בית שערים יורה דעה חלק א· רבי עמרם בלום
תשובה רנב
שיל"ת ב' איפאלא יום ג' לסדר לחת האבן והתורה תרנ"ה לפ"ק:
שוכ"ט לכבוד ידידי הרב המאה"ג חו"ב כש"ת מו"ה נתנאל הכהן נ"י פריעד אבדק"ק אויוואראש:
כבר השבתי לו בקצרה על מכתבו היקר אשר שאל באשה באה בימים חדל להיות לה אורח כנשים ומסולקת דמים ויש לה חולי הנקרא בלשון הפוסקים פארפאלל שמרגשת שנופל מבית הרחם חתיכה כביצה ואזי כבד'. עלי' הישיבה והליכה וכל זמן שתרצה להחזיר החתיכה מרגשת זיבת דבר לח ובתוכה דמה מראות וגם מראה לבינה ומראה אדום והיא עני' ובעלת ייסורים וא"א להחמיר לטבול האם מותרת לבעלה בלי טבילה, והביא דברי המחבר ורמ"א סי' פק"ח ס"י וטו"ז שם ודעת הב"ח ותורת השלמים שם ותשו' פנ"י סי' וי"ו ויעב"ץ ח"ב סי' ע"ג וחת"ס יו"ד סי' קמ"ה ואמרי א"ש סי' כ"ג וכתב דכאן כיון דליכא רק הרגשת זיבת דבר לח יש להקל וכמ"ש חת"ס שם ובפרט בזקינה ורמז לתשו' נובי"ת סי' קי"ד:
ואני בעניי כתבתי אז במכתבי הקצר דלפי הנראה מרוב אחרונים בענין זה אינו אלא במקום עיגון אבל לא היכא דליכא עיגון רק שקשה לה להחמיר ולטבול וכדאמרי' בע"ז ל"ז לענין ס"ט ברה"ר דטהור ודאי מה"ת כי אתי לקמי' דר"י א"ל הא מיא בשיקעתא דבנהרה זילו טבולו ועיין בר"ש רפ"ה דטהרות ותוס' פסחים דף י', ועיין צל"ח שם שחידש דאם כבר עשה טהרות ואנו מטהרים אותו שוב גם הגברא א"צ טבילה ולפ"ז קו"ח הדברים ומה לענין רואה דם מחמת תשמיש בסי' קפ"ז כתב הש"ך שם סק"כ דאפי' אם סומכין על המתירין אותה לבעלה היינו משום עגונא הקילו וכו' אבל מ"מ צריכה לישב ז' נקיים דבזה אין לסמוך אהמרדכי ע"ש אף שאנו מתירין אשה זו לבעלה וסמכינן על המרדכי דתלינן במכה מ"מ היא גופא צריכה ז' נקיים וטבילה אף דנראה כתרתי דסתרי כ"ש כאן דליכא עיגון כלל רק לסמוך על המקילין לענין שלא תהא צריכה לטבול הא ודאי לא אמרינן כיון דלא הקילו אלא במקום עיגון שלא תאסר לכ"ע:
ועוד כתבתי שהמחהש"ק בסי' פק"ח כתב שאין להקל אלא באשה שיש לה ווסת ושלא בשעת ווסתה, אלא דכאן בנ"ד כיון שהוא זקינה הרי העלה בסד"ט סי' פק"ח בתחילת תשו' שניי' על תשובת השואל דזקינה שכבר חדל לה אורח כנשים עדיפא מאשה שיש לה ווסת ושלא בשעת ווסתה והביא שני ראיות לדבר חדא דהרי בזקינה מודו כ"ע דדי' שעתה וביש לה ווסת איכא פלוגתא עיין נדה ד' ע"ב ושנית דקי"ל בסוס"י ק"ץ גבי כתם דזקינה תולה בילדה משא"כ יש לה ווסת אינה תולה באין לה ווסת ושלא בזמן ווסתה אינה תולה בהגיע זמן ווסתה כמ"ש תוס' נדה ס' ע"ב ד"ה עוברה והגמי"י פ"ט מא"ב הביא ב"י שם ועיין טו"ז סקט"ל:
ולפענ"ד אין ראיות אלו מוכרחות דבשלמא לענין דיין שעתה שפיר אמרי' בזקינה כיון שהי' בחזקת מסולקת בדמים ופסיקת האורח מוקמי' אותה אחזקתה עד שעת ראי' ועכשיו היא דיצאה מחזקתה ולא למפרע ולהכי די' שעתה אבל ביש לה ווסת לא מיבעי' בראתה שלא בשעת ווסתה שפיר ס"ל לר' אליעזר דאינו די' שעתה דטעמא דרבנן דס"ל די' שעתה היינו משום חזקה דאורח בזמנו בא וכיון דראתה שלא בזמנה איכא למיחש שמא מקמי הכי הוי דהא ל"ל אורח בזמנו בא וכמ"ש רש"י בנדה ד' ע"ב ד"ה אלא, אלא אפי' בשעת ווסתה הרי דעת או"ז הביאו ב"י וטו"ז וש"ך סי' קפ"ד דפורש אדם מאשתו סמוך לווסתה כ"ד שעות וכו' וטעמא נ"ל עפמ"ש בהגהת מהרב"פ סי' קפ"ז בש"ך סקט"ז דסמוך לווסת כבר הדם מקובץ במקור אלא שאינו יוצא עד שעת הווסת ע"ש ולכן אסורה לשמש בעונה הסמוך לווסת שמא יצא קודם מחמת תשמיש אבל קודם עונת הווסת אין חשש שיצא מ"ת ולדעת או"ז יש חשש זה כ"ד שעות קודם וי"ל דמשו"ה מותר באמת בשאר קריבות אפי' בחיבוק ונישוק עיין ש"ך שם סי' קפ"ד סק"ו וכיון דאיכא דם מקובץ במקור כ"ד שעות קודם הווסת שפיר ס"ל לר"א דמטמא מעל"ע למפרע משא"כ בזקינה שהיא בחזקת שאין בה דמים כלל במקור שפיר די' שעתה:
ויש לכוון כן בלשון רש"י נדה הנ"ל שכתב ד' נשים דיין שעתן מפני שדמיהן מסולקין ואין דם מצוי שהוא כפל לשון ולפי האמור א"ש דגם אם יש לה ווסת דמי' מסולקים מראות עד שעת הווסת אבל דם מצוי בהם במקור מעל"ע קודם הווסת אבל אלו אין דם מצוי בהם כלל:
וכן מהא דזקינה תולה בילדה אין ראי' כיון דזקינה קולא לגבי כתם מילדה דהא בילדה כתמה טמא למפרע ובזקינה אינו טמא למפרע וכתמה כראייתה כדאמרי' בנדה דף ה' וכן פסק הרמב"ם פ"ט מא"ב הלכה ה' לכן תולה הזקינה הכתם בילדה אבל אשה שיש לה ווסת כתמה טמא למפרע ולא קולא לגבי כתמים משאר נשים ולא משום דחמור טפי מד' נשים אלא משום דגזרו בשעת ווסתה אטו שלא בשעת ווסתה אע"ג דבראי' לא גזרי' וכמ"ש תוס' נדה ה' ד"ה הא ע"ש וכיון דעכ"פ לא קולא לגבי כתמים בשעת ווסתה יותר משלא בשעת ווסתה ומאשה שאין לה ווסת לכן אינה תולה הכתם בהם ומוסבר שפיר סברת תוס':
אבל כאן י"ל דאין מקילין אלא ביש לה גם עתה ווסת קבוע שהיא רואה בו גם אם חזרה החתיכה למקור ובין ווסת לווסת אינה רואה רק כשהחתיכה בצואר הרחם דהיינו בפרוזדור או כעין שהי' השאלה בסד"ט שבשעת הווסת יש לה צער מרובה כדרך הנשים ובין ווסת לווסת אין לה צער כשרואה מחתיכה זו או שדם ווסתה משונה מדם חתיכה עיין סי' קפ"ז ס"ה ולכן כיון שגם עתה יש לה ווסת קבוע אמרי' חזקה אורח בזמנו בא ומטהרי' שלא בשעת ווסתה משא"כ בזקנה אף שהיתה בחזקת מסולקת בדמים ופסק האורח מ"מ אפשר שע"י חולי וחולשת המקור שנופל בבית החיצון חזר האורח למקומו:
ועתה מוצא שפתי אשמור אשר אמרתי עם הספר לשנות פרק זה וזה הנלפענ"ד כיד ד' הטובה עלי מאשר הבנתי מרמזי גדולי אחרונים ומה שחנני החונן לאדם דעת ית"ש:
הנה שיטת רש"י בנדה דף כ"ב בהא דקאמר אביי בשפופרת כ"ע לא פליגי דטהורה וברש"י שלפנינו הגי' דאין דרך דרואה בכך [וגי' מהרש"ל דדייקי' לישנא דקרא] כי פליגי בחתיכה ודפלי פלויי דת"ק סבר בבשרה למעוטי תוך חתיכה אבל דם הנראה בבקעים טמא דהא בבשרה קרינן בה ורבנן בתראי סברי אפי פלי פלויי טהורה דאין זה דם נדה דאין דרכה של אשה לראות דם בחתיכה ובחי' רשב"א שם הקשה דא"כ לא הו"ל למינקט פלוגתייהו בדשיעא וכו' אלא בדפלי פלויי וכו' וליתני המפלת חתיכה מלאה דם אם יש בה בקעי' הרי זו טמאה וא"ל טהורה וחכ"א אין זו דם נדה אלא דם חתיכה וכו' ונ"ל דמהרש"א בתוס' ד"ה כי פליגי הק' כיון דלפי דברי אביי לא פליגי חכמים אמאי דקאמר ר"א בהדי' אמאי לא שביק סברת המקשה דפליגי בפלי פלויי ולא פליגי חכמים אדרשה דבבשרה דקאמר ר"א בהדי' וכו' ע"ש וקושי' זו קשה גם לפירש"י כמ"ש האחרונים ועיין חת"ס סי' קמ"ה דלמה צריך אביי לכל אריכות הזה לא הו"ל למימר רק בשפופרת כ"ע לא פליגי וכו' והיינו אמאי דאר"א בהדי' כ' פליגי בחתיכה בפלוגתא דס"ל גם למקשן, ולפענ"ד דעיין רש"י ד"ה טמאה שכתב דקרינן בבשרה והיינו דקאמרי' אם יש עמה דם דפלי פלויי טמאה וכו' ונוראות נפלאתי דא"כ לפירש"י הפי' בברייתא אם יש עמה דם פלי פלויי ותקשי קושי' תוס' מנלי' הא דם נדה טמאה אפי' בשפופרת דלמא הא דם נדה ודאי טמאה בפלי פלויי ואי כתי' התוס' דאי דם נדה בשפופרת טהור א"כ לא פליגי אמאי דאר"א בהדי' הא גם בפלי פלויי שפיר פליגי אמאי דקאמר ת"ק בהדי' דאם יש עמה דם טמאה והיינו פלי פלויי ופליגי חכמים דטהורה משום דאינו דם נדה רק דם חתיכה:
לכן נ"ל דה"פ דמעיקרא פריך ר"א היינו ת"ק ומשני אימא שר"א אומר וכו' והדר פריך אהא דוחכ"א אין זה דם נדה ת"ק נמי טהורי מטהר ומשני אלא דפלי פלויי א"ב והאי לשון אלא פירושו דנאיד ממה דקס"ד מעיקרא וצריך פירוש במה הדר בי' ונראה דהדר בי' ממאי דקאמר אימא שר"א אומר אלא דקתני ר"א אומר ור"א וחכמים בטעמא דת"ק פליגי דר"א ס"ל טעמא דת"ק משום דכתיב בבשרה ומשום חציצה ובפלי פלויי טמאה וא"כ הפי' אם יש דם דפלי פלויי וחכמים ס"ל דלאו ה"ט דת"ק משום בבשרה דלא ס"ל דרשא דבבשרה ודם נדה בשפופרת נמי טמא אלא ה"ט דת"ק משום דאין זה דם נדה אלא דם חתיכה ואפי' פלי פלויי נמי טהורה והפי' אם יש עמה דם שראתה דם להדי' בלא חתיכה עם החתיכה ושפיר מוכח דס"ל הא דם נדה ודאי טמא ואפי' בשפופרת דאל"כ מנ"ל דטעמא דת"ק אינו כדאמר ר"א משום דרשא דבבשרה ומיושב קושי' תוס' וע"ז קאמר אביי בשפופרת כ"ע לא פליגי דטהורה ור"א וחכמים לא פליגי בטעמא דת"ק אלא הדרי' למאי דאמרי' מעיקרא אימא שרא"א ור"א הוא ת"ק ות"ק וחכמים כי פליגי בחתיכה וא"כ הפי' בת"ק אם יש עמה דם דפלי פלויי כמ"ש רש"י ושפיר פליגי חכמים אמאי דאמר ר"א בהדי' והיינו דהאריך מה סבר דרכה של אשה לראות דם בחתיכה והיינו לומר דזה פי' אם יש עמה דם טמאה בזה אומר בהדי' דס"ל דרכה של אשה לראות דם בחתיכה ומיושב קושי' מהרש"א, ולפ"ז ממילא מיושב קושי' הרשב"א דהו"ל למנקט פלוגתייהו בפלוא פלויי ולתני אם יש בה בקעים טמאה דהא באמת נקט הכי דפי' אם יש עמה דם היינו פלוא פלויי וא"ש:
ועוד הק' בחי' רשב"א ל"ל לאביי לארוכי כולי האי הא לפירש"י היינו לישנא קמא ממש אלא דחדית לן דלא דייקי' מדחכמים הא ודאי טמאה וכו' וא"כ לא הי' צריך אביי למימר אלא לא תימא הא דם נדה ודאי טמאה אלא הא קמ"ל דאין דרכה של אשה לראות דם בחתיכה ע"ש ולפענד"נ דכבר נחלקו אחרונים בהא דאמרי' נדה דף נ"ז ע"ב בבשרה עד שתרגיש בבשרה ופסקוהו הרמב"ם רפ"ט מא"ב וטוש"ע רס"י ק"ץ מהו הרגשה זו ובתשובת שב יעקב סי' ט"ל הביא ראי' דהרגשת זיבת דבר לח לאו הרגשה הוא מדפריך ר"פ הרואה כתם אדשמואל ממתני' דהאשה שהיא עושה צרכי' וראתה דם וכו' אי דארגשה יושבת אמאי טהורה אלא לאו דלא ארגשה וכו' ומשני לעולם דארגשה ואימור הרגשת מי רגלים הוי ואי הרגשה הוא זיבת דבר לח איך שייך בהטלת מ"ר לא ארגשה והלא ודאי ארגשה זיבת דבר לח דהיינו מי רגלים וכי תוכל להבחין בין לחות הדם ללחות מ"ר אע"כ דהרגשה הוא הרגשת הגוף והזדעזע אברי' או פתיחת פי המקור ועיין סד"ט רס"י ק"ץ, ובעיני ראי' זו תמוה הלא הביא טו"ז סי' קצ"א סק"ג בשם תשו' ר"י ווי"ל סי' נ"ה דאשה יש לה ב' נקבים אחד שיוצא ממנה השתן והוא למטה סמוך ליציאה והאחד שיוצא ממנה דם נדות שהוא למעלה בעומק הרבה לתוך הגוף וא"כ שפיר משכחת לה אף דודאי ארגשה זיבת דבר לח בנקב שלמטה במי רגלים מ"מ לא ארגשה זיבת דבר לח בנקב שלמעלה מדם נדות, ויותר הי' לו להביא ראי' מדמשני לעולם דארגשה ואימור הרגשת מי רגלים הוי דאי הרגשת זיבת דבר לח בנקב שלמעלה איך אפשר לומר שהי' הרגשת מ"ר וזיבת דבר לח שהוא בנקב שלמטה אע"כ דהרגשה הוא בהזדזע אברי' ובהרגשה זו שפיר י"ל דהוי הרגשת מ"ר ועיין תשו' פנ"י יו"ד סי' א' מיהו גם זה יש לדחות דמ"מ אפשר שהאשה טעתה ולא ידעה להבחין אם זיבת דבר לח הי' מנקב שלמעלה או משל מטה אבל עכ"פ ראיית השב יעקב תמוה:
ועוד אני תמה על ראי' זו שהרי ע"כ אם אנו אומרי' דהרגשה היא זיבת דבר לח משכחת לה שיזוב ממנה דבר לח ולא תרגיש זיבת דבר לח דאל"כ אמאי לא מייתי ראי' משמואל גופא דע"כ הרגשה אינו הרגשת זיבת דבר לח דא"כ איך משכחת שתראה בלא הרגשה אע"כ דמשכחת שיזוב ממנה דבר לח ולא תרגיש זיבת דבר לח וא"כ מה ראי' מייתי מהא דפריך גבי מ"ר אי דלא ארגשה הא ודאי ארגשה זיבת דבר לח של מ"ר ומה ודאי הוא זה הא אפשר שמ"ר זב והיא אינה מרגשת זיבת דבר לח, ואפשר לומר דודאי במ"ר כיון שעושית צרכי' ונותנת לב ליציאת מ"ר ודאי מרגשת זיבת דבר לח אבל כשאינה נותנת לב לזה אפשר שיזוב דבר לח ולא תרגיש זיבת דבר לח, אבל ז"א דאם לא הרגישה מחמת שלא נתנה לב לזה ואלו היתה נותנת לך היתה מרגשת היינו ארגשה ולאו אדעתה דודאי טמאה גם לשמואל ועוד דגם בהא דשמואל כיון שבדקה קרקע עולם נראה שהיתה נותנת לב על טהרתה וא"כ וודאי גם הרגשה הי' אדעתה וע"כ דמשכחת זיבת דבר לח ולא תרגיש בזה ודוחק לחלק בין זיבת מ"ר שהוא בשפע וודאי מרגשת ולא בזיבת דם מועט ושמואל מיירי במצאה דם מועט דא"כ הו"ל לשמואל לפרש כן:
ובתשובת נוב"י קמא יו"ד סימן נ"ה הביא ראי' דהרגשת זיבת דבר לח חשיב הרגשה ולא בעי פתיחת פי המקור דוקא דהרי עיקר הרגשה ילפינן מבשרה עד שתרגיש בבשרה והא האי בשר לאו על בשר המקור קאי שהרי מזה ילפינן שמטמא בפנים כבחוץ והכא אינו מטמא אלא מן השיניים ולחוץ ואם כן האי בשרה היינו שמן השיניים ולחוץ ואם כן גם שתרגיש בבשרה היינו בשר זה והרי זהו כבר חוץ לפתח המקור ואיך נימא שבעי' שתרגיש פתיחת המקור אע"כ לא בעי' רק שבשרה ירגיש זיבת הדם ואם מרגשת זיבת דבר לח הרי כבר הרגישה והרגשת מקור לא נזכר בפסוק אלא הרגשה בבשרה, והביא עוד ראי' מדלא פריך בר"פ הרואה כתם לשמואל מנדה דף י"ז ע"ב דם הנמצא בפרוזדור ספיקו טמא אי דארגשה פתיחת פי המקור א"כ הוא ודאי מן המקור ואינו ספק ואי דלא ארגשה א"כ אפי' הוא מן המקור טהור אע"כ דהרגשה הוא זיבת דבר לח ובזה א"א להבחין אם מן המקור ואם מן העלי':
וראי' אחרונה אינני מבין הרי שם בר"פ הרואה כתם כי פריך מהא דג' ספיקות באשה משני אימור ארגשה ולאו אדעתא והדר פריך מברייתא קתני מיהת על בשרה וכו' טמא ואע"ג דלא הרגישה והק' שם בתוס' ד"ה קתני מאי קושי' ה"נ אימור ארגשה ולאו אדעתה כדאמר לעיל ותי' דהתם דרוב ימי' טמאים יש רגלים לדבר שיש לתלות בהרגשה ולאו אדעתה אבל הכא אין שום הוכחה שנתלה בהרגשה ולאו אדעתה וכו' ע"ש ולפ"ז כ"ש בדם הנמצא בפרוזדור שכתב הרמב"ם פ"ט מא"ב ה"א הרי זה בחזקת שבא בהרגשה וכו' וודאי יש רגלים לדבר דארגשה ולאו אדעתה ולהכי לא פריך מינה דידע דהתם כדקתני טעמא לפי שחזקתו מן המקור ובכלל זה נמי דהוא בחזקת שבא בהרגשה
ועל ראי' ראשונה כתב חת"ס סי' קמ"ה וקע"א שדבריו תמוהי' אדרבה דוק מיני' לאידך גיסא הא ממעטינן נמי בבשרה ולא בשפופרת והיינו אם תכניס השפופרת לפי המקור ותקבל הדם דאלו לא תכניסה רק לביהר"ח א"כ כבר היא טמאה משעה שיצא הדם חוץ לפי המקור אע"כ אתי למעוטי בבשרה של עצמה ר"ל שיעבור הדם בפי מקורה ולא שיהי' שם שפופרת וא"כ הרי מבואר דהך בשר היינו פי המקור ובסי' קע"א הוסיף טבעת קצת לפי המקור באופן שתחוץ בין פ' המקור לדם אף שאח"כ נוגע בכותלי ביהר"ח טהורה ולשון רש"י בנדה כ"א ע"ב ד"ה בבשרה שיצא דרך כותלי ביהר"ח הוא לאו דוקא וכו' ע"ש באריכות ואני תמה עיין לשון הרמב"ם פ"ה מא"ב הט"ז שכתב האשה שהכניסה שפופרת בפרוזדור וכו' מבואר כנוב"י ועוד מנלי' הא דבטבעת קצר ואח"כ נוגע בכותלי ביהר"ח דאינו טמאה הרי הא דבבשרה ולא בשפופרת גזיה"כ הוא כמ"ש רש"י נדה כ"א ודלמא גזה"כ כך היא דדם נדות היוצא מן המקור אינו טמא עד שתרגיש זיבת דבר לח בביהר"ח אבל סגי בהרגשה זו גם אם לא ארגשה מיד שיצא מפי המקור רק אח"כ, וגם מ"ש דבבשרה היינו פי המקור ולא ביהר"ח אין לו פי' דבבשרה פירושו בין פי המקור ובין ביהר"ח הכל הוא בשרה וא"כ הכי חידש הנוב"י דפתיחת פי המקור לא מקרי הרגשה הוא חידוש רק דזיבת דבר לח בביהר"ח נמי מקרי הרגשה אבל מודה דגם פתיחת פי המקור מקרי הרגשה וא"כ לא מקשה כלום על הנוב"י:
אבל עוד נ"ל לפמ"ש המשאת בנימין סי' מ"ט דא"א כלל להכניס השפופרת עד פי המקור אלא שכ' שם דבעי' דר' ירמי' הרואה דם בשפופרת מהו הי' רק משום יגדיל תורה ואעפ"י שאינו באפשרות רק דרוש וקבל שכר ע"ש ולפענ"ד דבריו תמוהי' מהא דכתב הרא"ש ר"פ המפלת לאחר שפסק הלכה דאי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם והא דאמר רבא בפרקין לקמן אין דרכה של אשה לראות דם בחתיכה וכו' דהתם פלוגתיהו קא מפרש וכו' ונפ"מ אליבא דהלכתא דבשפופרת טהורה אבל בחתיכה טמאה ע"ש אלמא דבשפופרת הלכה למעשה אתי לאשמועי' לא רק דרוש וקבל שכר, לכן נראה דבשפופרת שאינו מגיע לפי המקור קמבע"ל דמדכתיב בבשרה שמעי' שהדם צריך שיצא לחוץ כולו בבשרה וליגע בכותלי ביהר"ח עד שיצא לחוץ ולא בהפסקת שפופרת במקצת כותלי ביהר"ח ומה דק"ל לחת"ס הא אמרי' בבשרה שמטמאה בפנים כבחוץ וא"כ כבר הוא טמאה קודם שהגיע הדם לשפופרת מיד שיצא מפי המקור לביהר"ח, לק"מ לפענ"ד דאנן לא אמרי' אלא שמטמאה בפנים כבחוץ והיינו במקום שאם הי' יוצא לחוץ היתה טמאה ודאי אז טמאה גם בעוד שהוא בפנים כיון שראוי להיות טמאה אם יצא לחוץ וכל הראוי' לבילה אין בילה מעכבת בו אבל אם שפופרת מפסיק בין מקצת כותלי ביהר"ח אז גילתה תורה דגם כשיוצא לחוץ אינה טמאה ומכ"ש שאינה טמאה בפנים אף שיצא מן המקור לפרוזדור קודם שהגיע לשפופרת ונגע שם בכותלי ביהר"ח כיון שלא היתה ראוי' להיות טמאה שכשיצא לחוץ לא חמיר פנים מאלו יצא לחוץ דכיון שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת בו וזו סברא ישרה לפענ"ד וא"כ ודאי צדקו דברי הנוב"י דפי' בבשרה היא ביהר"ח ושם הוא הרגשה וא"כ הרגשה הוא זיבת דבר לח:
אמנם בלאה"נ נ"ל דברי נוב"י נכונים דאשר"י נדה כ"ב בהא דהמפלת כמין קליפות כמין שערות וכו' הק' כי לא נימוחו אמאי טהורה הא א"א לפתיחת הקבר בלא דם ותי' דלפתיחת קבר הלא חיישי' שבדבר קטן כזה אין בו פתיחת הקבר ע"ש וכן הוא בחי' רמב"ן שם ד"ה ומבואר דדברים קטנים יכולין לצאת מפי המקור בנקב תמידי שבו רק בדברים גדולים או הדם כשבא בשפע יש בו פתיחת הקבר שהנקב שבמקור מרחיב ומתגדל ועיין ברש"י חולין כ"א ע"א ד"ה פתיחת הקבר הרחם והוא המקור ועיין בפיה"מ נדה י"ז, ולפ"ז אפי' לו יהיבנא כחת"ס שמכניס שפופרת עד פי המקור מ"מ צדקו דברי נוב"י דודאי מודה נוב"י שצריכה להרגיש זיבת דבר לח מפי המקור לפרוזדור וזה מקרי הרגשה שהרי ע"ז דרשי' בבשרה שמטמאה בפנים כבחוץ דהיינו כשיוצא מפי המקור לפרוזדור ושם הוא מקום הרגשה דדרשי' עד שתרגיש בבשרה ואפי' יוצא בנקב התמידי שבמקור אבל א"צ הרגשת פתיחת פי המקור שיהי' פהמ"ק מרחיב ומתגדל וא"ש
ולפ"ז יהי' עוד ראי' דאין הרגשה דוקא פתיחת פי המקור דהרי קי"ל דאפי' רואה טפת דם כחרדל טמאה נדה כמבואר ברמב"ם רפ"ה מא"ב ובטוש"ע סי' קפ"ג והרי בדבר קטן כזה אין בו פתיחת הקבר כנ"ל ואיך טמאה מה"ת כמבואר שם והרי בעי' עד שתרגיש בבשרה וכאן ליכא הרגשה אע"כ דהרגשה אינו פתיחת פי המקור דוקא:
אמנם יש לי להביא ראי' מדברי הרא"ש דהרגשה היינו פתיחת פי המקור דב"י סי' פק"ח הק' עמ"ש הרא"ש שהבאנו לעיל דהא דא דאמר רבא בפרקין אין דרכה של אשה וכו' לראות דם בחתיכה והכא באשה טהורה וכו' ואיך טהורה הא א"א לפתיחת הקבר בלא דם ותי' התם פלוגתייהו קא מפרש וכו' ומאי קושי' דלמא בחתיכה קטנה קמיירי שאין הקבר נפתח על ידה ע"ש, אבל אי נימא דהרגשה הוא פתיחת פי המקור א"ש דא"א לפרש בחתיכה קטנה שאין כאן פתיחת פי המקור דא"כ אין כאן הרגשה וטהורה מדאורייתא והרי ת"ק ור"א בדרשא דקרא בבשרה ולא בחתיכה פליגי לדעת הרא"ש שהסכים לפי' הר"ש אי טעמא משום חציצה או משום שאין דרכה לראות כך ואי בחתיכה קטנה שאין בה פתיחת פי המקור מיירי כיון דהוא בלא הרגשה בלא"ה טהורה מה"ת משום דרשא דבבשרה עד שתרגיש בבשרה ול"ל דרשא דבבשרה ולא בחתיכה אלא עכ"ח בחתיכה גדולה דאיכא פתיחת פי המקור מיירי דאיכא הרגשה וא"כ כיון דאיכא פתיחת הקבר ואין פתיחת הקבר בלא דם שפיר הק' הרא"ש ת"ל דטמאה משום הדם והוצרך לפרש דהתם פלוגתיהו קא מפרש וא"כ מוכח דהרגשה היינו פתיחת פי המקור:
הנה יצאתי מענין לענין באותו ענין ונחזור לענינו דעיין בחי' הר"ן נדה דף נ"ז ע"ב הביאו סד"ט וחת"ס אהא דאמרי התם תרתי ש"מ וכתב בחי' הר"ן כיון דדרשי' מבשרה עד שתרגיש ממילא משמע ולא בשפיר ולא בחתיכה שאין בכיוצא בזה הרגשת דם אלא הרגשת שפיר וחתיכה ע"ש, ומה שהק' בסד"ט בחידוד הלכה שם דא"כ תהי' טמאה מדרבנן עכ"פ ברואה דם בחתיכה דהא מדרבנן טמאה גם בלא הרגשה לק"מ ולא מיבעי' לשיטת רש"י שם דהא דטמאה בלי הרגשה ה"ט משום דלמא ארגשה ולאו אדעתא וזה ודאי ל"ש בחתיכה דהא ודאי לא ארגשה הרגשת דם רק הרגשת חתיכה אלא אפי' לשיטת התוס' שם דאפי' ודאי לא ארגשה נמי טמאה מדרבנן מ"מ י"ל דהיינו דוקא אם ראתה באופן שרואה בהרגשה ומשכחת הרגשה בראי' זו אבל בחתיכה דלא משכחת בי' הרגשת דם שפיר טהורה אפי' מדרבנן:
ובזה יש לתרץ דברי רש"י ד"ה בבשרה שכ' דם יהי' זובה בבשרה שיצא דרך כותלי ביהר"ח ואין מפסיק והאי קרא בנדה כתי' ופ' שני' נאמרה בזבה וכו' והוא פלא מה בעי' רש"י בזה ואין לומר דדוקא בנדה הוא דין זה ולא בזבה הא לקמן מ"א ע"ב מרבי' זבה כנדה לענין שמטמאה בפנים כבחוץ מדכתיב זובה ואפקי' רחמנא בלשון זיבה עיין ברש"י וא"כ ה"נ לענין דרשא זו וכבר עמד בזה חת"ס סי' ק"ע ועיין בחידוד הלכה, ולפי פשוטו אמרתי דכוונת רש"י כיון דהוא גזה"כ דרואה דם בחתיכה טהורה כמ"ש רש"י וכיון דאפקי' רחמנא בלשון זיבה הי' אפשר לומר דדוקא בזבה דמצינו בה גזה"כ דקושי סמוך ללידה רחמנא טהרה מזיבה כמו דאמרי' בנדה דף ל"ו לכן גם בחתיכה טהרה רחמנא וכמו דאמרי' דמה מחמת עצמה ולא מחמת ולד ה"נ הרגשה שהרגיש בבשרה צ"ל מחמת דם ולא מחמת חתיכה אבל בנדה דאפי' מחמת ולד טמאה כדאמרי' התם אפילו בחתיכה נמי טמאה ולהכי פירש"י דהאי קרא בנדה כתיב וא"כ עכ"פ בנדה ודאי איתא להאי דינא אלא דאפשר מדאפקי' רחמנא בלשון זיבה איתא נמי בזבה:
אמנם נראה לפי דברי חי' הר"ן הנ"ל דהא דדם בחתיכה טהורה הוא משום דליכא הרגשת דם רק הרגשת חתיכה דין זה ל"ש אלא בנדה ולא בזבה דבזבה לא בעי' הרגשה כלל דאי הרגשה הוא פתיחת פי המקור נראה דז"א אלא בתחילת ביאת הוסת אבל אח"כ דהוא מעין פתוח ופי המקור פתוח ועומד ליכא הרגשת פי המקור וא"כ ע"כ בזבה לא בעי' כלל וכן אם הרגשה שנזדזע גופה כמו שנראה מדברי הרמב"ם פ"ה מא"ב הי"ז נראה ג"כ דז"א אלא בתחילת ביאת הוסת ועיין ברמב"ם פ"ח שם ה"ב שכתב וקודם שיבא הדם תרגיש בעצמה מפהקת ומתעטשת וכו' ויבואו לה ווסתות אלו או אחד מהם בשעה הקבוע לה מיום ווסתה ועיין מ"מ שם ועיין ברמב"ם פ"ג ממשכב ה"ו מכל זה מש משמע שאין הרגשה אלא בתחילת ביאת הוסת ולא בזבה וא"כ זבה טמאה בלי הרגשה ול"ש בה כלל בבשרה ולא בחתיכה כיון דרק מטעם הרגשה אתאין עלה וא"ש:
ומעתה הגיעני לפרשת דרכים כיון דטעמא בבשרה ולא בחתיכה הוא מפני שאינה הרגשת דם אלא הרגשת חתיכה יש שני נפ"מ אם הרגשה הוא הזדעזע גופה או פתיחת פי המקור ובין הרגשה הוא זיבת דבר לח בביהר"ח כמ"ש נוב"י האחד בחתיכה אם הוא פלי פלויי ודם בבקעים דאם הרגשה היא הזדעזע גופה או פתיחת פה"מ א"כ כיון שהזדעזעות גופה הי' מחמת חתיכה ולא הוסיף מחמת דם שבבקעי' טהורה כיון שאין כאן הרגשת דם וכן פתיחות פה"מ לא ניתוסף מחמת דם הבקעים וליכא הרגשת דם וטהורה אבל אם הרגשה הוא זיבת דבר לח שנוגע בביהר"ח הרי לאו דוקא לח אלא אפי' דם יבש שמרגשת נגיעתה בביהר"ח נמי טמאה כדאמרי' בנדה כ"ב וא"כ בפלי פלויי כי איכא דם בבקעים טמאה דכמו שהרגישה נגיעת החתיכה יכה בביהר"ח הרגישה נמי נגיעת הדם בביהר"ח שהרי במקום שהי' דם בבקעי' לא הרגישה כלל נגיעת החתיכה שהרי לא נגעה רק נגיעת הדם ושפיר היא טמאה, ושנית יש נפ"מ בהכניסה שפופרת בביהר"ח דאם הרגשה היא זיבת דבר לח בביהר"ח היא טהורה שהרי לא הרגישה הדם בבשרה רק בשפופרת אבל אם הרגשה הוא הזדעזע גופה או פתיחת פה"מ שפיר טמאה:
ולפ"ז המקשן הוי ס"ל דגם לחכמים דרכה של אשה לראות דם בחתיכה ומ"מ מטהרין בפלוא פלויי משום דס"ל דהרגשה הוא הזדעזע גופה או פתיחת פה"מ ושפיר קאמרי אין זה דם נדה כיון שלא הי' בהרגשת דם אלא דם חתיכה כיון שהרגשה היתה מחמתה ות"ק דהוא ר"א ס"ל דהרגשה היא נגיעת דם בביהר"ח ושפיר טמאה בפלוא פלויי, ולפ"ז ממילא נצמח מזה דלר"א בשפופרת טהורה ולת"ק טמאה כנ"ל ומיושב קושי' תוס' ד"ה הא דכיון דמטהרי חכמים בפלוא פלויי ע"כ מטמאי בשפופרת דהא הרגשה אינה בביהר"ח אלא הזדעזע גופה או פתיחת פה"מ, אבל למאי דאמר אביי בשפופרת כ"ע לא פליגי דטהורה א"כ גם חכמים ס"ל דהרגשה היא זיבת דבר לח ונגיעה בביהר"ח כמ"ש נוב"י וא"כ תקשי אמאי מטהרי בפלוא פלויי וצריך לחדש דה"ט דמטהרי משום דאין דרכה של אשה לראות דם בחתיכה ואינו דם נדות כלל רק דם חתיכה והיינו דחדית לן אביי ושפיר צריך לארוכי ומיושב קושי' רשב"א ויש לכוון כל לשונות של רש"י לזה וא"ש:
ובתוס' ד"ה כי פליגי הקשו על פירש"י דא"כ השתא דאין דרך לראות דם בחתיכה פי' שאינו דם לא הוי כהאי דאין דרכה לראות בשפופרת דהתם הוי דם נדות מן המקור אלא שאין דרכה לראות באותו ענין [ונראה שהיו גורסין בשפופרת כ"ע לא פליגי דאין דרכה של אשה לראות דם בשפופרת וכן הגי' ברא"ש והוא כגי' רש"י שלפנינו דאין דרך דרואה בכך ודלא כמהרש"ל שמחק גי' זו וגורס דדייקי' לישנא דקרא ולדברי מהרש"ל צ"ל דתוס' קאי אהא דמשני לעיל הכא אין דרכה של אשה לראות דם בשפופרת ותירץ דפליגי בחתיכה העשוי' כמין שפפופרת והוי חציצה בין דם לבשר דת"ק מטמאה דדרכה לצאת בענין זה ורבנן סברי אע"ג דדם נדות הוא אין דרכה לראות בענין זה ואין זה דם נדות דקאמרי ה"פ אין זה דם נדות שטימא הכתוב אבל בפלוא פלויי גם רבנן מטמאין כיון דדם נדות הוא ונוגע בבשרה, ונראה בכוונתם דלת"ק דוקא בחתיכה הסגורה מכל הצדדים והדם סוגר בתוכה בפנים טהורה דאף דהוא דם נדה הבא מעורקין בתוך המקור מ"מ קודם שנפרש ויצא מן המקור כבר אינו נוגע בבשרה דהיינו במקור רק סגור בתוך החתיכה ובשעת יציאתו כבר הדם סגור ומוסגר בתוך החתיכה ואינו נוגע בשום מקום בבשרה לא במקור ולא בפרוזדור אז טהורה מקרא דבבשרה אבל ברואה בחתיכה העשוי' כמין שפופרת דהיינו שפתוח למעלה לצד המקור ולמטה לצד חוץ טמאה דדרכה לצאת בענין זה והרי נוגע הדם בבשרה במקור ואף שאינו נוגע בפרוזדור בצואר הרחם בבשרה קרינן בי' כיון שנוגע במקצת בשרה אף שאינו נוגע בכולו ובכ"מ בבשרה וחכמים מטהרין דאין דרכה לראות בענין זה ולא קרינן בי' בבשרה כיון דבפרוזדור אינו נוגע בבשרה ובעי' בבשרה בכל בשרה אבל בפלי פלויי נוגע בכ"מ בבשרה טמאה ובשפופרת שהכניסה טהורה דאין דרך רואה בכך וטהורה כיון שאינו נוגע בכל בשרה גם בפרוזדור ממעטי' לי' מבשרה:
ובזה מיושב קושי' הרא"ש איך קאמר רבא דכ"ע אין דרכה של אשה לראות דם בחתיכה והכא באשה טהורה וכו' הא קי"ל דא"א לפתיחת הקבר בלא דם ולהנ"ל ניחא כיון דהחתיכה פתוחה למעלה ולמטה נהי שיצא דם בפתיחת הקבר מ"מ אפשר שנכנס בחתיכה זו ולא נגע בבשר הפרוזדור ולכן טהורה ול"ש א"א לפתיחת הקבר רק בחתיכה מסוגרת:
אמנם הב"י בסי' פק"ח תי' דמיירי בחתיכה קטנה דשם שפיר אפשר בלי פתוה"ק אלא דלפ"ז ק"ל מנלי' למקשן דפליגי בשפופרת דילמא לא פליגי אלא בפלוא פלויי ואי כתי' תוס' דא"כ לא הוי פליגי רבנן אמאי דקאמר ר"א בהדי' דלמא ה"פ אם יש עמה דם דהיינו שהיא חתיכה גדולה שא"א שלא יהי' עמה דם דא"א לפה"ק בלא דם ואם לאו שהוא חתיכה קטנה שאפשר שאין עמה דם טהורה וע"ז פליגי חכמים ואמרי דאין זה דם נדה אלא דם חתיכה דאפשר לפה"ק בלא דם אפי' בחתיכה גדולה ושפיר פליגי אמאי דאמר ר"א בהדי', וצ"ל דלא ניחא לי' למקשן לומר דחכמים ס"ל אפשר לפתיחת הקבר בלא דם כיון דקי"ל אי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם או דס"ל דהכל מיירי בחתיכה גדולה כמו שכתב הב"ח בסימן פק"ח, ולפי זה יש לתרץ קושי' מהרש"א בתוס' ד"ה כי פליגי דלפירושם כיון דלא פליגי חכמים אמאי דקאמר ר"א בהדי' אמאי לא נשאר בסברת המקשן דפליגי בפלוא פלויי, ולפי האמור י"ל דעיין רמב"ן בחומש פ' בא בפסוק על מצות ומרורים יאכלהו שכתב ולא אמר עם ללמוד שאינו חובה שיהא כורכן בב"א ואוכלן וכו' מבואר דעם פירושו שהוא כרוך בתוכו ומעתה ה"פ אם יש עמה דם דהיינו כרוך בתוך החתיכה שהיא כמין שפופרת טמאה משום דא"א לפה"ק בלי דם ואי משום דאפשר שהוא בשפופרת מ"מ הכא טמא כיון שנוגע במקור אף שאינו נוגע בפרוזדור וחכ"א אף דא"א לפה"ק בלי דם מ"מ אין זה דם נדה אלא דם חתיכה דדם שיצא הוא בכמין שפופרת וטהורה משום שאינו נוגע בכותלי ביהר"ח ושפיר פליגי אמאי דקאמר ר"א בהדי' וא"ש:
או בפשיטות טפי דלר"א אם יש עמה דם שהוא חתיכה גדולה טמאה כי קושיין משום דא"א לפה"ק בלא דם ואי דאפשר שהוא בכמין שפופרת הלא גם זה טמאה לריא וא"ל שהוא חתיכה קטנה טהורה וחכ"א אין זה דם נדה וכו' ואי דא"א לפה"ק וכו' מ"מ כאן אפשר שהוא בשפופרת ולחכמים טהורה בכה"ג משום חציצה ונכון:
ועוד נ"ל בכוונת תוס' דבחי' הרמב"ן הק' אפירש"י דל"ד האי דרכה של אשה וכו' לאותו שאמרו למעלה בדר"י דהתם קאמרי' דכיון דדרבה אע"ג דלא איפלאי אי נמי לא חיצה וכו' לכן פי' מ"ס דהיינו חכמים דרכה של אשה לראות דם בחתיכה ולא טהרו כאן אלא משום שאין זה דם נדה אלא דם חתיכה והיכא דהוי ודאי דם נדה כגון מצא בה דם אגור טמאה והיינו כר"י ומ"ס דהוא ר"א אין דרכה וכו' הלכך הו"ל כשפופרת ורחמנא אמר בבשרה וכו' ועיין בחי' רשב"א מה שהק' עליו וביאר דבריו דדם הנבלע בחתיכה דהיינו בבשר של חתיכה אינו דם נדות אלא דם חתיכה אבל אם יש חלל בחתיכה ושם דם אגור בזה חכמים מטמאין דבבשרה קרי' בי' כיון דדרכה של אשה והוא מב"מ ואינו חוצץ ור"א ס"ל דאין דרכה וחוצץ ולא קרינן בי' בבשרה וטהורה ורשב"א הק' הא מלאה דם אגור משמע דאי מלאה לאו אגור משמע הו"ל למיתני ואעפ"י שיש בתוכה דם כלישנא דברייתא דסומכוס ואי חדית לן אביי דמלאה לאו אגור קאמר הו"ל למימר בשפופרת כ"ע לא פליגי כי פליגי בדליכא דם אגור מ"ס דרכה של אשה וכו' ולא טהרו כאן אלא משום שאינו דם נדה כיון שנבלע בחתיכה ובדם אגור טמאה ור"א ס"ל אין דרכה ואפי' בדם אגור טהורה ע"ש ולכן פירשו תוס' להיפוך דמעיקרא הוי ס"ל דפליגי בחתיכה שהדם מובלע בבשרה וחכמים מטהרין שאין זה דם נדה אבל בשפופרת טמאה ואמר אביי בשפופרת כ"ע לא פליגי דטהורה כי פליגי בחתיכה העשויי כמין שפופרת שהיא חלולה ודם אגור בתוכה דמלאה או אגור משמע מ"ס דהיינו ת"ק דרכה של אשה וכו' וליכא חציצה וטמאה ומ"ס דהיינו חכמים אין דרכה וכו' וטהורה ואין זה דם נדות ה"פ אין זה דם נדות שטימא הכתוב אבל בפלי פלויי גם רבנן מטמאין כיון דדם נדות הוא שאינו מובלע בבשר החתיכה ונוגע בבשרה, ולפ"ז שפיר פליגי חכמים אמאי דאר"א בהדי' אם יש עמה דם טמאה דהיינו שהדם כרוך בתוכו כמש"ל ומיושב קושי' מהרש"א:
אמנם דעת הרמב"ם פ"ה מאי' ביאה נראה שפי' כדברי הרמב"ן ולכן כתב בהי"ג המפלת חתיכה אעפ"י שהיא אדום אם יש עמה דם טמאה ואם לאו טהורה ואפי' נקרעה החתיכה ונמצאת מלאה דם הרי זו טהורה שאין זה דם נדה אלא דם חתיכה והיינו במלאה דם מובלע בבשר החתיכה ובהי"ד הפילה חתיכה קרעה ודם אגור בתוכה טמאה והיינו שהוא קרועה ויש לה חלל שהדם אגור בתוכה טמאה ופסק לגמרי כחכמים לדעת רמב"ן ועיין במ"מ שם:
ובאשר"י הק' לפירש"י דהשתא לא הוי הך דאין דרכה של אשה לראות דם בחתיכה כמו אין דרכה של אשה לראות דם בשפופרת דהאי הוי טעמא משום הפסקה והכא משום דאין זה דם נדות והוא קושי' תוס' ועוד דהו"ל למימר אין זה דם נדה כדקאמר מעיקרא ועוד כיון דאביי לא יבא לחדש בדבריו אלא לחלוק בין שפופרת לחתיכה ופליגי. בחתיכה כדפליג מעיקרא א"כ לא הוי צ"ל אלא בשפופרת כ"ע לא פליגי כי פליגי בחתיכה ונ"ל ליישב דהא רש"י כתב ורבנן בתראי סברי אפי' פלוא פלויי טהורה דאין זה דם נדה דאין דרכה של אשה לראות דם בחתיכה ולא כתב דאין זה דם נדה אלא דם חתיכה מזה מבואר דס"ל לרש"י דמעיקרא הוי ס"ל דאין זה דם נדה פירושו שאין דם נדה הבא מן המקור ועורקין שבה דם נדה אלא הוא דם חתיכה שנברא בתוך החתיכה אבל לאביי ס"ל דמשו"ה אינו דם נדה אלא דם חתיכה משום דאין דרכה של אשה לראות דם בחתיכה:
לכן נ"ל דכך הוא הוצעת השמורה דמעיקרא הוי קשי' לי מה קאמר הא דם נדה ודאי טמא ואפי' בשפופרת דלמא בשפופרת מודה דטהור רק הא דם נדה ודאי טמא בחתיכה ומשום דמב"מ אינו חוצץ וכדמשני לעיל לר"י משום רשב"י, ומצאתי בחי' רשב"א שפי' בהא דאביי בשפופרת כ"ע לא פליגי דטהורה כי פליגי בחתיכה מ"ס דרכה של אשה לראות דם בחתיכה וא"כ הוא דם נדות וצריך לטהורי מבשרה ולא בחתיכה ומ"ס אין דרכה וכו' ורואה דם בחתיכה לא מיעטה רחמנא מבשרה וכו' דמב"מ אינו חוצץ אלא ה"ט דטהורה משום דאין זה דם נדה והק' ע"ז דא"כ לא הו"ל לאביי למימר אלא לא תימא הא דם נדה ודאי טהור אפי' בשפופרת אלא אימא הא דם נדה ודאי טמאה ודוקא בחתיכה דליכא חציצה ע"ש והיינו כי קושיין, לכן נלפענ"ד לפמ"ש תוס' סוכה ל"ז ד"ה כי היכא דרבה ס"ל מב"מ חוצץ והקשו מבכורות דף ט' גבי חמורה שלא ביכרה וילדה שני זכרים ורבנן לימא קסברי מקצת רחם מקדש דאי כולה רחם מקדש נהי דא"א לצמצם חציצה מיהא איכא אר"א מב"מ אינו חוצץ ותי' התם הוא דפשיטא לן משום דאיכא מקצת רחם בלא חציצה והקשו ע"ז ואע"ג דהכא נמי הוי חוצץ לאגד ומקצתה בלא חציצה והא קפיד רבה ותי' דלמא לידה שאני דאורחייהו של תאומים בהכי ע"ש ומבואר שם מדברי תוס' דהיכא דאיכא מקצת בלא חציצה ודרכו בכך לכ"ע מב"מ אינו חוצץ ולפ"ז א"ש דבאמת היינו דקמשני אביי כי קושי' דבשפופרת כ"ע לא פליגי דטהורה משום חציצה דהא הוי מבשא"מ וחציצה בכולי' ואין דרכה בכך כי פליגי בחתיכה דהוי מב"מ ואינו חוצץ אלא דהיכא דהוי חציצה בכולי' אפשר דגם מב"מ חוצץ לכן פירש"י ודפלי פלויי וא"כ נהי דלצד החתיכה הוי חציצה מ"מ לצד הרחם ליכא חציצה והוי מקצת בלא חציצה ולכן טמאה אך מ"מ אם אין דרכה בכך הוי חציצה ולכן קאמר מ"ס דרכה של אשה לראות דם בחתיכה ושפיר לא הוי חציצה וקרי' בי' בבשרה ומ"ס אין דרכה של אשה לראות בחתיכה וא"כ אפי' בפלוא פלויי טהורה אף דהוי מב"מ ומקצת בלא חציצה מ"מ חוצץ כיון דאין דרכה בכך הוי חציצה ולא קרינן בי' בבשרה ומשו"ה טהורה דאין זה דם נדה אף שבמקצת אינו חוצץ אלא דם חתיכה כיון שחוצץ במקצת ושפיר הוי אין דרכה וכו' בחתיכה כמו אין דרכה בשפופרת וגם לא סגי לומר אין זה דם נדה כדאמר מעיקרא דאפי' הוי דם נדה טהורה משום חציצה ושפיר לא פליגי כדמעיקרא ושפיר חייש אביי והוצרך להאריך וא"ש:
ובהכי מיושב מה שהק' בסד"ט סי' פק"ח בתשו' א' דאמאי תלה הר"ש דינו בנעקר המקור בפירושו הא גם לפירש"י בדברי אביי מ"מ בדברי רבא א"א לפרש כן דאינו דם נדה אלא דם חתיכה דא"כ קרא דבבשרה ל"ל ואי דדריש טעמא דקרא משום שאינו דם נדה אלא דם חתיכה דא"כ בשפופרת דודאי הוא דם נדה לכ"ע טמאה וזה א"א דהא רבא בעי לאוקמא דשפופרת לאו תנאי אלא טהור לכ"ע ולא דלאו תנאי הוא אלא דלא כמאן אע"כ דבדברי רבא הפי' דטהורה דדרשי' מבשרה דבעי' דרכה לראות כך וכמ"ש הר"ש בדברי אביי וכיון דקי"ל כרבא לגבי אביי א"כ לדינא במעשה דר"ש גם לרש"י טהורה ואיך תלה דין זה בפירושו ע"ש באריכות ולפמ"ש א"ש דגם לרבא אין אנו צריכין לדברי הר"ש רק כיון דר"ע ס"ל אין דרכה של אשה וכו' שפיר טהורה אפי' בפלי פלויי אפי' הוי דם נדה ודאי אף דהוי מב"מ ומקצת בלא חציצה כיון דאין דרכה בכך הוי חציצה וטהורה מקרא דבבשרה שלא יהי' חציצה וא"כ שפיר תלי' זה מפי' הר"ש דוקא דילפי' מבבשרה דאין דרכה לראות כך טהורה ולא משום חציצה וא"ש:
ועוד נ"ל ביישוב קושי' סד"ט לפמ"ש חי' רמב"ן נדה מ"א ע"ב הא דאמרי' מקור מקומו טמא לא דמקור בנגיעה דידי' מטמא דם דהא בית הסתרים הוא ודם גופי' אינו לא אוכל ולא משקה אלא גזיה"כ שטומאה נבראת שם מתחלה וכל שנברא בו טמא הוא ומטמא ביציאותיו טומאת ערב במשהו כדם הנדה דבמקומו הוא נעשה דם הנדה וכו' ע"ש ולפ"ז י"ל דגם לרבא הפי' דכ"ע אין דרכה של אשה לראות דם בחתיכה שאינו דם נדות אלא דם חתיכה אלא כיון דס"ל לר"א דמקור מקומו טמא וכל שנברא בתוכו טמא סד"א נהי שאם נברא בתוכה חתיכה בלא דם האשה טהורה היינו משום דם אמר רחמנא ולא חתיכה כדאמרי' בנדה מ"א אבל אם יש בתוכה דם שנברא ג"כ במקור הו"א שתהי' טמאה נדה אף שאינה בא לשם מעורקי ומקורי גופה כיון שנברא במקור שמקורו טמא להכי אצטריך קרא בבשרה ולא בחתיכה וא"כ גם בדרבא א"צ לפרש כפי' ר"ש דטהורה לפירושו דפי' בבשרה לאפוקי אם אין דרכה לראות כך ולק"מ, והיינו דפי' רש"י אשה טהורה דלאו ראיי' הוא ומיהו טפת דם מטמאה טהרות אם נגעה בהם וכו' דקרא מתורת ראיי' מיעטי' ולאו מטומאה ועיין בסד"ט שם מה שעמד על דברי רש"י אלו, ולפמ"ש ניחא דכבר כתבו תוס' נדה ט"ז דהא דמקור מקומו טמא הוא הלל"מ ולא אתי הלל"מ ומפקי' לקרא מפשטי' לגמרי ועיין מל"מ פ"א מחמץ ודוקא לענין טומאה אפקי' אבל לא לענין ראי' דראיי' לא הוי והאשה טהורה מנדה ויש לעיין בזה אי קאי קרא אהלכתא וצ"ע ועיין תוס' שבועות י"ב סד"ה אשם:
והאשר"י בשם הר"ש מקוצי פי' דבהא פליגי דר"א סבר דרכה של אשה לראות דם בחתיכה וכיון שראתה כדרך שנשים רגילות לראות טמאה ורבנן סברי אין דרכה וכו' ואע"ג דפלי פלויי וכיון שלא ראתה כדרך שהנשים רגילות לראות טהורה אע"ג דהוי דם נדה ודם נוגע בבשרה ופליגי רבנן ור"א בטעמא דקרא דדרשי' בבשרה ולא בשפופרת ר"א ס"ל דממעטי' שפופרת מטעם הפסקה וכן חתיכה היכא דאין הדם נוגע בבשרה אבל אי פלי פלויי קרי' שפיר בבשרה ורבנן סברי טעמא דממעטי' בשפופרת משום דאין דרכה של אשה לראות דם כך וכן חתיכה נמי אפי' פלוא פלויי לפי שאין דרך הנשים לראות כך והא דקאמר רבנן אין זה דם נדה ה"פ אין דרך דם נדה רגיל לבוא בזה הענין וכן עשה מעשה ר"ש באשה שנעקר מקור שלה וכמין חתיכות בשר הי' נופל לה בביהר"ח וטיהר אותה לבעלה כיון שאין דרך נשים לראות כך, ובסד"ט בחידוד הלכה נדה כ"א הק' מהא דאמרי' דף מ"א מנין שאין אשה טמאה עד שיצא מדוה דרך ערותה שנ' ואיש וכו' וגילה את ערותה וכו' מלמד וכו' ל"ל האי קרא ת"ל דאין דרכה של אשה לראות דם דרך דופן וכן הק' בחת"ס יו"ד סי' קע"א עוד הק' חת"ס אהא דאמרי' התם במקור שנעקר ונפל לארץ וכו' אי לימא לטומאת שבעה דם אמר רחמנא ולא חתיכה ת"ל דאין דרך אשה לראות כך ע"ש:
ולפענ"ד נראה דיש להבין בפי' הר"ש איך נזכר בדברי ר"א דאמר בבשרה ולא בשפיר ולא בחתיכה דס"ל הטעם משום הפסקה ודלמא איהו נמי ס"ל דטעמי' בבשרה ולא בחתיכה הוא משום דאין דרך ראיי' בכך, ועוד מנ"ל דס"ל דרכה של אשה לראות דם בחתיכה דלמא ס"ל אין דרכה וכו' והא דמטמא בפלי פלויי היינו משום דס"ל דאין טעמא דקרא משום דאין ראי' בכך רק משום הפסקה, לכן נ"ל דבאמת צריך פירוש איך משמע מבבשרה דבאין דרכה לראות כך טהורה ונראה משום דבבשרה משמע ולא בדבר שאינו בשרה וגופה רק דבר נפרד שאינו מגופה אף שהוא בגופה כגון בחתיכה ולפ"ז אם דרכה של אשה לראות דם בחתיכה הרי ראי' זו הוא מגופה אלא שיש הפסקה וחציצה אבל אם אין דרכה א"כ אין ראי' זו מגופה רק מדבר נפרד מגופה וטהורה ועיין תוס' ב"ק דף מ"ז וחולין דף נ"ח דאף דלענין טרפות עובר לאו ירך אמו משום דיש לו חיות בפ"ע אבל לענין שאר דברים עובר ירך אמו והוי כגופה ומכ"ש לר"א דס"ל אפי' לענין טרפה נמי עובר ירך אמו ע"ש בתוס' ד"ה והלכתא וא"כ שפיר שהוא עור הולד קודם שנבראו בתוכו גידין ועצמות ובשר כדפירש"י הוי כגופה לר"א:
ולפ"ז א"ש דכיון שר"א אומר בבשרה ולא בשפיר ולא בחתיכה אף דשפיר הוי כגופה ע"כ ס"ל דאין הטעם משום שאין דרך ראי' בדבר נפרד מגופה וע"כ הטעם משום הפסקה שאינו נוגע בכותלי הרחם ומנלי' הא אע"כ דס"ל דרכה של אשה לראות דם בחתיכה וא"כ אין לומר שהטעם משום שאין דרך ראי' בדבר נפרד מגופה שהרי דרך לראות וע"כ הטעם משום הפסקה בין הדם ובין כותלי הרחם ושפיר נזכר בדברי ר"א שהטעם משום הפסקה מדקממעט שפיר ושפיר צ"ל דס"ל דרכה של אשה דאל"כ מנלי' הטעם משום הפסקה ולא משום שאין דרכה לראות בדבר שאינו גופה ולפ"ז שפיר צריך קרא בדם היוצא דרך דופן דטהור משום דבעי' שיצא מדוה דרך ערותה דאין לטהר משום דאין דרכה לראות דהאי לא מהני אלא ברואה בדבר נפרד מגופה אבל דרך דופן דמגופה קחזינן שפיר טמאה אף שאין דרך לראות כך ושפיר צריך קרא דטהורה, ובזה מיושב גם קושי' שני' דצריך קרא דם ולא חתיכה דאל"כ שפיר טמאה אף דאין דרך ראי' בכך כיון דמגופה קחזי' וא"ש:
ובהכי מתישבת גם קושי' הב"ח בסי' פק"ח על הר"ש מדפריך דם אמר רחמנא ולא חתיכה משמע דאינה טהורה אלא משום דהי' חתיכת בשר בלא דם אבל אם הי' דם בחתיכה זו היא טמאה נדה משום דהדם הוא מן המקור אע"ג דאין דרכה לראות כך ע"ש ולפמ"ש לק"מ דהך טעמא דאין דרכה לא מהני אלא אם רואה בדבר נפרד מגופה קודם ראי' אבל כאן שנעקר חתיכה ודם בתוכה מן המקור הרי בשעת ראי' נפרד מגופה שפיר טמאה גם לר"ש אף שאין דרך ראי' בכך:
ועוד יש לחלק דהר"ש לא מטהר רק שנעקר כל המקור והוא דבר נפרד מגופה אבל כאן שנשאר המקור במקומו רק שנעקר חתיכת בשר וכמו שפירש"י שם וא"כ שפיר נעקר דם בחתיכה מן המקור שנשאר במקומו שפיר טמאה אפי' את"ל דבנעקר כל המקור עם דם נדה שבתוכה טהורה משום דראיי' ועקירה באים כאחד אבל כאן שרק חתיכה נעקרה ומקור נשאר במקומו שפיר ראתה מן המחובר וגופה נטמאה וא"ש:
ובזה ניחא נמי מה שתמה חת"ס סי' קע"א נהי דמוכח בש"ס לפי פי' ר"ש דכל שאין דרך ראי' בכך טהורה מ"מ מנ"ל דעיקרת מקור הוי אין דרך ראי' בכך ולפי האמור א"ש דמוכח בש"ס דאין דרך ראי' בדבר הנפרד מגופה וטהורה וה"נ בעקירת מקור הוי דבר הנפרד מגופה ואין דרכה לראות בדבר הנפרד מגופה וטהורה:
ובחת"ס סי' קמ"ה תמה על קושי' הב"ח הא הב"ח הוא מהפוסקים שהבינו מעשה דר"ש שנפלו חתיכת בשר ממש בביהר"ח ואותו טיהר הר"ש ולא הוזכר שם מעיקרת מקור כלל א"כ י"ל אם נעקר המקור ומוציא דם טמא דמ"ל במקומו או שלא במקומו ולפמ"ש אין זה מעלה ארוכה דכמו שהחתיכה טהורה לפי שאינו גופה ה"נ בנעקר המקור אלא כמ"ש:
ובחת"ס סי' קע"א הק' עוד למ"ש גדולי אחרונים ממעיל צדקה ואילך שמפרשי' כוונת הר"ש הוא על חולי פארפאלל וכו' וטיהרה הר"ש משום דאין דרך לראות כך א"כ נימא דבהא פליגי תנאי דרשב"י מטמא כל חתיכה משום דמב"מ אינו חוצץ ור"א ס"ל לא בשפיר ולא בחתיכה מקרא דבבשרה לפי שאין דרכה לראות כך ורבנן ס"ל דחתיכה טהורה משום שאינו דם נדה ועקירת מקור טמאה דלא ס"ל דרשא דבבשרה דבעי' דרכה לראות כך וא"כ פליגי רבנן אמאי דאמר ר"א בהדי' ולא בחתיכה סתם אפי' עקירת מקור ע"ש, ולפמש"ל א"א דר"א ס"ל מקרא דבבשרה דבעי' דרכה לראות כך א"כ לק"מ אך ז"א דמ"ש הוא רק לפי פירושו דאין דרכה הוא רק בחזי' בדבר נפרד מגופה ועקירת המקור אבל לפי פירושם דגם בשרבוב המקור שייך אין דרך ראיי'. בכך א"כ עדיין המקור גופה הוא ל"ש מ"ש כמובן:
אבל בלאה"נ לק"מ דהא המפלת חתיכה קתני דפירושו שנפרד כולה מגופה ולא שרבוב המקור ועוד דקתני אם יש עמה דם טמאה ובשרבוב המקור אפי' יש עמה דם ורואה להדי' נמי טהורה משום דאין דרכה לראות כך ולא מיבעי' לדעת רמ"א סי' פק"ח כפי מה שהבין ממנו הב"ח וכן הוא דעת הטו"ז סק"ה ודאי טהורה אפי' יש עמה דם אלא אפי' לדעת הב"ח דבעי' שבשעת נפילה ודאי לא הי' דם מ"מ היינו לפי פירושו שלא הי' שרבוב המקור אבל לפי פירושם דגם שרבוב המקור מקרי אין דרך ראי' בכך ודאי אפי' הי' עמה דם טהורה ולק"מ ותימא על חת"ס שלא נחית לזה:
ובטור סי' פק"ח וכן אם ראתה דם בחתיכה אפי' הוא מבוקעת והדם בבקעים בענין שנוגע בבשרה טהורה כיון שאין דרך לראות כך וכן עשה ר"ש מעשה באשה שנעקר מקור שלה וכמין חתיכות בשר הי' נופל לה בביהר"ח ולא היתה פוסקת מלראות כל זמן שאותן החתיכות היו בבית החיצון וטיהר אותה לבעלה כיון שאין דרך אשה להיות רואה כך וכתב ב"י נראה שהי' רואה דם ממש ואפ"ה הי' מטהר אותה מפני שהיא תולה שמהחתיכות שבבית החיצון נמשך הדם וכיון שבשעה שנעקר לא הי' דם אלא בחתיכות טהור ובתשו' פנ"י יו"ד ח"א סי' וי"ו הקשה אמאי תלה זה בפי' הר"ש הלא גם לפירש"י טהור כיון דתלינן שהדם בא מחתיכות וכיון שבשעה שנעקר לא הי' דם אלא בחתיכה ודם החתיכה טהור אפי' לרש"י ואפי' מלאה דם והדם בבקעים ע"ש וכן הק' בתשו' מעיל צדקה סוס"י ל"ד, ולא ידענא מאי קושי' דלרש"י דם חתיכה אינו טהור אלא משום דאמרי' דאינו דם נדה כלל אלא דם שנברא ונולד בחתיכה אבל כאן שהוא חתיכה מן המקור עצמו והוא מלא דם נדות דהא מן העורקין והמקורות ודאי טמאה לרש"י גם דם החתיכה וא"כ מה בכך שתולין שהדם בא מהחתיכה הלא אפי' בא מהחתיכה נמי טמאה משא"כ לר"ש אם בא מהחתיכה טהורה לפי שאין דרכה לראות כך ושפיר תלינן בה:
ובתשו' מעיל צדקה שם הק' עוד עמ"ש שנעקר מקור שלה וכמין חתיכת בשר הי' נופל לה בביהר"ח דהאי וכמין חתיכת בשר היינו רישא שנעקר מקור שלה, ולפענ"ד דנעקר מקור שלה הי' מפרש דנעקר המקור כולו ואז ודאי טהורה דכל הדמים הבאים מן המקור טהורים הם לפי שאין דרכה לראות כך ולכן הוסיף רבותא דאפי' רוב המקור נשאר במקומו רק חתיכה נעקרה ממנה וכמין חתיכה נופל לה בביהר"ח נמי טהורה דתלינן שהדם אינו בא מן המקור שנשאר במקומו שהוא טמא דדרכה לראות כך שהוא גופה אלא מן החתיכות שהוא טהור לפי שאינה מגופה וכמש"ל:
ובהכי ניחא מה שעמד שם למה הוסיפו הטור ורי"ו הנך תיבות ולא היתה פוסקת מלראות כ"ז שהי' החתיכה בביהר"ח ואקדים דהב"ח סי' פק"ח הק' אם לא בדקה עצמה בשעת נפילת החתיכה שלא הי' דם ניחוש שמא ראתה אז גם דם נדות בלי חתיכה רק דם להדי' מן המקור ע"ש ולק"מ דהרי במעיל צדקה שם הק' אמאי לא נתלה במכה רבה כזאת שיצא דם הרבה מקרעיו וא"כ י"ל דודאי בשעת קריעה ונפילה אפי' איכא דם להדי' תלינן במכה גדולה כזו וטהורה דהוי כיודעת בודאי שמכתה מוציאה דם ועיין סי' קפ"ז אבל מה שרואה אח"כ הוי כאינה יודעת בודאי שמכתה מוציאה דם ואפשר כיון דלא שליט בי' אוירא הדרא בריא מקום הקריעה ואינו מוציא דם ולכן הוסיפו הטור ורי"ו ולא היתה פוסקת מלראות וכו' והוי כיודעת בודאי שמכתה מוציאה דם ושפיר תלינן שהדם נמשך מהחתיכות ועיין חת"ס סי' קמ"ה ולפ"ז אפשר דהר"ש ס"ל דלא בעי' שיודעת בודאי שמכתה מוציאה דם ולכן לא כתב הנך תיבות ולא היתה פוסקת מלראות וכו' וא"ש:
ולפי מ"ש לעיל דהרגשה של הזדעזעות גופה או פתיחת פהמ"ק ל"ש אלא בתחילת ראי' י"ל דלהכי הוסיפו הנך תיבות ולא היתה פוסקת וכו' דכבר תמה הב"ח אמאי פסקו הטוש"ע כר"ש הרי קושי' האשר"י לרש"י מיושבים גם לפי' תוס' ע"ש ולהכי כתבו ולא היתה פוסקת מלראות וכיון שהי' באמצע הווסת אין כאן הרגשה וטהורה מה"ת רק מדרבנן טמאה לכן פסקי' לקולא כר"ש ואפי' אם הרגשה הוא זיבת דבר לח אפשר דל"ש כאן כלל דעיין חוו"ד רס"י ק"ץ ואמרי אש יו"ד סי' ס"ב דאם לא הרגישה זיבת דבר לח בשעה שיצא ממקור לפרוזדור רק אח"כ לא מקרי הרגשה ועיין חת"ס סי' קמ"ה וקע"א בהשיגו על נוב"י ומ"ש לעיל בזה וא"כ י"ל דגזה"כ הוא דבעי' שתרגיש זיבת דבר לח בתחילת צואר הרחם שהוא ראשית הפרוזדור וכיון שכאן החתיכה בביהר"ח א"כ כשיוצא הדם מהחתיכה לפרוזדור אינו פוגע בתחלת הפרוזדור רק באמצע ושם מרגשת זיבת דבר לח וזה לא מקרי הרגשה וטהורה מה"ת רק משום דיש הרגשה בפתיחת פהמ"ק או הזדעזעות גופה לכן בעי' ולא היתה פוסקת וכו' וכמ"ש:
ושוב כתב ב"י אבל מלשון הרא"ש שכתבתי לא משמע הכי אלא כמין חתיכות בשר היו יוצאות בעצמן ואעפ"י שהי' דם בתוך החתיכות ופלי פלויי הי' מטהר משום דאין דרך אשה להיות רואה בענין זה אבל אם היתה רואה דם להדי' בלא חתיכה בהא לא איירי ואפשר דכל כהאי גוונא טמויי נמי מטמא לה דאע"ג דתלינן במכה וכו' הנ"מ במכה שבצדדין אבל הכא שהמכה הי' במקור עצמו איכא למימר דמטמא לה ולפ"ז זה לשון דלא היתה פוסקת מלראות שכתבו רבינו ורי"ו וכו' כלומר לא היתה פוסקת מלראות חתיכות בשר וכו' ובהגהות מהרל"ח בשם מעיו"ט הק' דא"כ גם לפירש"י טהורה ולא הי' צריך הר"ש לתלות בפירושו וגם על הטור קשה למה הביא דברי ר"ש כיון שאין נפ"מ לדינא ועוד דהיינו דין הש"ס גופא ולא מעשה חדש כלל וכבר עמדו בזה אחרונים ועיין סד"ט סי' פק"ח בתשובה שני' ד"ה והנני, וזה כבר נתישב במש"ל דדוקא בחתיכת בשר שאינה מגוף המקור טהורה לרש"י לפי שאינו דם נדות אבל כאן שהחתיכה הוא חלק מן המקור ועורקין מלאים דם נדה שפיר טמאה לרש"י רק לר"ש טהור משום שאין דרכה לראות כך:
ובד"מ הק' עמ"ש הב"י דאם המכה במקור עצמו איכא למימר דמטמאה לה הא מבואר סי' קפ"ז דאף אם המכה במקור תלי' בה כשידוע שהמכה מוציאה דם וא"כ גם כאן למה לא נתלה הדם בחתיכות וכו' ולפענ"ד נראה דסברת הב"י הוא כך דודאי אם יש מכה בצדדי המקור וידעי' שהמכה מוציאה דם ודאי תלינן שהדם בא מן המכה ולא דם מקור שהוא דם נדות כלל ולא מיבעי' שלא בשעת ווסתה ודאי מוקמינן אחזקתה שאין כאן דם נדות במקור כלל אלא אפי' בשעת ווסתה יש לדון כיון דווסתות דרבנן ומכה ודאי מוציאה דם מוקמינן אחזקה שאין כאן דם נדות וכן באשה שאין לה וסת ועיין בש"ך סי' קפ"ז סק"כ כ"א כ"ב אבל שהחתיכות ג"כ הוא חתיכות מקור ודם נדה הוא והתורה טהרתו לפי שאין דרכה של אשה מה לי אם נאמר שהוא מחתיכות מקור זה שהוא בביהר"ח או שהוא מחתיכת מקור שנשאר במקומו ולכן לא תלי' שהוא מהחתיכות ועיין תוס' קידושין ע"ט ד"ה קידשה והיינו שכתב הב"י הנ"מ במכה שבצדדין פי' בצדדי המקור אבל הכא שהמכה היתה במקור עצמו פי' שחתיכות מקור הוא המכה איכ"ל דמטמא לה וכסברא הנ"ל ועיין כעין פי' זה בתשו' מהר"מ לובלין סימן קי"א:
אבל ד"מ ל"ל סברא זו ולכן מטהר אפי' רואה דם ממש דתלינן בהני חתיכות שבביהר"ח דהוי כמו מכה שידוע שמוציאה דם וכן הוקבע בשו"ע שכתב המחבר סעי' ג' וכן אשה שנעקר מקור שלה וכמין חתיכות בשר נופלין בביהר"ח טהורה והיינו כפי' השני שבב"י ובהג"ה אפי' ראתה דם כל זמן שהחתיכות בביהר"ח שלה טהורה דתלינן הדם בחתיכה זו הואיל וידעינן בוודאי שנעקר מקורה ומחמת מכה הוא, והטו"ז סק"ה הבין דכוונת רמ"א דתלינן במכה ולכן הק' עליו דא"כ למה אמרו בגמ' ובפוסקים הטעם לפי שאין דרכה לראות בכך מ"ש מהאי דסי' קפ"ז ס"ה דהקילו במכה בלאו ה"ט ע"ש:
אבל באמת אין זה במשמעות לשון רמ"א רק דתלינן בחתיכות שבביהר"ח ואף שהחתיכה הוליכה עמה דם נדות טהור דלא אסרה תורה אלא כשהמקור נשאר במקומו ודם יוצא ממנו משא"כ כאן שהמקור עצמה מוליך הדם עמו דאין זה דרך ראי' שאסרה תורה וכמ"ש הטו"ז אח"כ אלא דכאן כיון שהמקור נשאר במקומו רק שחתיכה מן המקור יוצא לביהר"ח שפיר יש לחוש שמא בא הדם מן המקור שנשאר במקומו דהוי דרך ראיי' וטמאה לכן ז"ל דתלינן שהוא מן החתיכות שבביהר"ח כמו דתלינן במכה ולק"מ:
ואפשר דמה שהוסיף רמ"א לשון ומחמת מכה הוא כדי ליישב קושי' הב"ח שאם לא בדקה בשעת נפילה שמא אז ראתה דם מן המקור וע"ז תי' ומחמת מכה הוא וכמש"ל דבשעת עקירה ונפילה ודאי איכא מכה שידוע שמוציא דם כקושי' מעיל צדקה וכמש"ל ליישב קושי' הב"ח וא"ש:
אבל מ"ש הטו"ז על קושי' הב"ח שאינו רואה שום חילוק בין שעת נפילה לאחר נפילה בזה נ"ל דיש חילוק דאם נעקר כל המקור הדין עם הטו"ז דאפי' ראתה דם בשעת. נפילה טהורה לפי שאין דרך ראיי' בכך אבל אם נעקר רק חתיכה, ושאר המקור נשאר במקומו הדין עם הב"ח דשמא ראתה אז מן המקור הנשאר במקומו כתי' שכתבתי:
וכן מ"ש הטו"ז דאפי' הוא בשעת ווסתה מותר זה הדין כיון שראייתה משונה וכו' ודלא כב"ח שכתב דדין זה אינו מותר אלא בין וסת לוסת נמי נראה דאם נעקר כל המקור מותר אפי' בשעת וסת דנהי דהוי דם נדה מ"מ אין דרך ראיי' בכך אבל בנעקר רק מקצת מקור וחתיכה ושאר המקור נשאר במקומו נראה דהדין עם הב"ח דבשעת וסת ודאי טמאה דחזקה אורח בזמנו בא והדם מן המקור שנשאר במקומו דהוי דרך ראיי' ושפיר טמאה נדה:
ואמנם כל זה כשנעקר המקור או חתיכות מקור ונפרש מן הגוף שאינה שוב גופה ושפיר יש למעט מבשרה שאין דרכה לראות כך שלא מגופה וכמש"ל אבל בשנתרבב המקור ועדיין מחובר בגופה במקום חיבורו אין לנו ועיין שבות יעקב ח"ש סי' ע"ה בשם דבר שמואל ותשובת מעיל צדקה סי' ל"ד וסד"ט סי' פק"ח אבל נראה דגם בזה יש להתיר דכמו דדרשינן בבשרה שצריך שתראה בגופה ולא בדבר נפרד מגופה שאין דרך לראות כך כמו כן דרשינן בבשרה בגופה כמו שהוא בראייתה דהיינו שיצא הדם מפי המקור לתחלת צואר הרחם שהוא פרוזדור שכן הוא דרך ראיי' ולא שיצא מפי המקור באמצע צואר הרחם שאין דרך ראיי' בכך וטהורה, וגם בזה ניחא מה שהק' במ"צ סי' ל"ד עמ"ש וכמין חתיכות בשר נפלת לה בביהר"ח שאינו מובן דזה עצמה תחלת המעשה שנעקר מקור שלה ע"ש ולפי האמור א"ש דזה עיקר ההיתר לפי שפה המקור הוא באמצע צואר הרחם ואתי שפיר:
ואפשר לצדד דאפי' לדעת רש"י ותוס' ורמב"ן ורשב"א נמי טהורה עכ"פ מה"ת אם אינה מרגשת רק זיבת דבר לח אפי' לדעת נוב"י דזיבת דבר לח הוי הרגשה מ"מ צריכה שתרגיש שזב מפה המקור לתחלת צואר הרחם ולא באמצע וכמש"ל:
המורם מדברינו
א) דרואה דם בחתיכה והדם מובלע בבשר החתיכה לכ"ע טהורה אפילו לדעת הרמב"ם ותוס':
ב) בחתיכה ופלוא פלויי והדם בבקעים תלי' אי הרגשה היא פתיחת פהמ"ק או הזדעזע גופה טהור לכו"ע משום דאינו הרגשת דם רק הרגשת חתיכה וכתי' הר"ן אבל אם הרגשה הוא זיבת דבר לח לר"א טמאה ולחכמים טהורה לדעת רש"י משום שאינו דם נדות:
ג) בחתיכה העשוי' כמין שפופרת לדעת תוס' טהורה לחכמים ואפילו בחתיכה גדולה אף דא"א לפתיחת הקבר בלא דם:
ד) ובנפלה חתיכות מקור אל ביהר"ח אף דודאי יש בתוכה דם נדות טהורה לכ"ע לר"ש משום דאין דרכה לראות כך ולרש"י משום דכיון דאין דרכה מב"מ נמי חוצץ ועוד כיון דאיכא חציצה בכולי' ולחי' הר"ן משום דהוי הרגשת חתיכה ולא הרגשת דם ודם אמר רחמנא ולא חתיכה אמנם דוקא שלא בשעת ווסתה דתלי' בחתיכה אבל בשעת ווסתה כיון שהמקור במקומו טמאה דאמרי' שהוא מן המקור כיון דאורח בזמנו בא ודוקא שבדקה בשעת נפילה ולא מצאה דם כדעת הב"ח:
ה) ולדעת ב"י דוקא ברואה חתיכות ולא דם להדי' ולרמ"א אפי' רואה דם להדי' ודוקא שלא פסקה מלראות כ"ז שהחתיכות בביהר"ח:
ו) בנעקר כל המקור ונפרש מגופה לר"ש טהורה אפי' הי' דם בשעת נפילה ואפי' בשעת וסתה לפי שאינו גופה ואין דרכה לראות כך ואפי' פסקה מלראות כיון שכל הראיות ודאי אינן כדרך ראיי' ולפמ"ש גם לרש"י טהורה כיון שאינו גופה ואין דרכה בכך וחציצה בכולא הוי חציצה:
ז) ובשרבוב המקור נמי טהורה לדעת הר"ש כיון שאין דרכה שיצא הדם מפי המקור באמצע צואר הרחם ודינה כמו באות ו' ולרש"י ודעמי' תלי' אם מרגשת פתיחת פי המקור או הזדעזע גופה טמאה אבל בהרגשת זיבת דבר לח טהורה:
ולכן בנדון דידן אם הוא רק שרבוב המקור דנעקר לגמרי לא שכיח כדמשמע מאחרונים קשה להתיר מדינא כיון שאינה רואה רק כ"ז שתרצה להחזיר החתיכה וא"כ פסקה מלראות ואפשר שדוחקת המקור למקומו ומשם יוצא הדם ולפמ"ש זה מקרי דרכה לראות כך כיון שהוא מגופה והדם פוגע כשיוצא מפי המקור בתחלת צואר הרחם וגם מרגשת זיבת דבר לח דהוי לנוב"י הרגשה דאו' ומדרבנן טמאה בלי הרגשה ומן השמים ירחמו:
ומעין פתיחה סמוך לחתימה נ"ל דגם הר"ש גופא לא התיר אלא במקום עיגון דיש לדקדק בלשון הפוסקים שכתבו וטיהר אותה לבעלה הך תיבת לבעלה הוא שפת יתר דודאי לבעלה טיהר אותה ואלא למי הא בימי הר"ש כבר לא נהגו טהרות אלא ודאי כוונתו דדוקא לבעלה טיהר אותה משום דקשי' גירושין אבל לא התיר אותה להנשא לבעלה לכתחלה:
ובזה יובנו גם דברי הטור ורבינו ירוחם שהוסיפו הנך תיבות ולא היתה פוסקת מלראות כל זמן שאותן החתיכות היו בבית החיצון שעמדו עליו האחרונים כנ"ל ולפענ"ד כוונתם לפרש דברי הר"ש שטיהר אותה לבעלה משום שלא היתה פוסקת לראות כלל והיתה אסורה לבעלה לכן טיהר אותה כדי שלא תתגרש מבעלה אבל אם היתה פוסקת מלראות והיתה יכולה לטהר עצמה לבעלה אח"כ לא הי' מטהרה כלל, וכיון שאשה זו יכולה לטהר עצמה לבעלה אלא שקשה לה הטבילה מחמת חסרון כיס וייסורין וודאי לית דין ולית דיין לטהר אותה לבעלה בלי טבילה כן נראה לפענ"ד בזה, וד' יאיר עינינו בתורתו וינחנו בדרך אמת ובזה אתן החותמת, בברית נאמנת, ידידו דוש"ת באהבה:
עמרם הק' בלוהם בק"ק הנ"ל