בית שערים יורה דעה חלק ב· רבי עמרם בלום
תשובה שה
שיל"ת ב' אויפאלו ד' לס' וצויתי את ברכתי תרנ"ב לפ"ק:
בימי העומר, יאמר שומר, אתא בוקר, לכבוד ידידי הרבני היקר מופלג בתורה מעוטר בתפארה בנש"ק מופלא באנשים, מו"ה עוזר קליין נ"י ביישוב נאמעני:
נעימות ימינו הגיעני בזמנו ומחמת ענינים שונים לא יכולתי להראות פנים בהלכה עד היום ונפשו בשאלתו ראובן קיבל עליו בנדר שלא יהי' ערב לשום אדם מחמת כי כמה פעמים נלקה בחסר וגם עתה רוצה בקיום נדרו ואינו חותר למצוא פתח חרטה ועתה בא אצלו שמעון להיות ערב בעדו ושמעון זה יש לו עסק בשותפות עם ראובן ועם לוי היינו שהם ג' שותפין בעסק אחד וביקש שמעון ששני השותפין ראובן ולוי יהי' ערבים בעדו והוא יתן להם כתב מיוחד שאם לא יפרע המעות אשר הם ערבים בעדו יכולין לגבות המעות מחלק שותפות שלו אשר תחת יד לוי וברשותו שהוא המוציא ומביא בעסק השותפות וראובן חושש שאם לא ישלם שמעון אולי אחד מהנושים בו יקחנו מיד השותפין עפ"י דינא דמלכותא ומי יודע מה ילד יום, ומעלתו צידד לאי' וציין ביו"ד סי' רח"י ורמ"א סוס"י רי"ז וש"ך שם והביא דברי תוס' שבועות כ' ד"ה לישנא הוא דאיתקל וכו' ואני אבא אחריו ומלאתי את דבריה:
בתשובת הרשב"א שהביא ב"י סוס"י רי"ז באחד שנשבע שלא יצחק שום שחוק אלא פירות בפירות מהו לצחוק בבצים והשיב פירות שם משותף לכמה ענינים ונדרים ושבועות הולכין אחר דעת הנודר והנשבע כמו ששנינו סתם נדרים להחמיר ופירושן להקל ולפיכך שואלין הנודר במה הי' כונתו וכל שיאמר סומכין על פירושו אבל אם אינו יודע למה נתכון הולכין בנדרו להחמיר שסתמן של בנ"א עכשיו אין קוראין בשר ודגים וביצים פירות וכל כיוצא בזה הולכין אחר לשון בנ"א וכו' ע"ש מבואר שאם הנודר א"י לפרש מה הי' כונתו הולכין להחמיר וא"כ ה"נ כיון שראובן הנודר אינו אומר שלא נתכון בנדרו על כיוצא בזה וא"י למה נתכון הולכין בנדרו להחמיר ואינו רשאי להיות ערב אפי' בכה"ג:
ועוד כיון דראובן עדיין חושש שיוכל לבא לידי הפסד ודאי גם זה הי' בכלל הנדר ודמי להא דמביא ב"י סוס"י רי"ז בשם חזה התנופה דהנשבע שלא ישחוק בשום שחוק השחוק הנקרא בלע"ז אפושטא"ר בכלל ועיקר השבועה הי' כדי להמנע מכל שחוק שמביא לידי הפסד ממון ועיין טו"ז שם סק"ל:
ויותר מזה נראה לפמ"ש הריב"ש ח"ב סי' ט' הובא ביתה יוסף סי' רי"ח על ענין לשון הסכמה אחת ול"ד להאי דתנן טען והזיע וכו' דהתם הלבישה והטעינה הם שני עניני חלוקין וכיון שיש הוכחה גדולה על מי מהם נתכון הולכין אחריו אלא מפני שנדר בצערו ולא נתן אל לבו לדקדק ולפרש ומ"מ בהיה לבוש צמר והצר אסור בכל לבישה לא שנאמר לא יהי' אסור אלא במלבוש צר וכן בהיה טעון פשתן והזיע אסור בכל טעינה לא שנאמר לא יהי' אסור אלא במשא גדול שיזיע מחמת כובדו וכו' ע"ש מתורתו למדנו דבר חדש דאף דאזלינן בתר כונת הנודר מחמת איזה ענין נדר ואמרי' שלא נתכוון רק לענין זה היינו דוקא בשני ענינים כמו טעינה ולבישה אבל באותו ענין שנדר עליו אמרי' שאסר עצמו בכל אף דל"ש בי' ה"ט אשר מחמתו נדר שהרי לא נדר רק מחמת שהיצר לו או הזיע מחמת כובדו ומ"מ אמרי' שנדר בכל לבישה אף שאינו צר כיון שהוא אותו ענין לבישה ובכל טעינה אף שאינה כבדה ואינו מזיע כיון שהוא ענין טעינה, ולא דמי להא דמבי"ט שהביא הש"ך רס"י רי"ח שלא יכנס עוד אשתו בספינה לים דהתם טיול והכרח שני ענינים ולפ"ז ה"נ כיון דכל עריבות הוא ענין אחד אף שנדר מחמת שהי' בא לידי הפסד אסור גם בעריבות שאינו בא לידי הפסד כמו שאסור בלבישה שאינה צר ובטעינה שאינה כבידה ואינו מזיע:
ועוד נ"ל ראי' דהב"י סי' רי"ח הביא בשם רשב"ץ על מי שנשבע שלא יעשה יין למכור לא ליהודי ולא לארמאי מפני שהעלילו עליו שמכר לישמעאלים ויש לו עכשיו קצת יין שהתחיל להקרים ועשאו קודם שנשבע נראה שאסור למכרו אעפ"י שלא נשבע אלא שלא יעשה יין למכור וזה הי' עשוי משום דאזלינן בתר דעת הנודר שנדר מחמת העלילה וכאותו ששנינו קונם צמר וכו' והמחבר בלשונו הטהור השמיט לשון זה לא ליהודי ולא לארמאי רק כתב ומפני כך נשבע שלא יעשה יין למכור והי' לו יין עשוי וכו' וגם שינה הלשון שבב"י הביא מפני שהעלילו עליו שמכר לישמעאלים ולשון זה משמע שבאמת לא מכר אלא שהעלילו עליו שמכר אבל המחבר כתב מי שהעלילו עליו מפני שמכר יין לישמעאלים ולשון זה משמע שמכר באמת יין לישמעאלים ומפני זה העלילו עליו. ונראה שבכונה כתב כן לאשמועינן דין חדש דאעפ"י שלא העלילו אלא מפני שמכר יין לישמעאלים והו"א דכשנשבע סתם שלא יעשה יין למכור ולא הי' לא ליהודי ולא לארמאי ולכך בתר כונת הנודר נלך מענין שמחמתו נדר ונאמר שלא נדר אלא שלא למכור לישמעאלים שעי"ז העלילו עליו או לארמאי אבל ליהודי יהא מותר למכור קמ"ל דאפי' בכה"ג אסור למכור גם לישראל כיון שעליית יין למכור הוא ענין אחד אסור בכל אף דל"ש ה"ט שמחמתו נדר וכדברי ריב"ש הנ"ל:
אלא שיש לדחות קצת דודאי אלו הי' נשבע שלא ימכור היינו אומרים שכונתו הי' רק שלא ימכור לישמעאלים כמו הענין שנדר מחמתו אבל כיון שנשבע שלא יעשה יין למכור והרי בשעת עשוי' אינו ניכר אם עשייתו למכור לישמעאלים או ליהודים ולארמאים לכן אמרי' שכונתו הי' שלא יעשה יין כלל למכור לשום אדם:
ובזה יש ליישב השגת טו"ז סי' רי"ח סק"ג אמאי אסור למכור העשוי כבר הא בעינן פיו ולבו שווין וכאן פיו סותר כונתו ההוא אמר ולא יעשה ע"ש שהאריך ועיין תוס' שבועות כ"ו ע"ב ד"ה גמר ונקוה"כ תי' כיון דאמר שלא יעשה יין למכור א"כ גם בדיבור קפיד אמכירה ויעשה לאו דוקא וזה דוחק גדול כיון דבעינן שפיו לא יסתור כונתו שנאמר אם סותר שהוא לאו דוקא ולפי האמור ניחא דמשו"ה אמר שלא יעשה כדי שיהי' במשמע שלא ימכור לא לישמעאלים ולא ליהודים ולא לארמאים:
אבל לפענ"ד קושית טו"ז לק"מ דמצינו לשון מעשה שאינו על עשיי' בידים אלא לשון אסיפה וקנין כמ"ש רש"י בחומש פ' ויצא בפסוק ומאשר לאבינו עשה את כל הכבוד ופירש"י עשה כנס כמו ויעש חיל וכן שמואל א' קפיטל כ"ה ומעשיהו בכרמל פירש"י מקנהו וקנינו ושפיר שייך לשון שלא יעשה יין למכור אף על מה שהי' לו כבר שלא מסחרו וקנינו ועסקו במכירתו ועיין תשובת חוות יאיר סי' ט"ו דאזלינן בתר כונת הנודר אפי' לפרש הלשון בדרך רחוק וא"כ לא קשה קושי' טו"ז גם מלא תעשה פסל דהתם יל"פ על עשיי' בידים ממש לכן הוי סד"א דוקא עשיי' בידים אסור אבל העשוי' כבר מותר לקיים אבל כאן אם נשבע שלא יעשה יין למכור ודאי לא הי' כונתו על עשיי' בידים דוקא דא"כ יכול לעשות ע"י אחרים או לקנות העשוי ולמכור ובזה הרי לא נתקיימה מחשבתו לצאת מחשש עלילה וע"כ כונתו שלא יכניס ויקנה למכור ושפיר יש לפרש כוונתו שלא ימכור גם מה שיש לו כבר וא"ש:
ויש בזה עוד פנים לאיסור לפמ"ש בתשו' חו"י סי' ט"ו בא' שהלך למרחקים ונתיגע מאוד ונדר שכאשר יבא לביתו יהי' אסור לו לילך עד פרסה והשיב דלא אזלינן בתר כונתו שלא נדר רק מחמת עינוי הדרך וא"כ לא נתכוון רק על הילוך רק שמענה בדרך כחו ולא על הילוך מיעוט שאינו מיגע כמו בהנך דסי' רי"ח דאזלינן בתר כונתו אפילו נגד משמעות לשונו משום דאדרבה חזינן שהפריז על מדתו לאסור אף בפרסה וכו' אף שאינו מיגע מ"מ רצה להציל עצמו אפי' מיגיעה כל דהו כדי שלא יבא לידי יגיעה גדולה ע"ד נזירא סחור סחור וכו' ע"ש וה"נ כאן כיון שהפריז על מדתו לומר לשום אדם חזינן לדעתי' שנדר שלא להיות ערב אפי' לאיש אמיד ובטוח לפי שרוצה להציל עצמו אפי' מהפסד בדרך רחוק וגם שלא יהי' צריך לחלק בין אדם לאדם ולבזותו לומר לזה אני ערב ולדידך איני ערב לכן אדרבה אמרינן דכונתו הי' כלשונו ולבו כפיו שווין שלא יהיה ערב לשום אדם ולכן אסור להיות ערב גם לשותף הזה וכ"ש למ"ש שגם בזה אפשר לבא לידי הפסד:
וראיתי דבר מתמיה שם בחו"י שהק' אי אזלינן בתר המובן לפי המעשה אף שאינו מבורר כונתו בדבריו א"כ מה בעי ר"פ בנדרים וי"ו ע"ב יש יד לקידושין וכו' וכי יש בירור כונה גדולה מזו ומה איבעי לי' וכן קשי' שם גבי פאה צדקה וביה"כ ע"ש ולפענ"ד לק"מ לפמ"ש הר"ן שם דף וי"ו ע"א ליישב הלשון ע"כ לא קאמרי רבנן לא בעי' ידים מוכיחות אלא גבי גט דאין אדם מגרש אשת חבירו וכתב דודאי הידים בעצמן אינן מוכיחות לפי שהלשון אינה מוכיח שיהא הוא מגרשה אלא שהענין מוכיח מצד עצמו שהוא מגרשה משום דאין אדם מגרש אשת חבירו ולפיכך אף שהלשון אינו מוכיח מהני ע"ש מבואר דהיכא שהענין מוכיח אעפ"י שהלשון אינו מוכיח מהני מטעם יד ולהכי בכל הני דסי' רי"ח דאזלי' בתר כוונתו והענין שבעבורו נדר היינו משום דאיתרבו ידות נדרים מהני מטעם יד כיון שהענין מוכיח הוי ידים מוכיחות והיכא שהענין מוכיח שאינו רוצה לאסור עצמו בדבר ודאי מהני שלא יהי' נדר שהרי בעי' פיו ולבו שווין ועיין בר"ן נדרים וי"ו ע"ב אהא דבעי אי יש יד לקידושין שכתב דנדרים שאני דחמירי דאפי' בדיבורי בעלמא חיילי משא"כ בקידושין שהן צריכין איזה מעשה וכו' וא"כ כ"ש שלא יהי' נדר שגם בשתיקה אינו נדר דאזלי' בתר כוונתו והענין שבעבורו נדר אבל האיבעי הי' אי יש יד לקידושין ופאה וצדקה ואי אמרי' דאין יד שפיר אינו חל אף דהענין מוכיח על כונתו לא אזלי' בתר כונתו שיחולו הקידושין ופאה וצדקה כיון דהוא רק מטעם יד והרי לא אזלי' אי לא איתרבו ידות בפי' וא"ש:
ודברי לקוטי מהרי"ל שהביא רמ"א סוס"י רי"ז דמי שנדר שלא לקבל פקדון אסור להלוות על המשכון לישראל תמוהים בעיני מאד למ"ש הר"ן בנדרים ח' ד"ה והלא דנדר כיון שהוא איסור חפצא ליתא לעולם באעשה וכן כ' ריטב"א בפ"ב דנדרים ד"ה גרסי' וכן רמב"ן בחומש פ' מטות ועיין טור יו"ד סי' רט"ו בשם רמב"ן ע"ש מבואר דנדרים כיון שהוא איסור חפצא צריך להתפיס האיסור על החפץ ולא על הגברא וא"כ ה"ה נמי בלא אעשה אפי' בשלא אכל אין הנדר חל אא"כ האיסור נתפס על החפץ ובשלא אוכל חל מטעם יד כמ"ש הר"ן בשם הר הרמב"ן רפ"ק דנדרים דנדר שהוציא בלשון שבועה חל מטעם נדר וא"כ בנדר שלא יקבל פקדון מה איסור שייך שיחול על החפץ רק על הגברא וא"כ אין כאן נדר ועכצ"ל דנדר לאו דוקא אלא נשבע או שהוא שבועה שהוציא בלשון נדר וחל מטעם יד כרמב"ן הנ"ל וא"כ איך אפשר לומר שחל נמי לענין שלא ילוה לישראל על המשכון הא לענין שלא ילוה אינו חל דהא הוי מ"ע כמ"ש הרמב"ם רפ"א ממלוה ואין שבועה חל לבטל את המצוה כמבואר ביו"ד סי' רל"ט ס"ד ואי דחל בכולל מיגו דחל על שאר פקדונות ז"א דהא קבלת פקדונות והלואה אינו שם אחד ולא אמרי' כולל בכה"ג ג כמ"ש תוס' יבמות ל"ב ע"ב ד"ה איסור וע"כ לומר דחל שלא יקבל משכון רק שילוה בלא משכון וזה ודאי תימא האיך יהי' זה בכלל שלא יקבל פקדונות שכונתו היה שאינו רוצה לקבל אחריות שמירה לאחריני אבל בקבלת משכון הרי לטובת עצמו הוא מקבל משכון כדי שיהי' בטוח על חובו ועיין תוס' שבועות מ"ד ע"ב ד"ה במלוה:
סוף דבר הכל נשמע דלפענ"ד אסור לו להיות ערב בשביל שותפו ואולי כיון שאחכז"ל לעולם ירחיק אדם עצמו מן הערבות הוי כמו נדר של שחוק בסימן רכ"ח סט"ו דאין מתירין אותו כלל אבל עכ"פ כיון שאינו מתחרט על נדרו ואינו נשאל עליו ודאי אסור להיות ערב, ובזה אומר שלום וברכה כנפשו ונפש ידידו דו"ש:
עמרם הק' בלוהם בק"ק הנ"ל: