בית שערים יורה דעה חלק ב· רבי עמרם בלום
תשובה רצט
שיל"ת ב' אויפאלו יום א' לס' בלק תרס"ב לפ"ק:
שוכ"ט לכבוד ידינ"פ הרב הגאון אור יקרות וקפאון איש חמודות במעלות ומדות, כקש"ת מו"ה משה צבי נ"י פוקס אב"ד דק"ק גראסווארדיין יצ"ו:
יקרת מכתבו מיום ג' שבוע העבר קבלתי ביום ה' העבר לעת ערב ולא היה אפשר להשיב עד היום אודות קני ברזל שעושין על ידם באר ארטעזי מה דינם לענין מקואות אם המה נעשו מתחילה לשמש עם הקרקע והמקוה הויתו ע"י טהרה והביא דברי ספר גידולי טהרה בתשובה סי' ט' הספר הזה אין לי ואחרי כותבי לכבוד ידידי רשמתי לי לזכרון בתשובתי [סי' הקדום] להרב מזענטא דברי רמב"ם פ"ח מכלים הי"ב שהביא מספר ג"ט ועתה שאלתי את הספר הנ"ל מיד בני נ"י וראיתי שאינו מביא לשון התוספתא כצורתה ויען לפי דעתי אין הפירוש התוספתא כמו שפי' בס' הנ"ל לכן אעתיק לשון התוספתא ככתבה וכלשונה:
והנה באשר"י ספ"ק דסוכה בשם רבינו ישעיהו מטראני מבואר בהדיא כדבריי בתשובתי הנ"ל דלא אזלינן בתר עשייתה רק בתר קנייתה ואפילו הרא"ש שחולק עליו משמע שהוא רק מדרבנן משום גזירה דאתי כ"ע לסכוכי בהו וכ"נ קצת שהבין פמ"ג או"ח סי' תרכ"ט במשב"ז סק"ז אלא שבספר הנ"ל תמה עליו מן התוספתא:
וז"ל התוספתא ספ"א דטהרות אמרו לאומן עשה לי שני זגין אחת לדלת ואחת לבהמה עשה לי שני מחצלות אחת לשכיבה ואחת לאוהלים וכו' הרי אלו טמאים עד שעה שיפריש ור"ש מטהר עד שעה שיפריש אבל אומן שהוא עושה ומניח זגין לבהמה ולדלתות ומחצלות לשכיבה ומחצלות לאוהלים סדינים לצורות וסדינים לאוהלים אם רוב מן הטמא טמא עד שיפריש לטהרה אם רוב מן הטהור טהור עד שיפריש לטומאה ופי' בספר הנ"ל דברישא טמאים משום דבדאורייתא אין ברירה ור"ש ס"ל יש ברירה או ס"ל דכל שקבעו בקרקע טהור מה"ת ואינו טמא אלא מדרבנן וספיקו לקולא ובסיפא פירש דאומן עושה על דעת רוב הקונים ואם רוב קונין לשכיבה אין תקנה עד שיפרש ויאמר לאומן עשה לי מחצלת לסיכוך והאריך בזה:
אבל לשון הרי אלו טמאים עד שעה שיפריש אינו סובל פירושו דמה שעה שייך כאן הלא לפי דבריו אם לא פירש בשעת עשייתו שניהם טמאים לעולם, ומכ"ש דקשי' לר"ש שמטהר עד שיפרש בשעת עשייה והרי אם מפרש בשעת עשייה זה לדלת וזה לבהמה האחד טמא ודאי והשני טהור ודאי וא"כ מה שמטהר באינו מפרש היינו דשניהם טהורים ואמאי וכי משום ברירה שניהם טהורים כל זמן שלא בירר או משום סד"ר לקולא אם האחד ודאי טמא אדרבה בכל מקום שהאחד ודאי טמא והשני ודאי טהור או האחד ודאי אסור והשני ודאי מותר וא"י איזהו אפי' בדרבנן אזלינן בשניהם לחומרא כיון שאי אפשר לטהר או להתיר שניהם כיון שהאחד ודאי טמא או אסור ועיין ביו"ד סי' ק"ץ סכ"ה וסמ"ט ובאו"ח סי' תל"ט וטו"ז שם וכן הוא בכמה דוכתי:
וכן בסיפא הנה הא דאם רוב מן הטהור טהור עד שיפריש לטומאה הוא אפי' לא עשאן מתחילה לטומאה דהא כל הכלים יורדין לידי טומאתן במחשבה כדאמרינן בכמה דוכתי וכן פסק הרמב"ם פ"ח מכלים ה"י וא"כ גם הא דרוב מן הטמא טמא עד שיפריש לטהרה נמי דכוותיה אפילו לא עשאן מתחילה לכך:
ולשון הרמב"ם פ"ח מכלים הי"ג אומן שעושה ומניח זוגי' לבהמה ולדלתות אם העשוי לדבר שמקבל טומאה הרי הכל מקבל טומאה עד שיפריש מקצתן לדבר שאינו מקבל טומאה ואם רוב העשוי לדבר שאינו מקבל טומאה הרי הכל טהור עד שיפריש מקצתן לדבר המקבל טומאה, והנה מלבד מ"ש בסיפא דתוספתא עוד תמוה לשון עד שיפריש מקצתן מה בעי במקצתן וכי אם אומן זה עושה כל מלאכתו לדבר שמקבל טומאה אינו טמא או עושה כל מלאכתו לדבר שאינו מקבל טומאה אינו טהור אתמהה, וגם לשון רוב העשוי אינו נכון והיה לו לומר אם רוב הנעשה ועוד יש לדקדק הרבה ומשמעות לשונות אלו שמן הזוגין שכבר עשויין רובן לטהרה ומיעוטן לטומאה או להיפך יכול להפריש מקצתן לטהרה או לטומאה, אבל נתחלף לבעל גידולי טהרה ג"כ בין יפריש כדאיתא בתוספתא וברמב"ם ובין יפרש:
לכן נלפענ"ד פי' התוספתא דבקידושין נ"ט פריך אהא דמחשבה אין מוציאה לא מיד מעשה ולא מיד מחשבה בשלמא מיד מעשה לא מפקא דלא אתי דיבור ומבטל מעשה אלא מיד מחשבה מיהא תיפוק ומשני שאני מחשבה דטומאה דכי מעשה דמי וכדר"פ דר"פ רמי כתיב כי יתן וקרינן כי יותן הא כיצד כי יותן דומיא דכי יתן מה יתן דניחא ליה אף יותן דניחא ליה ע"ש ולפ"ז באומר לאומן עשה לי שני זוגין אחת לדלת ואחת לבהמה וכדומה דאינו דומה לכי יתן דכי נותן מים על זרע בידים א"א שלא יהא מבורר בשעת נתינה על איזה מהן הוא נותן לכן במחשבה שאינו מבוררת איזה זוג יהיה לטומאה דהיינו לבהמה ואיזה לדלת דהיינו לטהרה לא חשיבא מחשבה כמעשה ומחשבה מוציא מידי מחשבה ולכן ס"ל לת"ק שם בתוספתא דשניהם טמאים מספק עד שעה שיפריש אחד מהם לבהמה ואחד מהם לדלת ואז של דלת טהור דמחשבה ודאי מוציא מידי מחשבה ספק דלא הוי כמעשה ור"ש ס"ל כיון דלא דמיא לכי יתן שניהם טהורים ולא נחית להו טומאה כלל עד שעה שיפריש אחד מהם לבהמה ואחד לדלת ואז של בהמה טמא:
ולפ"ז א"ש גם בסיפא אבל אומן שהוא עושה ומניח זגין לבהמה ולדלתות וכו' אם רוב מן הטמא טמא דסתמא לטומאה עד שיפריש לטהרה חלק מהם ואז מחשבה מוציא מידי סתמא דגם סתמא לא דמי לגמרי לכי יתן דמבורר לגמרי בשעת נתינה וכאן איכא עכ"פ מיעוט לטהרה ולכן מחשבה והפרשה לטהרה מוציא מידי סתמא לטומאה ורק מכאן ולהבא ולא למפרע ולא תליא כלל בברירה ואם רוב מן הטהור טהור דסתמא לטהרה עד שיפרוש לטומאה וז"פ דיורדין לידי טומאתן במחשבה:
אלא דיש לעיין דמשמע דהאי שיפריש לטומאה אאומן קאי דמחשבתו מטמאתן להוציא מרוב לטהרה ומ"ש מהאי דפכ"ו דכלים דעורות של עבדן אין מחשבה מטמאתן ולא מהני מחשבת אומן משום דעומד לימכר והלוקח יעשה מהן מנעלים ועדיין לא נגמרה מלאכתן, ואולי יש לחלק דהרי קי"ל דאינו מוציא מידי מחשבת טומאה רק בשינוי מעשה בגופו וכמ"ש רמב"ם פ"ח מכלים ה"י ומשו"ה שם בעורות של עבדן דאפי' אם מחשבתו יהא מטמאתן אם הלוקח יעשה מהם מנעלים ועדיין לא נגמרה מלאכתן והוא שינוי מעשה בגופן ומוציא מידי מחשבת עבדן לכן לא מהני מחשבתו כלל כיון שעשוי ועומד לימכר ולבטל מחשבתו ועיין תוס' קידושין נ"ט ע"ב ד"ה מיד מחשבה אבל כאן אם מהני מחשבת אומן אם יפריש לטומאה אינו ראוי להתבטל מחשבתו אפילו יעשה זגין לדלת כיון דליכא שינוי מעשה בגופו ולהכי מהני גם מחשבת אומן:
אבל יותר נכון בעיני דהפירוש עד שיפריש לטהרה היינו עד שימכרם לטהרה והיינו פרישתו לטהרה וזה מוציא מידי סתמא לטומאה ועד שיפריש לטומאה היינו נמי עד שימכרם לטומאה דאזלינן בתר קנייתה וכדעת רבינו ישעיה שבאשר"י הנ"ל וכמ"ש בתשובתי להרב מזענטא וכן ברישא דתוספתא עד שעה שיפריש וישתמש זג זה לדלת וזג זה לבהמה מחצלת זו לשכיבה וזו לאוהלים ומפיק ממחשבה שאינה מבוררת דאינו דומה לכי יתן:
ומעתה דברי הרמב"ם מדוקדקים אם רוב העשוי לדבר שמקבל טומאה הרי הכל מקבל טומאה דאמרינן שהוא מן הרוב או משום דסתמא לדבר המקבל טומאה עד שיפריש מקצתן לדבר שאינו מקבל טומאה דהיינו מן העשויין בסתם מוכר או משתמש בהם לדבר שאינו מקבל טומאה וזה מוציא מידי סתמא לטומאה וכמ"ש וא"כ אין מזה סתירה כלל למ"ש בתשובתי הנ"ל:
ואפשר לומר למ"ש פנ"י קידושין ס"ג דמשו"ה עד אחד נאמן לומר חתיכה זו כשירה ואפילו אם יש רוב טריפות במקולין ורובא עדיף מחזקה ואפ"ה נאמן ולא אזלינן בת"ר ובאיתחזק איסורא אין ע"א נאמן ותירץ משום דהתם סותר החזקה אבל כאן אינו סותר הרוב אלא שאומר שזה מן המיעוט ע"ש ולפ"ז אפשר דבדוקא נקט הרמב"ם עד שיפריש מקצתן דאם מפריש כולם לדבר שאינו מקבל טומאה לא מהני דזה סותר רוב העשוי לדבר שמקבל טומאה ואין הפרשה זו יכול להפקיע מן הרוב אבל מקצתן יכול להפריש לדבר שאינו מקבל טומאה דבזה אינו סותר הרוב רק שהם מן המיעוט:
ומ"ש כבוד מעלתו ולולא דמסתפינא הייתי אומר דבנידון דידן ל"ש כלל הויה ע"י דבר המקבל טומאה כי גם בלי הקנים של מתכות אם הי' נקב משטח הקרקע לעומקה עד מקום שמתחיל המים ארטעזי היו המים עולים למעלה אלא שצריכין הקנים של מתכות שלא תפול העפר שסביב הנקב לתוך הנקב ויסתום אותו א"כ הוית המים הוא ע"י הנקב והקנים רק מונעים שלא יסתום הנקב, ובעיני יפלא איך עלה זאת על דעתו והרי הויה ע"י טהרה אינו בריאה חדשה רק הבאת המים למקום שטובלין בו צריך להיות נופלים מדבר שאינו מקב"ט וא"כ אם נופלין במקום שטובלין מהני קנים שמקבלים טומאה אין הויתן ע"י טהרה:
ועוד כיון שא"א שיבואו למקוה רק ע"י קנים אלו יהיה מאיזה טעם שיהי' ודאי הוי הויתן ע"י טומאה אם הקנים אלו היו מקבלין טומאה ומה לי אם אינו יכול לבוא הנה משום שאין כאן נקב ומה לי שא"י לבא לפי שנסתם הנקב סוף סוף אין כאן נקב בלא הקנים ואין כאן נקב רק ע"י הקנים והוית המים במקוה על ידיהם והרי אפי' במקוה שנסדק אחד מכותליו והמים יוצאין דרך הסדק לדעת הר"ש פסול אם סתמו בדבר המקבל טומאה ואפי' הרא"ש אינו חולק רק משום דדוקא הבאת מים צריך להיות ע"י טהרה ולא מניעת המים שלא יצאו אבל בהבאת מים דכוותי' מודה להר"ש והרי דבר המקבל טומאה אינו מהוה המים אלא סותמין הסדק שתשאר הכותל שלימה ומה לי סותמין פתיחת הכותל ומ"ל פותחין סתימת העפר, ואם נחלק בין התם שכבר נסדק ובין כאן שעדיין לא נסתם וכעין שמחלק בנובי"ת יו"ד סי' קל"ז ז"א דהתם עתיד לבא רק לאחר זמן ומי יימר דאתי אבל כאן אין הסתימה עתיד לבא לאחר זמן אלא אם יוציא כלי החפירה [באהרער] ולא ישים מיד הקנים יסתם מיד ויפול קרקע שסביב הנקב בנקב כרגע ואינו יכול לעמוד בלי הקנים כלל וכל העומד לסתום הסתום רק פתוח ע"י הקנים וצריך להיות הויתו ע"י טהרה, ומכ"ש כיון שעיקר עשייתו כך ואין נקב כזה נעשה בלא קנים אלו ודאי ל"ש לומר שגם בלי קנים אלו הי' המים עולין והקנים רק מונעים הסתימה, ומכ"ש לדעת חת"ס יו"ד סי' קצ"ט שגם המעמיד אותו דבר שבאים המים על ידו למקוה צריך להיות דבר שאינו מקבל טומאה ודאי צריך שלא יהי' הקנים בר קבולי טומאה שהרי הם מעמידים הנקב שעולין המים ע"י שלא יסתם:
ולא עוד אלא דנלפע"ד אפי' אם הי' נקב זה יכול לעמוד עולמית בלא הקנים שלא יסתם ויעלו המים למקוה ונעוץ בנקב קנים המקבלים טומאה שיעלו המים דרך הקנים נמי פסול משום דאין הויתו ע"י טהרה, וראי' לזה מהא דכתב המרדכי בהלכות נדה ומקוואות רמז תשמ"ו בשם הרא"ם בספר יראים צריך ליזהר שלא לטבול ושלא להטביל במעינות המקלחים דרך סילונות של מתכות דרך זחילה כדין מעין אלא באשבורן של מ' סאה כדין מקוה שהסילון של מתכות מקבל טומאה וכו' והמים שעוברים דרך סילון של מתכות יצאו מתורת מים חיים ומדין מעין דתנן וכו' מנה"מ וכו' אמר קרא אך מעין ובור מקוה מים יהי' טהור הויתו ע"י טהרה תהא ואין חילוק בין חיות מי חטאת לחיות דמעין דהא מקרא דכתיב גבי מעין מביא ראיה הביאו ב"י סי' ר"א וס"ל דבאשבורן מותר לטבול כשנעשה ע"י דבר המקבל טומאה ולא בעינן הויתו ע"י טהרה רק להיות לו דין מעין לטהר בזוחלין ע"ש:
ולפ"ז תקשי לפי מה שהוכיח הש"ך סי' ר"א סקי"א דמרדכי ס"ל כמהרי"ק שורש קט"ו דאפי' רבו הזוחלין על הנוטפין אינו מטהר בזוחלין אלא במקום שהיו המים יכולין להלוך מתחילתן וה"ה אפי' אין כאן נוטפין כלל אלא שהרחיב המקום בחפירה בקרקע שיהי' המעין זוחל שם וכמו שפירש הר"ש במשנה ז' פ"א דמקוואות ופ"ה משנה ג' דאין המעין מטהר בזוחלין אלא במקום שזוחלין מאליהם בטבען ולא במקום שנזחלין ע"י מעשה ודלא כרמב"ם בפי' המשנה פ"ו דמקוואות מ"ה בנוטפין שעשאן זוחלין ופ"ט מה' מקוואות הי"ד וא"כ למה ליה טעמא במעינות המקלחין דרך סילונות של מתכות שאין מטהרין בזוחלין משום דאין הויתו ע"י טהרה תיפוק לי' משום שהוא במקום שאינו יכול להלוך מתחילתו ואינן זוחלין בטבען רק ע"י הסילונות ואינו מטהר בזוחלין:
אלא ע"כ מיירי שהיו זוחלין שם בטבען מתחילתן בלא הסילונות וא"כ אם היו הסילונות מדבר שאינו מקב"ט היה מטהר בזוחלין רק לפי שהם של מתכות ואין הויתו ע"י טהרה לכן אינו מטהר בזוחלין אע"פ שהיו המים באים בלא הסילונות מ"מ עכשיו שבאים ע"י הסילונות לא מקרי הויתו ע"י טהרה, וממנו נשמע לדידן דאם אין הויתו ע"י טהרה אינו מטהר אפי' באשבורן א"כ אפי' היו המים יכולין לבא בלא דבר המקבל טומאה מ"מ עכשיו שבאים ע"י דבר המקב"ט לא הוי הויתו ע"י טהרה ופסול לטבול ולהטביל בו:
וגם ממקומו הוא מוכרע שהרי כתב הטור הבא להמשיך מים למקוה צריך שלא יהא בדבר המקב"ט כגון מי גשמים שרוצה להמשיכם למקום אחר לא יאחוז דף בידו ויעבירם עליו אלא יניח הדף בקרקע ויסור ידו משם בטרם יעברו המים עליו אלמא אע"ג דהמים יכולין לבא במקוה גם בהסרת ידו מ"מ כשאחזו בידו מקרי הויתו ע"י דבר המקב"ט:
וכן משמע בזבחים כ"ה ע"ב גבי נתן ידו או רגלו או עלי ירקות כדי שיעברו מים לחביות פסולים וכו' משום דבעינן הויתן ע"י טהרה ואמרי' בגמרא זאת אומרת אויר כלי ככלי דמי ופירש"י מדקתני נתן ידו וכו' פסול דהא אין המים שותתין מידו לכלי בשתיתה אלא בהעברה כשיוצאין מידו מקלחין חין להם על פני רוחב פי חביות ואפ"ה פסול וכו' ודחי ודלמא בשותת מידו לכלי ולא באו מן האויר אבל לעולם אויר כלי לאו ככלי דמי ותקשי הא המים היו יכולין לבא מן האויר בלי שתיתה וא"כ אפי' בא בשתיתה לא הוי הויתו ע"י טומאה אלא עכ"ח אפי' יכול לבא בלי דבר המקב"ט ובא ע"י דבר המקבל טומאה נמי מקרי הויתו ע"י טומאה:
אלא שיש סתירה לזה מדין מפורש בטוש"ע סי' ר"א סעיף ל"ה המניח טבלא תחת הצינור אצל המקוה כדי שיפלו ממנה המים למקוה אם יש לה ד' שפות שראוין לקבל המים פוסלת ואם לאו אינה פוסלת זקפה על צדה לידוח אפי' יש לה שפות אינה פוסלת כיון שאינה עומדת בענין שראוין לקבל וכגון שהמים ראוין לבא למקוה זולתה אבל אם אין המים ראוין לבא למקוה זולתה אפי' זקפה על צדה או כפאה על פיה פוסלת ומבואר דאם המים ראוין לבא למקוה בלי דבר המקבל טומאה מקרי הויה ע"י טהרה אע"פ שבא ע"י דבר המקב"ט ועיין טו"ז סקמ"ג וש"ך סקע"ו והוא מפירוש הרא"ש משנה ב' פ"ד דמקואות:
אמנם קשי' מהנך ראיות שהבאתי אך בקמייתא י"ל לפמ"ש הש"ך ס"ק ק"ד ליישב קושי' מעד"מ דבסמ"ח כתב לא יאחז בידו דף כיון שהאדם מקבל טומאה אבל הדף הוא פשוטי כלי עץ ואינו מקבל טומאה מה"ת, הא בסעיף י"ד כתב לשון הרמב"ם דאפי' בדבר המקבל טומאה מד"ס אין מזחילין בו ותירץ הש"ך דהתם לא קאמר אלא דאין מזחילין בו שיהי' המים נקראים עליהם שם זוחלין לטהר אף בזוחלין אבל מ"מ נוטפין מקרי ומטהרין באשבורן ע"ש וה"נ י"ל לענין אם המים ראוין לבא שלא ע"י דבר המקבל טומאה ובאים ע"י דבר המקבל טומאה דכתב הרא"ם שבמרדכי הנ"ל שאינו מטהר בזוחלין מ"מ אין למדין ממנו לדידן דגם באשבורן צריך הויתו ע"י טהרה שאינו מטהר בכה"ג באשבורן:
וכן י"ל בבתריתא מהאי דזבחים דאף דלענין מי חטאת דבעינן מים חיים לא מקרי בכה"ג הויתו ע"י טהרה מ"מ לטהר בא באשבורן מקרי בכה"ג הויתו ע"י טהרה אבל מצעיתא קשי':
לכן נ"ל דדוקא בהאי דסעיף ל"ה דזקפה על צדה לידוח ולא פירש דעתו וכונתו כדי שימשיך ע"י מים למקוה וגם אינו משביח ההמשכה ע"י הטבלא ולהכי אם המים ראוין לבא למקוה זולתה מקרי הויה ע"י טהרה אבל אם ממשיך בכונה בדבר המקבל טומאה או שמשביח המשכה ע"י דבר המקבל טומאה אע"פ שהמים ראוין לבא זולתה פוסל משום דבעינן הויה ע"י טהרה, וכה"ג מצינו במשנה ג' פ"ד דמקואות לענין פסול שאובין דאפי' יש לו בית קבול אינו פוסל משום שאובין כיון שלא נעשה לקבלה עיין ר"ש שם ובהגהות רמ"א סי' ר"א סעיף ל"ו ובכמה דוכתי:
ובזה ימתקו דברי רש"י בזבחים כ"ה ע"ב ד"ה הויתן של מים המטהרים ע"י טהרה תהא כשאתה מהוה אותן להיות מקוה או קדוש הוי מהוה אותם ע"י דבר שאינו מקב"ט ולפמ"ש כונתו משום דהתם המים ראוין לבא זולת דבר המקבל טומאה כמש"ל ואם היה שם דבר המקבל טומאה שלא בכונה לא היה פוסל לכן התחכם רש"י בלשונו כשאתה מהוה וכו' בכונה הוי מהוה אותם ע"י דבר שאינו מקב"ט ואם לא פסול אע"פ שהמים ראוין לבא בלי שום דבר המקב"ט וכסברא שכתבנו:
אך אכתי תקשי תחילת דברי המחבר בשו"ע המניח טבלא וכו' כדי שיפלו ממנה המים למקוה וכן הוא לשון הטור וא"כ הוא בכונת המשכה א"כ אמאי אם אין לו ד' שפות אינו פוסל משום דבעינן הויה ע"י טהרה וזה הוא משנה שלימה דאינו פוסל בפ"ד דמקואות מ"ב ואף דבמשנה לא הוזכר בפירוש כדי שיפלו ממנה מים למקוה מ"מ משמע כן מדנקט בסיפא זקפה לידוח מכלל דרישא בלא הונחה לידוח רק שיפלו ממנה מים למקוה, אבל גם הא לא תברא דכיון דאין לה שפות אינו מקבל טומאה מה"ת דהוי פשוטי כלי עץ שאינן מקבלין טומאה אלא מדרבנן וא"כ אפילו לדיעות דדבר המקבל טומאה מדרבנן פוסל משום הויה ע"י טהרה עיין ש"ך שם סקע"ו וטו"ז סקמ"ג מ"מ במים ראוין לבא זולתו מודו דאינו פוסל אפי' הושם בכונה וא"כ במתני' לק"מ וגם המחבר אזיל לשיטתו בבדק הבית דבזקפה על צדה דפוסל באין המים ראוין לבא זולתו משום דפשוטי כלי עץ מקבלין טומאה מדרבנן וב"ח ודרישה שכתבו דמיירי באופן שמקבל טומאה מה"ת קאי ליישב דברי הרא"ש ורא"ש מיירי בזקפה לידוח דהוא שלא בכונת המשכה אבל מתני' לא מיירי מזה כלל ושפיר י"ל במשנה דבאין לו שפות אינו פוסל משום הויה ע"י טהרה כלל כיון דאינו מקבל טומאה מה"ת לשטתם אבל בדבר שמקב"ט מה"ת והונח שם לכונת המשכה שפיר י"ל דאפילו מים ראוין לבא זולתו נמי פוסל משום הויה ע"י טהרה:
ולפ"ז מ"ש הש"ך ס"ק ק"ג ומיירו שהוא בענין שאין המים ראוין לבא למקוה זולת ע"י המשכה זו בכלי שמקבל טומאה וכו' אבל אם המים ראוין לבא זולתו אינו פוסלת אא"כ נעשה לקבלה כדלעיל סעיף ל"ה אינו מוכרח דשאני התם שלא הונח שם בכונה או שאינו מקבל טומאה רק מדרבנן אבל כאן שמקב"ט מה"ת והונח שם בכונת המשכה י"ל דפוסל אפי' המים ראוין לבא זולתו:
וידיד נפש אב הרחמן ימשוך אותנו לרצונו בד"ת שאין מקבלין טומאה, ויטהר לבינו לעבדו באמת ובלב שלם מתוך הרוחה והצלחה, וחפץ ד' בידינו יצליח:
עד ביאת המשיח, כנפשו ונפש ידידו הדוש"ת באהבה:
עמרם הק' בלוהם בק"ק הנ"ל: