בית שערים יורה דעה חלק ב· רבי עמרם בלום
תשובה שי
שיל"ת ב' אויפאלו ד' לס' מאשר שמנה לחמו תר"ס לפ"ק:
אלפי שלומים מגבהי מרומים לתלמידי הרבני המופלג מלא פלג חו"ש שמו יכין כמו"ה אשר נ"י:
כתבך במושכלך בא אלי ועתה באתי עד"ת ע"ד הקושיא ששמעת ממחו' הרב החרוץ מו"ה ליב נ"י על מה שכתב הרמב"ם פ"ב מנדרים ה"ד דהפקר הוא כמו נדר וכן הוא בטוש"ע חו"מ סי' ער"ג ס"ב א"כ איך מהני הפקר גבי חמץ נימא הואיל ואי בעי מיתשל עלה, כבר התעוררו בזה אחרונים ועיין קצו"ח סי' הנ"ל ולפענ"ד לא מיבעי' לדעת כ"מ פ"ו משבועות ה"ז בדעת הרמב"ם בנדר שהוא לטובת חבירו אין מתירין שלא ברצון חבירו א"כ בהפקר שהוא נדר לטובת כ"ע א"א להתיר בלי רצונם וא"א לדעת רצון כו"ע ודאי ל"ש אי בעי מיתשל עלה אלא אפילו לדעת הפוסקים ביו"ד סימן רכ"ח ס"כ דזה דוקא אם חבירו עשה לו טובה בשביל הנדר או השבועה ע"ש בש"ך וטו"ז מ"מ בעינן דוקא בפניו מפני הבושה או עכ"פ להודיע לו מפני החשד וכאן שהדבר נוגע לכולי עלמא א"א להודיע דאיכא דשמעה בהפקר ולא שמע בהתרה וחשדוהו וכדאמרינן ביבמות ל"ו דילמא איכא אינש דהוי בחליצה ולא הוי בהכרזה ע"ש וא"כ אין מתירין לו עכ"פ לכתחילה ול"ש אי בעי מיתשל עלה:
ועוד נ"ל דכבר הקשה ר"ן רפ"ק דפסחים איך מהני ביטול בתורת הפקר הא לשון זה לא מהני בהפקר ועוד שהוא בלב ודברים שבלב אינן דברים ועוד איך מהני למ"ד הפקר עד דאתי לרשות זוכה וכיון דחמץ בלא"ה אינו ברשותו של אדם אלא דעשאו הכתוב כאלו הוא ברשותו ומשו"ה בגילוי דעתי' בעלמא דלא ניחא לי' דליהוי לי' זכותא בגווי' כלל סגי ומהני אפילו לחמץ ידוע וכו' ע"ש ולפי"ז תקשי איך אמרינן כלל דמשום הואיל ואי בעי מיתשל עלה עובר בב"י ואמאי לא נימא כיון דאינו מיתשל עלי' גלי דעתי' דלא ניחא לי' דליהוי לי' זכותא בגווי' כלל, אלא דז"א משני טעמים חדא דבשב וא"ת אין כאן גילוי דעת כלל דלא ניחא לי' שיהא לו זכותא בגווי' דשמא לא מצא מי שיתיר לו או לא מצא פתח וחרטה וכדומה ושנית דשם מיירי לבתר זמן איסורא דלאו ברשותי' קאי דליבטלי' ולא מהני גילוי דעתו אבל במפקיר קודם זמן איסורא שהוא בקום ועשה ל"ש לומר הואיל ואי בעי מיתשל עלי' הוי כדידי' דהא מגלה דעתו בשעה שהוא ברשותו דלא ניחא לי' דליהוי לי' זכותא בגוי':
ועוד נ"ל דבס' מחנה אפרים הל' צדקה סי' ה' אחר שהביא דעת הפוסקים דנדרי הקדש לפי שהוא מצוה אינו ניתר בחרטה רק בפתח הק' איך אמרינן בנדרים נ"ט בס"ד בתרומה הוי דשיל"מ משום דבידו לאיתשולי עלה דילמא לא ימצא פתח להפרשתו ותי' דכיון שאינו רוצה להפקיע המצוה ודעתו לחזור ולתרום סגי בחרטה ע"ש ולפ"ז בפסחים מ"ו שפיר קאמר ר"א גבי חלה לא תקרא לה שם עד שתיאפה דאם תפריש עיסה תעבור בב"י הואיל אי בעי מיתשיל עלי' הוי כדידי' ואי משום דלא ימצא פתח לה להפרשתו הא ניתר בחרטה כיון דיפריש אחרת ואין הפרשת חלה שם כדאי שלא יעבור על ב"י דאדרבה אם קורא שם אחר שתאפה ודאי לא יעבור על ב"י אבל במפקיר חמצו כדי שלא יעבור בב"י ודאי הוא נדר מצוה ואינו ניתר בחרטה רק בפתח ל"ש הואיל ובעי מיתשיל עלי' דשמא לא ימצא פתח וא"ש:
ואתה כתבת לתרץ הקושי' דכיון שאם זוכה בו אחר קודם שנשאל אינו יכול לישאל ואינו בידו שלא יזכה בו אחר לכן לא אמרינן הואיל וכו' והארכת דאפילו לר"ן נדרים פ"ה מ"מ כאן אם נשאל לאחר שזכה בו אחר א"צ להחזיר לו מטעמים שכתבת משא"כ בחלה בידו לישאל עלי' באין מעכב שפיר אמרינן הואיל, ולפענ"ד גם בחלה אם תקפה כהן וזכה בה שוב א"י לישאל עלי' לשיטת הסוברים בנדרים נ"ט דתרומה ביד כהן גם בישראל לא מצי לאיתשולי עלה עיי"ש דנהי דדרשינן בחולין דף קל"ג ונתן ולא שיטול מעצמו היינו שאסור לכהן לעשות כן אבל אם נטלם מעצמו זכה בהן וכ"מ ביו"ד סי' ס"א וסי' שט"ו דדוקא בספק מתנות וספק בכור יש לחקור אם תקפו כהן אם מוציאין מידו אבל אם בודאי הוא לכהנים רק שהבעלים יכולים ליתנו לכל כהן שירצה אז ודאי אם תקפו כהן אין מוציאין מידו ומכ"ש למאי דקיי"ל טוה"נ אינו ממון ועיין תומים בת"כ אות ה' וקצו"ח סי' רמ"ג אות ד' והרי בפסחים מ"ו אמרינן דכו"ע טוה"נ אינו ממון ומ"מ ס"ל לר"א בחלה הואיל וכו' אע"ג דכהן יכול לזכות בו ולא יהא בידו לישאל עלי' וא"ל דשם ודאי לא יזכה בו כהן דהא תהי' חמץ ז"א דהא יכול להטיל לצונן ועיין בתוס' שם ד"ה תטיל:
אבל האמת יורה דרכו דז"ל הרמב"ם שם ההפקר אעפ"י שאינו נדר הרי הוא כמו הנדר שאסור לחזור לו בו ונלפענ"ד דס"ל דודאי מיד שהוא מפקיר יצא מרשותו והרי הוא הפקר ואפילו חוזר בו ושואל עליו לא מהני והוא הוא אלא דאם מוחה לאחר שלא יזכה בו עובר בבל יחל כמו נזיר ששותה יין בנדרים ג' ע"ב שעובר בבל יחל אעפ"י שנשאר נזיר ועיין בתשובות שבאבני מילואים סי' ט"ו וה"נ כיון שאמר הר"ז הפקר והתורה אמרה שכל אחד יכול לזכות בו הוי כקיבל עליו בנדר שיניח כל אדם לזכות בו ואם עובר ומוחה בו עובר בבל יחל וז"ל הסמ"ע סי' ער"ג סק"ד שאסור לחזור פי' בדיבור בעלמא א"י לחזור ולמחות בהבא לזכות בו לומר שלי הוא עדיין וכו' והוא חידוש למה נקט ולמחות וכו' ולא פי' כפשוטו שחוזר מן ההפקר אלא ודאי דלא מהני חזרתו ואפילו נשאל עליו נמי פקע קנינו ועיין בר"ן נדרים פ"ה דלא קיי"ל כר"י בנדרים מ"ג עד דאתי לרשות זוכה וממילא דלא מהני שאלה כיון שאינו יכול לחזור אלא שאם מוחה בהבא לזכות עובר בבל יחל ולפ"ז שפיר מהני הפקר בחמץ כיון דיצא מרשותו אפילו נשאל עליו וגם לא מהני שאלה ולק"מ:
ועוד נלפע"ד לפמ"ש הש"ך יו"ד סי' רכ"ח סקכ"ו ליישב קושי' הב"ח שם לשיטת הסוברים דאם התירו נדר של דבר איסור אפי' בדיעבד אינו מותר מסוגי' דגיטין ל"ה דיש חילוק דשם בגיטין הנדר אינו דבר מצוה או מילתא דאיסורא אלא שתלוי בדבר איסור כגון שאמר קונם עלי פירות אם עברתי או אעבור עבירה פלונית וכו' הלכך אין אנו מתירין הדבר איסור אלא הנדר של פירות ולכן מותר בדיעבד משא"כ הכא שהנדר הוא דבר איסור ואנו מתירין לו הנדר לשחוק בקוביא או לעשות איסור בכה"ג אפילו בדיעבד אינו מותר ע"ש ולפ"ז אני מוסיף והולך דאפילו לדעת המתירין שם בדיעבד היינו דוקא התם דבמה שמתירין לו הנדר אכתי לא נעשה האי' דאעפ"י שמתירין הנדר לשחוק מ"מ אפשר שלא ישחוק ומשו"ה יש מתירין בדיעבד אבל בביטול חמץ שהוא מטעם הפקר והפקר כנדר במה שמתירין הנדר כבר נעשה האיסור שנעשית שלו ועובר בב"י כו"ע מודים דאפילו בדיעבד אינו מותר ול"ש הואיל ולהכי מהני ביטול:
ועפ"י אלה הדברים נ"ל דברי ב"י או"ח סי' תל"ד שעמדת עליהם שאחר שהביא דברי הר"ן שי"א דכיון דביטול מתורת הפקר נגעו בה שליח לא מצי לבטלו וכו' כתב ונ"ל דאע"ג דביטול מדין הפקר נגעו בה שפיר יכול לבטל ע"י שליח משום כיון דחמץ אינו ברשותו של אדם וכו' בגילוי דעתי' וכו' סגי א"נ טעמא דבהפקר לא מהני שליחות היינו משום דהפקר דין נדר יש לו וכו' אבל ביטול שאין לו ענין לנדר שפיר מהני שליחות ע"כ ודבריו תמוהים דפתח דביטול מדין הפקר וכיון דהפקר מדין נדר גם ביטול מטעם נדר ואיך כתב שביטול אין לו ענין לנדר ויפה עמדת בדרך הישר, ולפי האמור נלע"ד דעיין מהרי"ט ח"א סי' קכ"ז דא"א להקדיש הקדש עניים ע"י שליח משום דהוי מילי ומילי לא ממסרין לשליח דס"ל דגם בשליח ראשון שייך מילי לא ממסרין לשליח אבל בנובי"ת יו"ד סימן קמ"ז העלה דל"ש מילי לא ממסרין לשליח רק לענין שליח עושה שליח אבל בשליח ראשון ל"ש מילי לא ממסרין לשליח וכ"כ בית מאיר סי' ק"כ ומעתה נראה דה"ט של י"א שהביא הר"ן דכיון דביטול מתורת הפקר נגעו בה שליח לא מצי לבטל שהרי אם אומר אדם לחבירו הפקיר אתה נכסיי אין בכך כלום משום דס"ל כדעת מהרי"ט דגם בשליח ראשון שייך מילי לא ממסרין לשליח וכיון דביטול והפקר הוי רק מילי לא מהני ע"י שליח ור"ן וסייעתו דס"ל דמהני ע"י שליח ס"ל כדעת נוב"י וב"מ דבשליח ראשון ל"ש מילי:
אלא דק"ל על י"א הנ"ל דהרי המרדכי בגיטין ס"פ האומר התקבל הקשה איך שליח קבלה עושה שליח הא הוי רק מילי ותי' דוקא היכא שאין הדבר נגמר ע"י השליח כגון בכתיבת הגט הוי מילי אבל קבלת הגט הוא גמר הדבר לא חשיב מילי ע"ש ולפ"ז תקשי הא הפקר הוי גמר הדבר ולא הוי מילי, ונראה כיון דתכלית הפקר הוי שיזכה בו אחר ולהרבה שיטות מקרי דעת אחרת מקנה א"כ כל זמן שלא זכה בו שום אדם לא הו' גמר הדבר ולכן הוי מילי, אך לפ"ז תקשי גבי ביטול חמץ שאין התכלית שיוכל אחר לזכות בו דהא בלא"ה אינו ברשותו כמ"ש הר"ן רק דעשאו הכתוב כאלו הוא ברשותו ותכלית הביטול הוא רק לגילוי דעתי' דלא ניחא לי דליהוי זכותא בגווי' כלל א"כ נהי דהוי מתורת הפקר מ"מ הוי גמר מעשה ולא הוי מילי ושפיר מהני ע"י שליח וזו היתה קושיא ראשונה של ב"י:
אך י"ל טעם אחר דהפקר לא חשיב גמר הדבר לפמ"ש תוס' קידושין דף נ"ט ע"ב ד"ה מידי דמחשבת תרומה חשיב כמעשה לפי שא"א להתבטל אבל מחשבת דגבי טומאה לא הוי כמעשה לפי שאפשר להתבטל ע"ש ובחדושי מהרי"ט שם ולפ"ז בהפקר שהוא מטעם נדר ואפשר לישאל עלי' ולהתבטל לא חשיב גמר הדבר והוי מילי, ולפ"ז בביטול חמץ שא"א לישאל משום נדר של איסור כמש"ל אף דביטול הוי מטעם הפקר הפקר הוי כנדר מ"מ כיון דליתא בשאלה שפיר הוי גמר הדבר ולא הוי מילי ומהני ע"י שליח וזו קושי' שניה של ב"י ושפיר כתב אבל ביטול שאין לו ענין לנדר פי' אף דהוא מטעם הפקר והפקר כנדר מ"מ בזה אין לו ענין לנדר שנודר ברצונו דיש לו שאלה אבל ביטול דמצוה ומחויב לעשות ועושה איסור בשאלה והתרה גופא אין לו שאלה כמו"ש והוי גמר הדבר ושפיר מהני בי' שליחות ולק"מ:
אבל א"מ נ"ל ליישב דעת הי"א דכבר הקשה הר"ן איך מהני ביטול מטעם הפקר הא בעינן הפקר בפני ג' וגם איך מהני ביטול בלב וכו' ותירץ משום דבלא"ה אינו ברשותו של אדם לכן סגי בגילוי דעתי' וא"כ אין הביטול נגמר עד שיגיע זמן איסור ושוב הוי מילי ולא מהני על ידי שליח, אבל מה שכתבת דמקרי מלתא דלא מצי עביד השתא ושליח לא מצי משוי אינו נראה דהא מצי עביד השתא להפקיר בפה מלא בפני ג' ואם ליכא כאן ג' פומי' הוא דכאיב לי' ומצי משוי שליח לבטל באופן המועיל גבי ביטול ויש להאריך ולברר זה אך אין הזמן מסכים:
ולפי האמור יל"פ קצת דברי עטרת זקנים סי' תל"ד אהא דכתב המחבר שלוחו יכול לבטל כתב וי"א דאין שליח יכול לבטל ולכן אין להקל ועכ"פ האשה אין לעשות שליח לבטל בחמץ כי אצלה גבי הפרה ממעטת התורה שאין שלוחה כמותה משום דכתיב אשה יקימנו והוא מחוסר הבנה. ולפמ"ש נראה דס"ל דהא דאשתו יכולה לבטל שהוא מטעם הפקר ואינה יכולה להפקיר נכסי הבעל וחמצו אלא דאנן סהדי דניחא לי' שתהי' היא שלוחו לבטל ולהפקיר ואי דהוי מילי מ"מ ס"ל כנוב"י דבשליח ראשון ל"ש מילי אבל לעשות שליח אחר לבטל הא הוי מילי ולא ממסרין לשליח אלא דכבר כתבנו דבביטול כיון דליתא בשאלה הוי גמר הדבר ולא הוי מילי, אבל נראה דזה דוקא התרת חכם לא מהני בביטול לפי שהוא דבר איסור אבל הפרת בעל שפיר מהני משום דכל הנודרת על דעת בעלה היא נודרת ואם מפיר אדעתא דהכי לא נדרה ולא ביטלה וכל היכא דשייך הקהה שייך הפרה ושפיר מהני הפרה גם בדבר איסור ושוב לא הוי גמר הדבר ביטול שלה והוי מילי ואין שליח עושה שליח והיינו דקאמר ועכ"פ האישה אינה יכולה לעשות שליח לבטל בחמץ פירוש של בעל דאין שליח עושה שליח משום דהוי מילי כי אצלה גבי הפרה ממעטת התורה שאין שלוחה כמותה לבטל חמץ משום דכתיב אשה יקימנו פי' ואשה יפירנו דכל היכא דשייך הקמה שייך הפרה ואפי' בדבר איסור משום דע"ד בעלה היא נודרת וא"כ מילי לא ממסרין לשליח וא"ש:
ומה שנ"ל עוד ביישוב דברי ב"י שלא יסתור עצמו תוכ"ד הוא דהא כולם לא כתבו דהמבטל הוא מפקיר או דהביטול הוא הפקר אלא דהביטול הוא מטעם או מתורת או מדין הפקר, לכנ"ל דס"ל כמ"ש מהרי"ק בשורש קמ"ב דהביטול הוא שעושהו כעפר בעלמא והוי דומיא דתבן ובטלו בסוכה ד' ועירובין ע"ח אלא דס"ל כיון שמבטלו ועושהו כעפר בעלמא שוב הוי כפירורין וכדבר שאין בעה"ב מקפיד עליו בפסחים וי"ו ע"ב ומותרין משום גזל והוי הפקר ממילא ויכול כל א' לזכות בו וזהו שכתבו דביטול מטעם ותורת ודין הפקר אבל לא שהוא מפקיר אלא דכיון שמבטלו ועושהו כעפר נעשה כהפקר ממילא ואפילו לשיטות הסוברים דהפקר מקרי דעת אחרת מקנה מ"מ ביטול לא מקרי דעת אחרת מקנה, ודוק בדברי תוס' פסחים ד' ע"ב ד"ה מדאורייתא שכתבו דמאחר שבטלו הוי הפקר ויצא מרשותו הרי שלא כתבו דמאחר שבטלו הפקירו אלא כתבו הוי הפקר פירוש ממילא, ולפ"ז דברי ב"י נכונים דאף שכתב דביטול מדין הפקר מ"מ אין לו ענין לנדר כהפקר דבהפקר הוא מפקירו בפירוש והוי נדר אבל בביטול אין הוא מפקירו בפירוש רק ע"י ביטולו בשה הפקר ממילא א"כ אין לו ענין לנדר:
ואמנם דעת רש"י בפסחים ד' דביטול לאו מטעם הפקר אתאין עלה אלא מגזה"כ דכתיב תשביתו ולא כתיב תבערו והשבתה בלב היא השבתה, ונראה דס"ל דאף דשויא כעפרא והוי כדבר שאין בעה"ב מקפיד עליו מ"מ לא הוי הפקר כמ"ש נוב"י אהע"ז סימן ח"ן דהפקר אינו בחזרה רק צריך לחזור ולזכות בו כמו אחר אבל דבר שאינו מקפיד יכול לחזור בו ולהקפיד וא"צ לזכות בו מחדש רק דאין בו משום גזל ויכול אחר ליטלו שלא בידיעתו בתורת מתנה אבל אם מוחה בו ואקפיד אסור ליטלו וא"כ לא יצא מרשותו עד דאתי לרשות זוכה כמ"ש אבני מילואים סי' כ"ח אות מח ולהכי לא הו' מהני גבי חמץ מתורת הפקר רק מגזה"כ דכתיב תשביתו דמשמע דבהא דמבטלו ומשוי לי' כעפרא סגי והוי השבתה עיין מהרי"ק הנ"ל:
ובזה נ"ל ליישב דברי רש"י פסחים וי"ו ע"ב שכתב הבודק צריך שיבטל בלבו סמוך לבדיקה מיד ואומר כל חמירא דאיכא בביתא הדין ליבטל וכבר תמהו האחרונים דפתח בלב וסיים באמירה, ולפי דברינו י"ל דבחידושי הרמב"ן ב"ב קכ"ו כתב ליישב מה שהקשו גם תוס' בנזיר י"א האיך מהני תנאי בנזירות הא נזירות א"א לקיים ע"י שליח ותנאי בטיל ומעשה קיים כדאמרינן בהמדיר ע"ד ותי' דדוקא בתנאי שבין אדם לחבירו שאין חבירו יודע מה בלבו וצריך לדבר עמו בשפה ברורה שם בעינן כל דיני תנאי דומיא דתנאי בני גד ובני ראובן אבל בנדר שנודר אדם בינו לבין עצמו לא בעינן תנאי כפול ולא שאר דקדוקי תנאים ע"ש ועיין ביו"ד קי"ל סימן רי"ח ס"א בהג"ה שכתב [פירוש דאזלינן בתר כונת הנודר דוקא בנודר בינו לבין עצמו אבל בנודר לחבירו כל שלשה הנדר כולל הולכים אחריו אם לא באומדנא דמוכח מ"ש ועיין ב"י שם דמדמי לה להא דרמב"ן הנ"ל ולפ"ז אני אומר דאם ביטול מתורת הפקר ויכול אחר לזכות בלי רצונו א"כ אם אומר שיבטל וליהוי כעפרא דארעא ויכול כל אחד לזכות בו הוי דברים שבין אדם לחבירו ואם אפילו אינו גומר בלבו כן מ"מ מהני דדברים שבלב אינן דברים בין אדם לחבירו אבל לשיטת רש"י דביטול אינו הפקר ואין אחר יכול לזכות בו שלא ברצונו אלא דמהני מגזה"כ תשביתו א"כ הוי רק דברים שבינו לבין קונו שפיר הוי דברים שבלב דברים ואם אינו גומר בלבו כן לא מהני כלל, ומעתה י"ל דס"ל לרש"י דודאי בעינן ביטול בפה דוקא ולא סגי בביטול בלב וב ובמחשבה דהא אם יעלה אח"כ במחשבתו רגע אחת שחוזר מן הביטול כבר אתי מחשבה ומוציאה מידי מחשבה ועובר בב"י ועיין בהרע"ב ותוי"ט ריש פסחים אבל כשמבטל בפה לא אתי מחשבה ומבטל דיבור רק גם אם מבטלו בפה צריך להיות גומר בלבו דאל"כ כיון שאינו אומר לשון הפקר רק לשון ביטול ולרש"י אינו הפקר א"כ דברים שבלב הוויין דברים וכמ"ש והיינו שכתב רש"י צריך לבטל בלבו סמוך לבדיקה מיד דאם אינו גומר בלבו לא מהני כאן שאינו אומר לשון הפקר רק ואומר כל חמירא דאיכא בביתא הדין ליבטל וא"ש, ובזה הנני חותם בברכת התורה, ותמלא כפיך בכושר, ואמרי יושר, ותגביה עוף כנשר עד ביאת רגלי מבשר כנפשך ונפש רבך הדושו"ט:
עמרם הק' בלוהם בק"ק הנ"ל