אור ברסלב

בית שערים יורה דעה חלק ב· רבי עמרם בלום

תשובה שז

תשובה שו

שיל"ת ב' אויפאלו ג' לס' וישב תרנ"ט לפ"ק:

ידיד הידידים, פקיד על הפרודים, פרידה טובה יצא ממנו, ברב כחו ואונו, כבוד אהובי ידידי הרב הגאון העומד לנס כש"ת מו"ה אריה ליב נ"י ליפשיטץ ראש הקאנצלייא דארטה. ומלפנים אבדק"ק סאנטוב והגליל יע"א:

כתבו בא אלי ובדבר הנוגע לכלל בקהל יותר מק"ך אנשים עם הגליל אשר קמו המיעוט מהם ובחרו איש אחד לרב ביד חזקה והרוב לא היו מרוצים וקרבו משפטם לפני ראשי קאנצלייא דארטה. דמדינתנו והם הוציאו לאור משפטם ודינם לבוקר משפט אמת אחרי דרישה וחקירה ובטלו בחירת המיעוטא דמיעוטא בכתוב מלא דיברו אחרי רבים להטות וצריכין לעשות בחירה חדשה והרוב הנראה לעינים בחרו איש אחר לרב, וכאשר ראו מיעוט אחר מיעוט אלה לריבו"ת יען ידם על התחתונה כתבו שטנה ולא אעתיק דברי חרף רק מה שיש נפ"מ לדינא וז"ל אנחנו ח"מ נשבעים ונודרים בפועל ממש ומקבלים על עצמינו בת"כ בפועל ממש וב ח"ח בפועל ממש כל אחד ואחד על דעת רבים וע"ד הח"מ גו"ק וע"ד הרב ר' פלוני [הוא האיש שבחרוהו הם לרב] אשר לא יהיה לנו שום היתר בעולם רק ע"ד הרב הנ"ל אשר כל זמן אשר הרב פלוני [הוא הרב הנבחר מן הרוב בבחירה שניה] לא יבא לד"ת עם ר' פלוני פסול ואסור לנו הוראתו ואנחנו אוסרים בקונם ובכל תוקף ואיסר הנ"ל כל הנאה משלנו הן הנאת הגוף והן הנאת ממון הן ממון שלנו והן חלקינו אשר יש לנו בחלק הקהל וכ"כ הדירות והשו"ב וכל דבר אשר אף ע"י אלף גרמות מגיע לו הנאה משלנו [ואפי' ס"ת ביהכ"נ וביהמ"ד אם יש לנו כח לאסור עליו עפ"י התורה] וכל מעות אשר יש לנו חלק בקופת הקהל וכל הנאה שבעולם משלנו אסור על ר' פלוני בקונם ובנדר עד"ר ועד"ח עד אשר לא יהי' התרה ועד אשר לא יבא לד"ת עם הרב פלוני ותמיד יהי' נדרש כתב קבלה זה להחמיר חוץ במקום אשר יפרש ר' פלוני להקל כי כל הנ"ל קבלנו על דעתו ועל דעת רבים לתלות בדעתו של הרב פלוני ועד אשר ר' פלוני לא ימחול בלב שלם בדלא אנים אין לו היתר לכל הנ"ל אם לא שירד עמו ר"פ לד"ת בבד"צ בזב ל"א וזבל"א והשליש יהיה מרוצה לשניהם כדת של תורה ולא ע"י ערמה ותחבולות ויזכה ר' פלוני בד"ת עפ"י פסק ב"ד לאמיתו של תורה אזי כל הנ"ל בטל ומבוטל וא"צ שום התרה עוד וכן אם ר' פלוני ימחול בדלא אנים כ"כ הכל בטל מעצמו בלי שום התרה, אכן אם יהיה שום ערמה בעשיות הב"ד או בפסק ב"ד אזי הקולר של איסור חל על הגורם ועל הרב ר' פלוני וכל זמן שר' פלוני לא יעשה כל הנ"ל כל האיסור יהיו בתוקפו כי כל זה אנחנו נודרים ונשבעים בפועל ממש ובכל תוקף הנ"ל בדלא אנים ובפיסול וביטול כל עדי מודעה ומודעה דמודעי וכל הטענות ואמתלאות יהיו בטלים ומבוטלים ואיש מאתנו לא יהיה נאמן לומר שלא ידע והבין אשר נכתב כאן כי הכל קבלנו על עצמינו בפועל ממש ושום שכל בלב ונפש חפיצה כדעת וכדין לבל יבואו ידי זרים להסיג גבול עולם ולמען האמת והצדק והרמת קרן התורה וע"ד המקום וע"ד חבירינו ואם לא ישמע ר' פלוני ויבא בחזקת היד אזי האיסור הנ"ל לא לבדנה חל עליו רק אנו אוסרים הנאתינו ככל הנ"ל הן עליו והן על כל הבא להחזיק ידו ברבנות הן מבני עדתינו והגליל והן ממק"א ככל תוקף הנ"ל נעשה היום יום עד הגל ועד המצבה תרנ"ט לפ"ק פה ק"ק... והגליל וע"ז בעה"ח כאו"א הנקובים בשמותם על הארגינאל כסדר זאח"ז כל אנשי צדינו ע"כ ואח"כ השמות כ' למספרם רובן בכתב אחד אשר אחד כתב וחתם השמות:

תשובה: הנה מה שמתחסדים ומיטהרים על הגנות והעמיד דבריהם על ד"ת כל מי שיש לו מוח בקדקדו מבין כי תואנה הם מבקשים להפר תורה כי כאשר היה הרב הנבחר מן המיעוט סמוך ונראה לק"ק טאלטשווא והזמינו לדין בזב ל"א וזבל"א להגאון הישיש דשם נ"י רק ע"ז אם הדית עם הרב הנבחר מן הרוב או עם הקהל ובאיזה מקום יהי' הד"ת לא רצה לשמוע ולא הלך וכאשר קבעו מועד לד"ת והבוררים של הרב הנבחר באו שמה המה הגאבדק"ק ב... ע והרבני הנגיד המפורסים מהרי"ש מק.... א לא בא הרב הנבחר מן המיעוט לא הוא ולא הבוררים שלו ובאמת אין לראשון על השני כלום כי כבר בטלה בחירתו מעיקרא שהיתה שלא כדת של תורה וזיל קרי בי רב הוא ומה שהי' הוא שיהי' כי נעשה עפ"י תקנות קבועות במדינה אשר קימו וקבלו אבותינו ורבותינו הקדושים זצ"ל ומי יבא אחרי המלכים את אשר כבר עשוהו וראשי הקאנצלייא אדונים בדברים אלו עפ"י קבלתם ודינא דמלכותא ועיין רמ"א חו"מ סוס"י ג' ועיין תשובת הרא"ש כלל וי"ו סימן כ"ו שכתב גם בדבר שידוע לרבים לרוב בני העיר או לטובי העיר נ"ל שמוציאין מיד המחזיק בלא ב"ד ובלא עדים אחרים וכו' ועיין תשו' פנ"י סי' ד' ועיין רמ"א סוס"י ד':

ועתה נבא לעיקר הדין לבאר אם יש כח ביד המיעוט עשרים איש מקהל רב עם הגליל ד' יברכם לאסור בקונם חלקם בנכסי וממון הקהל ודירות של הקהל וכן בשו"ב והחונן לאדם דעת יחנני דעה ובינה להבין ולהשכיל וינחני בדרך אמת לראות באור האמת:

תנן התם בנדרים דף מ"ז ע"ב הריני עליך חרם וכו' הריני עליך ואת עלי שניהם אסורים ושניהם מותרים בדבר של עולי בבל ואסורים בדבר של אותו העיר וכו' ואיזה דבר של אותו העיר כגון הרחצה והמרחץ וביהכ"נ והספרים וכו' וכתב הרמב"ן בהלכותיו דלמאי דאמרינן לעיל מ"ו ע"ב הרי ביהכ"נ דכמי שאין בו דין חלוקה דמי אם כן מתני' דלא כראב"י דלדידי' בחצר שאין בו דין חלוקה מותרים לכנס דכל א' בשלו נכנס ואתיא מתני' כרבנן ולפ"ז למאי דפסקי' לעיל מ"ו הלכה כראב"י ליתא למתני' ומותרים בדבר של אותו העיר וכן כתב הר"ן בפירושו נדרים מ"ח וכן כתבו ריטב"א ונמ"י בהלכות נדרים במשנה זו והש"ך ביו"ד סי' רכ"ד סק"ב הביא שכן פסק יש"ש ב"ק פרק שור שנגח את הפרה סי' ל"ב וכתב הש"ך שכן נראה עיקר בש"ס ע"ש ולפ"ז בנידון דידן אין ממש באיסורם בנכסי הקהל:

אלא דקשיא לי עלה דכבר נתקשו ראשונים הנ"ל אהא דפסקינן הלכתא כראב"י הא בב"ק דף נ"א ע"ב מוקי רבינא פלוגתא דראב"י ורבנן ביש ברירה וראב"י ס"ל דיש ברירה והרי אנן קי"ל דבדאו' אין ברירה ותי' הרמב"ן דזה ל"ש בברירה דעלמא שהוא סתום בתחילתו וא"א להתברר כלל והוא מתברר בסופו לגמרי אבל כאן כבר נתברר להם הדבר מתחילתו וע"ד כן נשתתפו בדבר שאין בו דין חלוקה שיהא כל אחד משתמש בו מדין זכותו תמיד במה שצריך להשתמש וכאלו הוא קנוי לו באותה שעה וברירה זו מדין קנין הוא ואם תאסור עליו נמצא זה מוציא אותו מחצירו ואין אדם אוסר נכסי חבירו על בעליהן ואפי' אסר אחד הנאת חבירו על עצמו מותר דלאו מחבריה מתהני אלא מדידי' מדין זכותו ובדנפשיה קעייל ע"ש ולזה הסכים רשב"א בחי' והרא"ש שם בפסקיו ע"ש ביאור דבריהם דהא דקי"ל א"ב היינו דוקא בדבר שיתברר לבסוף ומעיקרא לא נודע איך יתברר אז אמרינן אע"ג דנתברר לבסוף לא הוי כמבורר למפרע אבל כאן לא יתברר לעולם יותר מתחילתו וכן ישאר לעולם כמו ע"ד שקנו מתחילתו וזה אין לו ענין לא"ב דעלמא ולפי דבריהם גם בבית הכנסת ושאר דברים של בני העיר הוא כן שסופו כתחילתו ואינו מתברר בסופו יותר ממה שמבורר מעיקרא וכשבנו או קנו אותה הי' על דעת כן שיהיו שותפין בה לעולם כיון שאין בו דין חלוקה וכל אחד בדידי' קא מתהני מדין זכותו ולא בדחבריה:

אבל הר"ן בנדרים מ"ה תי' דהא דקי"ל בעלמא א"ב היינו משום שאין ראוי שיחול דבר על הספק וכיון שמתחילתו אין אנו יודעין איך יפול דבר ואיך יתברר אם יתברר שיחול או יתברר שלא יחול או שיש ספק אם יחול זה או לזה או יחול האחר או לאחר לכן אפי' מתברר אח"כ לצד אחד מ"מ כיון שמעיקרא בשעה שצריך לחול לא היה מבורר אינו חל אבל בחצר שאין בו דין חלוקה אין ספק מתחילתו שמא לא יזכה כל אחד מהם בכל גוף חצר זה וגם אין ספק שמא אפי' ירצה לזכות בה לא יזכה רק אנו יודעין שעתיד כל אחד לזכות בכל גוף חצר זה ושיזכה בו כל שעה שירצה וע"ד כן נשתתפו וא"כ הקנין שפיר יוכל לחול דהא אינו חל על הספק רק על הודאי וכיון שהקנין חל אף שיש ספק על הזמן באיזה זמן יזכה כל אחד בגוף החצר בזה ס"ל לראב"י יש ברירה ובשעה שכל אחד משתמש בו אמרינן הוברר הדבר למפרע שעל שעה זו קנוי לו קנין הגוף בכולו ובדידי' קא משתמש ולא בדחבריה ע"ש ולפ"ז ק"ל מאי פריך בנדרים מ"ו והרי ביהכ"נ דכמי שאין בו כדי חלוקה דמי הא שני ושני דבשלמא חצר שאין בו כדי חלוקה שאין משתמשין בו שניהם ביחד דהא אין בו כדי שימוש רק לאחד ועיין בחו"מ סי' קנ"ז וקע"א ס"ג ולח"מ פ"ז מנדרים ה"ב שפיר אמרינן דבשעה שכ"א משתמש יש לו קנין הגוף בכולו אבל ביהכ"נ ושאר דברים של בני העיר שהם משתמשים בו כולם ביחד איך אפשר לומר שבשעה שמשתמש יש לו קנין הגוף בכולו הא א"א שיהיה לכ"א קנין הגוף בכולו בשעה אחת דאי דמר לאו דמר וכו' וכמ"ש הר"ן ר"פ השותפין:

אך אחר היישוב לק"מ דכמו דאמרינן יש ברירה על הזמן שהוברר הדבר למפרע שבאותו זמן שהוא משתמש קנוי לו קנין הגוף כיון שגוף הקנין חל מתחילתו על הודאי ה"נ אמרינן ברירה מה"ט גופא על המקום שבמקום שהוא משתמש הוברר הדבר למפרע שקנוי לו קנין הגוף בזמן הזה ועיין לשון תוס' בנדרים מ"ה לשיטתם דגם לראב"י אסור לשטוח פירות בכולו כתבו אבל להלך בכולו מותר דאמרינן בכל דוכתא דמהלך היינו חלקו וכן הוא לשון רשב"א בחי' לנדרים מ"ז ד"ה אלא דכל עידנא דעייל בחצר רואין כאלו מקום דריסת רגלו קנוי לו לבדו וכו' עד להיות קנוי לכ"א בפ"ע בשעה שתדרוך בה כף רגל כשיעור דריסתו וכן כתוב לשון זה עצמו באשר"י שם וא"ש:

ובזה ניחא מה שדקדק טו"ז יו"ד סי' רכ"ד אמאי קאמר והרי ביהכ"נ דכמי שאין בה כדי חלוקה ולא קאמר שאין בה כדי חלוקה ולהנ"ל א"ש דבאין בה כדי חלוקה אין אנו צריכין לברירה רק על הזמן אבל גבי ביהכ"נ צריכין לברירה על הזמן ועל המקום ולכן קאמר דכמי שאין בה כדין חלוקה דמי דמה"ט דאמרינן התם ברירה על הזמן לחוד י"ל כאן ברירה על הזמן ועל המקום:

ובחידושי חת"ס לנדרים מ"ה העיר על סברת הר"ן מדברי תוסיו"ט פ"ה דביצה משנה ה' שכתב אהא דתנן התם ביצה ט"ל בור של יחיד וכו' ושל אנשי אותו העיר כרגלי אנשי אותה העיר ופירש"י אלפים לכל רוח חוץ לעיבורין וכתב ב"י או"ח סי' שצ"ז בשם רשב"א ור"ן דמתני' בשלא עירב אחד מהם אבל כל שעירב הוא מוליכן למקום עירובו שבור זה כבור השותפין ויש ברירה וכתב תוסיו"ט ואפשר לי לומר שגם רש"י סובר כן והק' לדנפשיה הא רש"י פי' אהא דתנן שם ל"ז ע"א כלים המיוחדין לאחד מן האחים שבבית הרי אלו כרגליו ושאין מיוחדין הרי אלו כמקום שהולכים ופירש"י למקום שכולן יכולין לילך מותר להוליך את הכלים אבל אם עירב אחד מהם לסוף אלפים לצפון והשאר לא עירבו הוא מעכב ע"י מלהוליכם לדרום אפי' פסיעה אחת מפני חלקו והם מעכבים ע"י מלהוליכם לצפון אלא אלפים שהן מותרים בהם ותי' דשאני הכא במילוי מים שדרך כ"א למלאות ומה שממלא שותהו או עושה בו צרכיו והם הולכים וכלים שייך בהם לומר יש ברירה אבל בכלים שאינם מיוחדין דמשנה ג' ל"ש לומר י"ב שהרי אחר שעשה בכלי מה שרצה מחזיר אותו לשותפות ע"ש הרי הוא להפך מדברי הר"ן דאפי' במקום דאמרינן י"ב כשחלקו לגמרי מ"מ אם נשאר השותפות אין אומרים ברירה על הזמן, ולפענ"ד אין זה היפך כלל דהר"ן לא כתב אלא דאמרינן הוברר הדבר למפרע דבשעה שהוא משתמש הוי כולו שלו קנין הגוף אבל בשעה שאינו משתמש כולם שווים בו וא"כ ביהש"מ שקנו הכלים שביתה ולא שימש שום אחד מהם בהם היה לכולם חלק בהם וקנו הכלים שביתה רק במקום שכולן יכולין לילך ולכן אם עירב אחד מהם מעכבין זה על זה וא"ש:

ושוב הביא מתוס' נדרים מ"ח ד"ה רחבה שהקשו דלכאורה משמע דאתיא כרבנן דאמרי אין ברירה ולא אמרינן האי בדידיה קמהלך וכו' ובביצה ט"ל בעי למימר דמתני' דהכא אית לי' ברירה ולכך מותר בבור של עולי בבל אף דבורא דשותפי' הוא משום דהאי בדידיה קממלא והאי בדידיה קא ממלא וא"כ אמאי אסור בביהכ"נ ובדברים של אותה העיר ותי' דיש לחלק בממלא מים מן הבור בהא סבר תנא דיש ברירה דהא הוא מסלקו מחלק חבירו אבל להשתמש או להכנס בדבר שחבירו שותף בו ודאי ל"ל ברירה והוא ג"כ היפך מסברת הר"ן כנ"ל, ולפענ"ד נראה דסברת תוס' הוא דהנה תוס' יומא נ"ו ע"ב סד"ה מ"ש כתבו והאי דמה היא באותן הימים ס"ל לר' יוחנן דלא דייקינן מינה דיש ברירה משום דלכי מית הוי גיטא דילמא לכי מיית זקוקה ליבם וחולצה ולא מתיבמת וכל זמן שבעלה חי הרי היא כא"א לכל דבריה ע"ש והק' בספר עמק המלך בדיני ברירה העיקר היו"ד דא"כ תקשה אמאי כל זמן שהבעל חי היא כא"א ודאי הא משעת נתינה מיספקא לן דילמא הוא שעה הסמוכה למיתה ואע"ג דחי אח"כ והוברר שלא היה שעה הסמוכה למיתה הא אין ברירה וכתב דיש ליישב, והנ"ל ביישובו דהרי לכמה ראשונים שהביא שם אי אין ברירה אפי' לכי מיית אינו גט כלל דא"א שיחול דבר על הספק ולפ"ז גם לסברת תוס' הנ"ל דחל על הספק שיהיה ספק גט אם מתברר כצד שיהיה גט דהיינו שמת רק דלא הוי ודאי גט משום א"ב אבל אם מתברר כצד שלא יחול הדבר דהיינו שחי אח"כ בזה שפיר אמרינן שאינו חל וודאי דדוקא לחול א"ב והוי ספק אבל שלא לחול יש ברירה וא"ש:

ולפ"ז תקשי לרבנן אמאי בשותפין שנדרו הנאה זה מזה אסורים לכנס לחצר נהי דלית להו ברירה דנימא הוברר הדבר שבשעה פלונית קנוי לו לגמרי קנין הגוף מ"מ נימא הוברר הדבר שבשעה פלונית אינה קנויה לחבירו דזהו שלא יחול קנין חבירו בשעה זו ולענין זה שפיר אמרינן ברירה לע"ע כנ"ל וא"כ לאו מדידיה קא מיתהני ומותר, אך זה שיבוש כיון שהחצר הוא שלהם בשותפות וע"ז חל הקנין מתחילה כמ"ש הר"ן ואין לאחרים עמהם א"כ כל זמן שאין לשותף הנכנס קנין הגוף בכולו עכ"ח יש גם לחבירו קנין הגוף, בו ואסור לכנס וע"כ א"א לומר שאין לו בו קנין הגוף רק אם תאמר שהוברר שבשעה זו יש קנין הגוף בכולו להנכנס ומשתמש ובזה ס"ל דאין ברירה:

ומעתה התינח בחצר השותפין דלא פקע קנינו אבל בממלא מים שבכלים והולכים כמ"ש תוסיו"ט שפיר אמרינן ברירה שהוברר הדבר שלא חלה קנין חבירו על אותן המים וממילא מדידיה קא מתהני וזה סברת תוס' דבממלא מזה הבור הוא מסלקו מחלק חבירו והוברר הדבר שלא חל ע"ז קנין חבירו ומותר בו אבל להשתמש בדבר שחבירו שותף דלא פקע קנינו ודאי לית לי' ברירה לומר שחל קנין המשתמש לקנות בשעה זו קנין הגוף בכולו וא"ש, והא דפריך התם בביצה מאחין שחלקו היינו משום דמשם מוכח דאפי' בכה"ג לא אמרינן ברירה דאל"כ נימא הוברר הדבר שלא ירש את זה חלק האחר וממילא יורשו האחר בירושה הבא מאיליה ואין יורש אחר ופריך שפיר:

ועוד נ"ל דעיין קצו"ח סי' רמ"א ס"ו אות ד' הביא ראיה מדברי ר"ן אלו דיש קנין הגוף לשעה והביא הרבה ראשונים דל"ש קנין הגוף לשעה ע"ש ועיין בספרו אבני מילואים סכ"ח אות נ"ג מה שהביא בשם הרא"ה דא"א שיקנה אחד קנין הגוף ואח"כ יחזור לבעלים ראשונים בלי שום קנין דכיון דפסקה פסקה כדאמרינן בגיטין פ"ג ומה שכתב שם ע"ז ולפ"ז שפיר י"ל דאין כאן סברות הפוכות וגם רבנן דראב"י ס"ל כסברת הר"ן דיותר י"ל ברירה על הזמן משנאמר ברירה דזה חלקו המגיע לו משעה ראשונה ואפ"ה כתבו תוס' שפיר דס"ל בממלא מן הבור שהוא מסלקו מחלק חבירו אמרינן ברירה אבל להשתמש או להכנס בדבר שחבירו שותף ודאי ל"ל ברירה ולא מטעם דהאי ברירה גריע דודאי עדיף משאר ברירה אלא דס"ל דא"א קנין הגוף לשעה וא"ש:

ומאי דק"ל טובא לתוס' הנ"ל יהי' הפירוש איך שיהיה הא דאמרינן בב"ק נ"א ע"ב גבי המדלה מים מן הבור וכו' לענין חיוב בנזקי הבור דראב"י סבירא לי' יש ברירה האי מדידיה קא ממלא וכו' ואזדו לטעמיהו דתנן השותפין שנדרו וכו' ולתוס' מאי לטעמיהו איכא הא אפי' אי בממלא אמרינן ברירה מ"מ אפשר דבשותפין שנדרו אין ברירה ואפילו אי בשותפין שנדרו יש ברירה כמ"ש הר"ן מ"מ אפשר דבממלא אין ברירה וצ"ע:

ושוב הק' החת"ס על הר"ן מהא דאמרינן בביצה ט"ל לרחוץ ה"נ דאסור הא לרחוץ הו"ל כאין בו דין חלוקה ואפי' אי א"ב מ"מ בזה יש ברירה לר"ן כ"ש התם דאמרינן אפי' בממלא יש ברירה, ולק"מ דהא כתב הר"ן ר"פ השותפין דהא דס"ל לראב"י דמותר לכנס ולא אמרינן קונמות מפקיע מידי שיעבוד לפי שיש לו קנין הגוף בחלק חבירו לפ' שא"א לומר שיהא קנין שיעבוד שאין נקרא קנין שיעבוד מה שהוא עומד כן לעולם בעכ"ח של כל אחד מהם ע"ש ולפ"ז במי הבור שאינו עומד כן לעולם בעכ"ח של כ"א מהם דהרי כל אחד יש לו זכות לשאוב ממימיו א"כ אין לו על חלקו של חבירו רק קנין שיעבוד וא"כ קונמות מפקיע מידי שיעבוד ואסור לרחוץ וא"ש:

ותו נתקשה שם במ"ש הר"ן אין אנו מסופקים שלא יזכה כל אחד מהם בכל גוף חצר זה וכו' הא אפשר שימכור או יתן ויוריש חלקו לאחד רק דז"א דמה לי הוא או באי כחו אבל בביהכ"נ קשי' לי' הא אם יסע מן העיר יפסיד חלקו וכן אם ימות אין ליורשיו תוספות ע"י חלקו וא"כ כיון שאפשר שעה שלא יהי' לו חלק כלל לא הוברר מתחילה שיהיה לו חלק בשעה זו ע"ש שהאריך, ולפי מה שביארנו לעיל כונת הר"ן אין כאן קושי' כלל כיון דמכח הקנין שנעשה בתחילה אין ספק שלא יזכה בו א"כ הקנין חל על הודאי ושפיר חל ואין אנו צריכין לברירה אח"כ רק על הזמן ומה בכך שאפשר שיבוטל ויופסק קנינו אחר כך ע"י דבר שנתחדש בה מ"מ מעיקרא חל על הודאי:

הנה העמדנו דברי הר"ן על מכונו וא"כ לדעת ראשונים אלו דמותרים בדבר של אותו עיר ממילא גם אחר שאינו מאותו העיר רק שבני העיר צריכין לו או הוא צריך לבני העיר מותר בהם והוא משנה מפורשת היה אחד מן השוק מודר באחד מהם הנאה וכו' ראב"י אומר יכול לומר לתוך של חבירך אני נכנס וכו' ופסקוהו כל הראשונים ופוסקים אלא דלדעת קצת ראשונים אפי' שלא לצורך השותף מותר וכן נראה דעת הרמב"ם פ"ז מנדרים ה"ו מדלא חילק בזה וכן הטור יו"ד סי' רכ"ו לא חילק בזה וב"י נסתפק בכונתו ע"ש ולטו"ז שם פשיטא לי' דלדעת הטור אין חילוק אבל דעת הרבה ראשונים דוקא בהוא צריך לשותף או שותף צריך לו מותר ולא לצורך עצמו וכן פסק בשו"ע סי' רכ"ו וכן הסכים הש"ך סק"ה אבל עכ"פ בנידון דידן שהרוב קבלו את הרב והם צריכין לו והוא צריך להם ודאי מותר בכל דבר של בני אותו העיר:

אבל הרמב"ם פ"ז מנדרים כתב בה"א שנים שנאסרה הנאת כל אחד מהן על חבירו וכו' ובה"ב ומותרים בדברים שהן בשותפות כל ישראל וכו' ואסורים בדברים שהם בשותפות כל אנשי העיר כגון הרחבה שבעיר והמרחץ ובהכ"נ והתיבה והספרים וכבר תפסו עליו הראשונים דהוא מזכה שטרא לבי תרי כיון דפסק בה"ד בחצר שאין בו דין חלוקה כראב"י דמותר א"כ הה"נ בדבר של אנשי אותו העיר דמותר ומתני' דאסרה כרבנן אתיא ועיין בלח"מ שם, אכן גם הטור יו"ד סי' רכ"ד פסק כן דאסורים בדבר שהוא בשותפות לבני אותו העיר וגם עליו תיסוב קושי' זו עיין ב"י שם ורי"ו בספר אדם נתיב י"ד ח"ה הביא שני הדיעות וכן המחבר סי' רכ"ד הביא דעת הרמב"ם בסתם ודעת ראשונים הנ"ל בשם ויש אומרים:

והב"ח בסי' רכ"ד תירץ כיון דאפסיקא הלכתא כראב"י וקי"ל נמי הלכה כסתם משנה ותנן הכא בפירוש דאסורים בביהכ"נ אלמא דצריך לחלק ולומר דראב"י מודה בביהכנ"ס דכיון שאפשר לתקן ע"י שיקנו חלקם לאחר אסורים עד שיתקנו וכי היכי דאמרי' בחצר שיש בו דין חלוקה דאע"ג דקי"ל יש ברירה אפ"ה אסור כיון דאפשר לתקן בחלוקה ה"נ דכוותיה בביהכ"נ והא דקפריך ר"י והרי ביהכ"נ וכו' לא הוי ס"ל חילוק זה וכו' דאי הוי סבירא לי' חילוק זה לא הוי פריך מידי מכל מקום אנן סבירא לן למסקנא לחלק בכך כי היכי דלא תקשי הלכתא אהלכתא ובזה מיושב קושי' הר"ן מאי קמ"ל מתני' הא תנן לה תרי זימני נותן לאחר משום מתנה והלה מותר בה די"ל דקמ"ל דא דאע"ג דמדינא לא הי' צריך תיקון בביהכ"נ דלא חל הנדר כיון דאין בו דין חלוקה וכראב"י אפ"ה כיון דיש לו תיקון צריך לתקן ומשו"ה האריך הרמב"ם וכו' וכיון דהמרחץ או ביהכ"נ הוא לכל אנשי העיר לא מחזי הערמה מה אע"ג דמשתמש בתוכו לאחר שכתב חלקו כיון שרבים נכנסים בתוכו אף למי שאין לו חלק בתוכו משא"כ בחצר של שני שותפין שאם יקנה חלקו לאחר ואח"כ חוזר ומשתמש בתוכו מיחזי כהערמה ע"ש וכזה כתב תוסיו"ט פ"ה דנדרים מ"ה ד"ה וביהכ"נ:

ואני תמה בשלמא בחצר שיש בו דין חלוקה שפיר כתב הרא"ש דאע"ג דס"ל לראב"י יש ברירה מ"מ אסורים לכנס משום דאפשר לתקן בחלוקה שהרי שותף אחד יכול לכוף את חבירו לחלוק כמבואר בחו"מ סי' קע"א וכיון שבידו לכנס בהיתר לא סמכינן אברירה אבל כאן כיון דמדינא מותר לכנס נהי דיש תקנה לכתוב חלקו לנשיא אבל ז"א ביד הנאסר לכוף חבירו שיכתוב חלקו לנשיא ואמאי אסור ועיין טו"ז סי' רכ"ו דאם אחד מן השוק מודר הנאה מאחד מהם מותר לכנס אפילו בחצר שיש בו דין חלוקה למאן דאית ליה ברירה מה"ט דאין בידו לכוף אותם לחלוק ע"ש:

ולכן נראה לדעתם דבאמת בדבר של בני אותו העיר כופין אותם לכתוב חלקם לנשיא או לאחר כדי שלא נצרך לסמוך על ברירה והא דגבי חצר שאין בו דין חלוקה אין כופין אותם לזה כבר כתב תוי"ט במשנה הנ"ל ד"ה והכותב דשאני התם שהוא מיוחד להם ממש אין תקנה לתת אותה לנשיא ולהפסיד את שלהם אבל הכא אין כל הדברים הללו מיוחדים להם לא יפסידו אם יכתבו חלקם לנשיא שגם אח"כ יכולין לילך וליהנות שהנשיא לא יקפיד עליהם כיון שגם לו אינה מיוחדת שהרי הוא לכל בני העיר ע"ש ומשו"ה שפיר י"ל דכופין אותם, והא דלא תני במתני' וכופין אותן לכתוב חלקם לנשיא כמו דתני בר"פ וכופין את הנודר למכור את חלקו היינו משום דבעי למתני לנשיא כדי לאשמועינן פלוגתא אי בנשיא צריך לזכות ובזה ודאי אין כופין ליכתוב לנשיא דוקא דיכול לכתוב גם לאחר, ואפשר עוד כיון דקתני דמהני כותב חלקו לנשיא ממילא פשיטא דכופין אותן כיון דזה נהנה שיוכל לכנס ולהשתמש וזה לא חסר כמ"ש תויו"ט הנ"ל הרי כופין על מדת סדום כדאמרינן ב"ב י"ב ע"ב ובחו"מ סימן קע"ד:

ועוד י"ל לפמ"ש תויו"ט ד"ה שהכותב עמ"ש הרא"ש והרע"ב שם דגבי נשיא תקנו שא"צ לזכות ומסקינן ביבמות צ' דלמיגדר מילתא מצי עקרי מידי דאורייתא אפי' בקו"ע הלכך ה"נ בדבר של אותה העיר שא"א לו שלא יהנה מהם אלא צריך לעקור דירתו משם וזה ג"כ קשה על האדם מאוד לגור בארץ אחרת וא"כ ישאר בעיר וא"א שיהא נזהר בנדרו אין לך מיגדר מילתא גדול מזה ע"ש וא"כ אפשר דזה גופא הוא כפייתם ששניהם אסורים בדבר של אותה העיר עד שיכתבו שניהם חלקם לנשיא ואפי' כתב האחד חלקו לנשיא אסור לשני ליכנס עד שגם הוא יעשה כן כדי שיוכל חבירו לכנס וכיון שא"א ליזהר היינו כפייתו וכעין שכתב הר"ן אהא דבעי בר"פ אי פליגי בהדירו וק"ל תפשוט ממתני' דף מ"ז דבהדירו נמי פליגי ותי' בשם ר"י דהתם ה"ט דאע"ג דמודר אנוס כיון דנודר לא אניס ואסור שניהם אסורים דאי שרית מודר לא ציית נודר ע"ש ואסרינן להמותר משום האסור וה"נ אסור המותר משום האסור דכייפינן ליה בזה כנ"ל:

וגם מדברי תוסיו"ט אלו יש ללמוד דכופין אותם כיון שהוא למיגדר מילתא דאפי' מידי דאורייתא עוקרין בשבילו אפילו בקו"ע, וכן נראה מדברי תוס' יו"ט שם ד"ה שכבר שכתב מדורות הראשונים עמדו ראשי בית אבות שלהם והכריחום שיכתבו חלקיהם לנשיא ולשון והכריחום משמע שכפו אותם בעכ"ח:

ומעתה בנידון דידן כיון דמדינא גם לרמב"ם וסייעתו מותר ליהנות בדבר של בני העיר רק כיון דאפשר בכותב חלקו לאחר לא סמכינן ע"ז פשיטא דכופין אותם לכתוב חלקם לשאר בני העיר ואם א"א לכופם בדבר אחר יש לכופם שגם הם אסורים בכל דבר של בני העיר עד שיכתבו חלקם לאחרים ואם א"א לכופם גם בזה קרוב הדבר לומר דאפ"ה מותר לכנס ולהשתמש כיון דמדינא שרי רק כיון דאפשר בכותב חלקו לאחר לא סמכינן ע"ז אבל אם אי אפשר שרי ואין דנין שאי אפשר מאפשר ועיין בלשון הב"ח בפירוש דברי הרמב"ם שכתב כדי לבאר שבקל נוכל לתקן:

ובזה מתוקן לשון המשנה והכותב חלקו לנשיא ולא קתני מה תקנתא יכתוב חלקו לנשיא אלא דה"פ ואסורים בדבר של אותה העיר ואיזהו וכו' כגון הרחבה וכו' והכותב חלקו לנשיא היינו אם אפשר לעשות כן אסורים אבל אם אי אפשר לעשות כן מותר בלא"ה, ופשוט דאין חילוק בזה בין אחד מבני העיר ובין אחד מן השוק שבני העיר צריכין לו והוא להם כמש"ל וגם פשוט דאין חילוק בזה בין ביהכנ"ס ובין שאר דברים של בני אותו העיר וכמ"ש ב"י ביו"ד סי' רכ"ד בשם רי"ו ועיין תוסיו"ט ד"ה וביהכ"נ:

אלא שהטו"ז סי' רכ"ד תמה על הב"ח דאטו בכל מידי שאין בו דין חלוקה ל"ש לומר שאחד מהם יקנה חלקו דודאי גם בחצר של שותפין לא מיחזי כהערמה דמ"ש מסי' רכ"א ס"ט דאמרינן נותן מתנה לאחר וכו' ולא חיישינן דמיחזי כהערמה וגם הוא עצמו מותר ליהנות אח"כ ממנו כיון שיצאה מרשותו וכו' והנה לפמש"ל בשם תוסיו"ט לק"מ דשאני חצר שאין בו כדי חלוקה שהוא מיוחד להם ממש אין להפסיד אותו לתת חלקו לאחר אלא דקושיתו על הב"ח דכתב דשם מחזי כהערמה, אבל לפענ"ד שניהם לדבר אחד נתכונו דשאני חצר שאין בו כדי חלוקה שאם יכתוב חלקו לאחר ולא ישתמש בו האחר כלל רק הכותב לבד כדמעיקרא מיחזי כהערמה כמ"ש הב"ח ואם ישתמש בו גם האחר הרי אתה מפסידו את שלו המיוחד לו כמ"ש תוסיו"ט אבל בדבר של בני אותה העיר גם אם משתמש בו לאחר שכתב חלקו לנשיא כמקדם לא מיחזי כהערמה כיון שרבים משתמשין בו אף שאין להם ולא היה להם שום חלק בו מעולם כמוהו, ולפ"ז לק"מ מסי' רכ"א דהתם אם גם הוא עצמו נהנה ממנו לא מיחזי כהערמה דאינו משתמש בו כקודם נתונה דאטו אינו רשאי לאכול ממאי שהוא של המקבל מתנה ועוד דממה שהמודר נהנה אין הוא נהנה ולא מיחזי מה שהמודר נהנה ממנו כהערמה רק מתנה גמורה ובמה שהוא נהנה ממנה לא אכפת לן כלל אבל בחצר שאין בו דין חלוקה אם רק הוא לבדו ישתמש בו כמקדם שפיר מיחזי כהערמה וא"ש:

ושוב הק' מאי מסקנא איכא הרי אין לפנינו רק סתם מתני' דאוסרת בביהכ"נ ומי נתן לנו כח לחלוק על ר"י והלא ר"י ראה המשנה כמות שהוא והיה לו לתרץ דשאני מתני' דיש תקנה לכתוב חלקו לאחר, ועוד דאם יש לנו תי' על קושי' דר"י א"כ נשאר מימרא דרבה דביש בה דין חלוקה מחלוקת והלכה כראב"י ואמאי פסקינן בסי' רכ"ו דביש בה דין חלוקה אסורים ע"ש ולפענ"ד לק"מ דהם ס"ל הפירוש בגמרא כך דרבה קאמר מחלוקת ביש בה כדי חלוקה דרבנן ס"ל אין ברירה וראב"י ס"ל יש ברירה אבל אין בה דין חלוקה ד"ה מותר דבכה"ג לכ"ע יש ברירה וכמ"ש הר"ן וכיון דאפי' ביש בה כדי חלוקה ס"ל לראב"י דסמכינן אברירה אף דיש תקנה בחלוקה ובהא לא פליגי רבנן עליה אלא משום דס"ל אין ברירה ומשו"ה פריך ר"י שפיר הרי ביה"כ דכמי שאין בו דין חלוקה דמי וכו' וא"כ גם רבנן מודו דאמרינן ברירה ואי משום דיש תקנה שיכתוב חלקו לנשיא הרי לראב"י ב"י ביש בו דין חלוקה דיש תקנה בחלוקה ומ"מ סמכינן א אברירה ומדראב"י נשמע לרבנן באין בו דין חלוקה דמודו דיש ברירה דסמכינן אברירה אע"ג דיש תקנה ולהכי אמר ר"י דמחלוקת באין בה דין חלוקה דאפי' בכה"ג ס"ל לרבנן דאין ברירה אבל יש בה כדי חלוקה ד"ה אסור אע"ג דיש ברירה כיון דאיכא תקנה בחלוקה וכמ"ש הרא"ש וא"כ למסקנא זו ביהכ"נ אע"ג דאין בה דין חלוקה מ"מ כיון דיש תקנה לכתוב חלקו לנשיא אפי' ראב"י מודה דלא סמכינן אברירה ושפיר יש מסקנא ונשארה מסקנא זו ופסקינן שפיר בסי' רכ"ו דביש כדי חלוקה אסורים אע"ג דפסקינן כראב"י וא"ש:

ובהכי ניחא דקדוק טו"ז אמאי קאמר והרי ביהכ"נ דכמי שאין בה כדי חלוקה דמי ולא קאמר שאין בו כדי חלוקה ולפמ"ש נכון דאינו כמו חצר שאין בו כדי חלוקה דשם אין תקנה ובביהכ"נ יש תקנה רק לענין זה הוי כאין בו כדי חלוקה דאפי' רבנן מודה דיש ברירה:

וטו"ז שם תי' דביהכ"נ אינו דומה לגמרי לאין בו דין חלוקה דהיינו חצר שאין בו ד' אמות דאפשר קצת בחלוקה שזה יסתלק מחלק זה וזה יסתלק מחלק זה ויוכל להתפלל בחלקו ואינו דומה ליש בו דין חלוקה שאין דרך לחלקו כיון שרבים נכנסים לשם ולהכי קאמר לשון כמי שאין בו דין חלוקה וא"כ א"ש דמעיקרא כי אמר דפליגי דוקא ביש בו כדי חלוקה וא"כ ביהכ"נ דלא דמי ליש בה כדי חלוקה מודו רבנן דשרי א"כ מתני' דקתני שניהם אסורים כמאן תרמיהו אבל כי מסיק ר"י דפליגי באין בה כדי חלוקה אם כן ביהכ"נ דאינו דומה לאין בה כדי חלוקה גם לראב"י אסור ושפיר פסקו כמתני' אבל אינני מבין כונתו במ"ש שזה יסתלק מחלק זה וכו' מה טיבו של סילוק זה הרי בעינן דוקא שקנו מידו שנתנו לשותף כמבואר בחו"מ סי' ל"ז וא"כ היינו כותב חלקו לנשיא דקתני במתני':

ואם כונתו שמחלקין הביהכ"נ לשני חלקים וזה מסתלק ומקנה לקהל חלקו בחצי זה של ביהכ"נ והשני מסתלק מחצי השני ומקנה לקהל חלקו וממילא יוכל כל אחד להתפלל בחלקו של חצי ביהכ"נ שנסתלק ממנה חבירו גם זה תמוה הרי אין לשום אחד מהם רק חלק אחד בביהכ"נ ומי נתן להם כח לחלקה לשנים וליטול פי שנים חלק אחד בחצי זו שמקנה לקהל ועוד חלק בחצי השני שמתפלל בה בחלקו ואין לזה ביה כלל, ועוד דהא כל הטעם דביש בה דין חלוקה אין ברירה היינו, כמ"ש הר"ן לפי שא"א לומר שמתחילה קנאוה כולה כל אחד לתשמישו דשמא האחד יכוף את חבירו לחלוק ולפ"ז בביהכ"נ דאין אחד יכול לכוף את חבירו להסתלק מחלק זה שפיר י"ל שמתחילה קנאוה כולה כל אחד לתשמישו ואטו חצר שאין בה דין חלוקה אינם יכולין לחלוק ברצונם אלא שאין אחד יכול לכוף לחבירו לחלוק ועיין בחו"מ סימן קע"א וקע"ג ומשו"ה אמרינן יש ברירה א"כ ה"נ דכוותיה, ועוד דאפי' היה יכול לכופו שיסתלק מ"מ כיון שאין הדרך לחלקו כמ"ש טו"ז הוי ג"כ כאין בו דין חלוקה דמתחילה ע"מ כן קנאוה שתהא גופה קנויה לגמרי לכל אחד לתשמישו בשעת תשמישו ואמרינן ברירה אלא ודאי גם כונת טו"ז הוא דודאי מדינא שייך ביה ברירה ודומה לחצר שאין בו דין חלוקה דיש ברירה כמ"ש הר"ן אלא כיון דיש תקנה להסתלק כמ"ש טו"ז בזה דומה ליש בה דין חלוקה דלא סמכינן אברירה וע"ד שכתב הב"ח אלא שמישב הקושי' מר"י באופן אחר משום קושיות הנ"ל וא"כ בנ"ד הדרן לקמייתא כמ"ש לדעת הב"ח כיון דמדינא מותר רק דאסורים בשביל שיש תקנה כופין אותו לעשות תקנה זו הכל כמש"ל לדעת הב"ח ולא אכפיל הדברים

ועוד נ"ל לפמ"ש מהרי"ט ח"א סי' ה' דהא דאמרינן קונמות מפקיעין מידי שיעבוד היינו דוקא באוסר נכסיו על בעל חוב אי לאו דאלמוה רבנן לשיעבודא משום שיש לנדר מקום לחול אי מסלק ליה בזוזי או בהאי דקונם שאני עושה לפיך בנדרים פ"ו שאם יש לה מעות מעק"א ע"מ שאין לבעלה רשות בהם יכולה ליתן לו דמי משקל ה' סלעים וכו' אבל אם אמר קונם הנאתי על בע"ח אין הנדר חל כלל דהא ודאי משועבד לו ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו והביא ראיות לדבר ע"ש וכבר הקשיתי עליו מהא דהקשו תוס' ורא"ש בכתובות נ"ט אהא דפריך בר"פ המדיר וכיון דמשועבד לה היכי מצי מדיר לה וכו' נימא דקונמות מפקיע מידי שיעבוד ותי' דאלמוה רבנן לשיעבודא דאשה ג"כ ע"ש ומאי קושי' הא התם הדירה מליהנות לו ואסר הנאתו עליה וא"כ אין מקום לנדר לחול כלל ובכה"ג אין קונמות מפקיע מידי שיעבוד כלל לדעת מהרי"ט הנ"ל, והיה ניחא לי דהרי משני התם דנעשה כאומר לה צאי מע"י במזונותיך ולמסקנא באומר לה צאי וכו' ושפיר הקשה ל"ל כולי האי הא כיון דיכול לומר לה צאי וכו' א"כ מצא הנדר מקום לחול ושוב אפילו לא אמר נימא דקונמות מפקיע מידי שיעבוד ולכן הוצרכו לתירוצם:

אבל הא קשיא לי בשותפין שנדרו הנאה זה מזה דאסורים לכנס לחצר בחצר שאין בו דין חלוקה כתב הר"ן דה"ט לפי שיש לו קנין הגוף בחלקו וקנין ש שיעבוד בחלק חבירו וקנין שיעבוד זה קונמות מפקיע אותו ע"ש והרי כאן אינו יכול לסלק שיעבודו בשום דבר ואין מקום לנדר לחול וא"כ לא אמרינן דקונמות מפקיע מידי שיעבוד. אלא דגם הא לא תברא דהרי קי"ל בחו"מ סי' קע"א דבאין בו כדי חלוקה יכול לומר גוד או אגוד וא"כ יש מקום לסלק שיעבודו ומצא הנדר מקום לחול ושוב אמרינן קונמות מפקיע מידי שיעבוד, אבל הא קשי' אמאי אסורים בדבר של אותה העיר הרי בזה ל"ש דינא דגוד או אגוד וא"כ א"י לסלק שיעבודו בשום דבר ואין מקום לנדר לחול כלל ולפ"ז אין קונמות מפקיע מידי שיעבוד ואמאי אסורי' אפילו לרבנן דראב"י, ונראה עפמ"ש הר"ן בנדרים מ"ו שהק' מה בעי אי פליגי בהדירו תפשוט ליה ממתני' דף מ"ז הרני עליך חרם ואת עלי וכו' ואסורים בדבר של אותה העיר אלמא אפי' בהדירו פליגי ותי' הרב ר' יונה ז"ל דהתם ה"ט דאע"ג דמודר אניס כיון דנודר לא אניס ואסור שניהם אסורים דאי שרית מודר לא ציית נודר ומשו"ה לא פלוג רבנן ע"ש וה"נ אני אומר כיון דעל עצמו יכול לאסור חלק חבירו וא"כ הנודר אסור לכן גם המודר אסור ומשום דאי שרית מודר לא ציית נודר, ובהכי מיירי רמב"ם פ"ז מנדרים הנ"ל דקאי על ר"פ שנים שנאסרה הנאת כ"א מהם על חבירו וכן הטור והמחבר ורי"ו הנ"ל קאי באומר הרני עליך חרם ואתה עלי כיון דהנודר אסור גם המודר אסור אבל באוסר על חבירו לחוד לית דינא ולית דיינא דאין הנדר חל כלל וכמ"ש:

ועוד נ"ל דהנה הטור באו"ח סי' שצ"ז כתב כלים המיוחדים לאחד מן האחים שבבית הם כרגליו ושאינם מיוחדים הם כרגלי כולם וא"י להוליכם אלא למקום שכולם יכולין לילך ומלשון זה משמע דאם עירב אחד מהם לסוף אלפים לצפון והשאר לא עירבו הוא מעכב עליהם מלהוליכם לדרום אפי' פסיעה אחת מפני חלקו והם מעכבים עליו מלהוליכם לצפון אלא אלפים שהן מותרים בהם וכמו שפירש"י בביצה ל"ז ע"ש והק' תויו"ט פ"ה דביצה מ"ו דדברי הטור סתרי אהדדי שהרי אח"כ כתב שם בסי' זה בור של יחיד כרגלי היחיד ושל אותה העיר כרגלי אותה העיר אלפים לכל רוח ואפי' עירב אחד מהם לרוח אחד א"י להוליכם עמו ומלשון זה משמע דאע"ג שהוא א"י להוליך למקום שעירב מ"מ לא הפסידו האחרים בעירובו של זה ואינו מעכב ע"י וקשה מ"ש מדלעיל ותי' חת"ס בחידושי נדרים ר"פ השותפין דשאני בהאי דלעיל שאפי' הם אלפים השותפין אחד יכול לעכב על חבירו ואין הולכין בהם אחר הרוב לכן שפיר יכול לעכב עליהם בעירובו אבל בשותפות של בני העיר דלעולם כופין את היחודים להיות אחר הרוב וכיון שהרוב אינם רוצין ללכת ולקנות שביתה לאותו הרוח אין היחיד יכול לאסור עליהם ולא שום אחד מהם על חבירו כ"א כרגלי כולם ע"ש ודבר ד' בפיו אמת:

אלא דיש להבין א"כ אמאי בשותפין שהדירו הנאה זה את זה אסורים בדבר של אותה העיר עיין בר"ן נדרים מ"ו ד"ה אא"ב שהבאתי לעיל והא כיון שרוב בני העיר אינם מרוצים הולכין אחר הרוב ואין היחיד יכול לאסור על חבירו, וצריך לומר דבאמת בהדירו אינם אסורים אלא אם רוב בני העיר מרוצים אלא בנדרו אסורים אפילו אין בני העיר מרוצים דאדם יכול לאסור על עצמו גם מה שהוא של חבירו:

ובזה נ"ל לפרש דברי הרמב"ם בפיה"מ נדרים מ"ז שכתב וענין דבר של עולי בבל הדבר שיש בו שותפות לעולי רגלים והוא מה שזכר מהן אע"פ שהוצאה והבנין שלהם ממון כל ישראל ולכל אחד מהן יש להם זכות אין זה כי אם זכות מעט מאוד שאין לאחד מהן שום רשות וכו' ע"ש ומה שכתב אין זה כי אם זכות מעט מאוד וכו' צריך ביאור, ומריש הו' אמינא דכונתו למ"ש רש"י סוכה כ"ז ע"ב ד"ה כל האזרח ח דלא מטי שוה פרוטה לכל חד ע"ש וכבר רצה רשב"ץ שבתשו' מהרי"ט ח"א סי' ה' לומר דחלק הנאסר בטל חד בתרי אלא משום דנדרים הוי דשיל"מ אינו בטל וזה כבר דחה מהרי"ט שם שפיר דהרי המודר אין בידו למתשל עליה ולא הוי דשיל"מ ע"ש ועיין חת"ס יו"ד סי' רכ"ג אך י"ל הטעם משום דממונא לא בטיל כדאמרינן ביצה ל"ח ועיין ש"ש ש"ו פ"ד או בנידון דמהרי"ט שם משום דמטבע חשיבא ולא בטלה כמ"ש תוס' מעילה כ"א ע"ב ובזה נראה דהיינו דוקא בפרוטה או בשוה פרוטה דהוי ממון אבל בפחות משו"פ שאין ב"ד נזקקין לו כמבואר בחו"מ סי' וי"ו ע"ש לא מקרי ממון ואינו חשוב שפיר בטל וזה כונת הרמב"ם, אלא דמהרי"ט שם דחה דל"ש כאן ביטול כלל מטעם שכתב שם ויש לדון הרבה בדבריו:

אבל לפי האמור נכון מאוד שאין זה כי אם זכות מעט מאוד שאין לאחד מהם שום זכות פי' שאין אחד או יחידים יכולין לעכב על הרוב והרוב יכולין לעכב עליהם דאזלינן בתר הרוב ורוב ישראל ודאי אינם מרוצים לאסור על חבירו שהרי לכך עשאוהו שיהיה מים לעולי רגלים ועיין בראשונים נדרים דף מ"ח שאין דרך הנשיא לאסור הנאתו על הבריות וכ"ש רוב ישראל ולהכי מותרים בדבר של עולי בבל ואסורים בדברים של אותה העיר היינו אם רוב בני העיר מרוצים אבל רוב ישראל א"א לעמוד על הדבר אם הם מרוצים ועיין באו"ח סי' קנ"ג ומסתמא אינם מרוצי' ומשו"ה שפיר מותרי':

ולפ"ז בנ"ד שכ' אנשים אסרו חלקם בדברים של בני העיר נגד רצון הרוב וטובי העיר ועיין תשובת פנ"י סי' ד' דאפי' רוב מטובי העיר הוי ככולו ודאי אין יכולין לאסור חלקם אפי' על איש אחד דהולכין בזה אחר הרוב:

ועוד יש כאן כוחא דהתירא לפמ"ש לח"מ פ"ז מנדרים ה"ד ליישב דעת הטור סי' רכ"ו דדוקא בשותפין המדירין זה את זה אמרינן דביש בו דין חלוקה אסורים לכנס לחצר משום דקונמות מפקיע מידי שיעבוד אבל כשמדיר לאחד מן השוק דשיעבוד השותף במקומו עומד אפילו ביש בו דין חלוקה יכול לומר לתוך של חברך אני נכנס ולא לתוך שלך ע"ש וכ"ש בנידון דידן דשיעבוד הקהל במקומו עומד:

וגם משמע לי מדברי רש"י נדרים מ"ח ד"ה והספרים שכתב ס"ת ששניהם נתנו בהם מעות עם אנשי אותה העיר דדוקא אותן שנתנו מעות יש בהם כח לאסור למאן דס"ל דיכולין לאסור אבל מי שלא נתן רק שדר שם זמן שדינו כאנשי העיר לכל מילי אין בו כח כלל לאסור והדבר צריך תלמוד:

ובר מן כל דין כבר הביא ב"י באו"ח סי' קנ"ג וביו"ד סי' רכ"ד בשם או"ח דהורה הראב"ד וכל חכמי דורו שאין אדם יכול לאסור חלקו מביהכ"נ ולא מן הספרים ואם אסר אין איסורו איסור ופסק כן בשו"ע או"ח סט"ו. אלא שמג"א שם סקל"ח כתב היינו מצד התקנה אבל מדינא יכול לאסור כמ"ש ביו"ד סי' רכ"ד והוא דעת המחבר שהוא כדעת הרמב"ם הנ"ל וכבר כתבתי מה שנלענ"ד בזה:

ושוב הביא מג"א שם כתוב בהג"מ בשם ר"ש קהל שהיה חלקו להם תיבה שהיו מונחים בו העישור ואסר אחד מהן חלקו והתיר להם וקשה מ"ש מביהכ"נ [ותימא על תמיהתו אטו גברא אגברא קרמית ואולי הר"ש ס"ל כדעת יש מי שאומר שכתב המחבר בסי' רכ"ד דגם ביהכ"נ מותר מדינא והוא דעת הרבה ראשונים כמש"ל, וגם מ"ש היינו מצד התקנה זה אינו מבואר באו"ח שהביא ב"י ואולי התירו מדינא דס"ל כראשונים הנ"ל רק המג"א פי' כן דברי המחבר דפסק בסי' רכ"ד כרמב"ם דאסור מדינא וכאן פסק דא"י לאסור לכן תי' דכאן מיירי מצד התקנה ופי' דדברי הראב"ד הם רק מצד התקנה] וק"ל למחה"ש דילמא בעישור נמי התיר מצד התקנה ותי' דמבואר בתשו' הרא"ש דבכל תקנה אין להוסיף על לשון התקנה ובתקנה דהכא מבואר רק ביהכ"נ וספרים אבל על מעשר לא מצינו תקנה ונשאר על שורת הדין דיכול לאסור ולפ"ז גם בשאר דברים של בני אותה העיר יכול לאסור חוץ מביהכ"נ וספרים:

אבל האלי' רבה שם אות כ"ט כתב דהא דמתיר הגה"מ בתיבה של מעשר נמי מצד התקנה התיר ע"ש ולפ"ז היתה התקנה בכל דבר של בני אותה העיר דאפי' לשיטת הסוברים דמדינא יכול לאסור מ"מ מצד התקנה א"י לאסור ולפענ"ד הדין עמו דהרי בתשובת הרא"ש כלל נ"ה דשם כתב דיני תקנות לא כתב זה על תקנה זו ולא נזכר שם כלל מתקנה זו רק כתב זה על תקנות אחרות ע"ש סי' א' וי"ו ז' בתשובה שניה וא"כ נ"ל דזה שא"י לאסור ביהכ"נ וספרים אינו תקנה חדשה כלל:

אלא דיש להקשות למאי דאמרינן כתובות נ"ט ע"ב דאלמוה רבנן לשיעבודא דבעל וכתבו תוס' ורא"ש ושאר ראשונים שם דאלמוה רבנן גם לשיעבודא דאשה ובע"ח דאל"כ כל אדם יפקיע ממונו מבע"ח ע"י קונם ועיין בחו"מ סימן קי"ז וא"כ תקשי עמ"ש הר"ן בר"פ השותפין דמשו"ה לת"ק אסורים לכנס משום דאין לכל אחד רק שיעבוד בחלקו של חבירו וקונמות מפקיע מידי שיעבוד ואמאי לא נימא דאלמוה מוה רבנן לשיעבודיה דאל"כ יאסור כל אחד חלקו על חבירו ויפקיע שיעבודו בחצר שאין בו דין חלוקה, אך ז"א דכל אחד יירא לנפשו שאם יאסר הוא על חבירו ויפקיע שיעבודו יאסר גם חבירו עליו ויפקיע שיעבודו וכ"ז בשותפין אבל בדבר של אותו עיר שפיר אמרי' דאלמוה רבנן לשיעבודא דרוב דאל"כ המיעוט יפקיעו כח ושיעבוד הרוב ע"י קונם כמו בנ"ד אם יהני מעשיהם ולכן א"י לאסור ביהכ"נ וספרים וממילא הה"נ כל דבר של בני אותו העיר דא"י לאסור מה"ט גופא ול"ש בזה לומר דאין להוסיף על לשון התקנה שאין כאן תקנה חדשה רק דאלמוה רבנן לשיעבודא דרוב בני העיר שלא יוכל שום אדם לאסור על שום אדם נגד רצון רוב בני העיר וטובי העיר כמו דאלמוה לכל שיעבודי' דבעל ודאשה ודבע"ח מה"ט:

אבל גם לפמ"ש שם מג"א בשם יש"ש לתרץ הקושי' דמה שמניחין בתיבה כבר אקציה מדעתיה ועומד להוציאה כפי רצון טובי הקהל והוי כאינו שלו לאסור עליהם משא"כ בביהכ"נ שעומד לעד וכל אחד מבקש לזכות לעולם בחלקו וכו' וא"כ בדירות הקהל ושו"ב מיד שנותנין המעות לקופת הקהל ועומד להוציאה כפי רצון טובי הקהל הוי כאינו שלהם וא"י לאסור ואפשר דמה"ט לא הזכירו בתקנה רק ביהכ"נ וספרים משום דבשאר דברים מדינא א"י לאסור אלא בביהכ"נ וספרים דיש אוסרים מטעם יש"ש הוצרכו לתקנה וממילא בדברים הדומים לביהכ"נ וספרים א"י לאסור מצד התקנה ובשאר דברים א"י לאסור מדינא וכן למ"ש לח"מ פ"ז מנדרי' ה"ג בדעת הרמב"ם דוקא ביהכ"נ וכדומה שמשתמשין כולם יחד בפעם אחת יכולין לאסור ע"ש וזה ל"ש בדירות הרב ושוחט א"כ בזה גם לרמב"ם א"י לאסור מדינא וביהכ"נ וביהמ"ד וספרים אין יכולין לאסור מצד התקנה:

ובשוחט בלאה"נ הוא חוכא וכי השוחט קנוי להם והרי פועל יכול לחזור בו אפי' בחצי היום ואפי' אם הוא באופן שאינו יכול לחזור כמבואר בסי' של"ג מ"מ אינו משועבד ליחידים רק לז' טובי העיר עם רוב בני העיר אבל לו יהיבנא להו כל זה הרי אינו משועבד להם רק שישחוט להם ואולי יכולין לאסור מה שישחוט להם אבל מאין להם כח לאסור מה שישחוט לאחרים והרי אפי' הבעל א"י לאסור מע"י אשתו מה שהוא יותר על מה שמשועבדת ליה כמבואר כ"ז בכתובות נ"ט ועיין באה"ע סי' פ"א:

סוף דבר הכל נשמע שכל מה שאסרו חלקם בדברים של בני אותו העיר הוא בטל ומבוטל מכל הלין טעמים הנ"ל ואין בהם כח כלל לאסור לא על הרב השני שנבחר עפ"י רוב דיעות דמינכר ולא על שום אחד מבני העיר והגליל:

א) דכבר קבע הש"ך סי' רכ"ד להלכה כהנך פוסקים דלמאי דקי"ל כראב"י א"י לאסור בדבר של בני אותו העיר:

ב) דאפילו לרמב"ם וסיעתו מ"מ לפמש"ל לדעת ב"ח וטו"ז סי' רכ"ד אין איסור מדינא רק לפי שיש תקנה בלא ברירה א"כ כופין אותם לעשות תקנה זו:

ג) על פי דעת מהרי"ט חלק א' הנ"ל דהיכא דא"י לסלק שיעבודו אין הנדר חל כלל אפי' לרמב"ם אם לא באופן שכתבתי לעיל:

ד) עפמש"ל סברת חת"ס בחידושי נדרים בטור או"ח סימן שצ"ז ועשיתי סמוכין מפיה"מ אין יחידים יכולין לאסור נגד רצון רוב טובי העיר ורוב בני העיר מדינא:

ה) דאין יכולין לאסור ולהפקיע שיעבוד רוב בני העיר משום דאלמוה רבנן לשיעבודא:

ו) דביהכ"נ וספרים וכדומה א"י לאסור מצד התקנה ושאר דברים א"י לאסור מדינא שמיד שנותנים המעות לקופת הקהל עומד להוציא עפ"י טובי העיר כמ"ש מג"א בשם יש"ש ועוד יש בדברינו הנ"ל סניפים שא"י לאסור:

ואני אומר קלקלתם שאין באיסורם ממש תקנתם שאלו הי' ממש באיסורם היה מנדין אותם עד שישאלו על נדרם כדין מפקיע שיעבודו של חבירו בקונם כמ"ש סמ"ע סי' קי"ז סקכ"ד בשם ד"מ ועיין בר"ן כתובות נ"ט שכתב כן:

ויש בזה עוד לעורר דהרי לדעת הרמב"ם פ"ז מנדרים ה"ה כופין את הנודר למכור חלקו באוסר על שותפו וכן פסקו הטור והמחבר סי' רכ"ו ביו"ד והם אסרו גם על בני עדתם והגליל וכ"ש שכופין אותם לכתוב חלקם לאחרים כמ"ש הב"ח או להסתלק מחלקו כמ"ש טו"ז ועיין מש"ל בשם תויו"ט וא"כ נראה דגם אם אוסר למי שהשותף צריך לו נמי כופין אותו וכן מבואר בירושלמי נדרים פ"ה ה"ב ואף דבירושלמי מצריך דוקא שיהיה נדרן ורגיל ב' פעמים אפשר דירושלמי מיירי באין השותף צריך לו וגם מתוספתא פ"ב דנדרים דבעי רגיל אין ראיה דשם מיירי בששניהם נדרו הנאה זה מזה או הדירו זה את זה דבזה אין כופין כמ"ש ר"ן נדרים מ"ו אבל אם היה אחד מהם רגיל כופין את הרגיל ועיין בש"ך יו"ד סימן רכ"ו סקי"א:

ואמנם במה שאסרו הנאתם בשלהם לבדם בזה יש לעיין אם שייך בזה נדר שהותר מקצתו בשל בני אותו העיר הותר כולו ואי"ה לעת הפנאי אנופף ידי בזה כאשר יחונני השי"ת שמו אבל אין כ"כ נפ"מ בזה לפי שעה דיכולין לישאל על נדרם דאי משום דנדרו על דעת רבים מלבד שיש כמה עיקולי ופשורי בזה מפי לשונם הרי מבואר בסי' רכ"ח סכ"א דנדר עד"ר יש לו התרה לדבר מצוה ומבואר שם דלעשות שלום בין איש לאשתו או משום צרכי רבים מקרי דבר מצוה וכתב ש"ך שם סקס"א וה"ה לבטל שאר מחלוקת דגדול השלום ושם סקס"ד וכתב ב"י בשם הריב"ש דלהסיר שבועות ונזקין מדרך הרבים אין לך דבר מצוה גדול מזה ואף שכתב רמ"א שם ואם אותן הרבים אומרים שלא להתיר לו אפילו לצורך מצוה אין מתירין לו כבר הביא שם בהגהת מהרב"פ בשם שיורי כנה"ג דאם אין מתירין לא די שאין מצוה אלא עבירה מתירין אפילו הרבים מוחין וה"נ יש עבירה אם אין מתירין להחזיק במחלוקת ועוד שם בשם תשובת ר"ש הלוי אם בהתרתה יש מצוה לכלל אין שומעין למוחין ועוד שם אם קיום השבועה גורם קטטה לחברי החברא מתירין והוא ממש נידון דידן אלא דבנ"ד אין נפ"מ מזה דהן הן הנודרין והן הן הרבים רק אם יש מאותן המיעוט שרוצין לישאל והשאר מוחין שפיר יכולין להתיר להם להנשאלין:

ועוד נ"ל דכתב הרמב"ם פ"ה מסנהדרין ב"ד שנחלקו וכו' הולכין אחר הרוב וזו מ"ע של תורה שנאמר אחרי רבים להטות וכו' וא"כ ה"נ בכל דבר שהדין הוא דהולכין אחר הרוב הוא מ"ע של תורה לילך אחר הרוב וא"כ הוא דבר מצוה להיות המיעוט נשאלים על נדרם כדי לילך אחר הרוב ואי משום שנדרו ע"ד חבירו הרב האחד דלדעת י"א שהביא רמ"א סי' רכ"ח ס"כ דאפי' הודיעו אין מתירין אלא מדעתו ורצונו הלא זה דוקא אם נדר ע"ד בשביל שום טובה שעשה לו בשביל השבועה כמבואר שם ועיין בש"ך שם סק"מ ומ"א ומ"ג מ"ש ע"ד ב"י בשם הריב"ש וסקמ"ד וכאן בנ"ד נדרו מעצמם בלי שום טובה שקבלו בשביל השבועה שפיר מתירין להם וסגי במה שיודיעו לו שהתירו להם משום חשדא ואין להאריך בדברים המבוארים [עיין אריכות לעיל סי' ז']:

ואי משום שתלו בפירוש שלא יהיה לו היתר בלי הסכמת הרב הנבחר מן המיעוט, נ"ל דזה אינו דהנה בתשובת חו"י סוף סט"ו הק' אמאי נדר ע"ד רבים אין לו התרה כיון שמשוי לנדר טעות מעיקרא ממילא אף הדיבור שעד"ר משוי לטעות דהא אפי' פירש שלא יהיה לו התרה נמי מהני התרה ותי' דרבים זכו בכבודם והוא נגד טובתם ע"ש ולפ"ז בנדר מעצמו ע"ד אחד או ע"ד שנים דקי"ל בסי' רכ"ח סכ"ב דיש לו התרה אפי' בלא דעתם ועיין בש"ך שם סקע"א ע"כ דשם ל"ש זכו בכבודם וא"כ שפיר יש לו התרה כקושי' חו"י דהכל נדר טעות ועיין סי' רכ"ט ס"ד דאם נשבע ע"ד אחד ונשבע שלא ישאל על שבועתו נשאל תחילה על האחרונה וכו' ואח"כ ישאל על הראשונה ועיין סי' רכ"ח סכ"ה בהג"ה וה"נ נשאלין תחילה על מה שקבלו שלא יהי' להם היתר בלי הסכמת הרב הנ"ל ואח"כ נשאלין על עיקר נדרם:

ומצאתי עצמי מחויב עוד להודיע אם לחשך אדם לומר דלפי תירוץ שני שבתוס' נדרים ט"ו ד"ה תנן אם תלה נדרו בד"א שיכולה לקיים ל"ש דמשועבד לה שהרי לא תלך לבית אביה ולא תיאסר ע"ש וה"נ תלו נדרם בתנאי לעמוד לד"ת, אבל כבר הביא מחנה אפרים הלכות שבועות סי' י"א דעת נתה"מ דוקא אם אפשר לה לקיים התנאי בשובה ונחת ולא בצער ושתוס' בכתובות ע"א ד"ה שלא לא ס"ל האי סברא אלא שהמ"א דחה לה מהא דנדרים ס"ו ע"ב ויש לפלפל בדבריו, ומשם נדחה, נמי מה שעלה בדעתי לחלק דתוס' לא כתבו לחלק רק אם קיום התנאי תלוי בשב ואל תעשה ולא אם תלוי בקו"ע, אבל נראה ברור דזה דוקא אם תולה בתנאי שבידו לקיימו אבל אין בידו לקיימו דמי יימר דמזדקקי ליה בי תלתא כדאמרינן קידושין ס"ב ומכ"ש דאפשר שלא ימצא בורר אשר לבו סמוך עליו ויהי' ראוי לזה ויזדקק לי':

ועוד דאפי' לענין נדרי עינוי נפש כתב נמ"י פ"ב דנדרים דתלי' אם הוא מתענה אע"ג דאחרים אינם מתענים ע"ש וה"נ בהאי דנדרים ס"פ ר"א אפשר שידע בה שאין לה צער מזה וכמוה כבעלה ויכולה לקיים התנאי ולהכי חל הנדר אבל לעולם היכא שטוען שא"א לקיים התנאי בשובה ונחת אין הנדר חל וכמ"ש נתה"מ אבל א"צ לכל זה בנידון דידן כמ"ש בפתח דברי תשובתי וכ"ש שידוע לכל בר דעת דכאן ודאי עקרו בזה, כי א"א לקיים תנאם בשום אופן כי הרב הנבחר אינו רוצה לעמוד לדין ומעשיו מוכיחים שלא בא לא הוא ולא בוררים שלו לד"ת והרב הנבחר הי' לו שם במקום הידוע ובזמן המוגבל בוררים שלו לכן כל דברי קיימים בעזהי"ת זה הנראה לפענ"ד להלכה ולמעשה ותקותי חזקה כל אשר יראת ד' נוגע בלבו יאזין ויקשיב וישמע ולא יחזיק במחלוקת והעושה שלום במרומיו יטע בלבם אהבת השלום ויטה אליהם כנהר שלום ויתברכו בברכה המשולשת ואין כלי מחזיק ברכה אלא שלום כנפשו ונפש ידידו הנאמן דוש"ת באהבה הפותח וחותם בשלום:

עמרם הק' בלוהם בק"ק הנ"ל:

תוכן העניינים

בית שערים יורה דעה חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה