בית שערים יורה דעה חלק א· רבי עמרם בלום
תשובה רפב
שיל"ת ב' אויפאלו יום ג' לס' יתרו תרנ"ט לפ"ק:
שלומים מרובים, כטל וכרביבים, לכבוד אהובי מחותני הרב המאוה"ג מורג חו"ש שמו ינון כמו"ה ליב פריעדמאן נ"י דיין מצויין בק"ק פרעסבורג:
מכתבו היקר מיום ה' העל"ט הגיע לידי ביום ש"ק ועל דבר קושיתו בתוס' רפ"ק דגיטין שהקשו לס"ד דתלמודא ביבמות פ"ח דע"א נאמן באיסורין אפי' באיתחזק איסור ולאו בידו אמאי אצטריך וספרה לה לעצמה ותירץ דסד"א דחשיב כמו דבר שבערוה והקשה הא גבי זב נמי כתיב וספר לו לעצמו ותקשי קושי' תוס' ושם ל"ש תי' תוס' ולשיטת ר"ת שהביא ב"י סימן קצ"ו סד"ה והרשב"א ובאשר"י נדה ל"ג דהא דפולטת שכבת זרע סותרות אינו אלא בבא עלי' זב א"ש דסד"א דגם זב מקרי דשב"ע:
אבל באמת גם לר"ת לא ניחא דא"כ תפשוט לי' בנדה ל"ג ומ"ב דרואה הוי דאי נוגעת הוי ואינה סותרת ל"ל וספר לו גבי זב, מיהו בזה י"ל דלמסקנא שם ביבמות דאין ע"א נאמן באיתחזק איסורא ולאו בידו שפיר אצטריך וספר לו גבי זב דלא תקשי קושי' תוס' כמובן, אך בלאה"נ הרי כתב הרמב"ם פט"ז מסנהדרין דאיסור בע"א הוחזק אפילו למלקות וא"כ ליכא הו"א בזב דמקרי דשב"ע כיון דבשעה שאמר שספר ונטהר אין נ"מ רק לטהרות והוא נאמן והוחזק בטהרה ואין כאן דשב"ע רק אם יבא על אשתו ואח"כ תיעשה זבה ותפלוט ש"ז אם סותרת וכיון שכבר הוחזק ודאי מהני גם לזה, ועוד דאכתי תקשי כיון דכתיב וספרה לה דנאמנת ל"ל וספר לו גבי זב נילף מזבה דהא לתוס' ילפינן מזבה דע"א נאמן באיסורין בכל התורה, ואם לדחות הייתי אומר דוקא גבי זבה דלא בעי' מים חיים שייך בידה לטבול וכדאמרינן בע"ז ל"ז ע"ב מיא בשיקעתא דנהרא זילו טבולי אבל בזב דבעי מים חיים אפשר דלא מקרי בידו לטבול ובפרט ביומי ניסן עיין רש"י שבת ס"ה ע"ב:
אבל יותר נ"ל דהרי בספרי פ' שופטים דריש לא יקום ע"א באיש אין לי אלא לדיני נפשות לדיני ממונות מנין ת"ל לכל עון לקרבנות מנין ת"ל לכל חטאת וכו' וכיון דהאי קרא וספר לו בזב בעל ג' ראיות דבר קרבן הוא עיין מגילה ח' נמי כתיב שפיר אצטריך קרא דנאמן לענין קרבן ואע"ג דגם זבה חייבת בקרבן וכבר כתיב וספרה לה אצטריך קרא בתרווייהו כיון דגלי קרא בהדיא דאין ע"א נאמן לקרבן. אלא דז"א דהרי גלי קרא גבי קרבן חטאת או הודע אליו חטאתו ולא שיודיעוהו אחרים כדאמרינן יבמות פ"ז אלמא דלענין קרבן הוא עצמו נאמן יותר מע"א דעלמא וא"כ קרא גבי זב וזבה ל"ל, ואין לומר דשאני גבי חטאת דאי אפשר רק על פיו דהא יכול לומר מזיד הייתי כדאמרינן כריתות י"ב ומשו"ה הוא נאמן יותר ואין דנין אפשר משא"א דהא גבי זב נמי א"א רק על פיו דהא בז' דברים בודקין את הזב כדקתני במ"ב פ"ב דזבים ואחד מהם הוא בהרהור וזה א"א אלא על פיו וא"כ שפיר נילף מחטאת אע"ג דעד אחד אינו נאמן אדם נאמן על עצמו לקרבן:
לכן נ"ל דקושיא מעיקרא ליתא דבתו"כ פ' מצורע דריש וספר לו לעצמו מיכן אמרו הזב והזבה שבדקו א"ע ביום הא' ומצאן טהורים וכו' ושאר כל הימים לא בדקו רא"א הרי אלו בחזקת טהרה ופירש בק"א דלא חייש קרא אלא אספירה בעצמה לבד דכתיב וספר לו לעצמו ולא לראי' וכו' ע"ש והכי פסקי' בסי' קצ"ו ס"ד וא"כ וספר לו לעצמו דזב אצטריך להכי ולא לענין נאמנות שלו וא"כ לק"מ, ובהכי ניחא דכתבו תוס' דילפינן ע"א נאמן באיסורין מן וספרה לה ולא כתבו קרא המוקדם בתורה וספר לו משום דהאי קרא אצטריך לדרשא הנ"ל, ושוב הראני בני הבחור החרוץ כ"ה בן ציון נ"י שכבר עמד בקושיא זו בתשו' זכרון יוסף חיו"ד סוס"י יו"ד ע"ש מה שתירץ ולפענ"ד נראין דברי מדבריו:
ובדרך פלפול נ"ל ליישב דיש להקשות על מה נתחבטו הראשונים מנלן דע"א נאמן באיסורין תיפוק לי' מדאצטריך גז"ש דבר דבר דאין דשב"ע פחות משנים ש"מ דבאיסורין ע"א נאמן דאי בכל איסורין בעינן תרי א"כ גז"ש דדבר דבר ל"ל הא ערוה נמי איסור הוא וכמ"ש תוס' רפ"ק דגיטין ד"ה מידי דהוי, ונ"ל עפמ"ש חידושי הר"ן בגיטין נ"ד דהא דאמרינן מתוך שנאמן להפסיד שכרו נאמן להפסיד ס"ת היינו דוקא באיסורין דבלא"ה עד אחד נאמן באיסורין אבל בממון כה"ג כיון דבעינן שני עדים אינו נאמן משום מתוך ע"ש, ביאור דבריו דהא דבעינן שני עדים בד"נ וד"מ אינו רק משום לידע אמיתות הדבר בלבד אלא אפילו הדבר אמת מצד סברת מתוך מ"מ בעינן דוקא שני עדים וכל דיני עדות מגזה"כ וכמ"ש תוס' גיטין ד' ד"ה מודה ר"א ולפ"ז גם בדשב"ע דילפינן דבר דבר מממון כן דאעפ"י שהדבר אמת מ"מ בעינן שנים דוקא וכל דיני עדות ובהכי מיושב קושי' טו"ז יו"ד סי' קכ"ז סק"ד, והא דב"ב קל"ד דבעל שאמר גירשתי את אשתי נאמן הואיל ובידו לגרשה היינו משום דהודאת בע"ד כמאה עדים דמי גם בממון אלא דאינו נאמן בדשב"ע משום דחב לאחריני כדאמרינן בקידושין ס"ה ע"ב ועיין תוס' גיטין ד' סד"ה דקי"ל וכיון שבידו לגרשה ולחוב לאחרים שוב ליכא משום חב לאחריני וממילא נאמן משום דהודאת בע"ד כמאה עדים דמי, ולפ"ז א"ש דאיצטריך גז"ש דדבר דבר דאפילו הדבר אמת מ"מ אינו פחות משנים דבעינן שני עדים כשרים וכל דיני עדות מגזה"כ וא"כ מדאיצטריך גז"ש ודאי מוכח דע"א נאמן באיסורין היכא שה שהדבר אמת ולא בעינן שני עדים וכל דיני עדות אבל אכתי לא מוכח אלא דהיכא דמוכח שהדבר אמת אבל מנלן דנאמן על אמיתת הדבר היכא דליכא הוכחה שהדבר אמת וע"ז נתנו רש"י ותוס' ושאר ראשונים טעם כל אחד לפי דרכו ותוס' כתבו דילפינן מן וספרה לה לעצמה וא"כ לא מוכח דנאמן על אמיתת הדבר באיתחזק חזק איסורא ואין בידו:
אמנם ביבמות שם למאי דהוי ס"ל דנאמן אפילו איתחזיק איסורא ולאו בידו נראה דמסברא הוי ס"ל כן כיון דמוכח מדאצטריך גז"ש דבר דבר דלא בעינן שנים ודיני עדות מגזה"כ שוב על אמיתת הדבר נאמן מצד הסברא דהרי אפילו בשני עדים כתב הרמב"ם ספ"ז מיסוה"ת דהא דנאמנים על אמיתת הדברים הוא מצד חזקת כשרות ע"ש וא"כ מה לי חזקת כשרות דתרי או דחד וכדאמר שם בתחלת הסוגי' אלא סברא הוא והוכיח סברא זו מידי דהוי אחתיכה ספק של חלב וכו' ואח"כ הוכיח דאפילו אם איתחזק איסורא ולאו בידו יש סברא שנאמן כנ"ל מידי דהוי אטבל וכו', ועל זה הקשו תוס' כיון דמסברא נאמן על אמיתת הדבר אפילו איתחזק איסורא ולאו בידו א"כ ל"ל וספרה לה דהא דלא בעינן תרי מגזה"כ ידעי' מדאצטריך גז"ש דבר דבר ותירץ דסד"א דחשיב כמו דשב"ע וניבעי' תרי וכל דיני עדות כדשב"ע, אבל השתא דכתיב וספרה לה דלא בעינן תרי כמו בד"מ וד"נ א"כ אי לאו גז"ש הוא דגם בדשב"ע לא בעינן תרי כמו בכל איסורין דערוה נמי איסור הוא כמ"ש תוספות ושפיר איצטריך גז"ש ולבתר דקיי"ל האי גז"ש שוב הוי אמרינן דילפינן כל איסורין דבעי שני עדים דוקא מדשב"ע דהוא נמי איסור ולא מן וספרה לה מידי דהוי אכל עידיות שבתורה ולהכי איצטריך גבי זב וספר לו לעצמו דנאמן ומיני' ילפינן לכל איסורין דלא בעינן תרי ויש חילוק בין דשב"ע לשאר איסורין וא"ש, ובזה יבקע אורו כשחר, וישועתינו לא יאוחר, כנפשו ונפש ידידו מחו' דוש"ת באהבה: