בית שערים יורה דעה חלק א· רבי עמרם בלום
תשובה רלד
ב"ה ד' לס' עד מלאות ימי טהרה ברכ"ת ה' לפ"ק אלמאשד יצ"ו
אלקי' ינחמך רעי ידידי צמידי אוהב דבוק מאח הרבני המוכתר בכתר תורה ומוצנף ביראה טהורה כש"ת מו"ה מנחם לוי נ"י כאור בהיר:
קראתי בכל לב נשבר את אשר קראתיך ופלצות ביעתנו על השמועה כי באה כי לקח ה' את מחמד עניך ואשתך אשת נעורים מתה לפצעך ונשארים לך ילדים לחבורתך מה אומר ומה אדבר וכו' ואין לי רק לשמח לבבך בד"ת פקודי ה' ישרים משמחי לב, הערות על הא דאר"נ ב"י בב"מ דס"א סע"א בטעמא דר"א דס"ל רבית קציצה יוצאה בדיינים דא"ק וחי אחיך עמך גבי אל תקח מאתו נשך ותרבית אהדר לי' כ' היכי דניחי ע"ש וקשי' ל"ל קרא דוחי אחיך דצריך להחזיר הרבית קציצה תיפ"ל הא בלא"ה ידעינן דרבית קציצה יוצאה בדיינין כיון דאמר רחמנא אל תקח מאתו נשך ותרבית א"כ אמרה התורה דלא תעביד וא"כ אעל"מ והיא הערה נכונה לכאורה:
ונלע"ד דהקרא את כספך לא תתן לו בנשך שכתוב אחר הקרא אל תקח מאתו נשך וכו' מיישב קושיתך והוא עפי"מ שפסק הרמב"ם פ"ו ממלוה דאפי' רבית קציצה אינו אסור מה"ת אלא אם קץ בשעת הלואה אבל אם קץ אחר הלואה ל"ה כ"א רבית דרבנן דתורה לא אמרה רק את כספך לא תתן לו בנשך רק אם הנשך היא בשעת הנתינה ע"ש וא"כ משכחת לה רבית קציצה שיהי' בהיתר ובכה"ג ל"ש לומר כ"מ דא"ר ל"ת אעל"מ כמש"כ הש"ך והנתיבות בשו"ע חו"מ סי' ר"ח דבמקח שנעשה באיסור כיון שקיים הדבר אפשר להתקיים בהיתר ל"א גבי' כל מלתא דארל"ת אעל"מ וא"ש:
והנה נלע"ד ע"ד פלפול להביא ראי' לדברי הרמב"ם פ"ו ממלוה הנ"ל דרבית קציצה אינו אסור אלא אם קץ בשעת הלואה והוא דאמרינן בש"ס מכות ד"ג מעידין אנו באיש פלוני שחייב לחבירו אלף זוז ליתן לו מכאן ועד שלשים יום והוא אומר מכאן ועד עשר שנים והוזמו אומדין כמה אדם רוצה ליתן ויהי' בידו אלף זוז על זמן זה וזה ישלמו העדים משום כאשר זמם ע"ש. הרי מבואר יוצא מזה שגם הרוחת זמן הוא בגדר הפסד וריוח ממון ושיערו כמה הוא לפי האומדנא ועיין בשו"ע חו"מ סי' ע"ג אם המלוה אומר שהיום הזמן והלוה אומר לאחר עשרה ימים אם מחויב שבועה נגד ע"א אם יש למלוה ועיין תשו' מהרי"ט ותומים וקצוה"ח שם לענין מודה במקצת מה דינו ע"ש, ולפ"ז ק"ל מ"פ ב"מ ד"ג האיך אמרה תורה דמב"מ ישבע נימא מגו דחשוד אממונא חשוד אשבועתא ומשני התם אשתמוטי הוא דקא משתמיט עד דהו"ל זוזי ופרע לי' אכתי קושי' ממנ"פ אי לית לי' השתא ממה לפרוע כלל רק שמלתו לעורו א"כ יודה, ומה בכך הלא א"א לעשות לו כלום וקי"ל דאפי' מסדרין לבע"ח ועכ"ח דאית לי' רק שקשה לו לפרוע עכשיו ורוצה להמתין עד ימצא רוחה וממנ"פ אם לא הגיע הזמן יודה והב"ד לא יגבו ממנו קודם הזמן ואם הגיע הזמן ואינו פורע אכתי חשוד אממונא דהרי ממון זה שוה לפי האומדנא כמה שיהי' ביד אדם על זמן זה ואיך משבעינן לי' נימא כיון דחשוד אממון חשוד נמי אשבועה, אמנם לק"מ דאמרינן שדעתו באמת כשיפרע לו החוב יפרע לו נמי עבור שיהי' המעות בידו מזמן הפרעון עד הנה ואינו חשוד אממונא כלל, אבל באמת גם בזה לא הונח לי דהא מבואר בש"ס סנהדרין דף כ"ה גבי בר ביניתום אוזיף בריבותא דהנותן רבית מקרא רשע דחמס שעשה עבירה לתיאבון דהיינו בשביל ממון, ולפ"ז אם נאמר שרוצה לעכב המעות עד דהו"ל זוזי ולשלם עבור הרוחת הזמן א"כ הוי אגר נטר ליה ואסור משום רבית ואכתי הוי חשוד אממונא והדק"ל ועכ"ח צ"ל כיון שלא קצץ בשעת הלואה לא הוי רבית קציצה ואינו אסור מה"ת רק מדרבנן שהוא אבק רבית ושפיר אמרה תורה שישבע משום אשתמוטי כיון שאפשר לו לפרוע עבור הזמן שעיכב המעות ולא הוי רבית כלל מה"ת:
ובזה נ"ל ליישב קושי' תוס' ב"מ ד"ו ד"ה אלא הא דאר"נ הק' דלמא לעולם אמרינן מגו דחשוד אממונא חשוד אשבועתא רק הכא ה"ט דמשביעין אותו שבועת היסת משום אשתמוטי עיי"ש, ולהנ"ל מיושב היטב דבמודה במקצת שפיר שייך אשתמוטי מה"ת כיון דבשביל הרוחת הזמן ליכא רבית מה"ת ול"ש מגו דחשוד אממונא אבל ר"נ דאמר משביעין אותו שבועת היסת שפיר מקשה נימא מגו דחשוד אממונא חשוד אשבועתא ואי משום אשתמוטי הלא אכתי ממנ"פ חשוד אממונא אם לא יפרע לו עבור הזמן הוא גזלן ואם יפרע הוא רבית כיון דהשתא אסרו גם רבית שאינה קציצה והיא אבק רבית אעכ"ח דלא אמרינן מגו דחשוד אממונא חשוד אשבועתא וא"ש ונכון לחדודי בעלמא:
ומה שבקשת להבינך חילוק הטו"ז או"ח סימן רמ"ו סק"ה במה שרב אחד סמך להתיר להלוות בריבית על משכון דרך מכירה אעפ"י שאינה מכירה ממש כגון שחייב להחזיר לו אפ"ה מותר שלא עשה מכירה זו אלא כדי להפקיע אי' ריבית כמש"כ לענין שבת דמהני הפקר בשבת לחוד ולא לגמרי כדי להפקיע איסור שבת וטו"ז חולק עליו ומחלק דבשלמא שם בשבת הוי הפקר כראוי רק שהוא לזמן דהיינו ביום השבת ובשבת עצמו הוי הפקר גמור ואח"כ חוזר לבעליו הראשונים משא"כ במשכון כל שאין כאן מכירה הוי שם הלואה עליו ואסור שגוף הענין צריך להיות נמכר שיעשה בו הלוקח מה שלבו חפץ וזה אינו שם וזה דומה למעשה דבית חורין בנדרים דמ"ח וכו' עיי"ש ואינך מבין מה הבדל יש בין הנידונים, הנה לענ"ד הסבר דבריו דבשלמא מכירה לזמן אינו מועיל מטעם שכתב הר"ן בנדרים דכ"ט דכל קנין שאינו עולמית רק לזמן הוי רק קנין פירות וכיון דקנין הגוף נשאר למרא קמא מקרי שלו משא"כ בהפקר לזמן אין הפי' שאם א' זוכה בו בתוך הזמן כשיגיע הזמן מחויב להחזירו לבעליו דהא הפקר לזמן כ' הסמ"ע בשו"ע חו"מ סי' רע"ג סקי"ד דילפינן משמיטה דג"כ ל"ה הפקר רק לשנה אחת והא בשמיטה אם א' זוכה בו בשנת שמיטה הוא שלו לעולם וא"כ ה"נ בהפקר לזמן אם א' זוכה בו בתוך הזמן הוא שלו לעולם רק אם אין שום אדם זוכה בו בתוך הזמן אז כשיגיע הזמן הדרא למרא קמא וא"צ לזכות בו מחדש ומצאתי במקו"ח על ה' פסח להגאון מליסא ז"ל סי' תמ"ח סק"ט שהסביר ג"כ דברי הטו"ז כנ"ל ושמחתי יעיי"ש:
ובזה נלע"ד הא דאמרינן בנדרים דמ"ד דבהפקר לזמן לא יצא מרשות מפקיר עד דאתי לרשות זוכה ועיין ר"ן ורא"ש שם טעמא דמילתא וברש"י שם פירש פירוש אחר בדברי הגמ' ע"ש ולדעתי לפי הנ"ל יובן הדבר לאישורו דבהפקר לזמן אינו יוצא מרשות בעלים עד דאתי לרשות זוכה דבשלמא בהפקר עולמית כיון שלא תשיב שוב אליו בלי קנין חדש לעולם א"כ תיכף שהפקיר יצא מרשותו הגוף והפירות משא"כ בהפקר לזמן ודאי אחר שבא לרשות זוכה שלא תשוב אליו עוד פקע שם בעליו מגוף ופירות כיון שיש לחבירו בו קנין עולמית אבל כ"ז שלא בא לרשות זוכה כיון שלא יצא מרשות בעלים רק לזמן ממילא לא יצא מרשותו רק קנין פירות הנעשים בתוך הזמן ויוכל כ"א לזכות בהם מבלי שיזכה בגוף הדבר אבל קנין הגוף עדיין יש לבעליו בו שהרי אם לא יזכה בו אדם עד הזמן ישיב אליו בלי שום קנין שבעולם ולהכי ס"ל לכ"ע בהפקר דלא קני עד דאתי לרשות זוכה ואתי שפיר:
וע"ד קו' התוס' בב"מ דף ע"ב ד"ה שטר וכו' שהק' על הא דאמרי' בש"ס שם בשטר שי"ב רבית ר"מ ס"ל דקונסין אותו ואינו גובה לא את הקרן ולא את הרבית וחכ"א גובה את הקרן ואינו גובה את הרבית וקי"ל כחכמי', והק' בתוס' הנ"ל אמאי אין העדי' פסולים כיון שעוברים על לאו דלא תשימון אע"פ שאינם מרויחים יש להם לפסול מידי דהוי אעבריין או"נ להכעיס דקי"ל בסנהדרין דכ"ז כאביי דפסול ונדחקו בתירוצם ע"ש והנה המעיין במל"מ פ"ד ממלוה ה"ו ימצא יישוב לקושיא זו והיא עפמש"כ הרמב"ם בפ"י מה' עדות דאין העדים נפסלין לעדות אלא בעובר עבירה שי"ב מלקות ובעידי רבית ליכא מלקות משום לא תשימון דהא הוא לאו שאב"מ ואין לוקין עליו, ומה שהמל"מ שם קיהה בדבר כיון שחתמו בשטר הוי לאו שי"ב מעשה דהחתימה הוא המעשה ע"ש מ"מ נכון למש"כ הרא"ה בחינוך פ' בהר מצוה שמ"ד בסופו כי כל לאו שאפשר לעבור עליו מבלי מעשה אעפ"י שנעשה בו שום מעשה אין לחייבו מלקות עליו דלאו שאב"מ מקרי וע"ש מצוה שמ"ה א"כ כל לאו שאפשר לעבור בלי מעשה אעפ"י שנעשה מעשה מקרא לאו שאב"מ שפיר י"ל תי' הנ"ל וא"ש והנני אוהבך לנצח דורש שלומך,
עמרם הק' בלוהם: