אור ברסלב

בית שערים יורה דעה חלק א· רבי עמרם בלום

תשובה רכח

תשובה רכז

שיל"ת מאדא יום א' מטות תרט"ל לפ"ק:

שוכ"ט לאהובי ש"ב הרבני החו"ב וריחו כלבנון שמו ינון כמו"ה זאנוויל כהנא נ"י בק"ק סיגעט:

נועם מכתבך קבלתי וכו' וע"ד הקושי' על רמ"א סי' קנ"ז שהביא דעת הר"ן דעל כל איסור ע"ז וגילוי עריות ושפיכת דמים יהרג ואל יעבור בלי חולק והק' שהרי דעה אחת בשו"ע סי' קנ"ה ס"ב נראה שחולק ע"ז הנה יען שאני משיב על אתר ואין פנאי לעיין אבל לפום רהיטא נ"ל דגם דעה א' שבשו"ע מודה דגם על לאוי ע"ז יהרג ואל יעבור כמו בג"ע דלא יכחשו גמרא ערוכה דסנהדרין בהאי דהעלה לבו טינא לקצת פוסקים אפי' איסור דרבנן דידהו יהרג ואל יעבור אבל כוונתם ע"ד שכתב הש"ך ביו"ד סוף סי' קצ"ה בדעת הרמב"ם דקרבה דג"ע הוי דאורייתא היינו דוקא כשעושה דרך תאוה וחיבת ביאה הוי אביזרייהו דג"ע משא"כ במישוש הדפק עיי"ש [ע"ל סי' רע"ד] וה"נ ס"ל לדעה הראשונה דלאוי דע"ז כגון לא ידבק לא הוי אביזריהו דע"ז אלא במזכיר שם אליל דאז היא מענין אמונה דע"ז אבל באינו מזכיר שם ע"ז הוי רק כשאר איה"נ ומתרפאין בו ודעה שניה ס"ל דבכה"ג הוי אביזריהו דע"ז אבל בסי' קנ"ז דמקפיד על שם אליל דוקא ודאי כו"ע מודה דגם לאוי דע"ז הוי אביזריהו דע"ז ויהרג ואל יעבור ויש להאריך בר"ן פסחים כ"ה:

ולדידי קשי' לפ"מ דפסק המחבר בסי' קנ"ז ס"א דבעבירות שהדין הוא בצנעה יהרג ואל יעבור אם ירצה להחמיר על עצמו וליהרג רשאי אם העכו"ם מכוין להעבירו על דת יעיי"ש ועיין בש"ך שם סק"ב דאם העכו"ם מכווין להנאת עצמו אסור להחמיר ונקרא חובל בעצמו וצריך לעבור ואל יהרג עיי"ש ובפתחי תשובה שם אות ג' הביא בשם ס' תפארת ישראל על משניות פ"א דברכות מ"ג דמ"מ מותר להכניס עצמו לספק סכנה היכא דלא שכיח היזיקא ומצוה דעסיק בה אגוני ומצלי וראי' מרע"ק בעירובין כ"א שהכניס עצמו לספק סכנה בנט"י וסמך עצמו שלא יניחו שומר האסורים למות בצמא עיי"ש ועיין בשמ"ק פ"ק דכתובות ד"ג ע"ב שפי' בחד פי' קושי' הגמרא דפריך האי סכנה אונס הוא וא"כ אמאי לא מיחו בידם חכמים ואף שפקפק ע"ז מ"מ המעיין בבעה"מ בסוגי' דשבת ספ"א גבי אין מפליגין בספינה ובמלחמות שבת דקל"ד ועיין ב"י או"ח סי' רמ"ד יראה שיש מקום לפרש כן קושית הגמ' ועיין עוד בשמ"ק שם שפי' צנועי' מסרי נפשייהו לקטלה ואתי' לידי סכנה ולא אמר ומתקטלי' משום דהוי רק ספק סכנה דאע"ג דאינהו מסרי נפשיהו לקטלה איהו לא בעי למקטלי' אלא דאנסי להו לבעילה ועיין ע"ז כ"ה ע"ב אשה כלי זינה עלי' עיי"ש, ולפי"ז קשי' לי מאי משני הש"ס בכתובות שם משום צנועות לא מיחו ואמאי לא מיחו הא הצנועות כדין עבדי שמכניסין עצמן לספק סכנה ומצוה אגוני ומצלי ואכתי ליכא סכנה רק אונס ואמאי לא מיחו וצ"ע לכאורה:

ונלע"ד דה"פ דהיו פרוצות הרבה שלא היו מכניסים עצמם לספק סכנה שלא ימחו עצמם לבעול ואח"כ יעשה הטפסר כמו שירצה או יהרגם או יאנסם בבעילה רק משום שיראות שיהיו אסורות על בעליהן עושים כן ולהם המצוה לא מגין עלייהו שהרי אין כוונתם למצוה ושפיר הוי סכנה ואסורים לעשות כן. רק אלו לא הי' צנועות שעושות כן בהיתר לא חשש על הפרוצות שתעשו כן דהי' אפשר לדרוש להו שאסור לעשות כן ודאי לא היו עושים כן לחוב בנפשם, ולכן קאמר משום דאיכא צניעות וכו' והא דאיכא הוא לכאורה שפת יתר ח"ו והא צ"ל משום צניעות וכו' אלא הכוונה משום דאיכא צניעות שעושות כן יש לחוש שיעשו כן גם הפרוצות כדי שלא יאסרו על בעליהם והם אינם רשאים ואיכא סכנה ולכן לא מיחו בידם חכמים דהא אין כוונת הטפסר להעביר על דת רק להנאתו כמוש"כ תוס' שם בכתובות ד"ג ע"ב ד"ה בתולה וכו' עיי"ש ואין הפרוצות רשאות להחמיר אפילו בספק סכנה ולק"מ וא"ש:

ובזה מצאתי פתר לדברי רש"י בכתובות שם בד"ה ולדרוש וכו' שפי' דנבעלת באונס אינה נאסרת על בעלה וכו' ולא לימסרי נפשייהו למיתה עיי"ש וזה פלא גדול מאי שייטא הך דשרי' לבעלה לענין מסירה למיתה ואי דמסרי נפשייהו רק בשביל זה ולא בשביל האי' א"כ אמאי קרי להו צנועות ולמה לא פירש כפשוטו דאונס שרי וא"צ למסרי נפשייהו ואין כאן איסור ותמוה בעיני שלא מצאתי שעמד בזה, ולהנ"ל א"ש פירש"י ולדרוש להו דאונס שרי לבעלה ושוב לא ימסרו האינם צנועות עצמם למיתה, ועל הצנועות דמסרי נפשייהו לקטלא משום צנועות אין לחוש כיון דהוא רק ספק סכנה שומר מצוה לא ידע דבר רע ואוגני מגני וא"כ אמאי לא מיחו בהם חכמים וא"ש:

ומה שנלע"ד עוד באופן אחר ע"ד רש"י בד"ה ולדרוש וכו' בסגנון הנ"ל דהנה אעפ"י שאין מחויבות למסור נפש מ"מ בספק רשאות להחמיר על עצמן אי כדעת הפרישה שהביא הש"ך סי' קנ"ז סעי' ב' דבפרהסי' רשאים להחמיר ולמסור נפש אפי' בודאי אף שאין מחויבות ולדעת הש"ך אם השעה צריכה לכך לכ"ע רשאים למסור נפש והביא מב"י דפסק כרמב"ם ומ"מ בחסיד וי"ש מתיר ולהכי הצנועות שפיר מסרי נפשייהו לקטלה:

אמנם נלע"ד דבר חדש דראיתי באחד מהראשונים ועיין הגהות אשר"י ב"ק דל"ט שכתב דאם אחד הרג את הנפש בשוגג אף דחייבי שוגגים פטורים מתשלומין אבל מחויב לצאת יד"ש ולשלם לכן לצאת יד"ש צריך לשלם דמי נהרג ליורשיו עיי"ש, ולפי"ז נ"ל דאף דאדם רשאי להחמיר על עצמו ולמסור נפש אף שאינו מחויב באופנים כנ"ל היינו דוקא אם אדם זה אינו גופו משועבד לאחרים אבל עבד עברי או אמה עברי' או עבד כנעני שמחויב במצות כאשה או אשה שמשועבדת לבעל איני רשאי למסור נפש ולהפסיד לבעל בלי רצונו, ולפ"ז יקשה איך הי' הצנועות מסרי נפשייהו לקטלא בלי רצון הבעל:

אמנם באמת ז"א דסברא הנ"ל שייך רק באשה המותרת לבעל ומשום ד דמשעבדא לי' אבל הצנועות הי' סבורות שאסורות לבעליהן ושפיר מסרי נפשייהו ולכן פריך ולדרוש להו דאונס שרי לבעליהן ושוב לא ימסרו הצנועות נפשייהו לקטלא משום הפסד בעליהן כנ"ל וא"ש, והנני חותם בכל חותמי ברכות ש"ב הדוש"ת:

עמרם הק' בלוהם בק"ק הנ"ל

תוכן העניינים

בית שערים יורה דעה חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה