בית שערים יורה דעה חלק ב· רבי עמרם בלום
תשובה שד
עוד להרב הנ"ל נר"ו
מ"ש ליישב קושיתי אמאי לא גזרינן בנטע אגוז של ערלה דילמא משהי ואתי לידי תקלה, דל"ש דילמא משהי רק בתבואה וקטנית שיש זמן מיוחד לזריעה כמ"ש עוד כל ימי הארץ זרע וקציר וכו' ויש חשש דילמא משהי לה עד זמן זריעה אבל נטיעת אילנות אין לו זמן מיוחד דניחוש דילמא משהי לה עד זמן נטיעה, דע כי בעת כותבי עלה במחשבה לפני חילוק זה אבל הי' מחשבה מבטלת מחשבה ואיברא יש זמן מיוחד גם לנטיעת אילנות ופוק חזי האיך עושים הנוטעים והמבריכים והמרכיבים שיש זמן מיוחד ועונה יפה לזה, ומה שהבאת מן המקרא הנה לשון זרע שייך גם בנוטע אגוז של ערלה ועיין בלשון הרמב"ם פ"א מכלאים ה"ו שכתב וכן מותר לערב זרעי אילנות ולזורען כאחד וכו' ועיין רמב"ן פ' בראשית בפסוק תדשא הארץ דשא שכתב וממאי שאמר עושה פרי אשר זרעו בו נלמוד כי כל האילנות יצמחו מזרעם אעפ"י שהמנהג במקצתם ליטע מהם הענף ע"ש וא"כ מה דכתיב זרע קאי גם על זריעת אילנות שהוא בזמן זרע כמו שנוטעין גם בזמנינו בימי האביב, אלא דהחילוק הוא דתבואה וקטניית כ"ע צריכין לזרוע בכל שנה בזמן ההוא דכי שקלת לי' לפירי ליתא לגווזא דהדר מפיק אבל באילן דכי שקלת לי' לפירי איתא לגווזא והדר מפיק לכן לאו כ"ע זורעים אילנות בכל שנה בזמן המיוחד לזה אבל מי שצריך לזרוע זורע בזמן המיוחד לזה, ואין לומר א"כ כיון שא"צ לזרוע אילנות בכל שנה משו"ה לא חיישינן דילמא משהי לה דהרי כתבו תוס' ב"ק קט"ו ע"ב ד"ה אתי דשאני התם דפעמים שמשהה אותם ביותר ואינה זורעה באותה שנה שום דבר שלא יזרע בעת הזרע וימתין עד שנה אחרת וכו' וא"כ כ"ש דיש לגזור באילנות שלא יהי' צריך כלל באותה שנה לזרע אילנות וישהנו עד זמן שיהי' צריך לנטוע האגוזים:
ותדע לך הנה זה פשוט דבשביל תרומה דרבנן לא היה גזרי' שיהי' גידולי תרומה תרומה משום דילמא משהי להו ואתי בהו לידי תקלה דהוי גזלג"ז אלא כיון דגזרו על תרומה דאו' גם תרומה דרבנן הי' בכלל הגזירה משום לא פלוג והנה תרומה דאו' אינו אלא בדגן תירוש ויצהר ובתירוש ויצהר לא שייך זמן זריעה רק נטיעה דאילנות הם ואינימא דבאילנות ל"ש דילמא משהי להו האיך גזרו תרתי וגם תרומה דרבנן אטו חדא לא הי' להם לגזור גידולי תרומה תרומה רק בדגן וכיוצא בו אלא ודאי דגם בא באילנות שייך דילמא משהי להו ושפיר הקשיתי דגם באגוז של ערלה נגזור, ורוב דברים אלו היו במחשבתי בעת כותבי קושי' זו אלא שקצרתי וסמכתי על המעיין:
ומה שפקפקת על תי' שלי דבאיה"נ לא חיישי' דלמא משהי להו ויזרעם כיון דאין מבטלין אי' מה"ת אבל בתרומה שהוא רק אי' אכילה שפיר חיישי' והקשית לחד תי' שבתוס' שבת כ"ה דשריפת תרומה טמאה הוא מה"ת א"כ איך חיישי' שיזרע התרומה טמאה ויבטל מצות שריפה אע"כ גזרת חכמים הי' מפני עוברי עבירה שלא יהי' חוטא נשכר וכמ"ש הרמב"ם פ"ד משמיטה ה"ב לענין ספיחי שביעית עכ"ד, הרבה תשובות בדבר חדא דאני לא כתבתי רק דהכ"מ סובר כן בדעת הרמב"ם והרי הרמב"ם לא הביא כלל הך דינא דתרומה טמאה בשריפה, ומ"ש בפי"ב ה"א ומדליק את הטמאה היינו שלא יפסידנה כיון דבשעת ביעורו יכול ליהנות ממנה אבל כשזורעה אינה מפסידה ונראה דס"ל כשיטת רש"י בשבת שם דא"צ לשרוף רק שלא יבא לידי תקלה וה"ה שאר ביעור וכמ"ש תוס' בשבת שם ולשי' התוס' אפשר דלא כתבו שהוא מה"ת רק למ"ד זוז"ג אסור ול"ש כלל לגזור באיה"נ ובתרומה טמאה גזרו שיזרע אפי' באי', ושנית לשי' רש"י סוף תמורה שפי' בהאי דכל הנשרפין לא יקברו דילמא אתי אינש ואשכח להו ואכיל להו ע"ש נראה דאפי' הנך שמצותן מה"ת בשריפה סגי להו גם בקבורה מה"ת כמו במשקין במתני' שם דא"א בשריפה ונקברין משום דלא הקפידה תורה בשריפה דוקא רק כילוי מן העולם ודוקא בנותר וחמץ לא מינתוק לאוי אלא בשריפה וא"כ כשזורעו אינו מבטל מצות שריפה כלל:
ואפי' לשיטת תוס' ביצה כ"ז ד"ה ועל דמשו"ה ת"ט אינה מרוצה לפני כלבו משום דמצותה בשריפה נמי י"ל נהי דבשאר כילוי מן העולם לא מקרי מבטל מצות שריפה מ"מ מה שהתירה תורה ליהנות בשעת ביעורו היינו דוקא בשריפה ולא בשאר ביעור ובנתנו לפני כלבו הרי נהנה ואסור אלא דסוף דברי תוס' שם שכתבו דבתמורה חשיב לת"ט בהדי הנשרפין וקאמר הנשרפין לא יקרבו לא מש משמע כן, אבל יש לומר גם בזה דכונתם רק להביא ראי' דעיקר מצותו בשריפה דאל"כ אמאי לא יקרבו הא כיון דנעשית מצותו אין מועלין וא"נ משכח אינש ואכול מה בכך אע"כ דעיקר מצותו בשריפה ובקבורה ל"ש נעשית מצותו א"כ הותר ליהנות בשעת ביעורו ליתא אלא בשריפה כנ"ל אך במק"א דחיתי דל"ש בקבורה כלל נעשית מצותו וצ"ע בזה:
אבל מעיקרא לק"מ דאנא הכי קאמינא באיה"נ אין מבטלין אי' לכתחילה משום דביטול גופא הנאה היא כמ"ש חוו"ד וא"כ באגוז של ערלה ל"ש דלמא משהי לה ויזרע דמה ירויח הא סכ"ס יעבור שיהנה מאיה"נ ואם רוצה לעבור עבירה זו יהנה ממנה בעינא אבל בת"ט שפיר חיישינן נהי דאינו רוצה לעבור בקו"ע לעבור אי' עשה דאכילת ת"ט והנאתה עיין רמב"ם פ"ז מתרומות ה"ג מ"מ יזרענה דאינו מבטל מצות שריפה אלא בשב וא"ת ואף שמבטלה בידים מ"מ ביטול העשה הוא בשב וא"ת ועיין תוס' שבועות דף ג' ריש ע"א ובדבר שאין זרעו כלה אינו מבטל מצות שריפה כלל שהרי עדיין הוא בעולם:
ועונ"ל והוא העיקר דדוקא אם מבער התרומה טמאה בשאר ביעור חוץ משריפה מקרי מבטל מצות שריפה אבל אם זרען דטהרו מטומאתן כדקתני פ"ט דתרומות מ"ז ועיין רש"י פסים ל"ד לא מקרי כלל מבטל מצות שריפה שהרי מצות שריפה הוא רק אם יש לו ת"ט אבל אין מצוה עליו שיהי' לו ת"ט ורשאי לטהרה שלא תהיה טמאה ולא תהיה צריכה שריפה וא"כ תי' שלי נכון, ומ"ש אע"כ גזירת חכמים הוא משום עוברי עבירה שלא יהי' חוטא נשכר, תמהני עליך הלא בגמ' אמרי הטעם משום ואתי בהו לידי תקלה ואתה בודה איסור מלבך וג"ז קושיתך ותי' זה האחרון כך עלה במחשבה לפני מתחילה:
ומ"ש קושי' שמן רוקח שבח"ס יו"ד סי' רכ"ג וקושי' לח"מ ספ"ה דנדרים דעיקר הטעם בגידולי תרומת דאסורין הוא משום דשיל"מ ואע"ג דאמרי' בגמ' דליכא מצוה לאתשולי עלה י"ל דהיכא שכבר זרע ועבר על דברי חכמים שאין מבטלין אי' לכתחלה מצוה לאיתשולי כדי להצילו מעונש ואי' זה והא דאמרי' בגמ' דהוא מגזירת י"ח דבר דילמא משהי לה וכו' היינו בתרומה טמאה ביד כהן דל"ש שאלה לפרש"י ור"ן בנדרים נ"ט דלא כרא"מ שבפי' האשר"י שם, לא נהירא כלל חדא דלשון הגמרא משום ת"ט ביד כהן משמע דבכל גידולי תרומה גזרו אטו הא, ועוד דאי בכל גידולי תרומה אסור משום דשיל"מ א"כ גידולי גידולין נמי ליתסרו ובהדיא קתני במשנה תרומות פ"ט דגידולי גידולין מותרין ואין לומר דבגידולי גידולין תו ל"ה דשיל"מ משום דבביטל גידולין ראשונים תו ל"ה מבטל אי' לכתחילה רק מוסיף לבטל דהרי בתרומה דאו' לכ"ע אסור להוסיף ולבטל כמבואר ביו"ד סי' צ"ט ס"ה ואפי' באי' דרבנן דיש פלוגתא שם ס"ו מ"מ אנן קי"ל דאסור להוסיף ולבטל ואין לומר דדמי להא דאו"ח סי' תק"ז משום דמקלי קלי איסורא מותר להוסיף ולבטל דהתינח בדבר שזרעו כלה אבל בדבר שאין זרעו כלה מא"ל, ועוד כיון דהוי דשיל"מ חמיר טפי כמ"ש מג"א סוס"י תרע"ז ועוד כבר כתב נתיבות בחו"מ סי' רל"ד דבאי' דרבנן אם כבר עבר אין כאן שום אי' ועונש כלל ע"ש, ועוד דמ"ש דמצוה לאיתשולי עלי' כדי להצילו מאיסור א"מ אי' לכתחילה הלא גם אם יתשל עדיין לא פלט מאי' זה שהרי הוא טבל ועדיין ביטל איסור לכתחילה ואי שיפריש עליו ממק"א ויהי' חולין א"כ הרי מחוסר שני מעשים שאלה והפרשה ואינני יודע אם מקרי בכה"ג דשיל"מ ועיין תוס' ב"ק ע"ו ע"ב ד"ה כל העומד וגם צריך להפריש עליו מטבל דרבנן ומי יימר שיהי' לו טבל דרבנן ועוד כיון דבאמת בטל הוא הו"ל כאכלה כולה דאין נשאלין עלי' ואפי' לאמימר בשבועות כ"ז דנשאלין היינו במחוסר קרבן או מלקות אבל כאן דאינו חסר כלום אין לו שאלה ותוס' בפסחים כ"ז ע"ב ד"ה הקדש שהק' הלא הקדש הוי דשיל"מ ע"י שאלה או ע"י חילול אף דאחר ביטול ל"ש שאלה וחילול כנ"ל מ"מ קודם ביטול הוי דשיל"מ ואינו בטל ע"ש באחרונים אבל תרומה דקודם ביטול ל"ה דשיל"מ אלא דנימא כיון דאחר ביטול הוי דשיל"מ אינו בטיל וכמ"ש תוס' חולין ק' לענין חהר"ל זה ודאי א"א דאחר ביטול אין כאן על מה לישאל, ואולי בדשיל"מ ל"ש כלל סברת לענין חהר"ל דאם אחר ביטול הוי דשיל"מ אינו בטל דהא לרש"י כל הטעם דאינו בטל הוא משום עד שתאכלנו ע"י ביטול תאכלנו בהיתר בלי ביטול והלא בלי ביטול אין לו מתירין וא"א לביטול שגורם היתר לגרום איסור שיהי' דבר שיש לו מתירין וצ"ע בזה ואין פנאי לברר:
ומה שהפלאת דבדבר הנאסר מחמת אי' טבל ל"ש חענ"נ כיון דל"ש אפשר לסחטו אסור דהא אפשר לסלק האי' ע"י הפרשה א"כ בנדרים נמי ל"ש חענ"נ כיון דאפשר לסלק האי' ע"י שאלה וכן בדשיל"מ לא נימא חנ"נ כיון שהחתיכה לא תשאר באיסורו לעולם ופמ"ג יו"ד סי' צ"ב במש"ז סקט"ז למד מדברי הש"ך בנקה"כ דבדשיל"מ אמרי' הענ"נ בד"ה והנה ב' דיני' ע"ש, לפענ"ד החילוק גדול מעוד בשלמא בטבל אפשר לסלק האיסור אבל עד שמפריש הי' אסור משום טבל גם אחר הפרשה נשאר איסור עד שהפריש לכן חידשתי דגם קודם הפרשה לא נקרא על ההיתר שם אי' רק על האי' שבתוכו ולא אמרי' חענ"נ כיון דאפשר לסחטו, אבל בנדרים אם ישאל על נדרו א"י לסלק ולסחוט ולפרוש האי' מן ההיתר רק באיגלאי מילתא שלא הי' כאן איסור מעולם וכן בדשיל"מ גם האי' לא נאסר מעולם רק על זמן ידוע וא"י לסחוט ולהפריד האי' מן ההיתר לכן כ"ז שהאי' אסור גם ההיתר חענ"נ משא"כ טבל שהי' כולו איסור ויכול להפריד האי' מן ההיתר שיהי' ניתר מכאן ולהבא שפיר אמרתי דהוי כמו אפשר לסחטו ול"ש בי' חענ"נ וכעין מ"ש ראשונים דלא מקרי דשיל"מ משום שאפשר לאכלו עם בשר או דלא מקרי תרומה דשיל"מ יען שמותר לכהנים כיון דלמי ולמה שניתר לא נאסר מעולם ולמה ולמי שנאסר לא הותר ה"נ אני אומר בנדרים ודשיל"מ ל"ש דאפשר לסוחטו דאם נשאל על נדרו לא הי' כאן אי' מעולם וכן בדשיל"מ על זמן זה לא היו כאן איסור מעולם אבל בטבל היה כאן איסור והותר ע"י שסילק את האיסור שפיר מקרי אפשר לסחטו וא"ש:
ועוד אני אומר סברא ישרה הנה זה ברור דלקולא לא אמרי' חענ"נ שיהי' היתר נחשב לאי' וא"כ פשיטא דבגידולי טבל ל"א חענ"נ והוי כולו טבל ויכול להפריש מהם על טבל אחר אפי' טבל דרבנן דהא לקולא ל"ש לומר חנ"נ וכיון דע"כ א"א לומר דהיתר נעשה טבל שוב לא אמרי' בי' חענ"נ כלל אפי' לחומרא ושוב צדקו דברי במכתבי הראשון, ומרום מראשון ינצרנו כאישון ויגביה קרנינו למעלה עד עולם סלה כנפשך ונפש חמיך הדוש"ת באהבה:
עמרם הק' בלוהם בק"ק הנ"ל: