בית שערים יורה דעה חלק ב· רבי עמרם בלום
תשובה שטו
שיל"ת ב' אויפאלו עש"ק יתרו תרמ"ו לפ"ק:
אל הר המו"ר, רב שלום ושיר מזמור, כבוד מחותני הרב הגאון הגדול ליהודים כולו מחמדים צ"ת כקש"ת מו"ה חיים סופר נ"י האב"ד דקה"י בעיר בודאפעסט:
יקרת מכתבו מיום ב' שבוע זו מלא ברכת ד' בד"ת הגיעני והנני להשיב כיד ד' הטובה עלי, הד"ג נ"י חי חידש על דברת מל"מ פ"ד ממעילה ה"ט שנסתפק אם מועיל בזדון אי לוקין שתים א' משום לא יחל והב' משום לאו דמעילה ע"ש וכ' לחדש דע"כ לא נסתפק מל"מ אלא באוסר פירותיו על עצמו בקונם שהם היתר לכ"ע ולא פעל בדיבורו קנין להקדש ולא אי' בעצם החפץ רק פעל אי' על גופו לכן י"ל אף שמועל מ"מ עובר על בל יחל שעושה דבריו חולין אבל בהקדש בין קדושת בדה"ב בין קדה"ג או קונם כללי פשיטא דליכא בל יחל דהא אינו יכול לעשות דבריו חולין דהרי הוא הקדש ובקדושת דמים יצא מרשות הקדש לרשות גבוה ובקדוה"ג לקרבן או קונם כללי דהוי ג"כ קדוה"ג כדאמרי' בכמה דוכתי שאני קונמות דקדוה"ג נינהו א"כ הרי הוא קדוש קדוה"ג וכל הנהנה מועיל ואינו נעשית דבריו חולין עכ"ד, הנה זה שנים רבות קיימתי סברא זו מנפשאי ועוררני לזה מה שראיתי בחת"ס [ואינני זוכר כעת מקומו] שתי' לדעת הרמב"ם פ"ב מנדרים דהפקר כנדר ועיין ב"י חו"מ סי' רע"ג א"כ תיהני לי' שאלה ועיין קצוה"ח סי' הנ"ל מה שהאריך לחקור בדברי הרמב"ם אלו ותי' דאינו יכול לשאול שכבר קיים נדרו והרי הוא הפקר וא"כ ה"נ ל"ש עבירת בל יחל שכבר נדרו מקוים ועומד ולפ"ז בהקדש נמי דכוותי' כבר קיים נדרו שהרי הוא הקדש ומקוים ועומד הוא כנ"ל:
אמנם כ"ז על גוף דברי מל"מ אבל מש"כ הד"ג נ"י לחלק בין הקדש וקונם כללי ובין קונם פרטי אינני יודע להולמו והלא גם בקונם פרטי פעל אי' וקדוה"ג על עצם החפץ לא על גופו וכמ"ש הר"ן בנדרים דף י"ד ד"ה הלכך דאפי' בדבר שאינו נדור אלא לו בלבד מתפיסין בו מה"ט ע"ש וא"כ גם בזה כבר קיים נדרו וא"א לעשות דבריו חולין ועיין בר"ן שם דף ח"י, ועיין בר"ן ס"פ שבועות העדות ונדרי' דף י"א גבי לא חולין לא אוכל דמשו"ה לא ס"ל לר"מ מכלל לאו שומע הן משום דנדרים איסורא דאית בהו ממונא הוא דהיינו חפצא דמיתסר עליו והתם בקונם פרטי מיירי שאוסר פירות חבירו על עצמו ואפ"ה מקרי איסורא דאית בי' ממונא וא"כ גם בקונם פרטי פעל איסור וממון על החפץ ונדרו מקוים ועומד ואמאי עובר על בל יחל, ובכתובות דף נ"ט אמרינן שאני קונמות דקדוה"ג נינהו ופי' רש"י כקדושת מזבח וכו' שהרי אינו הקדש גמור לתפוס פדיונו אלא אסור על אדם א' וכו' דקונם כללי יש לו פדיון ועיין תוס' שבועות דף כ"ב ע"ב וברמב"ם פ"ד מה' מעילה הנ"ל, אלמא דאפילו קונם פרטי מקרי קדוה"ג וא"כ אינני רואה שום טעם לחלק ביניהם אמאי בהקדש וקונם כללי ליכא בל יחל ובקונם פרטי איכא בל יחל:
אבל עיקר הסברא נ"ל דליתא מהא דנדה דף מ"ו דמוקי ברייתא דקתני לפי שמצינו שהשווה הכתוב הקטן כגדול לזדון שבועה ולאי' ולבל יחל וכו' בהקדיש הוא ואכלו אחרים אלמא דעובר על בל יחל בהקדש ואפילו אינימא דלאו דוקא הקדיש אלא נדר אבל עכ"פ בקונם כללי מיירי אלמא דאיכא בל יחל בהקדש וקונם כללי ודוחק לומר דהתם נמי בקונם פרטי מיירי שאסר פירותיו על אדם אחד דלשון הקדיש הוא ואכלו אחרים לא משמע כן ובס"ד הוי ס"ל דאכל הוא נמי לוקה ומשמע דהקדיש היינו שעכ"פ אסרו בקונם לכ"ע ואין לומר דהתם שאני כיון דבהקדש מופלא סמוך לאיש ליכא מעילה כדאמרי' התם ועיין במל"מ פי"א מנדרים משו"ה איכא בל יחל אבל היכא דאיכא מעילה ליכא בל יחל בקונם כללי דא"כ תקשי איך קאמרה בברייתא יכול יהא חייב על הקדישו קרבן ת"ל וזה הדבר ת"ל כיון דאיכא בל בל יחל ע"כ ליכא קרבן מעילה דאי איכא מעילה שוב ליכא בל יחל אעכ"ח דגם בקונם כללי אפי' היכא דאיכא מעילה נמי איכא בל יחל:
ועוד ראי' ממה דאמרי' בנדרים דף ג' ע"ב דאיכא בל יחל בנזירות ואמאי הרי פעל בדיבורו שהוא נזיר ואכל קם לי' בלא יאכל שתה קם לי' בלא ישתה ואינו יכול לעשות דברו חולין ומכ"ש לדעת מהרי"ט בתשו' ח"א סי' נ"ג דאי' נזיר אינו איסור חפצא ולא איסור גברא מחמת דיבורו אלא איסורו תורה ולא מהני בהו התפיסה ע"ש א"כ ודאי תקשי איך עובר בזה בבל יחל ולדעת רש"י שם בנדרים הי' זה באמת קושי' הגמ' שם ועכ"פ למאי דשני לעבור עליו בשנים מוכח דאפי' בכה"ג איכא בל יחל ילפי' הר"ן והרא"ש שם גם המקשן ס"ל כן אלא דפריך דבל יחל לחוד לא משכחת לה הרי מפורש יוצא דאפי' פעל בדיבורו ונדרו מקוים יעמוד שהוא נזיר מ"מ איכא בל יחל:
וטעמא דמילתא נ"ל כיון שאסרה תורה הנזיר ביין ותגלחת וטומאה כאשר אמר הריני נזיר הוי כמו שנדר ג"כ הריני אסור ביין ותגלחת וטומאה שכל זה נכלל בכלל אמירתו הריני נזיר וא"כ מלבד אי' תורה שיש בו אית בי' נמי איסור נדר ובשותה יין ומטמא למתים או מגלח מלבד שעובר על אי' תורה דאית ביה עובר נמי על נדרו ועושה דבריו חולין ואף שהוא נשאר נזיר עכ"פ מ"מ מצד אי' נדר שבו עושה דבריו חולין שאין דיבורו מקוים ומ"מ שפיר כ' מהרי"ט דלא מהני בי' התפסה כיון שיש בו אי' תורה ג"כ לא מקרי דבר הנדור ועיין תוס' שבועות דף כ' ע"ב ד"ה דכי ור"ן שם ועיין תשו' אבני מלואים סי' ט"ו, וה"נ בהקדש וקונמות כיון דאסרה תורה עליו באיסור מעילה א"כ כשהקדיש או נדר בקונם קיבל עליו איסור מלבד האיסור שאסרה תורה וא"כ נהי דבמה שעובר האיסור שאסרה תורה אינו עושה דבריו חולין כיון דעצם החפץ אסור ועומד הוא וקדוה"ג וקנין גבוה מ"מ במה שמחליף ומשנה דיבורו באיסור שקיבל ע"ע בזה עובר על בל יחל וא"ש, זאת מה שעלתה ברעיוני בראשית ההשקפה לטובה, ונושע בנחת ושובה כנפשו הטהורה יפה כלבנה וכחמה ברה:
ובשולי היריעה אציע לפני הד"ג נ"י דבר א' אשר לפענ"ד מצוה ליישבו והוא הפמ"ג בפתיחה כוללת לאו"ח אות ז' כ' דהא דאמרי' היכא דאיכא לאקושי לקולא ולחומרא לחומרא מקשי' היינו מספק צריך להחמיר והאריך שם בזה והוא נגד סוגי' דקדושין ס"ח דפריך מאי חזית דמקשת להו לאחות אשה אקשה לנדה ומשני קולא וחומרא לחומרא מקשי' ולהפמ"ג אכתי קשה אמאי ודאי לא תפסי בהו קדושין הא הוי רק ספק וליהוי קדושי ספק ואין לומר דאוקמא אחזקת פנוי' דבספיקא דדינא ל"ש אוקמא אחזקה ועיין בתוס' שהק' אדרבה חומרא לומר דתפסי בה קידושין לאסרה לעלמא ותי' דאדרבה חומרא יותר לומר דהולד ממזר עיי"ש ולהפמ"ג הי' לנו לומר שהוא ספק מקודשת והולד ספק ממזר אעכ"ח דזהו ודאי וכך הוא המדה לקולא ולחומרא לחומרא מקשי', ויותר מזה אני תמה דבהדי' כתב תוס' בב"ק דף ג' ד"ה דומי' וא"ת ונימא איפכא דהא דמקשי' לחומרא הנ"מ בא באיסורא אבל בממונא לא ואומר ר"ת דמדה הוא בתורה ל"ש באיסור ול"ש בממונא הרי להדיא דלא כפמ"ג וצע"ג [עיין תשו' מהרי"א ח"ב סימן רפ"א] הכ"ד מחותנו הדבוק באהבתו:
עמרם הק' בלוהם בק"ק הנ"ל: