בית שערים יורה דעה חלק ב· רבי עמרם בלום
תשובה שיא
עוד להנ"ל
כתבך בא אלי בזמנו עם פקפוקים על דברי והנני להשיבך ומ"ש על מה שכתבתי דמשו"ה לא שייך בהפקר חמץ הואיל ואי בעי מיתשל עלה לדעת הרמב"ם דהפקר הוא משום נדר משום שהוא לטובת אחרים ולדעת כ"מ פ"ו משבועות בדעת הרמב"ם אין מתירין אלא ברצון חבירו וק"ל הא בלא התרה נמי אין כאן טובה לישראל דהא אסור בהנאה, לק"מ דאחר זמן איסורו ודאי לא שייך הואיל ואי בעי מיתשל דהא היא נדר של דבר איסור לעבור בב"י ואפילו בדיעבד אין התרה כמ"ש ש"ך ביו"ד סימן רכ"ח סקכ"ו אלא דנימא דמיחשב כשלו הואיל ואי בעי מיתשל עלי' קודם זמן איסורו ואוקמא רחמנא ברשותו לעבור עליו בב"י ועל זה שפיר כתבתי דקודם זמן איסורו לא מהני התרה לפי שהוא לטובת חבירו שעכשיו עדיין יכול לזכות בו דמותר בהנאה, ועוד דאפילו אח"ז איסורי יכול עכו"ם לזכות בו והוי לטובת עכו"ם ואין מתירין אלא ברצונו כמו בנבוכדנצר שנדר לו צדקיהו ונבוכדנצר עכו"ם הי', ומ"ש דשאני התם שלא היה ממון ול"ש בי' לא תחנם לא תתן להם מתנת חנם אבל כאן אם יזכה בגווי' עכו"ם אית בי' לא תחנם ומתנת חנם ז"א דהא אפילו במדיר הנאה מחבירו תנן בנדרים מ"ג אם עמהן אחר וכו' ואומר הרי הן מופקרין וכו' והלה נוטל ואוכל אף שאין שם אחר שיזכה בו כ"ש שאם זוכה בו גוי שאין בו משום לא תחנם ומכ"ש כיון שגם אחר הי' יכול לזכות בו דליכא משום לא תחנם, ושנית נהי דבנבוכדנצר לא הי' ענין ממון מ"מ גם שאר טובה שייך בי' לא תחנם עיין ע"ז כ' ורמב"ם פ"י מעכו"ם ויו"ד סימן קנ"א:
ומ"ש דהרי קי"ל דהפקר לישראל ולא לעכו"ם הוי הפקר וא"כ בלא הפקיר רק לישראל אכתי תקשי נימא הואיל וכו' אינו כלום די"ל לרמב"ם לענין חמץ בפסח באמת צריך להפקיר גם לעכו"ם כדי שלא יהא שייך הואיל וכו' אבל גוף דין זה דהפקר לישראל ולא לעכו"ם דהוי הפקר לא מצאתי לא ברמב"ם פ"ב דנדרים ולא בחו"מ סי' ער"ג רק דהרא"ש רפ"ו דפאה הביא פלוגתא דר"י ור"ל בירושלמי דלר"י הוי הפקר ולר"ל לא הוי הפקר ומר"ש שם משמע יותר דקי"ל כר"ל דלא הוי הפקר:
וגם י"ל שיש בזה טובת ישראל במה שהוא הפקר שיכול לזכות בו אחר הפסח רק אתה דחית דהא אפילו ביטלו אסור לאחר הפסח באכילה ובהנאה וכמדומה לך שהוא ירושלמי ומקומו הוא נעלם ממך, והנה הירושלמי הוא פ"ב דפסחים ה"ב והטור סי' תמ"ח הביאו ופסקוהו מחבר שם ס"ה אלא דלדעת בעל העיטור שהביא הטור שם אינו אסור אלא באכילה ולא בהנאה ועיין נובי"ק או"ח סי' י"ט ולשיטתו כיון שמותר בהנאה שפיר הו' טובת ישראל שיכול לזכות בו אחה"פ אבל עוד נלפע"ד דבר חדש דהא הא דאסר בירושלמי היינו מטעם הערמה שיערים לומר שבטלו ולא בטלו וכ"ז אם הבעלים עצמן רוצים לזכות בחמץ אחר הפסח אז אסור בהנאה לכ"ע וכמ"ש ר"ן בפסחים כ"ח דקנסוהו לאסור גם לאחריני אבל אם זכה בו ישראל אחר דלא שייך הערמה באמת מותר בהנאה אחה"פ וידעתי דלא משמע כן מהפוסקים אחרונים והדבר צריך תלמוד אבל א"כ הוא ודאי הוא לטובת ישראל שיוכל לזכות בו אחר הפסח:
ועל מה שכתבתי שאין להתיר שלא בפניהם מפני הבושה ומפני החשד שעובר על נדרו השבת דאדרבה יתלו שזכה בו מן ההפקר עיין בטו"ז או"ח רס"י רמ"ג דמשו"ה קבלנות אסור בשדה מפני מראית עין ולא אמרינן שיתלו באריסות משום שאם יחקרו אחר הדבר יוודע להם שאיננו באריסות ולא יתלו בקבלנות רק בשכירי יום ולמדתי ממנו שני דברים חדא דכשיש דרך אחד לתלות בהיתר ודרך אחד לתלות באיסור יש מ"ע שיחשדוהו באיסור רק אם יש שני דרכים לתלות בהיתר ודרך אחד לתלות באיסור אז תלי' בהיתר ושנית דלא אמרינן דתלי' בהיתר אלא אם באמת עושה כהיתר זה שתלוי בו ולפ"ז כאן אם יחקרו אחר הדבר יוודע להם שבאמת לא זכה מן הפקר וליכא רק דרך אחד להיתר שנשאל על נדרו שפיר יחשדוהו באיסור:
ומה שהשבת דא"כ בחלה נמי איך שייך הואיל ואי בעי מיתשל עלה הא כהנים יחשדוהו שעובר על נדרו ואי דלמה יעבור הא אינו מרויח כלום דהא צריך להפריש חלה אחרת זה אינו דיחשדוהו שלא הפריש אחרת, הא ליתא מתרי טעמי חדא דא"כ יחשדוהו שאינו מפריש חלה ולא הפריש אחרת והרי התורה האמינתו על הפרשת חלה כמ"ש רש"י ריש גיטין דהאמינתו על הפרשת תרומה דאל"כ אין לך אדם מתארה אצל חבירו כמ"ש תוס' וראשונים בכמה דוכתי [ע"ל סוס"י רפ"ז] ושנית בשלמא בחלה טוה"נ לבעלים ויכול ליתנו לכל כהן שירצה ומה להם לכהנים עמו ומי יודע אם לא נתן לאיזה כהן וגם באמת יכול ליתשל עלי' ולהפריש חלה אחרת ויתנה באמת לכהן אבל כאן יכול כל אחד לזכות בהפקר שלא מרצונו ואם אחד יבא לזכות בו והוא ימחה בידו יחשדוהו:
ועל תירוץ הג' שכתבתי אמרת שנעלם ממך כונתי ובזה כיוונת האמת ואני אמרתי דגם הרמב"ם מודה דאם מפקיר הרי הוא הפקר ואין יכול לחזור בו מדין ממון ואפי' חוזר בו יכול כל אחד לזכות בו ומהני זכייתו אלא דהרמב"ם מוסיף דהרי הוא כנדר ואם חוזר בו ומוחה לא' שלא יזכה בו עושה איסור ועובר על נדרו אלא שלא תקשה איך עובר על בל יחל דברו הא אינו מחלל דיבורו כלל שהרי נדרו והפקירו קיים וע"ז הבאתי ראי' מנזיר ששתה יין דעובר על בל יחל אף שנדרו קיים שהרי נשאר נזיר והטעם כתב בא"מ כיון שהתורה אסרה נזיר ביין כשאמר הריני נזיר הוי כאלו קיבל בנדר שלא ישתה יין מלבד קבלת הנזירות וע"ש בא"מ ותבין יותר ה"נ בהפקר כיון שאמרה תורה דהפקר יכול לזכות בו א"כ בשעה שאמר יהי' זה הפקר הוי כקיבל עליו בנדר שלא יעכב ביד מי שיבא לזכות מלבד הוצאות ממון מרשותו שהוציאתו תורה ולכן כתב הרמב"ם שאסור לחזור אבל עכ"פ אפילו נשאל נהי דפקע איסור נדר ואינו עובר על בל יחל כשחוזר בו מ"מ לא מהני חזרתו לענין הפקעת ממון שהפקיע תורה ממנו עיין היטב ותראה שאין התחלה לפקפוק ומרוב טרדות אקצר וכל טוב ממך לא יבצר צלח ורכב על דבר אמת ולמוד בהתמדה כחפץ נפש רבך החותם באהבה וברכת שים שלום:
עמרם הק' בלוהם בק"ק הנ"ל