי התרת חכם משום נדרי שגגות דאם הי' יודע שאינו יכול לאסור חלק חבירו על חבירו ודאי לא היה אומר קונם סחורות אלו אלא קונם חלקי מסחורות אלו ואנן סהדי על זה וכיון שנאמרו בדיבור אחד וגם חלק חבירו הי' בלשון הנדר והותר מעיקרו שפיר אמרי' בזה הותר מקצתו הותר כולו אלא דמסתפינא להקל לפי שלא מצאתי לי בזה לא רב ולא חבר בהדיא זולת אם יסכימו עמי שני גדולי הדור המפורסמים ואז אם דרי דרינא בהדיהו להקל:
ואמנם מטעם אחר נ"ל דבנ"ד אין הנדר חל לאסור אפילו חלקו על חבירו לפמ"ש הר"ן בפירוש נדרים פ"ה ומהא שמעינן שהאוסר הנאת פירות על עצמו יכולין אחרים ליטול אותן בעכ"ח ואינו יכול לעכב אעפ"י שיכול לישאל על נדרו כיון דהשתא מיהא הא לא איתשל ע"ש אלא דלדעת רשב"א אי מיתשיל עלי' חייבים לשלם והר"ן חולק לפי שמשעה שאסרו על עצמו הפקירו וכל שזכה בו אחר קנה כזוכה מן ההפקר ואעפ"י שאיסור שבו הלך ע"י שאלה קנין ממונו של זה אינו בטיל שאינו מוצא שאלה בהפקר ע"ש וא"כ בנ"ד מיד שאמר קונם סחורות אלו ומעותיהן עלי הפקירו ואחרים יכולים ליטלן בע"כ ואינם שלו א"כ שוב כשאמר ועליך ל"מ כלל דהוי כמי שאוסר פירות חבירו על חבירו דאינו יכול לאסור:
אבל גם אם נניח דיכול לאסור חלקו בסחורה על חבירו אכתי יש לחקור אם יכול לאסור המעות שהם חליפי הסחורות על חבירו, והנה בנדרים מ"ז בעי רמב"ח אמר קונם פירות האלו על פלוני מהו בחילופיהן מי אמרי' גבי דילי' הואיל ואדם אוסר פירות חבירו ע"ע אדם אוסר דשלב"ל על עצמו גבי חבירו הואיל ואא"א פירות חבירו על חבירו אין אדם אוסר דשלב"ל על חבירו או דלמא משום דחילופין כגידולין דמי ל"ש הוא ל"ש חבירו ופי' הר"ן דהאיבעיא הי' בכל איה"נ דעלמא אם החליפין אסורים למחליף עצמו מדרבנן או דלמא הא דתנן לקמן מ"ז קונם פירות האלו עלי וכו' אסור בחילופיהן וגידוליהן אפי' החליפן הוא עצמו אינו אסור אלא משום כונת הנודר דכיון שפרט דברים הנאסרים עליו שווינהו עלי' כהקדש ומשו"ה מיתסר בחילופין וגידולין כי היכי דחילפי הקדש וגידוליו אסירי וכמ"ש הר"ן במתני' נדרים נ"ז ובחידושי חת"ס נדרים מ"ז התפלא עליו דאין לומר דשויה כהקדש בדה"ב דהתם החליפין נתפסים באי' והקדש יוצא לחולין וקונם אין לו פדיון ואינו יוצא לחולין ואי כהקדש קדוה"ג ז"א דהא אמרי' פסחים פ"ט ע"ב דהמוכר עולתו ושלמיו לא עשה ולא כלום והמעות חולין רק משום קנסא יפלו לנדבה ע"ש, ולפענ"ד שתי תשו' בדבר חדא למאי דאמרינן במנחות מ"ז בכבשי עצרת ששחטן לשמן וזרק דמן שלא לשמן דלרבי הלחם קדוש ואינו קדוש וקאמר אביי קדוש ואינו גמור ואמרי' שם בגמ' לפי מה שמקיים רש"י הגירסא דלאביי תפוס פדיונו משום דלא חלה עליו קדוה"ג גמורה ואינו יוצא לחולין משום דקדשתי' שחיטה במקצת וא"כ שפיר מצינו קדוה"ג שחליפיו אסורין ואינו יוצא לחולין:
ושנית הרי משנה שלימה שנינו בכורות י"ד כל שקדם הקדישן את מומן וכו' ונפדו פטורין וכו' ואינן יוצאין לחולין לגוז וליעבד ולדן וחלבן אסור לאחר פדיונן ויליף לה בגמ' שם ט"ו מקרא ואהדרי' לאיסורא קמא ועיין תוס' ביצה י"ב סד"ה השוחט וא"כ שפיר מצינו בקדוה"ג שהחליפין אסורין ואינו יוצא לחולין ושפיר כתב הר"ן דקונם שוי' עלי' כהקדש דהחליפין אסורין וגם הקונם נשאר באיסורו קמא ולק"מ:
ואחרי אשר האיבעי' לא איפשטא כתב הר"ן דכיון דאפי' חילופין כגידולין דמי נמי אינו אלא מדרבנן בעלמא בכל איה"נ הו"ל ספיקא דרבנן ולקולא ולפ"ז באוסר את שלו על חבירו אין החליפין נאסרין, אבל הרמב"ם פ"ה מנדרים הט"ז כתב האוסר פירותיו על חבירו בין בנדר בין בשבועה הרי גידוליהן וחילופיהן ספק לפיכך חבירו אסור בגידולי פירות אלו ובחילופיהן ואם עבר ונהנה נהנה וכן כתב המחבר ביו"ד סי' רט"ז ס"ב וכן אם אמר קונם פירות האלו על פלוני אסור בחילופיהן ובגידוליהן וכתב הש"ך סק"ז אסור בכל אופן שנתבאר כמו שאסר על עצמו, אלא דכבר הרה"מ שם הקשה על הרמב"ם הא הוי סד"ר ולקולא כמ"ש הר"ן ותירץ משום דכשאומר פירות אלו עלי אסור בחילופיהן מדאו' כדמשמע מדברי הר"ן ותוס' אם כן פירותיו על חבירו הוי כאומר אלו ע"ש ודבריו תמוהים הא פשיטא לי' לרמב"ח דעל חבירו אינו יכול לאסור החליפין משום דהוי דבשלב"ל אבל על עצמו יכול לאסור דשלב"ל ואסור משום כונת הנודר, הן אמת שמצאתי בריטב"א בהלכות נדרים ספ"ז שכתב ומדלא שני לי' דהתם מדאורייתא אבל אנן מיבעיא לן אי הוי חילופין כגידולין מדרבנן שמעינן דהכא מדאו' נמי איבעי' לן ע"ש אלא דכונתו דמיבעי' לי' בכל חליפי איה"נ אם אסורין מה"ת אבל הרמב"ם דפסק פ"ח ממ"א הט"ז דאם מכר איה"נ הדמים מותרין וכן פסק פי"ג הט"ו וס"ל דחליפי איה"נ מותרין אפילו למחליף עצמו א"כ באוסר פירותיו על חבירו ל"ל דאסור מה"ת רק משום כונת הנודר והרי אין אדם אוסר על חבירו דשלב"ל וע"ש בלח"מ:
ולפענ"ד נראה ואקדים דהפלא"ה בכתובות נ"ט הקשה למ"ש תוס' קידושין ס"ג ד"ה וידים וה"ה דמצי לשנויי שאני קונמות דקדוה"ג נינהו כדמשני בפרק אעפ"י נ"ט דקונמות חל על דשלב"ל א"כ מה קבעי רמב"ח משום דאין אדם אוסר דשלב"ל על חבירו הא קונמות דהוי קדוה"ג שפיר חל על דשלב"ל, ונ"ל דסברת תוס' הוא כן דיש להבין הא דאמרינן בכל מקום אין אדם מקנה דשלב"ל ונקטו על המקנה ואמאי לא נקטי על הקונה אין אדם קונה דשלב"ל אבל הסברא כן דהרי אפילו למ"ד אדם מקנה דשלב"ל מ"מ עד שלא בא לעולם יכול לחזור בו כדאמרינן יבמות צ"ג וב"מ ס"ה וכמה דוכתי והיינו משום דאין הקנין חל עד שבא לעולם דכל זמן שאינו בעולם מה יקנה וא"כ כשבא לעולם ממנ"פ אם נכנס לרשות המקנה גם אחר שעשו הקנין קודם שבא לעולם במה יצא אח"כ מרשות המקנה לרשות הקונה ועיין אבני מילואים סי' כ"ח סוף אות נ"ג דגם בממון שייך כיון דפסקה פסקה ואי כשבא לעולם יכנס מיד לרשות הקונה א"כ מעולם לא הי' ברשות המקנה ואין להקנות ושפיר נקטו הלשון על המקנה, ומשו"ה בקונמות דהוי קדוה"ג ולא קדושת דמים ואינו יוצא מרשות לרשות רק שם איסור עלה שפיר חל בדשלב"ל וכשבא לעולם נכנס ברשות הנודר וחייל עלה איסור נדר, אמנם עיין בריב"ש סי' שנ"ט שכתב לבאר שיטת רש"י דדוקא קדוה"ג מפקיע מידי שיעבוד ולא קדושת דמים משום דבע"ח מכאן ולהבא הוא גובה ומשו"ה יכול הלוה להקדיש בין קדשי מזבח בין קדושת דמים אלא בקדוה"ג כיון שחל שעה אחת שוב אין לו פדיון א"כ עכ"ח פקע השיעבוד אבל בהקדש דמים כיון דפקע הקדושה על ידו אתי נמי השיעבוד ומפקיע מידי הקדש ע"ש באריכות מבואר מזה דדוקא לוה יכול להקדיש משום שהם ברשותו עיין רש"י פסחים ל' ד"ה כ"ע אבל אדם בעלמא אין הקדישו חל כלל על של חבירו לפי שאין לו בהם תפיסת יד כלל ואפי' קדוה"ג שהוא רק איסור בעלמא אינו חל דאא"א דשא"ש ועיין קצו"ח סי' קי"ז וכיון שהתוס' למדו הא דקונמות בדשלב"ל מהא דקונמות מפקיע מידי שיעבוד וכן הוא להדיא בשמ"ק כתובות נ"ט ד"ה אלא אר"א ע"ש וכ"כ כ"מ פי"ב מה' נדרים ה"י מעתה אני אומר דהא דקונמות חל בדשלב"ל אף דאינו יכול לאסור פירות חבירו על חבירו אפילו בקונם היינו משום דבפירות חבירו אין לו שום תפיסת יד בה ואין אדם אוסר דשא"ש אבל בדשלב"ל יש לו בה תפיסת יד אם כן זה היינו דוקא באוסר פירות דקל בקונם אף שהוא דשלב"ל מ"מ יש לו תפיסת יד בהם דהא יכול גם להקנות דקל לפירותיו וכ"ש לאסור דקל לפירותיו ולהכי יש לו כח לאסור גם פירות לחוד מטעם שכתבתי לעיל אבל אם לא משכחת להקנות ולאסור רק דשלב"ל א"כ אין לו בה שום תפיסת יד אינו יכול לאסור דשלב"ל אפילו בקונם אף שהוא רק איסור לחוד כמו שאינו יכול לאסור בקונם פירות חבירו, ולהכי הקדימו תוס' בקידושין שם וידים איתניהו בעולם והוי כמקדיש דקל לפירות דמהני אפילו למ"ד אין אדם מקנה דשלב"ל וכיון שכן יש לו בהם תפיסת יד וקנין קצת שהרי יכול גם להקנות בכה"ג ולהכי חל קונמות אפילו בדשלב"ל ממש דלא הוי כדקל לפירותיו ושפיר כתבו וה"ה דמצי לשנויי שאני קונמות דקדושת הגוף נינהו וא"ש:
ובתשובות מהר"מ אלשי"ך סי' ז' כתב דמעות לפירותיו לא דמי לדקל לפירותיו ובית לדירתו דהתם הבית והדקל הם קיימים בעת בא הפירות והדירה לעולם ומשו"ה מהני בית לדור ודקל לפירותיו אבל במעות כשהריוח בא לעולם אין המעות עצמם בעולם נמצאו הפירות בלי ממשות וכו' ועוד דגבי דקל לפירותיו ובית לדירה הפירות יוצאין מגוף הדקל והדירה מגוף הבית אבל במעות אין הריוח יוצא מגוף המעות שאין הריוח בא אלא ע"י הסתלק מציאות המעות מן העולם ל"ש בי' מעות לפירותיהן ע"ש ועיין רשב"א גיטין מ"ב ד"ה איבעי' וריטב"א קידושין מ"ז ד"ה הא דר"ה ועיין חת"ס חו"מ סימן ק"ח וק"י ולפ"ז גם בפירות לחליפיהן נמי שייך ה"ט דכשהחליפין בעולם אין הפירות בעולם ואין החליפין יוצאים מגוף הפירות וא"כ אינו יכול להקנות פירות לחליפיהן ולא לאסור פירות לחליפיהן ובהא מודו תוס' דאין קונם על חליפין שהם דשלב"ל כיון שאין לו בהם שום תפיסת יד ובעי רמב"ח שפיר:
אמנם לדעת מהר"מ מ"ץ שהביא הדרישה סימן רט"ו וב"ח סוס"י רט"ז וטו"ז סימן רט"ו סק"ד וש"ך סוס"י ר"ד באחד שנדר לתת מעשר מן הריוח שהי' בא מממונו וכן נהג כמה ימים ואח"כ מטה ידו ונתחרט נראה דיכול לחזור בו משום שהריוח לא בא לעולם ואין אדם מקדיש דשלב"ל וכו' ומיהו אם אמר כסף זה כל הריוח הבא ממנו יותן ממנו מעשר חל ההקדש כיון שהכסף הוא בעולם וכו' ומבואר מדבריו דמעות לפירותיהן הוי כדקל לפירותיו וא"כ הדק"ל מה קמיבעיא ליה לרמב"ח הא קונמות חל בדשלב"ל ול"ש תירוץ הנ"ל משום דלא שייך בי' פירות לחליפיהן דהא לדעת מהר"מ מ"ץ שפיר שייך פירות לחליפיהן:
לכן נ"ל דהא גופא מיספקא לי' אי כמהר"מ אלשי"ך אי כמהר"מ מ"ץ והכי קמיבעיא לי' אם הא דנודר אסור בחליפין הוא משום דיכול לאסור על עצמו דשלב"ל אבל באמת הוי חליפין דשלב"ל אפי' אומר פירות לחליפיהן וכמהר"מ אלשי"ך וא"כ גבי חבירו אינו יכול לאסור חליפין דבכה"ג אפילו קונמות אינו חל בדשלב"ל וכמש"ל או דילמא משו"ה הנודר אסור בחליפין אפילו אם גם על עצמו אינו יכול לאסור דשלב"ל אפ"ה אסור בחליפין משום דחליפין כגידולין דמי וכמו בגידולין דמשכחת בי' פירות לגידוליהן דהרי יוצאים מגופן ואיתניהו בעת בא גידוליהן לעולם עכ"פ בדבר שאין זרעו כלה ובכה"ג אפילו אינו אומר פירות לגידוליהן קונם חל בדשלב"ל ואם כן גם המודר אסור, ואפשר נמי דבכל איסור הנאה קמבע"ל דאי חילופין מיקרי יוצא מגופו כמו גידולין חליפי איה"נ אסור מה"ת ואי חילופין לאו כגידולין דמקרי אינו יוצא מגופו חליפין מותרין בכל איה"נ, ומיסתיע פירוש זה מדברי הרא"ש שכתב בפירושיו או דילמא חליפין מותרין מידי דהוי אגידולין אע"ג דליתניהו בעולם וגידולין פשיטא כיון דיוצא מגוף האי' אין חילוק בינו לבין חבירו, אלא דלהרא"ש כי דחי רבא דילמא לכתחילה הוא דלא ואי עבד עבד פי' הא דמיבעיא לן אי חליפין אסורים היינו אם לכתחילה אסור להחליפן וליהנות מן הדמים אבל אם החליפן בדיעבד הדמים מותרים והכא בדיעבד קאמר אם לותה בע"ח באים ונפרעים וכונתו דמעיקרא ודאי הוי ס"ל מדאו' קבעי והנודר אסור בחליפין משום דכונתו לאסור גם החליפין ולהכי בעי במודר וכנ"ל ודחי רבא דילמא במודר פשיטא לי' דאין החליפין אסורים מה"ת וכמהר"מ אלשי"ך או דאפילו בנודר פשיטא לי' דאין החליפין אסורים מה"ת דאין כונת הנודר לאסור חליפין רק הוי ככל חליפי איה"נ דאסור להחליף כדי ליהנות ואם החליף אסורין למחליף ומותרים לאחריני, ומשו"ה למה דס"ד דהחליפין אסורין מה"ת שפיר ק"ל אמאי בעלי חובין באין ונפרעין הא כיון שנפרעין נעשה למפרע חליפין ואסורין מה"ת ולא הי' להם להפרע שתעבור היא איסור דאו' ע"י למפרע אבל למה דמסיק דרק לכתחילה אסור להחליפן וליהנות מן הדמים ולשיטת הסוברים דמכירה אסור מה"ת באיה"נ האי לכתחילה קאי רק על וליהנות מן הדמים דזה רק לכתחילה מדרבנן אבל להחליפן אסור מה"ת אבל אם החליפן בדיעבד היינו שהחליף החליפין הדמים מותרין למוכר ולא אמרי' כיון דהיא תעבור איסור דרבנן ע"י המוכר ליהנות מחליפין אסור ליקח הדמים ואיסורא דעבדה עבדה והכא בדיעבד קאמר אם לותה וכבר נהנית מן החליפין דאסורים לה רק מדרבנן בעלי חובין באים ונפרעין. ובזה מסולק מה שהתפלא חת"ס בחידושי נדרים עמ"ש הרא"ש לקמן במתני' נ"ז אם החליפן לכתחילה אסור המחליף בדמיהן מדרבנן אסרו כל דמי איה"נ וק"ל הא באוסר על עצמו והחליפן בעצמו זה אינו מדרבנן והוא בודאי אסור מה"ת מדעת הנודר דאוסר על עצמו דשלב"ל ולפמ"ש לק"מ דלמסקנא ס"ל דגם הא דנודר אסור אינו משום כונת הנודר רק משום דחליפין אסור למחליף עצמו בכל איה"נ ודלא כפי' הר"ן והרא"ש פירש לקמן במתני' כפי שיטתו:
אבל הרמב"ם מפרש כפירוש הר"ן דדחי רבא ודילמא לכתחלה הוא דלא היינו כצד האיבעי' דבמחליף לכתחלה אי' בהיתר בידים החליפין אסורין והכא שאני דאין כאן חליפין והדר בעי למיפשט מהמקדש בערלה דחליפין לא מיקרי יוצא מגופו דאל"כ הי' גם חליפי חליפין אסורין בשאר איה"נ מדרבנן ודחי ה"נ לכתחילה הוא דלא וכו' דחליפין בשאר איה"נ ודאי מותרין מה"ת אף דהוי כיוצא מגופו כמהר"מ מ"ץ כיון דע"ז ושביעית הוי שני כתובים הבאים כאחד כדאמרינן בקידושין נ"ח ורבנן הוא דאסרוהו למחליף משום קנסא ולא אסרו חליפי חליפין אבל באוסר פירותיו על חבירו לעולם אימא דחליפין אסורים מה"ת משום כונת נודר וקונם חל על דשלב"ל כיון דאפשר בפירות לחליפיהן כסברת מהר"מ מ"ץ וא"כ בנדר הוי סדא"ו ושפיר פסק הרמב"ם דהוי ספק משום כונת הנודר אבל בשאר איה"נ שפיר פסק דחליפין מותרין אפילו למחליף משום שאינו דמיהן מצד שהם איה"נ כמ"ש הראשונים וא"ש:
ובזה ניחא נמי מה שהקשה הראב"ד שם אמאי גידולין אסורים הא הוי זוז"ג דכיון דמשום כונת הנודר הוא לאסור גידולין וכל גידולין הוי זוז"ג א"כ אסר עצמו בזוז"ג ושפיר אסורים ומיושב נמי מה שהקשה הא רמב"ח לא בעי רק בחילופין משמע דבגידולין פשיטא לי' טפי ועיין כ"מ שם ולפמ"ש א"ש דבגידולין פשיטא לי' למ"ד זוז"ג אסור ודאי מיקרי גידולין יוצא מגופו אבל למ"ד זוז"ג מותר דהכי קי"ל א"כ צ"ל דאסר עצמו בזוז"ג דהיינו גם בגורם היתר כנ"ל שפיר הוי ספק אי זה מקרי יוצא מגופו וס"ל להרמב"ם דזה תל' אי חליפין יוצא מגופו וא"ש ובהכי ניחא נמי מה שעמד מל"מ שם על סיום דברי הרמב"ם שכתב ואם עבר ונהנה נהנה ע"ש ולדברינו נכון דכיון דחילופין וגידולין אסורים משום כונת הנודר א"נ הוי להו גוף האי' ואם החליפן אינו חליפי חליפין רק חליפין ולשיטת הסוברים דחליפין אסורין למחליף הני החליפין אסורין אבל הרמב"ם דפסק דמותר בשאר איה"נ אפי' למחליף מותרין ולזה כתב ואם עבר ונהנה נהנה דמותרים החליפין אפי' למחליף עצמה.
אמנם הקצו"ח סי' ר"ט אות ד' תמה על מהר"מ אלשי"ך הנ"ל מהא דב"מ ס"ט ע"ב ר' חמא הוי מוגר זוזי בפשיטא ביומא וכו' ומשמע דמהני מעות לפירות, ואני תמה על תמיהתו הא מסיק התם ולא היא מרא הדרא בעינא וידיע פחתיה זוזי לא הדרי בעינהו ולא ידיע פחתי' ופירש"י דהך וידיע פחתי' הוא טעם אחר וא"כ אדרבה מוכח כמהר"מ אלשי"ך דוקא במרא דאיתא בעינא בשעת תשמישה דהיינו הפירות בזה שייך מרא לפירותי' וגם הפירות מגופה אבל מעות לא הדרי בעיניהו ואינן בעין בשעה שהפירות בעולם וגם אין הפירות מגופו ל"ש מעות לפירותיהן:
ושוב הקשה מתוס' גיטין ס"ו ד"ה דמי שהק' כי נמי אמר דמ' חמרא הוי דשלב"ל כדאמרי' בעירוכין כ' דמי שור זה עלי עולה ומוקי לה באומר לכשיבאו דמיו יקדשו ופריך והא אין אדם מקדיש דשלב"ל ותי' דהתם משום דאמר לכשיבאו אבל אמר דמי שור זה עלי עולה לא חשיב דשלב"ל והוי כמו דקל לפירותיו וכו' וה"נ כי אמר דמי חמרא בעי למימר שיהא היין קנוי לדמיו ע"ש וכ"כ המרדכי שם אלמא דיין לדמיו דומה לדקל לפירותיו אעפ"י שאין הדמים באים מגוף היין, ולפענ"ד לק"מ דודאי יין לדמיו ודמים לחילופיהן הוי כדקל לפירותיו שהרי בשעה שנותן דמים עבור היין עדיין היין בעולם ונכנס זה תחת זה וכן בפירות עבור המעות ואפי' אם הוא בהקפה מ"מ נתחייב מיד בדמים בשביל היין ונתחייב בפירות בשביל המעות ועיין בנמ"י פ' הזהב שכתב מי שמשך חפץ מחבירו והתנה ליתן לו כור חטים חדשים חייב ליתן לו כמו שפסק ועיין קצו"ח סי' רמ"א סי"ב אות ט' וגם הוא יוצא מגוף היין והמעות שהרי הוא דמיהן ומחירם והשוי' בתוכו ובגופו ועיין בראשונים קידושין ח' גבי מנה אין כאן משכון אין כאן ובנמ"י ב"מ ד' אי משכון מיקרי הילך אבל מהר"מ אלשי"ך מיירי בריוח מן המעות דזה ודאי אינו יוצא מגופו בין אם עושה בו סחורה הרי הריוח בסחורה ולא בדמים בין אם לוה לנכרי ברבית אין הרבית יוצא מגוף המעות וכן אין המעות בעולם בשעה שמרויח בסחורה וכן הרבית מתחייב בשביל אגר נטר ואין המעות בעולם דמלוה להוצאה ניתנה ומשו"ה שפיר כתב מהר"מ אלשי"ך דלא דמי לדקל לפירותיו וא"ש:
אלא דלפ"ז הדרה קושית הפלא"ה לדוכתא מאי קמבע"ל לרמב"ח הא קונמות חל בדשלב"ל ואי כתירוץ הנ"ל דהיכא דל"ש דקל לפירותיו אינו חל בדשלב"ל הא כאן שפיר שייך פירות לחליפיהן כנ"ל:
לכן נ"ל דאפי' לדעת מהר"מ מ"ץ לא שייך כאן פירות לחליפיהן דהרי קי"ל ביו"ד סי' רל"ט סט"ו שאם אמר קונם ככר זו עלי וחזר ואמר קונם ככר זו עלי אינו חייב אלא אחד דאין נדר חל על נדר ועיין ש"ך שם סקל"ב ולפ"ז אם אחד אומר קונם פירות אלו על פלוני ואין דעתו על חליפיהן דאינו חל על החליפין אפי' יכול לאסור על חבירו דשלב"ל כיון דאין פיו ולבו שווין ואח"כ אמר קונם פירות אלו לחליפיהן על פלוני אין הנדר השני חל כיון דאין יכול לאסור גוף הפירות משום דאין נדר חל על הנדר ואיך יחול עליהם אי' לפירותיהן ואין לומר דחל משום כולל דחליפין דהא כל כמה דאינו יכול לחול על גוף הפירות א"י לחול על החליפין משום דשלב"ל ואיך תאמר מגו דחל אחליפין חל נמי אגוף הפירות ועיין תוס' שבועות כ"ח ד"ה שבועה וכיון דל"ש פירות לחליפיהן שפיר אינו יכול לאסור החליפין משום דשלב"ל ולפי זה ה"נ כיון דבאוסר הפירות לחוד אין חליפיהן נכללים באיסור אלא משום דפרט כונתו לאסור הפירות וגם החליפין וכיון דאם אסר הפירות ואח"כ החליפין אינו חל על החליפין משום דשלב"ל כנ"ל אפי' אסרן בבת אחת אינו חל דכל שאינו בזאח"ז אפי' בבת אחת אינו ועיין תוס' רי"ד קידושין נ"א ואין זה דומה להא דקיבל עליו שני נזירות בב"א בנדרים י"ז עיין ש"ך יו"ד סי' רל"ט סק"ל, ואמנם לפמ"ש האבני מילואים בתשו' ט"ו ליישב הא דכתב רשב"א בתשו' סי' תרט"ו דאם אמר שבועה שלא אשתה יין וחזר ואמר הריני נזיר ושתה אינו חייב אלא אחת משום בל יחל דשבועה ולא דנזירות והקשה הא נזירת הוי כולל תגלחת וטומאה ויין ובשלמא לענין לאו דיין וחומץ שכר לא ישתה דהוי שמות מוחלקים לא הוי כולל כמ"ש תוספת יבמות ל"ב ד"ה אי' כולל אבל לענין לאו דבל יחל דנזיר הוי כולל דכולל כל הג' מינים ותי' דאי' בל יחל דנזיר הוא רק משום דתורה אסרה על נזיר יין ותגלחת וטומאה א"כ כי קיבל עליו נזירות נכלל בזה גם נדר מג' מינים אלו אעפ"י שלא קיבל בנדר דברים אלו וכיון דנשבע תחילה שלא ישתה יין ואינו חל עליו לאו דלא ישתה כנ"ל שוב לא קיבל עליו אי' שתיית יין וליכא בל יחל ע"ש ומעתה אף אנו נאמר דאם חליפי איה"נ בעלמא אסורים מדרבנן עכ"פ למחליף א"כ כשאומר קונם פירות אלו על פלוני יש בכלל אי' הפירות גם איסור החליפין משום נדרו ובזה שפיר חל אע"ג דחליפין הוי דשלב"ל דהוי כפירות לחליפהן והיינו בעיא דרמב"ח אם א"י לאסור חילופיהן על חבירו משום דשלב"ל או דילמא משום דחילופין כגידולין דמי בכל איה"נ מדרבנן וממילא אסור כאן מה"ת משום נדרו ולפ"ז שפיר פסק הרמב"ם במ"א דחליפי איה"נ מותרין אפי' למחליף משום סד"ר לקולא אבל כאן בנדרים הוי האי ספק גופא בדאורייתא פסק לחומרא דהוי ספק והכל כמש"ל ואתי שפיר:
ומעתה בנ"ד דאמר קונם סחורות אלו ומעותיהן עלי ועליך הרי אמרינן בשבועות כ"ג אע"ג דשתיה בכלל אכילה אם אמר שלא אוכל ושלא אשתה ואכל ושתה חייב שתים משום דכיון דאמר שלא אוכל והדר אמר שלא אשתה גלי אדעתי' דהך אכילה דאמר אכילה גרידתא הוא וה"נ כיון דאמר ומעותיהן גלי אדעתי' דהמעות אינו בכלל סחורות אלו וא"כ אפי' למהר"מ מ"ץ א"י לאסור המעות על חבירו ואפי' לדעת הרמב"ם החליפין מותרין:
ובפתחי ספרים מצאתי יישוב לדברי הרמב"ם בדברי הראשוני' והנה דעת תוס' ורשב"א נדרים דף מ"ז דמכירת איה"נ אסור מה"ת מדאיצטרך בנבילה או מכור לנכרי אבל אם עבר ומכר החליפין מותרין מן התורה משום דהוי ע"ז ושביעית שני כתובים הבאים כאחד כדאמרינן בקידושין נ"ח וכ"נ מר"ן בפירושיו שם והרבה מראשונים, ובחוו"י סי' מ"ו הקשה איך נימא מדאיצטריך או מכור ש"מ כל לא תאכל שבתורה איסור מכירה בכלל והאיך אפשר להעמיס בלא תאכל איסור מכירה ע"כ לומר דבר המביא לידי אכילה היינו שמוכר בכסף ולוקח בדמים דבר מאכל וא"כ איך אפש"ל שהמכירה מקרי דבר המביא לידי אכילה וחליפיו שלוקח ממנו דבר מאכל והוא קרוב יותר להביא לידי אכילה אינו בכלל לא תאכל ולדידי לק"מ דעיין רמב"ם בספר המצות מל"ת קפ"ז כתב שלא יקשה למה מנה איסור אכילת בב"ח ובישולו שתי מצות ולמה לא מנה איסור הנאת בב"ח מצוה בפני עצמה ותירץ כי איסור הנאה אין ראוי למנותו מצוה בפ"ע מפני שהוא ואכילה ענין אחד כי האכילה מין ממיני הנאת ומה שאמרה תורה בדבר שלא יאכל אותו דבר הוא רק דמיון מדמיוני הנאה והכונה שלא יהנה בו לא באכילה ולא בזולתו מן ההנאות והוא אמרו כל מקום שנאמר לא תאכלו לא יאכלו אחד איסור אכילה ואחד איה"נ במשמע עד שיפרט לך הכתוב כדרך שפרט לך בנבילה שביאר בה הכתוב התועלת בה והוא אמרו לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה או מכור לנכרי ע"ש הרי דאין איסור המכירה בלא תאכל משום שמביא לידי אכילה אלא משום שהוא מין ממיני הנאה ולק"מ ואלו ראה חוו"י דברי רמב"ם אלו ודאי לא הוי קשיא לי' כלל:
אבל הר"ן פ"ק דחולין ד' הביא בשם הרמב"ן דאפי' לדידי' אם עבר והחליפן מותר כיון שאין תופסין דמיהן לפי שלא הי' לו רשות להחליפן ואיה"נ הם דמיהן וחליפיהן אינו אלא כגזל ביד המוכר וכשהוא נהנה בהם לא מאיה"נ הוא נהנה אלא מגזל שבידו וכו' ועיין בר"ן ספ"ב דקידושין וחידוש על חי' חת"ס שכתב דלרמב"ן אפילו לכתחילה מותר להחליף כל איה"נ לפי שאינו דמיהן ומהר"ן מבואר להיפך דמשו"ה אינן דמיהן משום דאין לו רשות למוכרן דאסור למוכרן וכן מבואר יותר בריטב"א בהלכות ומ"ש שברשב"א פ"ק דחולין מבואר כדבריו לא מצאתי שם], ולפי טעם זה באוסר פירותיו על חבירו והם מותרים לכל העולם דשפיר הוי דמיהן שפיר יש לומר דחליפין אסורין מה"ת וז"ל הריטב"א ומיסתברא דהפי' דאיהו סבר דכי היכי דמיבעיא לי' בנדרים ה"נ מבע"ל בשאר איה"נ דעלמא ולהכי אייתי לי' מערלה וכה"כ דאיה"נ ולא תפסי דמיהן שאם מכרן וקידש בדמיהן מקודשת ושני לי' דשאני התם איה"נ דאורייתא ולכ"ע אסירי ולפיכך אין להם דמים כלל וכשהחליפן או מכרן אינם דמיהן אלא מתנה או מלוה ולפיכך כשנהנה מהן אינו חשוב נהנה מאיה"נ ואין בכלל איסור הנאתו אלא שלא למכרו ולהחליפו לכתחילה דהאי שעתא מתהני מיני' אבל אם עבד עבד וכי מתהני לאו מיני' מתהני וכמו שפי' עלה בירושלמי אבל הכא באיסור קונם שהוא אסרן עליו והן מותרין לכל העולם אימא לך דיש לו דמים והחליפין דידי' חליפין גמורים אימא דכל שאסור אסור בחילופיהן ובדמיהן כשם שאסור בגידוליהן ובעיין לא איפשטא ולחומרא ע"ש וזו היא שיטת הרמב"ם ומ ומיושבים כל הקו' ועיין בשעה"מ פ"א מחמץ סוף ה"ב ובחידושי חת"ס כתב סברא זו מדנפשי' ולא ראה דברי הריטב"א ושעה"מ:
ולפ"ז נ"ל הגם שבגוף הקונם נחלקו הרמב"ם ורשב"א ודעת הרשב"א בנדרים מ"ו דשותפין שנדרו הנאה זה מזה בחצר שיש בו דין חלוקה דלעולם אסורים בה ואפילו לאחר חלוקה משום דאין ברירה ואפילו לחלוק אסור דהוי כמוכר זה לזה ולוקח זה מזה דאסור כדתנן נדרים ל"א שאינו נהנה מישראל וכו' ואף דבזה ליכא רק בירור חלקים שווין ושלו הוא נוטל ומעין שנותן הוא נוטל מ"מ הוא נהנה כשלוקח כל א' חלקו לביתו ושאין אחר משתמש עמו בחלקו ע"ש באריכות ובנמ"י שם אבל דעת הרמב"ם פ"ז מנדרים ה"ד דאם יש בה דין חלוקה הרי אלו אסורים ליכנס בה עד שיחלוקו ויכנס כל א' לחלקו וכתבו הר"ן בפירוש נדרים מ"ו ונמ"י בפי' הלכות דטעמו אע"ג דקיי"ל בדאורייתא אין ברירה מ"מ אנן סהדי שע"מ כן נשתתפו שלא יוכל אחד מהן לאסרו על חבירו בענין שתהא נאסרה עליו לאחר חלוקה דא"ה אסר עלי' נכסי דידי' ואינו בדין ע"ש והכי נקטינן להלכה ביו"ד סי' רכ"ו וכתב רמ"א וכן אם היו שותפין בדבר המטלטל והוא מבואר בטור חו"מ סי' ק"פ, אבל בחליפי הקונם נראה לפי טעם הנ"ל דאפילו לשיטת רשב"א נמי יכולין לחלוק וליהנות מן החליפין אחר החלוקה דהא ודאי אין לאסור משום דהוי כמוכר זה לזה או לוקח זמ"ז דהא אינו אלא בירור חלקים שווין ואי משום דנהנה שלוקח כל אחד חלקו לביתו זה שייך דוקא בשנדרו הנאה זמ"ז שאסור ליהנות מחבירו וכאן ע"י חלוקה שנוטל חלקו לביתו הוא נהנה מחבירו אבל ל"ש לומר שמא חלקו שנטל הוא חלק חבירו דאין ברירה אם כן נהנה מדבר שאסור עליו במה שלקח חלקו לביתו דהאי הנאה אינו מן החפץ אלא מחבירו אלא דבגוף הקונם הרי חלק חבירו אסור בהנאה עליו ושמא הוא חלק חבירו דאין ברירה ואסור ליהנות ממנו, אבל בהחליפין כיון דאינו תופס דמיו רק ע"ז ושביעית דהוי שני כתובים וכן הקדש כיון שנכנס זה תחת זה דפקע האיסור מן ההקדש וחייל על החליפין ואינו אלא כמחליף עם ההדיוט שהחפץ יוצא מרשותו של זה לרשותו של זה והמעות או החפץ האחר נהפך ואין כאן התפסת דמים כלל כמ"ש תוס' חדשים פ"ב דקידושין משנה ט' ע"ש ואינו אסור רק משום דהוי דמיהן ובשעה שנהנה מן החליפין אז נהנה מן האיה"נ ועיין סוכה דף מ' גבי עצים דהסקה שאין הנאתן וביעורן שווה דלרש"י הוי הנאתן אחר ביעורן דאין הנאה בשעה שמסיק בהן אלא בשעה שאופה ולרשב"א שם אין הנאה אפילו במה שנתבשל אלא לאחר ביעורן כשאדם נהנה מאותו פת ומאותו תבשיל ע"ש וה"נ במוכר איה"נ אפי' הוי דמיהן אין הנאה נגמרת בשעת מכירה רק בשעה שנהנה מחליפין והוי כנהנה אז מן האיה"נ גופא ולא מן החליפין דארי' דאיסורא לא רביע על החליפין כלל וכיון דהנאה זו מן האיה"נ אינו הנאת הגוף רק הנאת משתרשי ועיין באשר"י בע"ז מ"ט סימן ט' וכאן לא משתרשי לי' כלום שהרי החלקים שווין ואפילו הגיע לו חלק חבירו הלא נתן חלקו לחבירו ולא מישתרשי לי' כלום באיה"נ דהיינו בחלק חבירו שפיר מותר ליהנות ממנו אחר חלוקה אפילו לדעת רשב"א הנ"ל והארכתי בזה במק"א ליישב דעת רש"י בחולין ד' וע"ז נ"ד:
ועוד נ"ל דהא תנן בע"ז מ"ז במי שהי' ביתו סמוך לע"ז וכו' של ע"ז נידון מחצה על מחצה ופי' בירושלמי שחצי הכותל מותר ונוטל מחצה בעצים ובאבנים וכתב הר"ן שם דדוקא במכיר וכו' אבל באינו מכיר כולן אסורות דאין ברירה ומיהו מסתברא דמותר למכור לו חלקו בכל מקום שהוא ע"ש וכן פסק רמ"א ביו"ד סי' קמ"ג ס"א ועיין נדרים מ"ו ושם מ"ח ורמב"ם פ"ז מנדרים וביו"ד סי' רכ"ו והכא נמי מותר המודר למכור חלקו בכ"מ שהוא:
היוצא מדברינו דיש לצדד:
א) דאין הנדר חל לאסור חלקו על חבירו משום נדרי שגגות:
ב) משום דכשנאסרו עליו שוב אינו יכול לאסור על חבירו:
ג) דבנ"ד החליפין מותרין משום דשלב"ל כיון דאמר בהדיא ומעותיהן גלי דעתי' שאינן בכלל סחורות האלו אפילו לרמב"ם:
ד) דלאחר חלוקת החליפין ודאי מותר אפילו לרשב"א וא"כ להחליף ולחלוק בחליפין יש ד' צדדים להקל ואין כאן שום בית מיחוש:
ה) ואם רוצה להחמיר עכ"פ יכול למכור חלקו בכל מקום שהוא ובזה ודאי אין כאן שום חשש:
ויען כבר ארכו הדברים יותר מדאי הגס שקצרתי במקום שהי' לי להאריך עוד לכן תפסתי מועט תפסתי בדברי פלפולו רק מ"ש בתחילת דבריו דאפילו לרמב"ם דהחליפין אסורים מ"מ תלי' בפלוגתת הרא"ש והר"ן נדרים נ"ז דלדעת הרא"ש במחליף אחר מותר וכן פסק הש"ך סי' רט"ז סק"א ולדעת הר"ן אסור וכ"כ לח"מ פ"ה מנדרים הט"ז הוא שלא בדקדוק, דהא דלרא"ש מותר במחליף אחר היינו משום דס"ל דאין האיסור משום כונת הנודר רק משום דכל איה"נ חליפין אסורין למחליף עצמו כמבואר בדבריו שם להדיא ולהר"ן אסור גם במחליף אחר משום דאיסור החליפין משום כונת הנודר ואם כן לדעת הרמב"ם דאליבי' כתב מ"ש דס"ל בכל איה"נ דחליפין מותרין אפילו למחליף עצמו רק באוסר פירותיו על חבירו פסק דחליפין ספק וע"כ הוא משום כונת הנודר וכתי' שכתבנו אבל יהי' התירוץ מה שיהי' ע"כ משום כונת הנודר הוא ואז מודה הרא"ש דאפי' החליפן אחר אסורים על המודר וכ"ש מה שהביא מדברי לח"מ דמי להאי עורבא דמביא נורא לקיני' שכתב ודע כי מ"ש הרב"י וכו' דמ"ש הרא"ש וכו' הם כדברי ר"י וכו' וכתב דזה דלא כדברי הר"ן דלהר"ן אפילו החליפן אחר אסור היינו בנודר עצמו שאסר הפירות עלי' אבל היכא דאסר הפירות על חבירו בהדיא כתב הר"ן כדברי ר"י דאם החליפן אחר מותר נמצא דרבינו אית לי' כהר"ן אבל הרא"ש ודאי דפליג על הר"ן דכתב דאפילו בנודר שאסר פירות על עצמו אינו אלא מדרבנן ודוקא למחליף ע"ש והיינו ממש כדברינו דאם האיסור משום כונת הנודר גם ההליפן אחר אסור לכ"ע ואם האיסור משום חליפי איה"נ לכ"ע מותר בהחליפן אחר וא"כ לדעת הרמב"ם לא מהני החליפן אחר לכולי עלמא וכמו שכתבתי:
ומה שהקשה ברמ"א בסי' רט"ז ס"ב כתב באומר פירות אלו על פלוני אסור בחליפיהן ולא הגיה רמ"א כלום וכתב הוא דהיינו משום דקונמות הוי קדוה"ג וחל בדשלב"ל ב"ל ובסי' רל"ד סעיף ע"א גבי קונם שאני עושה על פיך וכו' כתב רמ"א ודוקא שאמרה יקדשו ידי לעושיהן אלמא ס"ל דאין קונמות חל בדלשב"ל לק"מ דמי הגיד לו שהרמ"א לא הגיה בסי' רט"ז משום דסי"ל דקונמות חל בדלשב"ל דילמא משום דס"ל דכל חליפי איה"נ אסורים מדרבנן וכדעת תוס' חולין ד' ורא"ש סופ"ק דקידושין והרבה ראשונים:
וגם מה שדקדק ב"ש באהע"ז סימן פ"א סק"ה אמאי לא הגיה רמ"א שם כמו שהגיה בסי' רל"ד הנ"ל, לפענ"ד יש ליישב בנקל לפמ"ש הש"ך בסי' רל"ד סקפ"ט כתב ב"י לקמן סי' רל"ט בשם הר"ן בשם התוס' דהיינו שהזכירה הידים כגון שאמרה קונם מע"י עליך דנעשה כאמרה יקדשו ידי לעושיהן ע"ש ומעתה באהע"ז שם כך הוא לשון המחבר האשה שאמרה יקדשו ידי לעושיהן או שנדרה שלא יהנה ממעשה ידיה וא"כ כיון שהזכירה הידים הוי כמו יקדשו ידי לעושיהן שפיר לא הגיה רמ"א כלום אבל ביו"ד כתב המחבר קונם שאני עושה לפיך ולא הזכיר הידים שפיר הגיה רמ"א ודוקא שאמרה יקדשו ידי לעושיהן וזה פשוט ונכון, וגם קושי' שעה"מ פי"ב מנדרים ה"י סוד"ה ועל מה שהק' הר"ן שתמה על הרמב"ם דבפ"ה מנדרים הט"ז לדעת כ"מ כתב דהוי ספק אם קונם חל בדשלב"ל ואמאי פי"ב ה"י גבי מע"י פשיטא לי' דחל בדשלב"ל, ולפמש"ל לק"מ דדוקא גבי מעשה ידיה דאפשר ביקדשו ידי לעושיהן להכי פשיטא לי' נמי דחל אפילו בלא יקדשו ידי לעושיהן אבל בחליפין הוי ספק משום דל"ש פירות לחליפיהן כמהר"מ אלשי"ך או משום דאין נדר חל על נדר או משום דבפירות אלו אין כונת הנודר כלל לאסור חליפין רק הספק הוא אם בקונם פרטי החליפין אסורים מה"ת משום דהוי דמיהן וכמ"ש הריטב"א:
ומה שהקשה בביצה ל"ז ע"ב לדעת הר"ן נדרים מ"ו ע"ב דמשו"ה שותפין שנדרה הנאה זה מזה בחצר שיש בו:
דין חלוקה מותר כל אחד בחלקו לאחר חלוקה משום דאנן סהדי דעל מנת כן נשתתפו שלא יוכל אחד מהן לאסרו על חבירו בענין שתהא נאסרה עליו לאחר חלוקה א"כ לשמואל אמאי חביות אסורה לאחר חלוקה משום דאין ברירה ולמ"ש ב"א או"ח סמ"ה דדברי הר"ן לא נאמרו רק בנדרים ניחא אבל לשאר אחרונים קשיא, שתי תשובות בדבר חדא דדברי הר"ן לא נאמרו אלא אם יהי' אסור עליו לגמרי לעולם אבל כאן הרי חלקו מותר לו רק שא"י להוליכן כרגליו וגם זה רק ליומי' בזה לא אמרו הר"ן, ושנית והוא האמת דע"כ לא אמר הר"ן אלא בנאסר מחמת שותפות הקודם לאחר שיצא מרשות השותף דהיינו לאחר חלוקה אבל אין האיסור מחמת השותפות לאחר חלוקה רק האיסור מחמת קודם חלוקה דשמא קנה שביתה ביהש"מ אצל חבירו דאז היה קודם חלוקה בזה מודה הר"ן דאסור, ובזה יברך ד' חילו לאורייתא כנפשו ונפש אוהב נאמן לכל לומדי תורה החותם בברכה התורה ולומדיה:
עמרם הק' בלוהם בק"ק הנ"ל