אור ברסלב

בית שערים יורה דעה חלק ב· רבי עמרם בלום

תשובה שג

תשובה שב

שיל"ת ב' אויפאלו ב' וישלח תרח"ם לפ"ק:

שוכ"ט ויש"ר לאהובי חתני הרב המאוה"ג חו"ב כמו"ה גרשון שטערן נ"י אבדק"ק מ' לודאש תע"א:

יקרתך הגיענו בעש"ק העבר וד' ישלח לך רפו"ש ויחזקך ויגדלך ויאמצך לתורה ועבודה תמה, ואשר עוררתני במכתב הקדום על קושית הגאון רעק"א בנדרים ס' דפריך והתנן הטבל וכו' והקשה הנ"ל הא בטבל ל"ש דגידולין יבטלו דהא טבל בכ"ש והוי כמו נדרים דגידולי גידולין אסורין דאין בו ביטול דהוי דשיל"מ וה"נ גבי טבל, הנה לפמ"ש תוס' בע"ז ס"ג ע"ב ד"ה טבל דאם אין הבעלים בעיר ל"ה טבל דשיל"מ ובטבל הטבול לתרומת מעשר ל"ש נמי דכהיתירו כך איסורו ע"ש א"כ טבל הטבול לתרומת מעשר כשאין הבעלים בעיר דלא שייכו שני הטעמים ל"ה במשהו ולפ"ז אין קושיא כ"כ דמשמע לי' למקשן דמתני' דתרומות מיירי בכל גווני ואפ"ה גידולי גידולין אסורים ופריך שפיר:

ואמנם מה שנ"ל נכון בזה הוא דק"ל למ"ש הר"ן בחולין ק' אהא דאמרי' התם כיון שנתן טעם בחתיכה חענ"נ ואוסרת כל החתיכות כולן מפני שהוא מינה והק' ל"ל נו"ט הא במשהו מיתסרא כיון דמב"מ לא בטיל ותו ל"ל טעמא דחנ"נ הא בלא"ה פליטת האיסור הראשון אוסרת כל החתיכות משום מב"מ, ותי' דבדבר הנאסר במשהו לא אמרי' חענ"נ וכל שאינה נ"נ אינה אוסרת משום מב"מ כיון שטעם אחר של היתר מעורב בו ע"ש ועיין תוס' שם ואריכות נקה"כ סי' צ"ב בטו"ז סקט"ז, ולפ"ז תקשי אמ"ש הר"ן בפירושיו לנדרים נ"ז ד"ה בדבר דדבר שאין זרעו כלה אפילו גידולי גידולין אסורין משום דכיון דאין זרעו כלה הרי בגידולי גידולין מעורב בהן מן האיסור הראשון ונדרים הו"ל דשיל"מ ואפילו באלף לא בטיל ע"ש ומה בכך הלא דשיל"מ דלא בטיל הוא רק במב"מ וכאן בגידולי גידולין כיון שגם כח היתר מגידולין הראשונים מעורב בו ל"ה מב"מ ושפיר בטיל, ולדעת פירוש הרא"ש שם ד"ה גידוליו היתר דהנך לא מתערבי לגמרי יחד אלא ניתוספו גידולין על העיקר ע"ש אפשר לומר דהוי כתערובת יבש ביבש דאמרי' תרי משהו עיין טו"ז ונקוה"כ הנ"ל אבל דעת רש"י ור"ן שם בסוגיא אינו כן וגם לשון הרא"ש מורה רק דלא מיתערבי לגמרי ואינו מתפשט בשוה אבל מ"מ מעורב גם מן הגידולין בעיקר וא"כ הוי כח של היתר מעורב בו ויש לעיין בזה, אבל לק"מ דבאמת מיירי הר"ן דבגידולין ראשונים הי' מן העיקר בכדי נו"ט והיתר גופא נ"נ ואז גם גידולי גידולין אסורין משום דכיון דחענ"נ אין כח היתר מעורב ושפיר הוי מב"מ ולא בטיל בדשיל"מ:

ולפי"ז נ"ל דבר חדש לפי מה דמשמע לי מסוגי' דחולין ק"ח ולשון הראשונים שם ומלשון הפוסקים בכמה מקומות דהא דאמרי' חענ"נ היינו משום דאפשר לסוחטו אסור וחתיכה זו נשארת באיסורה לעולם ונקרא עלי' שם איסור לכן בעינן אח"כ לבטל כולה ואמרי' חענ"נ עיין חידושי רשב"א שם ועיין תוס' חולין ק' ע"ב ועיין בש"ך סי' צ"ב סקי"ד ובהג"ה סי' צ"ח ס"ה וש"ך שם, ולפ"ז בטבל שאין החתיכה עצמה שבלועה מטבל נשארת באיסורה לעולם שהרי אפשר לסלק האי' להפריש תרומה או אפי' להפריש עלי' ממק"א ל"ש בזה חענ"נ אפי' אפשר לסוחטו אסור כיון שאין איסורה נשאר לעולם, וכיון דל"ש בטבל חענ"נ ממילא א"א לאסור גידולי גידולין משום דשיל"מ כקושיא הנ"ל דהרי טעם היתר של גידולין הראשונים מעורב בו ול"ה מב"מ אע"כ משום דבלא"ה גידולי היתר אינן מעלין את האי' מטעמים שכתבו הראשונים שם בסוגיא ואפי' בא"מ וא"כ פריך שפיר דבתרומה נמי נימא הכי וא"ש:

ואשר כתבת על דברי תויו"ט פ"ז דנדרים מ"ו שכתב ועדיין תקשי לך דטבל מקרי נמי דשיל"מ כמ"ש בספ"ג דחלה ותנן במשנה ד' פ"ח דתרומות דגידולי טבל מותרין וכו' וכתבת ומאי קושיא הא בדבר שזרעו כלה מותר אפילו בנדרים כמ"ש במשנה וגמ' ובדבר שאין זרעו כלה באמת מבואר בפ"ט דתרומות דאפילו גידולי גידולין אסורין עכ"ד, ואני תמה עליך איך היית באותו הפרק הלא קתני שם ברישא קונם פירות האלו עלי וכו' אסור בחילופיהן וגידוליהן וכו' ובתר הכי קתני בדבר שזרעו כלה וכו' ופירש הר"ן דקאי בין ארישא בין אסיפא הרי מבואר דבנדרים גידולין אסורין אפילו בדבר שזרעו כלה ובשאני אוכל ושאני טועם דקתני בגידולין מותרין בזרעו כלה היינו משום כונת הנודר שלא נתכווין לאסור עצמו בגידולין עיין בר"ן שם, אלא דהא קשיא למה שהעלה הש"ך סי' ס' דבהמה שנתפטמה אפילו כל ימי' באיסורי אכילה מותרת להדיוט דלא כרמ"א שם משום דל"ש לאסור גורם אלא באיה"נ ולא באיסורי אכילה כיון דאינו אוכל האיסור עצמו א"כ מה הק' תויו"ט מנדרים לטבל, קונם הוא איסור הנאה שפיר גידולי' אסורין ואי משום זה וזה גורם דמותר בדיעבד שפיר מיישב כ"מ דנדרים הוי דשיל"מ ואסור אפילו בדיעבד אבל טבל דהוא רק איסור אכילה אפילו בחד גורם שרי דהא אינו אוכל גוף האיסור בדבר שזרעו כלה וא"כ מה בכך שהוא דשיל"מ וצ"ע:

וסבור הייתי לומר למאי דקי"ל דטבל אסור בהנאה של כילוי ועיין תוס' שבת כ"ו ד"ה ואין ותוס' פסחים ל"ד ד"ה מחמין דס"ל דאסור מה"ת ולרמב"ם פי"א מתרומות ור"ש סוף מס' תרומות עכ"פ אסור בהנאה של כילוי מדרבנן וא"כ זורע טבל בדבר שזרעו כלה הרי הוי הנאה של כילוי ושפיר אסור בחד גורם דלענין הנאה של כילוי הוי איסה"נ וא"כ אין היתר בגידולי' רק משום זוז"ג ושפיר הק' תויו"ט דהוי דשיל"מ ולא מהני בי' זוז"ג:

אבל מה אעשה והתוס' בע"ז מ"ט ד"ה שאם כתבו להדיא וא"ת מ"ש גידולי' אגוז של ערלה מגידולי טבל ומע"ש שהן חולין ואפי' גידולי תרומה אלא שגזרו עליהן בי"ח דבר ותי' דערלה שאסורה בהנאה יש לאסור הגידולין שג"ז הנאה היא אבל באיסור אכילה אין לאסור הגידולין שאינו אוכל האיסור עצמו ע"ש ומבואר דטבל מקרי לענין זה רק איסור אכילה וא"כ אפי' בחד גורם שרי ועיין במהרש"א שם שהוא דיבור א' עם דיבור הקדום ומבואר דאפי' למ"ד זוז"ג אסור גידולי' של טבל מותרין ומשום דאפי' בחד גורם שרי משום דהוי רק איסור אכילה:

אלא דהיא גופא טעמא בעי אמאי לא חשבינן לי' לענין זה איה"נ כיון דהוי הנאה של כילוי וטבל אסור בהנאה של כילוי וכנ"ל ונ"ל דתוס' יבמות ס"ו ע"ב ד"ה לא ומנחות ס"ז ד"ה כדי כתבו דילפינן דטבל אסור בהנאה של כילוי משום דדרשי' בשבת כ"ו את משמרת תרומותי בשתי תרומות הכתוב מדבר אחת תרומה טהורה ואחת תרומה טמאה מה תרומה טהורה אין לך בה אלא משעת הרמה ואילך פי' עיקר הנאתה דהיינו אכילה אף תרומה טמאה אין לך בה עיקר הנאה דהיינו הדלקה אלא משעת הרמה ואילך ומהכא ילפינן דאין מדליקין בטבל טמא והדר ילפינן טבל טהור מטמא דאסבה"נ של כילוי ומזה ילפינן נמי דתרומה אסור בהנאה של כילוי לישראל דמשעת הרמה לא הותרו אלא לכהנים ולא לישראל ע"ש ועיין מעילה ח"י מה חטא האמור בתרומה פוגם ונהנה ומי שפגם נהנה ובדבר שפוגם בו נהנה ופגימתו והנאתו כאחד וכו' ומעתה כיון דהנאה של כילוי ילפי' דאסור מאכילת תרומה טהורה א"כ לא נקרא הנאה של כילוי רק דומיא דאכילה ובעינן פגימתו והנאתו כא' ומעתה בזורע טבל ותרומה שזרעו כלה פגימתו הוא מיד שזרעו כלה והנאתו הוא אח"כ מן הגידולין ועיין סוכה מ' דקאמר יצאו עצים שהנאתו אחר ביעורן ופירש"י משנעשו גחלים אופין בהם ובחי' הרשב"א שם פי' שהנאה הוא כשאוכל וכל הפת ע"ש וא"כ שפיר לא חשיבו גידולי טבל ותרומה הנאה של כילוי ואולי יען שזרעו כלה לא חשיב ג"כ בדבר שפוגם נהנה כי פגם הזרעים ונהנה מן הגידולין וכתבו תוס' שפיר:

ובזה מיושב קושי' השואל בבית אפרים יו"ד סי' ס"ב על חי' רשב"א יבמות קי"ד שהק' אי איסור דרבנן מותר לספות לקטן בידים קשי' מעירובין ל"א אין מערבין בטבל דרבנן הא חזי לקטנים ושאל השואל הא הנאת כילוי אסור וא"כ הגדול עביד איסורא אם מאכיל לקטן דיש לו הנאה של כילוי ע"ש, ולפמ"ש דלא מקרי הנאה של כילוי אלא דומיא דאכילה שפוגם ונהנה ומי שפגם נהנה וכו' א"כ כאן הקטן שאוכל פוגם ונהנה אבל גדול המאכילו אף שנהנה הוא אינו פוגם לא מקרי הנאה של כילוי אצל הגדול, ואולי כיון שאין לו הנאת הגוף רק הנאת משתרשי לא מקרי ג"כ בדבר שפגם נהנה כי פוגם הטבל ונהנה מן המעות שנשאר לו ולא מקרי ג"כ פגימתו והנאתו כא' ואפשר ג"כ דכל הנאת משתרשי לא לא מקרי הנאה של כילוי דבעי' דומיא דאכילה דוקא שהוא הנאת הגוף וא"ש:

ובזה יש לכווין כונת המרדכי ביבמות ר"פ אלמנה שהק' כיון דהנאה של כילוי אסור א"כ ישראל ששכר פרה מכהן אמאי יאכילנה תרומה, ותי' כיון דעיקר הנאה לקנין כספו של כהן מצי להאכילה ע"ש, ולמ"ש ניחא כיון דקנין כספו של כהן פוגם ונהנה וישראל לית לי' רק הנאת משתרשי לא מקרי לגבי ישראל הנאה של כילוי רק לגבי בהמה ושרי כיון דקנין כספו של כהן היא:

אמנם נ"ל דכ"ז לשטת התוס' דהנאת כילוי אסור מה"ת דמדמין לה לאכילה אבל לדעת הרמב"ם פי"א מתרומות ור"ש סוף מס' תרומות דגם הנאה של כילוי אינו אסור רק מדרבנן נראה דכל הנאה של כילוי אסור ולא בעי' כל הני דאמרי' במעילה הנ"ל רק דאסור לכלות טבל ותרומה לצורך ישראל והכי דייק לישנא דר"ש שם שכ' ומיהו אמת הוא דלכלות בשביל ישראל אסור וכו' ע"ש, ולפ"ז א"ש דברי תויו"ט דתוס' בע"ז לשיטתיהו דהנאת כילוי אסור מה"ת וא"כ ל"ש בגידולי טבל ותרומה הנאה של כילוי כנ"ל ובאיסור אכילה ל"ש לאסור גורם אבל תוי"ט הק' שפיר לדעת רמב"ם ור"ש דהנאת כילוי הוא רק מדרבנן א"כ שפיר י"ל דטבל מקרי איה"נ וא"כ אסור בחד גורם ואי דהוי זוז"ג הא הוי דשיל"מ וא"ש:

ולפמ"ש בחידושי אנשי שם בחולין בסוגי' דריחא מילתא דטעמא דדשיל"מ הוא משום דדרשי' בחולין מ"ד ולא בא בפי בשר פגול שלא אכלתי מבהמה שהורה בה חכם ושם בדיעבד אינו רק משנת חסידים אבל בדשיל"מ כיון שיוכל לאכול למחר בלי הוראת חכם דנתבטל האיסור או הוראה דסד"ר לקולא הוי כלכתחילה ואסרו חכמים לכל אדם ע"ש והארכתי בזה במק"א [ע"ל סי' ה"י ובס' בנ"י מאמר שקל קודש דרוש ז'] א"כ אפשר דק"ל לתויו"ט אמאי גידולי טבל מותרין הא צריך הוראת חכם דבאי' אכילה ל"ש לאסור גורם והרי הרמ"א בסי' ס' הנ"ל פסק באמת דגם באיסור אכילה שייך גורם וגם צריך הוראת חכם דכה"ג לא מקרי הנאה של כילוי וכסברתינו הנ"ל וא"כ כיון דהוי דשיל"מ הי' לנו לאסור כדי שלא יצטרך לאכול מדבר שצריך הוראת חכם, או אפשר דס"ל כשיטת או"ה דנתפטמה כל ימי' באיסור עכ"פ אסור לכתחילה משום מ"ע אפי' באיסור אכילה וה"נ בגידולי טבל שכל הויתם מן האי' וכיון דהוי דשיל"מ הוי כלכתחילה והי' לנו לאסור משום מר"ע וא"ש:

אבל על תי' תויו"ט אני תמה שכתב ולא קשי' כדמפרש התם הרב והוא מהירושלמי דטבל רובו חולין ודשיל"מ חומרת חכמים היא והואיל ומעיקרא קודם שנזרע הרי רובו חולין לא החמירו בו ע"ש ופלא בעיני הלא טבל כולו איסור ולא רק משום תרומה דפתיך בי' שהרי אסור הוא גם לכהנים ושם בירושלמי קאי לתרץ אמאי לא גזרו גידולי טבל כמו בתרומה דאמרי' בשבת י"ז דילמא משהי לה גבי' ואתי לידי תקלה וע"ז משני משום דרובו חולין היינו דיכול להפריש תרומה ותרומת מעשר ויהי' רובו חולין וא"כ החולין שרי ומשום ריוח פורתא דתרומה לא משהי לה גבי' עיין בתוס' שבת שם ד"ה דילמא וזה אין לו ענין לכאן וצ"ע ונ"ל דכונתו לפמ"ש החוו"ד בטעם דדשיל"מ לא בטיל היינו משום דהוי כמבטל אי' לכתחילה ועיין טו"ז או"ח סי' תרכ"ו בשם לבוש דהא דאין מבטלין איסור לכתחילה משום דגזרי' שמא יבא להתיר כל האי' ע"ש וא"כ שפיר כתב תויו"ט דבטבל ליכא למיגזר שמא יבא להתיר כל האי' משום דרובו חולין וכמו דלא גזרי' דלמא משהי לי' משום ריוח פורתא דתרומה כמו כן לא גזרי' שמא יבא להתיר כל האיסור משום ריוח פורתא דתרומה ואולי בטבל מבטלין אי' לכתחילה ג"כ ואפילו את"ל דאין מבטלין היינו משום לא פלוג בין טבל לשאר אי' אבל בגידולי טבל דל"ש בכל איסורין שפיר אמרי' סברא זו כיון דבדידי' גופא ליכא למיגזר וא"ש:

אלא דאכתי תקשי לשיטת הר"ן דדשיל"מ לא בטיל משום דשווה באי' והיתר והוי כעולין דאין מבטלין זא"ז עיין ר"ן נדרים נ"ב א"כ תקשי קושית תויו"ט דטבל ה' דשיל"מ ז"ג אסור דבזה ל"ש תי' הנ"ל כמובן, אך ז"א דטעם הר"ן ל"ש אלא כשנתערב טעמו או ממשו דומיא דדם הפר כדם השעיר אבל לא בזוז"ג בדבר שזרעו כלה דלא הוי דומיא דדם הפר ועיין רשב"א חולין צ"ח ד"ה אמר אביי שחידש דאפי' לר"י הא דמב"מ לא בטיל היינו דוקא כשממשו מעורב ולא בטעם לחוד משום דלא הו' דומיא דדם הפר ע"ש וא"כ אפי' אי אמרינן מב"מ לא בטיל או לרבנן אין עולין מבטלין זא"ז אפי' בטעם היינו משום דגלי רחמנא טע"כ אבל בדבר שזרעו כלה דליכא לא טעם ולא עיקר לא וא"כ אין לדון דהוי דשיל"מ רק משום דהוי כמבטל אי' לכתחילה ושפיר תי' תויו"ט כמ"ש וא"ש נכון, ולפ"ז ליתא למ"ש דבתי' תוי"ט מיושב קושית הגאון רעק"א דקושי' הגאון היה על קושית הגמ' מטבל אתרומה בדבר שאין זרעו כלה ובזה שפיר שייך דשיל"מ כסברת הר"ן כיון שממשות האיסור מעורב ול"ש תי' תוס' יו"ט כלל:

ובמש"ל היה נ"ל פי' חדש בדברי כ"מ ספ"ה דנדרים שכתב על קושית הראב"ד בכל הני דגידולין איסורין אפילו בזרעו כלה אמאי הא הוי זוז"ג וכתב כ"מ ובתרומה אפשר משום דהוי דשיל"מ ולח"מ שם הק' הא מסקי' בנדרים נ"ח דתרומה ל"ה דשיל"מ משום דליכא מצוה לאיתשולי עלה ע"ש, והגאון בעל שמן רוקח בתשו' חת"ס יו"ד סימן רכ"ג תמה הא ש"ס ערוך הוא בשבת י"ז ע"ב דגידולי תרומה מדרבנן גזרו עלה משום תרומה טמאה ביד כהן ע"ש, ונ"ל משום דקשיא לי אהא דקי"ל זוז"ג מותר ואם נטע אגוז של ערלה מותר בפירות כדאמרי' בע"ז מ"ט ואמאי לא גזרי' נמי התם דילמא משהי לה עד זמן זריעה ואתי' בהו לידי תקלה כמו בגידולי תרומה, אך י"ל לפמ"ש חוו"ד דאף לשיטת הפוסקי' דא"מ אי' הוא רק מדרבנן מ"מ באיסורי הנאה כ"ע מודים דאין מבטלין מה"ת משום דהביטול גופא הוא הנאה ותל"י הייתי בר מזלי' בסברא זו בימי חורפי, ולפ"ז באגוז של ערלה נהי דאם נטע מותר משום זוז"ג מ"מ אסור ליטע לכתחילה מה"ת ובאי' דאורייתא כ"ע זהירי וא"כ שפיר לא גזרי' דלמא משהי להו עד זמן זריעה ויזרע ויטע כיון דאסור ליטע מה"ת לא חיישינן להכי אבל בגידולי תרומה שהוא רק אי' אכילה ומותר לזרוע מה"ת ואפי' נימא דאסור מדרבנן משום א"מ אי' לכתחילה מ"מ כבר כתב כ"מ בה' אישות דבאי' דרבנן לאו כ"ע זהירי [ע"ל סי' י"ט] שפיר גזרי' דלמא משהי לה וא"ש:

אך אכתי תקשי לשי' תוס' דהנאה של כילוי אסור מה"ת והרי זריעה הנאה של כילוי הוא ואסור מה"ת בתרומה ודלא כחילוק שחילקתי לעיל וא"כ בתרומה נמי תקשי אמאי גזרי' דלמא משהי לה, אך לק"מ דהרי מבואר בסוף מס' תרומות דאם מכלה לצורך כהן מותר גם ישראל ליהנות ממנה ועיין ברמב"ם פי"א מתרומות הי"ז וא"כ שפיר מותר לזרוע תרומה טמאה כדי להתירה לזרים כיון שהוא גם לצורך כהן לטהרה מטומאה וא"ש, ולפ"ז קו' ראב"ד בתרומה הי' כקושיתינו אמאי לא גזרינן באגוז של ערלה כמו בגידולי תרומה וע"ז תי' כ"מ כתי' הנ"ל משום דערלה איה"נ ותרומה אי' אכילה וכדי שלא תקשי הא תרומה נמי אסור הנאה של כילוי ותי' דהוי דשיל"מ וכונתו שיש לו מתירין בהנאה של כילוי לצורך כהן וממילא מותר נמי לצורך ישראל ומיושבים שני הקושיות:

ובהכי ניחא מאי דיש לדקדק אהא דקאמר גזירה משום תרומה טמאה ביד כהן וכו' אמאי נקט ביד כהן הא משום ריוח פורתא שמטהרין לה לא משהי רק כדי שיהי' מותר לזרים וא"כ יותר יש לחוש משום תרומה טמאה ביד ישראל דכהנים זריזין הם ומשמרין מן הטומאה ולא שכיח כולי האי תרומה טמאה משא"כ ביד ישראל ואי משום דבישראל ל"ש דלמא משהי לה אלא בנפלו לו מבית אבי אמו כהן דאל"ה הרי צריך ליתנו לכהן ז"א דאכתי תקשי למ"ד בפסחים ל"ג דדרשינן תתן לו ולא לאורו א"כ בתרומה טמאה ליכא מצות נתינה כלל, ואף דמסקי' התם דוקא דאחמיץ במחובר שלא היה לה שעת הכושר אבל בהי' לה שעה"כ לא היינו דבהי' לה שעה"כ שפיר קדשי אבל מ"מ א"צ לקיים מצות נתינה לכהן משום תתן לו ולא לאורו ועיין נובי"ת יו"ד סי' א', ומל"מ פ"ו ממתנות עניים ולפמ"ש נכון דבתרומה טמאה ביד ישראל ל"ש דילמא משהי לה ויזרענה דהא אסור בהנאה של כילוי והזריעה גופא הוא איסור תורה ולהכי נקט ת"ט ביד כהן דבהא שפיר מותר לזרוע משום דהוא לצורך כהן וכנ"ל וד' יאיר עינינו בתורתו ויטע בלבנו אהבתו ויראתו, ויאר פניו אתנו ויצליחנו בכל מעשי ידינו, כחפץ נפש חמיך הדוש"ת באהבה:

עמרם הק' בלוהם בק"ק הנ"ל

תוכן העניינים

בית שערים יורה דעה חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה