בית שערים יורה דעה חלק א· רבי עמרם בלום
תשובה רלט
שיל"ת ב' איפאלא א' מקץ תרנ"ז לפ"ק:
ביומי דחנוכה, שלום וברכה, לבני אהובי יקירי וחביבי הרב החריף ובקי הותיק מלא עתיק כמו"ה יודא צבי נ"י בק"ק ש' פאטאק יע"א:
קבלתי מכתבך ויש לי צער הרבה שאין הקב"ה מזמין לך פרנסתך אבל חזק ואמץ בהתמדת התורה כי אין לך מדה טובה הימנה ויעמוד לנו זכות אבות ונושעה במהרה בכל ענינים וירום ד' קרנינו ומזלינו שנוכל לעסוק בתורה ועבודה לשמה מתוך הרחבת הלב וימלא ד' משאלותינו לטובה, ונחי' בנחת ושובה. ועתה באתי להשיבך על איזה הערות שהערת במס' נדה ובמה דסיימת אפתח:
כתבת לנעוץ סופו לתחלתו והוא לחידודי ולא אשיב רק עמ"ש בתוך הדברים בהא דנדה ס"ו אר"ז בנות ישראל החמירו על עצמן שאפי' רואות טיפת דם כחרדל יושבת עליו ז' נקיים ועמדו אחרונים על לשון החמירו ע"ע הא תקנות חכמים הוא וכתבת דיש להבין איך החמירו הא אתי לידי קולא דמבטלין מפו"ר כדאמרי' בנדה ג' דאפי' לב"ה אינו מטמא מעת לעת רק לטהרות משום ביטול פו"ר אך ז"א דהרי קי"ל ביבמות ס"ה דאיתתא לא מיפקדא אפו"ר ולכן אמר שהחמירו ע"ע דבנשים ליכא שום איסור משא"כ חכמים לא תקנו זאת דא"כ מבטלי לי' מפו"ר:
לא נהירא לי דשם בנדה שייך ביטול פו"ר משום דא"כ לבו נוקפו ופורש ולא יבעול כלל בשום פעם ויתבטל מפו"ר אבל כאן בשביל חומרא זו אכתי יכול לקיים פו"ר בזמן שהיא טהורה ל"ש משום ביטול פו"ר, ואם הי' שייך בזה משום ביטול פו"ר אין תי' עולה יפה דאשה אינה מצווה על פו"ר דהא משעבדא לי', מיהו בזה י"ל דהוי כמו אומרת קונם תשמישך עלי דחל הנדר אע"ג דמישעבדא לי' דאין מאכילין לאדם דבר האסור לו ומדוייק בזה הלשון החמירו על עצמן שעל הבועל אין יכולין להחמיר משום דמשעבדא לי' רק ע"ע החמירו ובזה שפיר חל האי' אע"ג דמישעבדא:
ועוד י"ל דהפניות החמירו ע"ע לענין טהרות והבעל כשנשאה אדעתא דהכי נשאה שתחזיק בחומרא זו וא"כ לא מישעבדא לי' כלל בזמן ההוא וא"ש בזה לשון בנות ישראל ולא נקט נשי ישראל לפי שתחלת החומרא הי' בעודה פנוי':
אבל זה נראה דל"ש בזה משום ביטול פו"ר והא דאמרי' בעירובין ס"ג שנענש יושיע על שביטל ישראל לילה א' מפו"ר היינו משום דכל ישראל היו אסורי' בתשה"מ ובכל ישראל ודאי הי' מיתרמי נשים מתעברות בלילה זו סמוך לטבילה או לווסתה שפיר שייך עונש אבל באדם א' ל"ש בחומרא זו ביטול פו"ר דאין אשה מתעברת אלא סמוך לטבילתה או סמוך לווסתה ועפ"י הרוב אינה מבטלת ע"י שיושבת ז' נקיים בעילה סמוך לווסתה וגם עכ"פ תתעבר סמוך לטבילה:
ומה שנ"ל בזה הוא עפמ"ש בתשו' אחת [ע"ל סי' רס"ח] ליישב קושי' מהר"מ אורגז איך אסרו חכז"ל לבעול על דם טוהר שהתירה התורה בפירוש:
ואמינא לפמ"ש הטור ביו"ד סי' קצ"ד בשם הרמב"ן שזה בכלל חומר שהחמירו בנות ישראל ע"ע שאפי' רואות טיפת דם כחרדל יושבות עליו ז' נקיים ולפ"ז נראה סברא ישרה דדוקא לכוף בע"כ של ישראל לקבל תקנות וגזירת חכז"ל לאסור בדבר המפורש בתורה להיתר אין כח ביד חכמים אבל כאן בנות ישראל החמירו ע"ע מדעתן ורצונם והן יכולין לקבל וליאסור על נפשם אפי' בדבר המפורש בתורה להיתר ושם עשיתי סמוכין לדבר ולפ"ז א"ש אף דתקנת חכמים הוא מ"מ צריך להא דבנות ישראל החמירו ע"ע כדי ליישב קושי' מהר"מ אורגז הנ"ל וא"ש:
הבאת בתוך הדברים הנ"ל דקדוק מהרש"ש בנדה ג' דאמר שמאי להלל א"כ ביטלת בנות ישראל מפו"ר הא נשים פטורות מפו"ר [ונהי דס"ל דעכ"פ חייבות בלשבת או דבעי חוטרא לידא] מ"מ טפי הו"ל למינקט ביטול בני ישראל מפו"ר, אין התחלה לדקדוק זה דבני ישראל לא יתבטלו מפו"ר דיכול לישא אשה שיש לה ווסת דגם להלל די' שעתה אלא דא"ל א"כ ביטלת בנות ישראל שאין להם ווסת מפו"ר דבהכי מיירי שאין להם ווסת:
ומה שהקשית בדף ט' ע"א דקאמר שהמזה ומזין עליו טהור ונוגע טמא והקשו בתוס' והלא מזין עליו נמי בעי טבילה והערב שמש כמו נוגע ותי' בתי' הב' א"נ בטהור שמזין עליו בחנם קאמר הכא וכרבנן דפ"ק דיומא י"ד דתני' טהור שנפל עליו הזאה טמאתו דברי ר"ע ורבנן אמרו ק"ו על הטמא טהור על הטהור לא כ"ש והבנת בכונת תוס' דהא דנוגע טמא היינו בחנם אבל נוגע כדי להזות טהור וקשי' לך א"כ מה הקשו תוס' פסחים ס"ט ד"ה שמא יעבירנו ואמאי חיישי' להכי הלא נושא מי חטאת טמא ויחזור ויטמא את המים ע"ש ומה קושי' דלמא חיישינן שמא יעבירנו כדי להזות ואז אינו מטמא את הידים:
ולא היית צריך לדלמא דהא אהא קיימינן דהזאה אינו דוחה שבת משום פסח שמא יעבירנו וכו' וא"כ בכדי להזות מיירי ובזה אינו טמא לפי הבנתך, אבל טעית בפי' דברי תוס' נדה דקושי' תוס' הי' איך אמרי' דנוגע טמא ומזין עליו טהור הא נוגע אינו טמא רק טומאת ערב ובעי טבילה והערב שמש והלא המזין עליו נמי בעי טבילה והערב שמש אפי' אם הזאה אינו מטמאו טומאת ערב רק מצד טומאת מת שהיתה עליו והוצרך להזות ג' וז' צריך טבילה אחר הזאה והערב שמש כמבואר ברמב"ם פי"א מפרה אדומה א"כ מה תוסיף הזאה טומאה דהא דקאמר הכא ומזין עליו וטהור היינו בטהור שמזין עליו בחנם טהור ואין הזאה מטמאתו וטהור הנוגע טמא וא"כ אין מקום כלל לקושיתך:
ומה שהקשית בדף ט"ז דאר"ז דכ"ע ווסתות דאורייתא כאן שבדקה עצמה כשיעור וסת ופירש"י כשבדקה בשיעור וסת של ווסתה ותימא בעיניך הא אמרינן לעיל י"ב מי משכחת לה לבדיקה כשיעור ווסת וכו' כבר עמד בזה סד"ט בחידוד הלכה בדף ט"ז וע"ש מה שתי' ותלי"ת כיוונתי לדבריו, ולי נראה עוד דבשלמא לעיל קיימי' בבדיקה שאחר תשמיש וא"כ ביציאת השמש נכנס העד ולכן הבדיקה בחורין ובסדקין יותר משיעור ווסת ואין הבעל חייב חטאת אבל הבדיקה בשעת ווסת אפשר שתתחיל בשעת ווסת וגמר בדיקה בחורין וסדקין הי' בשיעור ווסת ולכן בדקה ומצאה טהורה טהורה וא"ש:
ומה שהקשית שם ע"ב דא"ל ב"ש לב"ה לדבריכם ליחוש שמא תראה טפת דם כחרדל בביאה ראשונה ותחפנה ש"ז בביאה שני' ופירש"י בביאה ראשונה ויעמידוהו כותלי בית הרחם הא לחד לישנא לעיל ג' ע"ב ל"ל לב"ש כותלי ביהר"ח העמידו ועיין רש"י במשנה ריש נדה [ע"ל סי' רמ"א] ולפענד"נ דיש לחלק דודאי אשה הרואה כדרך ראי' דמים מרובים ס"ל לב"ש דכותלי ביהר"ח לא מוקמי דם אבל טפת דם כחרדל שפיר י"ל דכותלי ביהר"ח העמידוהו אפי' לב"ש והא דלא מטמא מעל"ע משום רואה טפת דם כחרדל היינו משום דלא שכיח דהא אמרי' בנדה מ"א מקור שהזיע כשתי טיפי מרגליות טמאה ודוקא שתים אבל חדא אימר מעלמא אתי':
ועוד יש לחלק דהתם בהולכות ועומדות ויושבות לא אמרי' כותלי ביהר"ח העמידוהו אבל כאן בשוכבות במטה שפיר י"ל אפי' לב"ש כותלי ביהר"ח העמידוהו ועיין תוס' נדה ג' ד"ה מרגשת מ"ש בשוכבת אפרקיד, ועוד יש לחלק דדוקא מעל"ע ומפקידה לפקידה לא אמרי' כותלי ביהר"ח העמידוהו אבל מביאה ראשונה עד השני' אפשר גם לב"ש אמרי' כותלי ביהר"ח העמידוהו:
ועוד נ"ל דלמ"ש תוס' נדה ג' דלה"ט דאשה מרגשת בעצמה צריך נמי לטעמא דהעמד אשה על חזקתה א"כ ה"נ לטעמא דאם איתא דהוי דם מעיקרא הוי אתי צריך נמי לטעמא דהעמד אשה על חזקתה וכן כתב חוו"ד רס"י קפ"ו ולפ"ז אני אומר כמו דאמרי' בכמה דוכתי שמא מת לא חיישי' שמא ימות חיישי' ה"נ שמא העמידוה כותלי ביהר"ח לא חיישי' לב"ש אבל שמא יעמידוהו כותלי ביהר"ח חיישי' וא"ש:
ומה שעמדת בדף ח"י דפריך והאיכא ט' חנויות וכו' דלמא ר"י לא קאמר רק ברובא דליתא קמן דמקור הוי רובא דליתא קמן ועיין ר"מ בפי' המשנה וכן הא דרוב שליות אינן בלא ולד וכן חתיכה דאמרי' רוב נשים ולד מעליא ילדן הוי רובא דליתא קמן אבל ט' חניות דהו' רובא דאיתא קמן כדאמרי' חולין י"א אפשר מודה דאיכא טובא, הן אמת כי למ"ש רש"י חולין י"ב א"נ אחרי רבים להטות משמע בין רובא דאיתא קמן בין רובא דליתא קמן דמ"ש האי מהאי משמע דאין שום סברא לחלק בין רובא דאיתא קמן ובין רובא דליתא קמן לפי המסקנא ולק"מ אבל כבר השתמשו בזה קדמאי ובתראי בכמה ענינים לחלק בין רובא דאיתא קמן לרובא דליתא קמן:
לכן נ"ל דתוס' בנדה שם כתבו דבהני ג' מקומות אזלינן בת"ר אף דאיכא חזקה כנגדה וכן בט' חנויות יש חזקה נגד הרוב ע"ש, ונ"ל דהיינו פי' מה דאמרי' בג' מקומות הלכו בו חכמים אחר הרוב ועשאום כודאי דס"ל דהא דאמרי' סמל"ח ה"ט משום דרוב אינו ודאי כמ"ש שמ"ק ב"מ וי"ו ע"ב אלא שהתורה התירה ספק זה ולכן באיכא חזקה כנגד הרוב אסרו חכמים ספק זה ולהכי אשמעי' ר"י דבהני ג' מקומות עשאו הרוב כודאי דאפי' איכא חזקה כנגדו אזלי' בת"ר ולא אמרי' סמל"ח אפי' מדרבנן, והרי גם ברובא דא דאיתא קמן הוי רוב רק ספק ועיקר דברי שמ"ק שם הוי ברובא דאיתא קמן וגם בזה אמרי' בעלמא סמל"ח ואין פנאי להאריך בראיות וציונים רק בט' חניות עשאו הרוב כודאי דאפי' איכא חזקה כנגדו לא אמרי' סמל"ח ופריך שפיר דהו"ל למחשבי' דעשו הרוב כודאי כיון דבעלמא אפי' רובא דאיתא קמן לא הוי כודאי וא"ש:
ומה דק"ל שם ע"ב בתוס' ד"ה סמל"ח שהקשו מיבמות קי"ט דאמר סמל"ח והו"ל פלגא ופלגא ותי' דהכא משו"ה איתרע רובא לפי דתינוק הוי דבר שאין בו דעת לישאל ולהכי גם ס"ט ברה"י טהור וק' הא כתבו תוס' ד"ה רוב דהא דתינוק טמא היינו משום דנשים נדות מגפפות ומנשקות אותן והרי בנדה ה' ע"ב אמרי' דס"ט הבאה בידי אדם נשאלי' עלי' לכן מעל"ע שבנדה עושה משכב ומושב משום דטומאה בא ע"י האשה וא"כ ה"נ בתינוק שנטמא מכח האשה נדה נימא הכי דהא האשה יש בה דעת לישאל והארכת בזה, לא כיונת יפה דהא דס"ט הבאה בידי אדם נשאלי' עלי' הוא דאעפ"י שהנטמא אין בו דעת לישאל אם המטמא יש בו דעת לישאל ס"ט וכאן לשיטת ר"ת בתוס' ד"ה רוב שעליו תיסוב הקושי' הוא ודאי טמא ולא ס"ט והס"ט הוא בעיסה והעיסה ודאי אין בה דעת לישאל אלא דהו"א כיון דהוי ס"ט הבאה ע"י אדם דהיינו התינוק יהי' טמא כיון דהמטמא יש בו דעת לישאל דהתינוק הוא המטמא לזה כתבו תוס' דתינוק הוי דבר שאין בו דעת לישאל ולכן ר"מ מטהר:
ומה שהקשית בדף כ"ג דאמר רבא ושטו נקוב אמו טמאה לידה ופירשו רש"י ותוס' משום דס"ל טרפה חיה והא בחולין דף ל"ב ע"ב אמר רבא אלו אסורות קתני ויש מהן נבלות וכו' אלמא ס"ל לרבא נקובת הושט הוי נבלה וא"כ נהי דטרפה חי' מנלן דגם נבלה חי', גם אני בתשו' אחת **([לעיל סי' נ"ד])** הקשיתי כן על הפלתי סי' כ"ט אות ג' שכתב דאף למ"ד טרפה חי' מ"מ נקבו הסימנים אינו חי' דהוי נבלה ושוב מצאתי בפלתי סי' ל"ג סוף אות ב' שעמד בזה והוכיח מזה כדעת הרמב"ם דאינו נבלה מחיים רק טרפה אלא דאין שחיטה מועלת לו ע"ש, ואני אמרתי דיש לחלק בין אדם דאית לי' מזלא שפיר חי גם בושט נקוב לבהמה וכמ"ש ר"ת בתוס' חולין מ"ב אלא דאכתי רש"י ותוס' אינו מיושב בזה דא"כ היכא מוכח דס"ל טרפה חי' בבהמה דלמא שאני אדם מבהמה וע"כ כמ"ש פלתי וס"ל דאין חילוק בין אדם לבהמה:
ושוב הקשית על רשב"א שהק' דא"כ תהי' רבא דלא כהלכתא דקי"ל טא"ח הא כתב ראש יוסף חולין נ"ז בשם רשב"א דהא דטא"ח היינו בנולד הטרפות אחר שנולדה ע"י אדם או חולה אבל בנולדה כך חי' יחי' וכאן נולד בושט נקוב וא"כ גם להלכתא דטרפה אינה חי' שפיר אפשר דזהו חי', ולפענ"ד דאף הרשב"א לא קאמר אלא דאם חזינן שיתר רגל או חסר רגל חי אמרי' אף דטרפה אינה חי' היינו אם נברא וניתן בו החיות בלי טרפות ואח"כ נולד בו טרפות אינו חי יב"ח אבל אם נולד בטרפות וחי אמרי' שודאי כך נברא ואם ניתן בו חיות בטרפות כ"ש שלא יאבד החיות מחמת טרפות אבל בנולד בושט נקוב כל זמן שלא ראינו שחי יותר מיב"ח אי טא"ח אמרי' אדרבה ודאי לא נברא כך ומה אם יש בו חיות אינו חי מחמת טרפות זה כ"ש שלא ניתן בו חיות בטרפות אלא ודאי נברא שלם וניקב אח"כ מחמת חולי ואינו חי יב"ח ואין אמו טמאה לידה וע"כ דרבא ס"ל טרפה חי' וא"כ הוי דלא כהלכתא וא"ש:
ולפלפולא י"ל דקושי' אחת מתורצת בירך חברתה דאי ט"ח אפילו בטרפות שאינו מבטן א"כ נהי דבנבלה אינו חי היינו אם נולד הנבלות אחר לידה אבל אם נולד כך אפי' נבלה חי' אבל אי אמרי' דטא"ח רק בנולד כך חי' א"כ בנבלה נחתי' דרגא דאפי' בנולד כך אינו חי ולפ"ז בנולד בושט נקוב דהוא נבלה ואפ"ה קאמר רבא דאמו טמאה לידה ע"כ דס"ל ט"ח אפי' נטרפה אחר לידה וא"כ בנולד כך אפי' בנבלה חי אבל אי ס"ל דבנטרפה אחר לידה טא"ח נהי דכאן נולד כך מ"מ למ"ד זה נבלה אינו חי אפי' נולד כך וע"כ דס"ל ט"ח והק' רשב"א שפיר:
ומה שהקשית בדף מ"ב ע"ב דאמרי' טומאה בלועה אינו מטמא א"כ תקשי משנה ה' פ"ט דפרה ומייתי לה בפסחים דף י"ז פרה ששתה מי חטאת בשרה טמא ואמאי הא טומאה בלועה הוא ואפי' נימא דאינו טומאה בלועה רק בית הסתרים נמי אינו מטמא במגע כדאמרי' הכא ובדף מ"א ע"ב ואי מיירי לאחר שחתכיהו התינח דקיבה או כרס טמא אבל אמאי כל הבשר טמא הא אין אוכל מטמא אוכל כדמשמע שם ברש"י ד"ה אבל באוכלין ואי דמיירי דמי חטאת נגעו בבשר מ"מ איך פסיק ותני בשרה טמא כיון דמשכחת דאינו טמא בלא נגעו מי חטאת בבשר:
הנה מדברי רש"י אין משמעות כלל דהך פלוגתא אי טומאת משקין לטמא אחרים הוא מה"ת אינו תלוי בהא אי אוכל מטמא אוכל דאפי' אי אין אוכל מטמא אוכל ומשקה אין מטמא משקה מה"ת מ"מ אוכל מטמא משקה ומשקה מטמא אוכל וכמ"ש רש"י פסחים י"ד ע"א ד"ה מקרא מלא וא"כ אפשר נמי אף דטומאת משקין לטמא אחרים לאו דאורייתא מ"מ אוכל מטמא אוכל מה"ת וצ"ע בזה בפסחים ח"י ע"ב שם ועוד דמרש"י לא משמע רק מדאו' ומ"מ אפשר דמטמא מדרבנן, אבל אינני יודע אמאי הבאת ממשמעות דברי רש"י ולא הבאת ש"ס ערוך שם י"ד דאין אוכל מטמא אוכל ומ"מ גם משם לק"מ דהרי מסקי' דאוכל מטמא אוכל מדרבנן:
אבל גוף הקושי' נ"ל דלק"מ דבלועה ודאי לא הוי דבלועה ילפי' בחולין ע"א מקרא והאוכל מנבלתה וכו' ואמרי' התם אשכחן בלוע דאדם בלוע דבהמה מנין קו"ח ומה אדם שמטמא מחיים מציל בבלוע בהמה שאינה מטמא מחיים אינו דין שמציל בבלוע וכו' ע"ש וא"כ מחיים דאיכא קו"ח שייך בלוע בבהמה אבל האי דפרה ששתה וכו' דמיירי בשחטה כמ"ש ר"ש שם דמקבלת טומאה וליכא קו"ח ל"ש בלוע, ובלאה"נ אפי' באדם משמע דל"ש בלוע רק מחיים אבל אח"מ ל"ש בלוע:
וא"כ לא קשה רק דהוי ביה"ס דזה מצינו גם בבגדים וכדומה והרי סתם מתני' ר"מ והוא בר פלוגתא דר"י והרי ר"מ ס"ל דטומאת ביה"ס מטמא כדאמרי' בחולין קכ"ט ועיין בר"ש פכ"ז דכלים מ"י וחולין דף ע"ב ע"ב ושפיר קתני בשרה טמא ולר"י דאמר בטלו במיעי' ודאי לק"מ ת"ל משום ביה"ס דאי משום ביה"ס רק בשרה טהור אבל עכ"פ מטמא המי חטאת אוכלי' אחרים כשיצא לחוץ ומשם בטלו במיעי' אינו מטמא כלל:
אבל באמת אפי' לרבנן לק"מ כדאמרי' בחולין ע"ג חבורי אוכלין כמאן דמפרתי דמי ונגיעי בהדדי ומשו"ה לא הוי בית הסתרים עכ"פ בעומד לחתוך ע"ש בתוס' ד"ה חיבורי ומ"מ לענין קבלת טומאה הוי כל הבהמה כחתיכה אחת וכל בשרה טמא ועיין חידושי ר"ן שם ד"ה מטביל ופסחים פ"ה וא"ש:
ומה שעמדת על דברי רש"י בדף נ"ג ע"ב ד"ה הוא מתקן דלר"ש שאינו תולה כתמה בראייתה הוי קולא שאם ראתה בח' ט' י' לכתמה אינה זבה דהוא סוף נדה ולרבי הוי חומרא דהיא זבה וצריכה ז' נקיים דהא בראתה ט"ז וי"ז וח"י ר"ש לחומרא דהוי זבה ורבי לקולא דהוי תחלת נדה ואינה צריכה ז' נקיים, כבר עמד בזה סד"ט שם בחידוד הלכה ואיהו מותיב לה ואיהו מפריק לה שפיר דבשלמא בראתה ח' ט' וי' הוי החומרא לרבי מכח הכתם וזה אינו מסתבר דלא אמרו חכמים הדבר להחמיר בכתמים אלא להקל אבל ברואה ט"ז וי"ז וי"ח לר"ש דהוי החומרא מכח הראי' מסתבר שפיר דכך הדין מה"ת ע"ש והוא אמת נכון:
ומה שהקשית בתוס' דף ס"ז ע"ב ד"ה משום שכתבו דאפי' בזבה דאיכא רק חששא בעלמא שמא תראה נמי אסור לטבול ביממא משום סרך בתה מדאתקין רבא למטבל ביממא דתמני' במחוזא משום אבולאי משמע הא לאו אבולאי אסור אע"ג דחומרא דר"ז היתה נוהגת בימיו ותימא בעיניך מה ראי' מרבא דלמא באמת בזבה כיון שהוא רק חששא בעלמא שמא תראה ליכא משום סרך בתה והא דרבא לא שרי רק משום אבולאי היינו משום דחומרא דר"ז כבר נוהגות בימיו ואינה יודעת אם היא בימי נדה או בימי זיבה ואיכא חשש שמא בימי נדה וממילא יש ב' חששות לאי' שמא תראה ושמא היא בימי נדה אבל בזבה ליכא רק חששא בעלמא שמא תראה, בזה נשתבשת ואבדת חשבון הרי אם נוהגת חומרא דר"ז וסופרות ז' נקיים חוץ מיום הראיי' האחרון א"כ יום ז' לנקיים הוא ח' לנדה ומשום נדה רשאי לטבול ביום ח' הוא ובתה דהרי משום חשש נדה הי' די בששה והוא כתיקון רבי בשדות ועיין כ"ז בטור וב"י סוס"י קפ"ג ואין כאן רק משום חשש זיבה שמא תראה ותסתור וכתבו תוס' שפיר:
ומה שעמדת על טו"ז יו"ד סי' קפ"ז סק"ז שכתב דאם בדקה עצמה בבעל ראשון ומצאה דם בראש המכחול אסורה לכל אדם וכן כתב הש"ך סקי"ג בשם הפוסקים יפה כתבת דהא דמותרת לשני ולשלישי משום דאין כל אצבעות שוות היינו משום ס"ס שמא אינו מן המקור ואת"ל מן המקור שמא אצבע הב' והג' לא יזיק לה משא"כ אם נמצא דם על ראש המכחול שהוא ודאי מן המקור א"כ ליכא ס"ס ואסורה לכל אדם ומ"ש דאם הטעם שמותרת לב' וג' משום דלא איתחזקה לכל אצבעות קשי' אין לו מובן כלל דהיינו הך דכ"ז שלא איתחזקה בג' אצבעות איכא ס"ס כנ"ל אבל לאחר שנתחזקה בג' אצבעות שוב ליכא ספק שמא אצבע של ד' לא יזיק לה רק חדא ספיקא שמא מן המקור שמא מן הצדדין ואסורה, ובזה יבא שלום ינוח באהלך, וד' ירים קרנך:
בכבוד במהרה כנפשך ונפש אביך הנאמן דוש"ת באהבה רבה: