בית שערים יורה דעה חלק ב· רבי עמרם בלום
תשובה רצד
ע"ד המקוואות שעושין שולחן דהיינו טבלא של עץ אשר יסוב על ב' שרויפען למעלה או למטה כמו שיהיה מעמד המים ועליה תעמוד האשה בשעת טבילה ופר"מ חושש לדברי שו"ת אמרי אש יו"ד סי' ע"ח וביקש לחוות דעתי העניה
תשובה: גרסינן בנדה דף ס"ו ע"ב אמר רבא אשה לא תעמוד על גבי כלי חרס ותטבול סבר רב כהנא למימר טעמא מאי משום גזירת מרחצאות הא ע"ג סילתא שפיר דמי, א"ל רב חנן מנהרדעא התם טעמא מאי משום דבעית סילתא נמי בעיתא ופירש"י גזירת מרחצאות שדרך מרחצאות לישב ע"ג איצטבאות של אדמה דדמי לכ"ח ואתי למימר טבילה עולה בהן ע"ש ובתוס' ד"ה ע"ג כלי חרס גרס' דשייך בי' גזירת מרחצאות שרגיל להיות ומצוי שם כלי חרס לצורך חמין ע"ש וכתב הב"ח סי' קצ"ח אות כ"ט ונראה דס"ל לרש"י ותוס' דלמסקנא נמי ע"ג כ"ח אפי' ליכא משום ביעתותא כגון שרחבה ד' ומיחברא בארעא אפ"ה אסור משום גזירת מרחצאות ואפי' דיעבד לא עלתא לה טבילה אלא דר"כ קס"ד דמשום גזירת מרחצאות גרידא אסור הא סילתא שפיר דמי וא"ל ר"ח דליתא אלא התם טעמא מאי משום ביעתותא כלומר תרתי טעמי אית בה לאיסורא חדא משום גזירת מרחצאות אידך משום ביעתותא השתא לפ"ז סילתא נמי בעיתא ולכתחילה אסור על סילתא ובדיעבד עלתה לה טבילה ע"ש ובש"ך שם סקמ"ג תמה דרש"י ותוס' לא כתבו כן אלא בס"ד דר"כ אבל למסקנא משמע בש"ס דליכא גזירת מרחצאות בכ"ח וכמ"ש כל הפוסקים כוונתו דאי למסקנא נמי ס"ל גזירת מרחצאות מנ"ל לר"ח דאסור גם משום בעיתא דנימא מכח זה דגם סילתא אסור ותו די"ל דגם גזירה דמרחצאות אינו אלא לכתחלה וכמ"ש סי' ר"א סקל"ז ואפילו להפוסקים דאפילו בדיעבד שייך גזירה דמרחצאות היינו בכלי המקבל טומאה אבל בכלי חרס י"ל דאפילו בס"ד דש"ס לא הו' מיתסר אלא לכתחילה, ועוד כיון דמקיש לי' לסילתא משמע דלית בי' גזירת מרחצאות וכמ"ש הראב"ד בספר בעהנ"פ ריש שער הטבילה:
ונראה ליישב דעת הב"ח עפמ"ש הר"ן בע"ז כ"ט ע"ב שהק' דהכא משמע דסתם יינם נאסר משום לתא דיין נסך ואלו לקמן אמרינן משום בנותיהן ותירץ דמשום בנותיהן לא היה אסור רק בשתיה כמו פתן ושמנן רק כיון דיי"נ אסור בהנאה וכיון דסתם יינם אסור בשתיה יטעו דמשום ניסוך נאסר ויבואו להתיר יי"נ ודאי בהנאה והא דהוצרכו לגזירה משום בנותיהם היינו משום דאי לא היה סתם יינם נאסר בשתיה משום בנותיהם לא היו טועין בינו ובין יי"נ גמור אבל כיון דאסור בשתיה משום בנותיהן יטעו בינו לבין יי"נ גמור ע"ש ועיין טו"ז רס"י קכ"ג וה"נ אני אומר דזה דעת הב"ח דס"ל לר"ח דאי הוי מותר לטבול לכתחילה ע"ג כלי חרס דלא הי' שייך משום בעיתא לא הוי טעו מטבילה ע"ג כלי חרס לטבול במרחצאות אבל כיון דלכתחילה אסור לטבול ע"ג כלי חרס משום דבעיתא יש לחוש שיסברו דאסור משום לתא דטבילה בכלים ואי נימא דבדיעבד עלתה טבילה יטעו דגם במרחצאות מהני טבילה בדיעבד ולהכי אפי' בדיעבד לא עלתה לה טבילה משום גזירת מרחצאות ולפ"ז כך הוא הוצעה של שמועה דר"כ ס"ד דטעמא משום גזירת מרחצאות לחוד בלא טעמא דבעיתא הא ע"ג סילתא שפיר דמי וא"ל ר"ח התם טעמא מאי פירוש טעמא מאי גזרינן גזירת מרחצאות משום דבעיתא ואסור לכתחילה חילה דאל"כ לא היינו גוזרין גזירת מרחצאות סילתא נמי בעיתא ואסור לכתחילה, ובהכי ניחא לשון התם טעמא מאי וכו' דהו"ל למימר לאו ה"ט אלא משום דבעיתא אבל לפמ"ש א"ש דגזירת מרחצאות נשאר גם במסקנא רק הפי' התם טעמא מאי גזרינן גזירת מרחצאות וכנ"ל:
ולפ"ז מיושבים קושית הש"ך דגם למסקנא נשאר גזירת מרחצאות אלא דאי לאו טעמא דבעיתא שיהא אסור לכתחלה ליכא גזירה דמרחצאות ומיושב גם קושיא השניה דנהי דבהאי משנה ב' פ"ה דמקוואות ובלבד שלא יטביל ע"ג ספסל יש לפרש דהיינו לכתחלה וכמ"ש הש"ך אבל כאן א"א לפרש כך דהא אמרינן דגזירת מרחצאות הוא משום דאסור לכתחלה משום בעיתא וע"כ דגזירת מרחצאות הוא בדיעבד וכמ"ש ומכ"ש מ"ש ואפילו להפוסקים וכו' אבל בכלי חרס י"ל דאפילו בס"ד לא מיתסר אלא לכתחלה הא ודאי ליתא דאפי' אי בס"ד הוי רק לכתחילה מ"מ למסקנא דגזירת מרחצאות הוא רק משום דאסור לכתחלה מטעם בעיתא ודאי גזירת מרחצאות הוא לענין דיעבד וכמו שביארנו:
ולפ"ז י"ל למאי דאמרינן בבכורות ל"ח אין מדרס בכלי חרס ופירש"י שישבר אם אדם יושב עליו ע"ש וא"כ דוקא בכלי חרס שייך בעיתא שישבר ואית בי' גזירת מרחצאות נמי כמו"ש רש"י ותוס' אבל בשאר כלים ל"ש כלל בעיתא ולא גזירת מרחצאות והאי משנה דפ"ה דמקוואות דמייתי מינה הראב"ד והרשב"א מיירי בכ"ח דוקא ואי משום דקתני ובלבד שלא יטביל דדייק מינה הר"ש ושאר ראשונים דבטבילת כלים מיירי דל"ש ביעתותא אפשר דע"ג כ"ח וספסל של חרס כיון דבקל ישבר ויפלו כליו תוך המים גם בזה שייך ביעתותא ולא יטביל שפיר, ומעתה מה שהרעיש הלבוש על מה שעושין נסרים במקוה שתעמוד האשה הטובלת עליהם לדעת רש"י ותוס' אין בזה חשש כלל:
אלא דבסד"ט סי' קצ"ח אות ס"ג תמה על רש"י דבכורות הנ"ל דהא מקרא ממעטינן כלי חרס דאינו מטמא מדרס בשבת פ"ד מדכתיב ואיש אשר יגע במשכבו מקיש משכבו לו מה הוא אית לי' טהרה במקוה אף משכבו נמי אית לי' טהרה במקוה, ועלה בדעתי לומר דבאמת גם כונת רש"י בבכורות כן הוא דרש"י פי' בשבת כלי חרס אין לו טהרה במקוה דכתיב ישבר אין לו טהרה אלא שבירתו וזה כונת רש"י אין מדרס בכלי חרס דאם יהא בו דין מדרס הדין הוא שישבר אם אדם יושב עליו ואין לו טהרה במקוה וא"כ אין משכבו דומה לו ולפ"ז אין ראי' משם שכ"ח נשבר אם אדם עומד עליו:
אמנם הלשון דחוק קצת לכן נ"ל דהפירוש כפשוטו דיש להבין הרי קושי' הגמ' הי' ואין לו תוך בכלי שטף דאורייתא בר קבולי טומאה הוא דאיצטריך רבנן למיגזר בהו משקין ועוד דאמרן לעיל אי בטומאה דאו' ה"נ לא איצטריך לאשמעינן דאין לו אחורים לחליקה וא"כ מה משני בהנך דחזו למדרסות הלא מ"מ א"צ ליגזור בהו משקין משום משקה זב וזבה שהרי אין מיטמאין גם במשקה זב וזבה אך ז"א דהרי שנינו נדה מ"ט כל המטמא מדרס מטמא טמא מת ופירש"י שם וראוי לקבל כל טומאות דכלי הוא ע"ש ושפיר גזרו בהו משקין, אבל אכתי קשי' הא גזרו טומאת משקין גם בהנך שאין להם דין טומאת מדרס ועכ"ח צריך לומר דגזרו בהני אטו הני וע"ז פריך א"ה חרס נמי אע"ג דאין להם דין טומאת מדרס נמי נגזור כמו דגזרינן בכלי שטף שאין להם דין טומאת מדרס ומשני אין מדרס בכלי חרס וא"כ א"א לפרש שאין להם דין טומאת מדרס דאע"פ כן תקשי קושית הגמ' כנ"ל ולהכי הוכרח רש"י לפרש דשאני כלי חרס מכלי שטף דהני נהי דאין להם דין טומאת מדרס אבל שייך בהו מדרס אבל בכ"ח ל"ש מדרס כלל שישבר אם אדם יושב עליו וא"כ יש היכר ולא אתי למטעי ומשו"ה לא גזרינן:
אבל דעת הראב"ד בספר בעהנ"פ ריש שער הטבילה דבכ"ח שאינו מקבל טומאה מגבו ולא חזי למדרס ליכא משום גזירת מרחצאות וסילתא נמי לאו בר קבולי טומאה הוא ואינו אסור רק לכתחלה משום דבעיתא אבל בדיעבד עלתה לה טבילה אבל בכלי עץ שמקבלין טומאה מגבן ואפי' דיעבד לא עלתה טבילה משום גזירת מרחצאות ודייק לה מדתנן פ"ה דמקוואות מ"ב מעין שהעבירו ע"ג כלים או ע"ג ספסל הרי הוא כמו שהיה דברי ר"י רי"א הרי היא כמקוה ובלבד שלא יטביל ע"ג ספסל אלמא כל שהוא ראוי למדרס כספסל וכן שאר כלים שמקבלין טומאה לא מהני בהו טבילה משום גזירת מרחצאות דל"ל דטעמא משום בעיתא דהא לאו באדם עסקינן אלא בכלים וכו' ועיין ב"י סי' קצ"ח ובר"ן סוף פ"ב דשבועות, וגם הרשב"א בתוה"ב שער ז' כתב דברי ראב"ד אלו והוסיף ופשוטי כלי עץ כיון דחזי למדרס אית בהו משום גזירת מרחצאות ואפי' עברה וטבלה אגביהו לא עלתה לה טבילה וכן הוא בפנים בבעה"נ שער הטבילה שמעינן מהכא דבכלי עץ אפי' בפשוטי' אית בי' גזירת מרחצאות ע"ש, אבל הב"י סי' קצ"ח הביא דברי רשב"א בתוה"ב וז"ל אין טובלין בכלים שלא אמרה תורה אלא מעין ומקוה מים לפיכך הי' טיט ורפש במקום שהיא טובלת לא תעמוד ע"ג כלי עץ שמקבלין טומאה מגבן ולא על גבי נסרים שראוין למדרסות ולא על שום כלי הראוי למדרס ותטבול מפני גזירת מרחצאות של כלים עברה וטבלה לא עלתה טבילה וכו' ועיין תשובות רשב"א סי' תתכ"ח שהביא ב"י שם גבי שליבות של עץ, והנך תיבות ולא ע"ג נסרים שראוין למדריסות לא מצאתי בתוה"ב שלפני והמחבר בשו"ע סי' קצ"ח סל"א כתב כלשון הרשב"א הנ"ל שהביא בב"י ומזה הרעיש בלבוש על המנהג שעושין נסרים במקוה שתעמוד האשה הטובלת עליהם ועיין טו"ז סי' קצ"ח סקל"א:
ובתשובת מהר"מ פדוואה סי' ל"א למד זכות ע"ז והסכים עמו הב"ח סי' קצ"ח ובסד"ט שם אות ס"ג כתב דעיקר דבריהם הוא דמ"ש הרשב"א ולא ע"ג נסרים שראוין למדריסות ר"ל בנסרים המיוחדים ועשויים למדרסות אלא דק"ל על זה מ"ש הרשב"א והמחבר אבל נותנות היא חבילי זמורות וכו' מה אריא חבילי זמורות הא אפילו נסרים נמי שריא כל שאין עשויין למדרס ע"ש, ולפענ"ד לק"מ דהרי קי"ל באו"ח סי' ש"ח סעיף כ' חריות של דקל שקצצם לשריפה מוקצים הם ואסור לטלטלם ישב עליהם מעט מבעוד יום מותר לישב עליהם בשבת וכל שכן אם קשרן לישב עליהם או אם חישב עליהם מבעו"י לישב עליהם אפי' בחול ועיין מג"א סק"מ ולפ"ז בקשר חבילי זמורות כדי לישב עליהם וגם ישב עליהם הרי ראוין למדרס ומיוחדין למדרס ומ"מ אינם מטמאין טומאת מדרס לפי שאין להם צורת כלי וכמבואר ברמב"ם בפיה"מ פכ"ב דכלים מ"ט ובחיבורו פכ"ה מכלים ה"י דגם לענין טומאת מדרס בעי צורת כלי ע"ש ולפ"ז שפיר כתבו הרשב"א והמחבר אבל נותנת היא חבילי זמורות וכו' דתחילה כתבו דאסור על נסרים שראוין למדרסות ועל כלי הראוי למדרס משום דאי מיוחד ועשוי למדרס מקבל טומאת מדרס וע"ז כתבו אבל נותנת היא חבילי זמורות וכו' אע"פ שמיוחדים לישיבה וראוים לישיבה והיינו ראוי ומיוחד למדרס מ"מ שרי לפי שאין מיטמאין טומאת מדרס לפי שאין להם צורת כלי וא"ש:
אמנם בסד"ט שם כתב מכח קושי' הנ"ל דס"ל לרשב"א כיון שהוא מייחד להני נסרים כדי שתעמוד עליהם בשעת טבילה מפני הרפש והטיט הרי ייחדינהו למדרס וכ"כ מוהרח"ש בספרו תו"ח ח"ג סי' כ"א שזו כונת רשב"א וכ"ז בנסרים המטלטלים דלא קבען בבנין אבל בנסרים שקובעין במקוה ע"י בנין ובדיוק מסמרים וודאי דלית בהו טומאת מדרס ואין לומר דמשעה שתקנן לכך חל עליהם שם כלי דכל זמן שלא קבען שם לא נגמרה מלאכתן כתן ולא מקבלי טומאה וגדולה מזו כתב הרמב"ם רפ"ה מכלים וכלי עץ מאימתי מקבלין טומאה משישופם בעור הדג וכו' וכיון דקודם קביעתן אין שם כלי עליהם ואינם מקבלים טומאה אף לאחר קביעותן אין שום טומאה חל עליהם דהא מחוברין לקרקע הן והא דאין חיבור לקרקע מבטל כלי שלא יחול עליו טומאה היינו כשהי' כבר כלי קודם החיבור אבל אם נעשה כלי אחר שנתחבר לקרקע אינו יורד לקבל שום טומאה דומיא דצינור שקבעו ולבסוף חקקו דלקמן סי' ר"א ובסד"ט השיג עליו דאין ראי' מדברי הרמב"ם הנ"ל דשאני התם דמחוסר מעשה בגופו משו"ה לא הוי גמר מלאכה משא"כ הכא שאינו מחוסר אלא הבאת מקום שרוצה לקובען שם שפיר י"ל דהוי גמר מלאכה:
ויש להביא ראי' לסברת סד"ט מהא דאמרינן בשבת ק"ד ע"ב כתב אות אחת בטבריה ואחת בציפורי חייב כתיבה היא אלא שמחוסר קריבה ע"ש אלמא דמחוסר קריבה והבאת מקום לא מקרי מחוסר מעשה, אלא דמדויל ידיה משתלים שהרי המוהרח"ש מצריך דיבוק בנסרים וכן הסכים בסד"ט ד"ה עוד כתב וא"כ הוי מחוסר מעשה בגופו שצריך להכניס בו המסמרים והא לא דמיא אלא להא דאמרינן התם כתב על שני כותלי הבית ועל שני דפי פנקס ואין נהגין זע"ז פטור ואמרינן שם התם מחוסר מעשה דקריבה ופירש"י אינו מקרבן אלא ע"י קציצה המפסיק ביניהם וכו' ואף שאינו עושה מעשה בגוף האותיות כ"ש הכא שצריך להכניס המסמרים גם בגוף הנסרים להדביקם במקוה:
אבל נ"ל לעשות סמוכין לדברי מהרח"ש דבפ"ו דמקוואות מ"י שנינו האביק שבמרחץ בזמן שהוא באמצע פוסל וכו' וכתב הר"מ בפיה"מ אמבטי הוא רהט המרחץ ואביק הוא אלנבי"ק והמים אשר יגרו לתוך האמבטי ולתוך האביק הם מים כשרים אך כל מה שיגיעי מים בתוך האביק הם פסולים לפי שהם ישובו שאובין לפי שהאביק הוא כלי להיותו ניתך לארץ וזהו אמרם ממנו בתוספתא שלא נעשה אלא לשמש עם הקרקע ובתוס' יו"ט הלשון לפי שהאביק הוא כלי קודם היותו קבוע ואע"פ שנתחבר לא יצא מתורת כלי להיותו קבוע לארץ וזהו אמרם עליו בתוספתא שלא נעשה אלא לשמש עם הקרקע הרמב"ם בנא"י והק' תויו"ט ממשנה כלים פ"ח מ"ט דקתני פורנה אם יש לה ליזבז טמאה והביא הר"ש שם תוספתא פורנא ה"ז טהורה שלא נעשית אלא לשמש עם הקרקע רמ"א משום ר"ג אם יש לו ליזבז טמאה ועיין ברע"ב שם ובפ"כ דכלים מ"ד עשאה אבוס לבהמה אע"פ שקבעה בכותל טמאה וכתב הר"מ לפי שהכלי אשר יקבל טומאה כפי צורתו כאשר נקבע בכותל או בארץ הנה הוא יקבל טומאה וכו' ואמנם יהי' המחובר לקרקע כקרקע ולא יקבל טומאה אצל חכמים כאשר נעשה זה הדבר מתחילתו בקרקע או נעשה לשמש עם הקרקע וכ"כ הרע"ב שם ולא אמרינן כלי המחובר לקרקע כקרקע אלא כשהי' מחובר לקרקע מתחילתו או שנעשה כדי לשמש את הקרקע ע"ש אמנם לדעת מהרח"ש א"ש דבשלמא לענין טומאה כיון שנעשה לשמש עם הקרקע כל זמן שלא קבען לא נגמרה מלאכתן ואינו מקבל טומאה ואימת נגמרה מלאכתן כשקבען בקרקע ואז הרי הם מחוברים לקרקע וכל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע ואינו מקבל טומאה אבל לענין פסול שאובין דאפי' כלים שאינם מקבלים טומאה אם יש להם בית קבול ונעשים לקבלה פוסלין משום שאובין כמבואר ברמב"ם ריש פ"ו דמקואות וע"ש פ"ד ה"ד ומשו"ה אע"פ שנעשו לשמש עם הקרקע מ"מ כיון שהי' שם כלי עליהם לענין פסול שאובין בתלוש שוב אע"פ שקבען בארץ אינו יוצא מתורת כלי לענין זה ופוסל משום שאובין ואין כאן סתירה:
ועדיין צריך למודעי נהי דלענין פסול שאובין לא מהני קבען בארץ לבטל מהם שם כלי אבל עכ"פ מה שנעשה לשמש עם הקרקע אינו פועל להקרא עליו שם כלי יותר ואיך נתנה התוספתא ורמב"ם טעם להיות כלי ולפסול משום שאובין לפי שלא נעשה אלא לשמש עם הקרקע הא אדרבה זה גורם לבטל תורת כלי ולא לעשותו כלי ונ"ל עפמ"ש הראב"ד בפיה"מ דעדיות פ"ק מי"א דתנן התם כסא שקבעו בעריבה ב"ש מטמאים וב"ה מטהרין וכתב הראב"ד מפרש בתוספתא כדרך ישיבתו אבל שלא כדרך ישיבתו ד"ה טהור ב"ש סברי כיון דעדיין הוא ראוי לישיבה אע"פ שאין יחודו עכשיו לכך אלא להניח עליו כלי העריבה או מקרצות מן העיסה טמא מדרס שהרי לא בטל התם ישיבה ממנו וב"ה סברי כיון דאינו מיוחד עתה לישיבה ככלי שנשבר הוא ואי קשיא לך לב"ה והתנן בכלים פ"כ מ"ה כופת שקבעו בנדבך קבעו ולא בנה עליו בנה עליו ולא קבעו טמא קבעו ובנה עליו טהור וכו' אלמא בקביעות לחוד לא פרחה טומאה מינייהו התם משום דבדוכתיהו נמי לישיבה ולשכיבה קימו אלא משום דמחבר להו לבנין קא מטהרינן להו ומשו"ה עד דקבעי להו ובני עליהו לא חשבינן להו כבנין אבל הכא הא קא מבטל להו מישיבה לגמרי הלכך בקביעות לחוד מטהרינן להו לב"ה ע"ש ועיין בתויו"ט פכ"ב דכלים מ"ד מבואר דאם ע"י קביעות בקרקע מבטלו ממלאכתו הראשונה בטל שם כלי מיני' אבל אם אינו מבטלו ממלאכתו הראשונה לא מבטל הקביעות שם כלי מיני' וזה כונת התוספתא והרמב"ם שאין הקביעות בקרקע מבטל שם כלי מן האביק שלא נעשה אלא לשמש עם הקרקע וא"כ הקביעות מבטלו ממלאכתו הראשונה ולא בטל שם כלי מיני' ע"י הקביעות וא"ש:
ובעניותי נ"ל ללמד זכות דכבר הק' הש"ך סי' ר"א סקל"ז אהא דהביא הטור וב"י סי' קצ"ח בשם הראב"ד ושאר פוסקים דדוקא בכלים המקבלין טומאה שייכא הך גזירה דמרחצאות משא"כ בכ"ח וכיוצא בו שאינו מקבל טומאה דאין טעם נכון לחלק ולומר דבכלי עץ איכא גזירה דמרחצאות ולא בכלי חרס דמה ענין קבלת טומאה לגזירה דמרחצאות ע"ש והנה בפשיטות י"ל עפמ"ש סד"ט סימן קצ"ח אות ס"ג בד"ה ומ"ש הרא"ש דאם מקבל טומאה אע"פ שאין לו בית קיבול דמי לכלים בזה דמקבל טומאה כמו כלים וכן אם יש לו בית קיבול אע"פ שאינו מקבל טומאה דמי לכלים בהא דיש לו בית קיבול ולהכי גזרינן אטו מרחצאות שיטבול בכלים משא"כ אם אינו מקבל טומאה ואין לו בית קיבול דאין לו דמיון לכלים כלל לא גזרינן:
ובזה א"ש מה שסיים הרא"ש בתשובה כלל ל"א דין ג' על דין הסילונות המובא בטוש"ע סי' קצ"ח סעיף ל"ב ועוד דסתם סילונות וכו' והוי פשוטי כלי עץ דלא מקבלי טומאה ואינן פוסלין בשאובה ובתשו' מהר"מ פדוואה סי' ל"א עמד ע"ז למה כתב דלא מקבלי טומאה ואינן פוסלין בשאובה ע"ש ולפמ"ש א"ש שבא לשלול שאינם דומים לכלים לא בקבלת טומאה ולא בבית קיבול לפסול בשאיבה הלכך ל"ש כאן גזירה דמרחצאות:
אבל מה שנ"ל עוד בזה דבחת"ס יו"ד סי' רי"ג הביא בשם קדמון אחד דמסברא אמרינן דאיך אמר רחמנא ירחץ בשרו במים הלא המים מתטמאים מהטובל בהם וחוזרין ומטמאים הטובל ואפי' למ"ד טומאת משקין לטמא אחרים לאו דאו' מ"מ הוי חק טפי מפרה אדומה שיטהר הטובל ויטמא המים אעכ"ח קרא סמך אסברא חיצונה שירחץ במים שאינם מתטמאים וכו' ע"ש ולפ"ז תקשי למה צריך הראב"ד וסיעתו לפסול טבילה ע"ג כלים המקבלים טומאת מדרס משום גזירת מרחצאות תיפוק ליה כיון דנשי דידן כולהו ספק זבות נינהו ועיין בטוש"ע יו"ד סי' קפ"ג וא"כ כשעומדת ע"ג כלים אלו הרי היא מטמא אותם כמבואר ברמב"ם פ"א ממשכב ומושב וגם נדה דינה כזבה בזה כמבואר שם ועיין ברמב"ם שם ריש פ"ז דמטמא עומד וא"כ נעשה הכלי אב הטומאה לטמא אדם כמבואר ברמב"ם שם פ"ו ה"ב וא"כ מה אהני לה טבילה הא הוי טובל ושרץ בידו, אלא דזה שיבוש דהתינח לענין טהרות אבל נשי דידן דליכא טהרות מה בנן שהיא ראשון לטומאה ממדרס הזב מ"מ מותרת לבעלה כיון שטבלה וטהורה מנדה וזיבה ובשלמא במים כיון דירחץ במים הוא בין לטהרות בין לבעלה וכיון דלטהרות וודאי כוונת התורה במים שאין מתטמאין א"כ גם לבעלה בעינן מים שאין מתטמאין אבל כלים שעומדת עליהם דלא נזכרו בתורה שפיר יש לחלק בין טבילה לטהרות ובין טבילה לבעלה כנ"ל ולהכי הוצרכו לגזירת מרחצאות, ולפי"ז מיושב קושית הש"ך דשפיר שייך קבלת טומאה לגזירת מרחצאות דאם יראו שמותר לטבול ע"ג כלי שמקבלת טומאה מן הטובל בשעת טבילה יטעו שמותר לטבול גם במים המקבלין טומאה מן הטובל והיינו מרחצאות וא"ש:
אלא דאכתי צ"ע למ"ש הרא"ש בנדה פ' התינוקות בהלכות מקוואות סי' ט' ובפירושיו פ"ה דמקוואות ליישב קושית הר"ש שם אמאי מים שבשוקת ובתלמי נפסלין כיון שמחוברין במעין וכו' ואפי' בתוך הכלי עצמו מותר לטבול כדאמרינן חגיגה כ"ב מטבילין כלי בתוך כלי שיש בפיו כשפופרת הנוד ותירץ דשאני התם דהכלי הפנימי הוא נטבול בתוך המקוה עצמו כיון דפי החיצון כשפה"נ וכו' ע"ש ועיין טו"ז סי' קצ"ח סקל"א שהסביר דבריו כיון שטובל שני הכלים ביחד לא אתי למטעי ולפ"ז תקשי מה גזירה וטעות שייך כאן הא כשעומדת בשעת טבילה ע"ג כלים שמקבלין טומאה ונטמאו הכלים מ"מ הכלים גופיהו נטבלים מיד במקוה ביחד עם האשה ונטהרו שניהם אבל במים המקבלים טומאה הלא המים ישארו בטומאתם ואיך יטעו לטבול בהם, אך לק"מ דהרי תחילת דברי פי רשב"א לפיכך הי' טיט ורפש במקום שהיא טובלת וכו' וע"ז סובבים והולכים דבריו ועיי' תשו' מהרמ"פ הנ"ל וא"כ הכלים או הנסרים מתטמאים מדרס מן האשה העומדת עליהם לטבול ואינם מיטהרים במקוה כיון שצד אחד הוא על הטיט ומבואר בשו"ע סי' קצ"ח סל"ג דטיט הוי חציצה וע"ש סי"ד ובש"ך סקמ"ז ונשארו כן בטומאתם ושפיר יש משום גזירת מרחצאות שיטעו לטבול גם במים המקבלין טומאה וכן הוא בשו"ע לפיכך אם הי' טיט וכו' ובהכי מיירי גם הראב"ד וכן מפצי דעביד אבוה דשמואל לבנתי' צ"ל דלמחיצות עבדינהו ולא להציל מפני הטיט במקום שעומדת מטעם הנ"ל וכן בשליבות דפסל רשב"א נמי מיירי שאין המים מקיפן מכל צד ונשארו בטומאתן ועיין סד"ט אות ס"ו ד"ה אבל, ולפ"ז נסרים הללו שאנו עושים להבדיל בין מים עליונים למים התחתונים שהם בתוך המקוה ומוקפין מים מכל צד ואם מתטמאים מדרס מן האשה שעומדת עליהם בשעת טבילה מתטהרין מיד בתוך המקוה ביחד עם האשה הטובלת ליכא גזירת מרחצאות כלל ועיין בפי' הרא"ש מקואות פ"ה גבי שדה תיבה ומגדל ועיין ב"י סי' קצ"ח בדעת הרמב"ם:
ובתשובות מהר"מ פדוואה סי' ל"א למד זכות שנסרים אלו אינם נקראים מיוחדים למדרס משום שהם עשויין לעמוד עליהם לטבול בו כי אדרבה משום זה יוצאים מתורת כלים וחשובים כתקרת הבית ולדידך מי שמקצה ביתו ועלייתו ללכת עליהם יהיו נסרים נחשבין מיוחדים למדרס ודאי אינו כן רק בנין יחשב ובפרט מאחר שנקבעו במסמרות ואי שקביעות בבנין היינו אם הי' עליו שם כלי מדאורייתא קודם קביעתו אבל נסרים אלו לא הי' עליהם שם כלי מדאו' ואפילו אם אולי היו בכלל פשוטי כלי עץ דמקבלי טומאה מדרבנן הקביעות מבטלן מתורת כלי ועוד אפי' היו מקבלין טומאה מדאו' מ"מ כיון שהמים צפין עליהם והמים הם דבר קבוע והנסרים שקועין תחתיהן ואינן נראים הוי כקבעו בכותל ובנו עליו [ועיין פ"כ דכלים מ"ה כופת וכו' וברמב"ם רפכ"ו מכלים ואינם דומין למפצי דעביד אבוה דשמואל לבנתי' בנדה ס"ז דהם לא היו לבנין רק לאצולי טינופין לבד שהטיט לא יבא על רגליהם ויחוץ ע"ש באריכות]:
ומ"ש דמפצי דאבוה דשמואל לא היו לבנין רק לאצולי טינופין אני נבוך בכונתו אם כונתו שלא קבעם שם כלל רק שנתנם שם בכל פעם שהולכות לטבול לאצולי טינוף או כונתו שלא ביטלם שם וכדאמרי' בחולין ט"ז ע"ב שאני סכין דלא מבטל לי' וה"נ עביד מפצי ביומי תשרי ואח"כ לקחם משם וא"כ לא מבטל להו התם או כונתו כפשוטו דשם לא הי' כונתו לבנין ואין דרך בנין בכך רק נתכוון לאצולי טינופין וצריך עיון:
ובמ"ש דהמים הוי כבנין נ"ל ליישב דעת הטור סי' ר"א שכתב שאין טובלין בגיגית משום שהי' עלי' שם כלי מקודם שקבעה הא אפי' לא הי' עלי' שם כלי מקודם כגון קבע ואח"כ חקק בית קיבול אסור כיון דמדאו' היא דאין טובלין בתוך כלי מדאורייתא הוא וקושיא זו הביא סד"ט סי' קצ"ח סוף אות ס"ג בשם מוהרח"ש ועיין נובי"ת יו"ד סי' קמ"ב וחת"ס יו"ד סימן קצ"ח ולפמ"ש ניחא דהא דמסקינן ב"ב ס"ו דבדאו' לא מהני קבעה ולבסוף חקקה היינו קבעה לחוד אבל גיגית שקבעה ולבסוף חקקה ונתמלאה מי גשמים או מי מעין הוי כקבעה ולבסוף חקקה ובנה עליו זה שפיר מהני אפילו לדאורייתא ועיין סד"ט הנ"ל ד"ה אך מ"ש הב"ח וכו':
ותו הק' מוהרח"ש מקוה שכולה שאוב להר"ש והרא"ש מדאו' פסול וגבי גיגית שנתמלא מימי גשמים שמים שנכנסו בתוכו נפסלו משום מים שאובין ומוכח ב"ב ס"ו דלרבנן דדף של נחתומים לא מהני קבעו ולבסוף חקקו אלא דוקא בדרבנן ולפענ"ד לק"מ דעיין שיטה מקובצת ב"ק ס"ז ד"ה שאני שאיבה דרבנן אני אומר כל שאובה דרבנן דהא דאמרינן מה מעין בי"ש אף מקוה וכו' היקישא דרבנן הוא וי"ל עוד דכל שאיבה ע"י כלים שלא בידי אדם ממש דרבנן היא לפי שאין כלים כתובים בתורה וה"ז כגון דמי גשמים הוא שבאו מאליהם למקוה אע"פ שעברו דרך כלים אינו אלא מדרבנן דהא מ"מ בי"ש הוא דממילא קאתי ליה הראב"ד ז"ל ע"ש וא"כ י"ל דהא דס"ל לר"ש ורא"ש דכולו שאוב מדאו' פסול היינו במילא בכתף ע"י אדם אבל גיגית שנתמלאה מי גשמים בי"ש אינו פסול רק מדרבנן ואתי שפיר:
ותו הק' בסד"ט שם דלמאי דמסיק ב"ב ס"ו דלרבנן דדף אפי' בקבעו ולבסוף חקקו מקבל טומאה דאו' אם כן הא דתנן בפ"א דכלים מ"ב דכלי מתכות הנעשה לקרקע אינו מקבל טומאה ע"כ ר"א היא ורמב"ם פ"ט דכלים פסק כהאי מתני' ופי"א שם הכ"ד פסק כרבנן דדף, ולפענ"ד נראה סברא ישרה לחלק דדוקא בהאי דדף דהוא כלי שמשתמשין בה במחובר לכותל כמו שמשתמשין בה בתלוש ועיקר תשמיש בצורת כלי זו בתלוש בזה אמרינן לרבנן דאפי' קבעו ולבסוף חקקו מקבל טומאה אבל כלי מתכות הנעשה לקרקע פירושו שאין עושין כלי כזו להשתמש בו בתלוש רק בקרקע ובזה אמרינן דאינו מקבל טומאה ועיין פי' הראב"ד בעדיות הנ"ל, ובזה מיושב נמי קושי' תויו"ט פ"ו ממקואות מ"י שהבאתי לעיל דשאני האי דאביק שבמרחץ שמשתמשין בו בתלוש כתשמיש שמשתמשין בו במחובר ולהכי לא בטל מתורת כלי כשקבעו בקרקע ופוסל משום שאובין וא"ש:
ובטו"ז סי' קצ"ח סקל"א תמה על מהרמ"פ הנ"ל דבגמ' לא אמרינן דבטל גזירות מרחצאות אלא בסילתא שהוא בקעת עץ ולא בעץ אפי' פשוטי כלי עץ וזו היא דיוקו של הראב"ד שלמד מזה לכל דבר שראוי לקבלת טומאה ועיין בס"ט שנתקשה בפי' קושי' זו ולפענ"ד נראה דטו"ז הוי ס"ל בפי' הגמ' סבר רב כהנא למימר טעמא מאי משום גזירת מרחצאות ולהכי נקט כלי חרס ולא סתמא ע"ג כלים דא"כ הו"א דוקא בכלי עץ מיירי ושם דוקא שייך גזירת מרחצאות ולא בכלי חרס כדס"ל לראב"ד באמת ולהכי נקט כ"ח דגם בכ"ח שייך גזירת מרחצאות כמ"ש רש"י ותוס' אבל משום בעיתא ל"ש כלל וא"כ הא ע"ג סילתא ש"ד וא"ל ר"ח התם טעמא מאי משום דבעיתא דבכ"ח ל"ש גזירת מרחצאות ולהכי נקט כ"ח לאשמעינן דהטעם משום בעיתא סילתא נמי בעיתא והיינו שכתב טו"ז וזו היא עיקר דיוקו של הראב"ד שלמד מזה לכל דבר שראוי לקבלת טומאה והיינו מדנקט כלי חרס וזה מבואר בראב"ד בבעהנ"פ שכתב והאי דנקט כ"ח ולא נקט כלי עץ וכו' וא"כ עכ"פ לא אמרינן בגמ' דבטל גזירת מרחצאות אלא בסילתא שהוא בקעת עץ ולא בעץ אפי' פשוטי כלי עץ:
אבל לפענ"ד הפירוש בגמ' דר"כ הוי ס"ל משום גזירת מרחצאות ולהכי נקט כ"ח דבזה שייך גזירת מרחצאות כפי' רש"י ותוס' משא"כ בכלי עץ ל"ש גזירת מרחצאות ומותר אפי' לכתחילה וממילא מוכח הא ע"ג סילתא ש"ד וא"ל ר"ח אדרבה בכ"ח ל"ש גזירת מרחצאות רק בכלי עץ וכדעת הראב"ד ולהכי נקט כ"ח שנדע התם טעמא מאי משום דבעיתא סילתא נמי בעיתא וא"כ אין מקום לקושיות טו"ז:
ותו הק' מה זכות למד בזה שלא הי' עליו כלי מתחילה מ"מ הרואה יטעה וכמש"ל דמשו"ה כתב הראב"ד הראוי למדרס, ולפענ"ד אפי' לפי דבריו יש לחלק דבשלמא סתם נסרים כיון שראוי למדרס אם היו מיוחדים לכך לעשות מהם ספסל וכיוצא בו שאינו רואה עתה שאינם מיוחדים למדרס שפיר שייך שהרואה יטעה אבל בזה שעכשיו רואה שאינו כלי רק בנין מהיכי תיתי יטעה שהי' כלי מתחילה כיון שרואה עכשיו שאינו כלי:
ועוד הק' עמ"ש דאפי' הי' עליו שם כלי מתחילה נתבטל מכח שהמים צפין עליו והוי כבנין הא אפי' בבנין גמור אין בנין מבטל כלי כדאיתא בצינור שחקקו ולבסוף קבעו דפוסל המקוה ולפענ"ד לק"מ דבצינור שחקקו ולבסוף קבעו עדיין ראוי ומשמש בו במחובר מלאכתו הראשונה שהי' ראוי לה בתלוש אינו מבטלו מתורת כלי אבל קבעו בבנין באופן שמבטלו ממלאכתו הראשונה אז הוא חלק מבנין ומבטלו מתורת כלי וכדאמרינן בחולין קכ"ט כששימש מעשה עץ שימש וכדברי ראב"ד בפיה"מ דעדיות שכתבתי לעיל:
ושוב הק' על מה שלמד זכות לפי שהם פשוטי כלי עץ ולהרבה דיעות אין מקבלין טומאה אפי' מדרבנן הא הראב"ד כתב בפירוש אפי' פשוטי כלי עץ ואין זה קושי' כלל דהרי כתב דעכ"פ אין מקבלין טומאה אלא מדרבנן ובטומאה דרבנן שפיר בטלו בקביעות הבנין אפי' לראב"ד ומכש"כ אנן שיש לנו עוד סניף להכשיר הני דיעות דס"ל שאין מקבלין טומאה אפי' מדרבנן ועיין סד"ט:
והב"ח סי' קצ"ח הסכים לדברי מהרמ"פ אלא שהצריך שיהיו הנסרים קבועים במסמרים וטו"ז תמה עליו הא מהרמ"פ מתיר אפי' באינם קבועים במסמרים שכתב שהמים עושין אותן קבועים ובסד"ט כתב שמהרמ"פ לא כתב שהמים עושין אותן קבועים אלא שהמים הוי כבנין שעליו אבל קבועין לא הוי אלא במה שקבעו במסמרים אבל באמת מדברי מהרמ"פ נראה כטו"ז דתחילה כתב דהני נסרים אין מיוחדים למדרס משום דחשובין כתקרת הבית ובפרט מאחר שנקבעו במסמרות משמע דמסמרות הוא רק עצהיו"ט אבל מכשיר אפילו בלא מסמרות ואחר שהאריך בזה כתב ועוד נ"ל שהנסרים אלו הנתונים למטה על קורות ומים צפים עליהם חשובין כקבעו בכותל ובנו עליו כי המים שעולין עליהם הם כבנין עליהם שהמים הם דבר קבוע והם שקועים תחתיהן ואינם נראים ולשון זה משמע שהמים עושין אותן קבועים ג"כ וא"צ מסמרים:
ומ"ש סד"ט דברמב"ם פכ"ו מכלים ה"א כתב קבעו במסמרים ובנה עליו טהור הרי דהצריך קבעו במסמרים וכ"מ שם כתב דבמסמרים אינו במשנה אבל נלמד מסברא דעדיף מקבעו בבנין אבל התויו"ט פ"כ דכלים מ"ה כתב עליו ואינו נ"ל דא"כ לא הו"ל לכתוב כלל במסמרים אבל נראה מדכתב כן שסובר דדוקא במסמרים הוי קביעות ליטהר אבל בלא"ה לא ע"ש, לדעתי לא כן ידמה דהר"ש שם בכלים פי' בנה עליו ולא קבעו כמו שבונין ע"ג נסרים ואח"כ מוסירין אותן וכן פירש הרע"ב שם כדרך שהאומנין עושין שבונין כיפה ע"ג נסרים ואח"כ מסירין אותן ע"ש ולפ"ז נראה פשוט דקבעו מקרי אם מבטלו שמה שישאר בקביעות ולא יטלנו משם אפי' בלא מסמרין וממילא בנה עליו לחוד משוי ליה קבוע ובנה עליו וכן המים כאן שעל הנסרים הם קבועים שם והם שקועין תחתיהן משוי להו קבועים אבל שם בכופת שקבעו בנדבך שהדרך לבנות עליו ולהסירו א"כ א"א לומר שמה שבנה עליו משוי ליה קבוע שהרי בונין עליו ואין קובעין אותו לכן לא מקרי קבעו אא"כ קבעו במסמרים ומשו"ה יען שדינו של הרמב"ם פכ"ו מכלים כובע ממשנה דכופת שקבעו בנדבך ואף שכתב כלי עץ הראוי למדרס שקבעו בכותל בתוך הבנין מ"מ ודאי דכופת שקבעו בנדבך בכלל לכן הצריך קבעו במסמרים:
ועוד נ"ל דראיתי בתוספתא דכלים בבא מציעא פי"א מפץ שעשאו לקורה אע"פ שמשתמש בו טהור הי' טמא ועשאו לקורה טמא עד שיקבענו במסמר ופירש בספר זר זהב היה טמא שעשאו מתחילה לשכיבה ונטמא במסמר שמעשה מוציא מידי מחשבה ומעשה ע"ש ולפ"ז א"ש דרמב"ם מיירי בכלי עץ הראוי למדרס ומיוחד למדרס ועיין בר"ש שם שפירש כופת של תמרה הוא המיוחד לישיבה כדתני בתוספתא לקמן וכו' וכן פי' הרע"ב כופת כלי המיוחד לישיבה ושל תמרה היא וכן פירש הרא"ש שם ולכן בעינן קבעו במסרים דהוא מעשה בגופו להוציא מידי מחשבה ומעשה אבל בנסרים אלו שלא תיקנם למדרס ולא חישב עליהם למדרס רק לעמוד עליהם בשעת טבילה א"צ מסמרים להוציא מידי מעשה ומחשבה ע"י מעשה בגופו ודאי סגי בקבעם וביטלם שם בלי מסמרים וכדעת מהרמ"פ:
ושוב הביא הטו"ז בשם מהר"י כ"ץ מקראקא שהתיר מטעם דהוי כלי עשוי לנחת פירוש שלא להשתמש בו רק יהא מונח ואינו מקבל טומאה וה"נ הויין הנך נסרים וכו' והתפלא עליו דודאי קבלת טומאת מגע ליכא בכלי העשוי לנחת אבל טומאת מדרס יש בהם כמו שהבאתי בשם הרמב"ם בנסרים של בית המרחץ דאי הוי מיוחדים לישיבה וודאי מטמאין מדרס, ולפענ"ד נראה ליישב עפמ"ש המל"מ פ"ג מכלים ויש להסתפק בכלי עץ העשוי לנחת ומיוחד למדרס אי מיטמא בשאר טומאות מהכלל דכל המטמא מדרס מתטמא בשאר טומאות כמ"ש לקמן ר"פ כ"ג ועיין נדה מ"ט או דילמא לא נאמר כלל זה אלא לגבי פשוטי כלי עץ ע"ש ולפ"ז י"ל דס"ל למהר"י כ"ץ דודאי בפשוטי כלי עץ אף דמטמאין טומאת מדרס לא היינו גוזרין גזירת מרחצאות שהרי רואין החילוק דמרחצאות מתטמאין בכל טומאות וזה אינו מטמא בשאר טומאות רק במדרס לחוד אלא משום דהדין הוא דכל המטמא מדרס מתטמא בשאר טומאות שפיר גזרינן אבל בכלי עץ העשוי לנחת ס"ל כאותו צד של מל"מ שאינו מתטמא בשאר טומאות רק במדרס לחוד לכן אין לגזור בו גזירת מרחצאות כנ"ל וא"ש:
ולולא דמסתפינא לשפוט מבחוץ הייתי אומר דאין כונתו דהוי כלים העשויים לנחת מטעם דכלי עץ העשוי לנחת אינו מקבל טומאה כמ"ש הרמב"ם פ"ג מכלים דא"כ לא היה צ"ל פירוש שלא להשתמש בו רק יהא מונח דאפילו אם משתמשין בו במקומו אלא שאינו מיטלטל נמי אינו מקבל טומאה אלא דכונתו כיון דהוי כלי העשוי לנחת הוי כאלו קבעו בבנין אפי' בלי מסמרים ובטל מיניה תורת כלי ואפי' תאמר שאין קביעות בבנין מבטל תורת כלי היינו כשמשתמשין בו תשמיש כלי אבל זה עשוי לנחת פי' שלא להשתמש בו כלל רק יהא מונח ומעשה עץ משמש שפיר קביעתו שם מבטלו מתורת כלי ואינו מטמא גם מדרס ועיין מש"ל וא"ש:
וטו"ז למד זכות דסמכינן על שאר פוסקים דלית להו הא דראב"ד דגזירת מרחצאות תלוי בקבלת טומאה רק הר"ש פ"ה דמקוואות ס"ל דלא גזרו בכלים תלושין, רק בכלים הקבועים שהמעין נגרר ע"ג דגזרו רבנן להטביל בתוכם דילמא אתי בהו לידי תקלה דפעמים שקובעין אותם במקום מוצא המים ואין שם כשפה"נ ונמצאו כל המים העוברים ע"ג פסולים וכו' ע"ש וכבר כתב הרא"ש בתשובה כלל ל"א דין ג' גבי סילונות והיא הדין שבשו"ע סימן קצ"ח סל"ב והאי גזירה ל"ש הכא ופי' הטו"ז משום דכל סילון יש בו כשפה"נ ועוד דסתם סילונות העשויות להוליך מים אין להם לבזבזין והוי פשוטי כלי עץ דלא מקבלי טומאה ואינן פוסלין בשאובה והנך נסרים לא גריעי מסילון דל"ש בהו גזירה דהר"ש כנ"ל, ולדעת הרא"ש בה' מקוואות סי' ט' ובפירושו פ"ה דמקוואות דמחלק בין מטבילין כלי בתוך כלי ובין האי דמעין שהעבירו ע"ג השוקת דבכלי המחובר למעין או למקוה שיש בו מ' סאה אין להטביל בתוכו דילמא אתי להטביל בכלי שיש בו מ' סאה בלא חיבור ופי' הטו"ז לא שיטעה בדין אלא כיון שהשוקת המים נמשכין דרך עליו תמיד ולפעמים נפסק החיבור של מעין או מקוה ממנו ויטעה הטועה לטבול בו גם בעת ההיא ודאי ל"ש בנסרים וסילון דבשלמא בשוקת אפשר לטבול בו בלא חיבור למעין שאפשר שנשאר בו מים משא"נ בנסרים וסילון דאם אין שם חיבור למעין אין שם מים וכ"ש למ"ש ב"י במסקנתו על מ"ש הטור וא"א הרא"ש לא חילק דכוונתו דלהרא"ש לא איכפת לן בקבלת טומאה אלא משום פחד לחוד פשיטא שאין חשש בנסרים וכ"ז שכתבתי שייך ג"כ לשליבות ע"ש:
ובסד"ט תמה עליו דלפי הבנתו מ"ש הר"ש ואין כשפה"נ היינו שלא יהיה בכלי נקב כשפה"נ וז"א דא"כ למה נקט הר"ש שמא יקבענו במקום מוצא המים הא בכל מקום שיקבענו איכא הך גזירה ולפענ"ד היה אפשר לומר עפמ"ש הר"ש פ"ה דמקוואות שהק' אהא דמעין שהעבירו ע"ג השוקת פסול אמאי פסול כיון דמי השוקת מחוברין למעין דמטהר בכ"ש ואי הוי אמרינן דהא דמעין מטהר בכ"ש היינו לטבילת כלים אבל לאדם בעי מ' סאה הוי ניחא דאיכא לאוקמא הך דתלמי לאדם וכגון שאין מ' סאה ממקום מוצא המים עד התלמי אבל עד הבריכה יש מ' סאה וכו' מבואר דלא מיתבשר ע"י חיבור למעין או למקוה אלא אם אפשר לטבול במעין או במקוה ולפ"ז אם קובעין אותו במקום מוצא המים דא"א לטבול במעין אפי' כלים לא ניטהרו המים שבכלי מחמת חיבורם למעין אפי' להטביל בו מחטין וצינורות ולכן גזרו שלא יטביל אפי' כלים עיין בר"ש ומ"ש הר"ש ואין שם כשפ"ה פירושו שאין מועיל שם חיבור כשפה"נ ואם כי הוא קצת דוחק בלשון:
אבל עוד הק' עליו מ"ש לדעת הרא"ש דבנסרים וסילון ל"ש לגזור שמא יטביל בלא חיבור דאם אינו מחובר אין כאן מים הא קתני ובלבד שלא יטביל ע"ג ספסל וגם שם אין מים אם אינו מחובר ועכ"ח משום דגזרינן אטו תוך כלי וכמ"ש הרא"ש בה' מקוואות סי' ט' ובלבד שלא יטביל ע"ג הספסל גזירה אטו תוך כלי וכן כתב בפירושו פ"ה דמקוואות ועיין ב"י מ"ש בד בדעת הרמב"ם ובמחהש"ק סי' קצ"ח בש"ך סקמ"ו לא עמד בזה, ולכן מחוורתא כמ"ש הב"ח דגזירת הר"ש והרא"ש לא שייכי אלא במעביר המעין עליו אבל בכלי שמונח תחת רגליו במקוה ל"ש גזירת הר"ש והרא"ש או כמ"ש ב"י דל"ש גזירה אלא אם כל המים עוברין עליו ועיין סד"ט:
ועוד נ"ל דאפי' לדעת הראב"ד ורשב"א שרי בהנך נסרים שעומדים עליהם בשעת טבילה ולא מקרי מחמת זה מיוחדים למדרס שהרי פירש"י בשבת דף נ"ט ד"ה ת"ל אשר ישב מדלא כתיב גבי משכב אשר שכב וגבי מושב אשר ישב וכתיב ישכב ישב משמע שישכב עליו תמיד וישב עליו תמיד במיוחד לשכיבה ולישיבה וע"כ אין הפירוש שיהא מיוחד לשכיבה ולישיבה ולא לדבר אחר שהרי פסק הרמב"ם פ"ז ממשכב ומושב ה"ח היה הכלי משמש לישיבה עם מלאכתו שעושה לה ה"ז מתטמא במדרס ומה שהק' מוהרח"ש ע"ז ממשנה סוף פי"ב דכלים ר"ע מטמא וחכמים מטהרים שאינם עשויין אלא שיהיו המים מהלכין תחתיהן ופירשו המפרשים ובני אדם יושבים שם אלמא דאם אינם מיוחדים לישיבה לחודא אינו מטמא מדרס וכן פסק הרמב"ם פכ"ה מכלים הלכה ו' הנה הרמב"ם בפיה"מ שם פי' והבלנים ישבו עליהם משמע שאינו משמש לישיבת כל אדם רק הבלנים יושבים שם באיקראי ישיבה שע"י הדחק ובכ"מ שם כתב מפני שאינם עשויים לכונה שיש בו עליהם אלא שילכו המים תחתיהן וא"כ לא חישב עליהם לישיבה ואינם מטמאין מדרס ועיין טו"ז והר"ש והרע"ב שפי' ובני אדם יושבין שם כדי שלא יטנפו ממי המרחצאות היוצאין ע"ש ודאי לק"מ כיון דלאו להנאת ישיבה עבידי רק שלא יטנפו אינו מטמא מדרס וכמ"ש סד"ט בשם מהרח"ש דאם עושה הנסרים כדי שיהיו המים נקיים ולא יתערב בהם עפרורית הקרקע אע"ג שבשעת טבילה עומדת על הנסרים אפ"ה כיון דעיקר העשייה לא הי' משום כך לא ירדה עליהם טומאת מדרס ועכ"ח הפירוש מיוחד לישיבה או לשכיבה שיוכל לישב ולישכב עליו כל זמן שירצה והרי כאן א"א לעמוד על הנסרים בכל עת שירצה תמיד אם אינו רוצה לכנס במים ואינו מטמא מדרס כלל:
ובתשובת פנים מאירות ח"ב סי' קל"ב ובח"ג סימן מ"ב כתב עפ"מ ששנינו פכ"ב דכלים ספסל שניטל אחד מראשיו טהור וכתב תוסיו"ט ובנא"י מצאתי מוגה טמא וכו' ונ"ל שכן יושבין עליו כשהוא מוטה ניטל השני טהור ופירש הרע"ב דספסל שנשברו שני ראשיו לא חזי לישיבה שהיושב עליו כיושב ע"ג קרקע אם יש בו גובה טפח טמא שהדף העב טפח חזי לישיבה וע"ש בר"ש בשם תוספתא וכן פסק הרמב"ם פכ"ו מכלים ה"ב ולפ"ז מ"ש הרשב"א והמחבר בשו"ע ולא ע"ג נסרים שראוי למדרסות היינו שיש בעוביין טפח דאז טמאים מדרס אבל אנו עושין נסרים שאין בעוביין טפח דאין ראוין לישיבה ול"ש בהו טומאת מדרס כלל וכה"ג גם לרשב"א שרי ע"ש:
ופר"מ הביא שבתשו' אמרי אש יו"ד סי' ע"ח תמה עליו דשאני גבי ספסל דעומד לישיבה כל שאין בגובהו טפח הרי הוא כיושב ע"ג קרקע אבל הנעשה לעמידה אין צורך לטפח וכהאי דטפיטן של סוס שעומדים עליו בקונפין בפכ"ג דכלים מ"ב דלפי פשטיה הטפיטין בשעה שעומדין בקונפין על הארץ הם מונחין אלא דתויו"ט כ' דבנא"י כתב שעומדין על הסוס, הנה נראה מדבריו דהוי ק"ל הא גם לעמידה אם אינו גבוה טפח הוי כעומד ע"ג קרקע לכן החכים דלפי פשטיה משמע שמונחים על הארץ ואני אומר ומה בכך שמונחים על הארץ דילמא הטפיטין גבוהים טפח דכן דרך לעמוד על מקום דמשם רואה יותר ומה שהביא מתויו"ט נראה מדבריו שחידושו של התוס' יו"ט במ"ש על הסוס ולפענ"ד חידושו הוא במ"ש שעומדין לאפוקי ממ"ש הרע"ב ורגילין לשבת על הטפיטין:
ואמנם לפענ"ד לק"מ וז"ל הרמב"ם פ"א מה' מו"מ ה"א הזב והזבה וכו' ומטמא משכב ומושב ומרכב מתחתיו וכו' וכן בפ"ו שם כבר ביארנו שהזב וחביריו מטמאין משכב ומושב ומרכב והמשכב והמושב אחד הוא ולמה נאמר בתורה משכב ומושב שהמשכב ראוי לשכיבה והמושב הראוי לישיבה ובין שישב על המשכב או ששכב על המושב טמאהו וכו' וכן הוא אומר ריש פכ"ה מכלים כל פשוטי כלי עץ העשויין לישיבה או לשכיבה או לרכיבה מתטמאין במדרס וכו' מכל אלה מבואר דוקא מה שהוא מיוחד לישיבה או לשכיבה או לרכיבה מטמא מדרס אבל מה שמיוחד לעמידה אינו מטמא מדרס כלל דאינו לא משכב ולא מושב ולא מרכב והא דפסק רפ"ז מה' מו"מ הזב מטמא את המשכב והמושב והמרכב בחמשה דרכים עומד יושב שוכב נתלה ונשען היינו אם הוא כלי המיוחד לישיבה ולשכיבה ולרכיבה מתטמא משום מדרס הזב גם בעמידתו ושעינתו וכמו שביאר אח"כ כיצד וכו' אבל אם אינו מיוחד רק לעמידה ל"ש ביה טומאת מדרס כלל ומ"ש הר"מ בפיה"מ מ"ב פכ"ג דכלים ואמר ר' יוסי שהטפיטן לא יהיה מרכב הזב אבל אמנם יהיה מושב שלא נעשה לרכיבה אלא לעמוד עליו וכבר ביארנו בפי"ח מ"ה שהזב כאשר עומד על דבר אשר יטמא במדרס הזב ישימהו מושב ושם בארה רק בדבר אשר יטמא במדרס דהיינו משכב ומושב ומרכב שמטמא הזב בעמידתו וכמ"ש רפ"ז מה' מו"מ הנ"ל ואפשר דר"י ס"ל דגם במיוחד לעמידה מתטמא מדרס ולית הלכתא כוותיה וכמ"ש הר"מ בפירש המשנה שם ואין הלכה כר"י וכן פסק פכ"ה מהלכות כלים הלכה כ' דלא כר"י ושפיר יש לומר כנ"ל, ולפ"ז שפיר כתב פמ"א דאם אינו גבוה טפח ואינו ראוי לישיבה אינו מטמא מדרס כלל וא"ש:
ומזה יראה כי לא לחנם שיכל הרע"ב את ידיו במשנה ב' פכ"ג דכלים ד"ה בקונפין שכתב ורגילין לשבת על הטפיטין של סוס לראות בשחוק המלך הלכך טמא מושב ותפס עליו התוסיו"ט והזב מטמא משום מושב כשהוא עומד ג"כ כדתנן סוף פ"ב דזבים והרב ששינה בלשונו לכתוב לשבת בחנם עשה כן ולפמ"ש זה אינו דהתם לא תנינן רק דמטמא משכב ומושב ומרכב עומד כנ"ל אבל במיוחד לעמידה אינו מתטמא מדרס כלל והרע"ב ס"ל דגם ר"י סובר כן ולהכי שינה לשונו לכתוב לשבת וא"ש:
ומה דפשיטא לי' בתשו' אמרי אש הנ"ל דכל שאינו קבוע רק פעמים מעלין אותו ופעמים מורידין אותו לא הוי כבנין לא נראה ממעשים בכל יום שעושין מקוה מתיבה נקובה כדינה שמבטלה מתורת כלי ועשויה להעלות ולהוריד לפי מעמד המים ע"י כלונסות של ברזל ושרויפען העשויין לזה ואין פוצה פה ומצפצף אף דלענין לטבול בתוכו בעינן קבעו בארץ כמ"ש בשו"ע סי' ר"א ס"ז ועיין פ"ת סימן הנ"ל אות ח"י אע"כ כיון שמבטלה שמה ואינה מטלטלה משם ואולי גם השרויפען הוי כקבעו במסמרים ומקרי קבעו בארץ אף שמתנדנד למעלה ולמטה הוי כבנין המתנדנד ולא מנגר פי"א דכלים דאינו מקבל טומאה וכן הוא ברמב"ם רפ"ט דכלים ורמב"ם בפיה"מ שם כתב נגר הוא עמוד יבריח השער מן הקצה אל הקצה וכן פירוש הרע"ב שם בלשון ראשון ואינו מקבל טומאה משום דהוי כמחובר לקרקע אף שמתנוע מקצה אל הקצה ומה לי אם מתנוע ברחבה או ממטה למעלה ועיי' חת"ס יו"ד סי' כ"ו:
ומעתה יראה את אשר לפניו שיש הרבה טעמים להתיר ולא יהא לטבלא רגלים וגם לא תהא עבה טפח הוא כדי שיהיה לנו עוד סמיכה להתיר דברי פמ"א וגם יעשו בשולחן נקב אחד טפח על טפח שהוא כמוציא רמון ומבטל מתורת כלי והוא כדי לצאת ידי הרמב"ם לפירש ב"י דגזרינן בפשוטי כלי עץ אטו כלי שיש לו בית קיבול וכן דעת הרא"ש דגזרינן אטו תוך כלי ובכה"ג שנקוב כמוציא רמון אפילו תוך כלי שיש לו בית קיבול מותר לטבול ואם מניחין עליו אבן הוי דרך בנין וגם לאו סתימא מעליתא הוא ואכתי בטל מתורת כלי ומותר לטבול בתוכו וגם שיהיה עוד נקב כשפה"נ וזה יהיה פתוח נמי מהאי טעמא דאז מותר לטבול גם בגיגית כיון שהוא מחובר למעין ממעיני הישועה יפתחו לנו במהרה, לראות בשכלול האולם והבירה, בנחת ושובה, עד זקנה ישיבה, כנפשו ונפש ידידו הנאמן הדוש"ת באהבה רבה:
עמרם הק' בלוהם בק"ק הנ"ל: