בית שערים יורה דעה חלק א· רבי עמרם בלום
תשובה רכו
עוד להרב הגאון הנ"ל:
נועם מכתבו תמול הגיעני והיום חשתי להשיב מפני הכבוד ואולם רק בקיצור על מה שתפס אותי ידידי נ"י על מה שכתבתי לתרץ קושי' חותנו הגה"ק זצ"ל דהוי כע"ז שנשתברה מאיליה הא הקושיא הי' אקרא דואשריהם תשרפון באש והוי ע"ז של ישראל דירושה הוא לנו מאבותינו וכמבואר בגמ' באשרה דמשה ובע"ז ש"י ל"מ ביטול, הנה תפיסתו אינה מוכרחת דמצד שהוא ירושה לנו שפיר יש לו ביטול מה"ת רק מדרבנן אין לו ביטול וכבר רמזתי על זה במכתבי [עיין סי' הקדום] והוא מבואר בחידושי ריטב"א ע"ז נ"ג ע"ב בשם הרמב"ן דהא דאין ע"ז של ישראל בטלה היינו בשנעבדה על ידו או ע"י שלוחו אבל בשעבדה נכרי רק שהוא קנין של ישראל בטלה מה"ת רק מדרבנן אין לה ביטול ע"ש וא"כ אדרבה מצד שהוא ירושה לנו א"צ ביטול ואינה נאסרת כלל למ"ד אין אדם אוסר דשא"ש, והו"ל למידרש מרגניתא מדפלחו ישראל לעגל גלי דעתיהו דניחא להו בע"ז וכי אתי נכרים שליחותא דידהו עבדי והוי ע"ז ש"י ול"מ ביטול וכדאמרינן בע"ז נ"ג הנ"ל מכדי ירושה וכו' ואא"א דשא"ש ואי משום הנך דמעיקרא בביטול בעלמא סגי להו אלא מדפלחו ישראל לעגל וכו' ע"ש וגם מגמ' זו מבואר דמצד שהוא ירושה שפיר מהני ביטול מה"ת ואדרבה אינה נאסרת למ"ד אאאדשא"ש וכמש"ל והוא סתירה לסתירתו:
אמנם לכאורה היא סתירה גם לדברי כמו שכתבתי אבל באמת בעת שכתבתי מכתבי הקדום הי' בזכרוני דברי גמרא אלו אבל הי' פשוט אצלי כי הוכחת הגמרא מדפלחו ישראל וכו' דאם הנכרי עובד אדעתא דישראל הו' כע"ז של ישראל ול"מ ביטול הוא רק למ"ד אא"א דשא"ש אבל למ"ד אדם אוסר לא מוכח מידי וכדמשמע לשון הגמ' דאהני דלאחר ירושה קשה אין אדם אוסר ואהני דמעיקרא קשה דסגי בביטול אבל הני דלאחר ירושה אי ס"ל אדם אוסר לא קשיא כלל דליהוי סגי בביטול אלא דלמ"ד אין אדם אוסר קשיא דאינו נאסר כלל ועיין בריטב"א וטעמא דמלתא כאשר אבאר בעזה"י וא"כ אכתי י"ל דמ"ד ליהנות נתנו ס"ל דנשתברה מאיליה מותר ואדם אוסר ולא מוכח כלל מדפלחו ושפיר כתיב ואשריהם תשרופון וכל הג' דינים ליהנות נתנו ונשתברו מאיליה מותר ואדם אוסר הם דלא כהלכתא ולק"מ:
ועתה אבאר דברי דמעולם נתקשיתי בהא דקאמר ואי משום הנך דמעיקרא בביטול בעלמא סגי ומה קושיא נהי דמותרת בהנאה ע"י ביטול מ"מ מצותה בשריפה דוקא ולבערה וכי חמץ לריה"ג דמותר בהנאה בפסח אינו מחויב בתשביתו ולבערו וה"נ דכותי' וכעת מצאתי בס' ברוך טעם בדין אאאדש"ש סוף דין א' שעמד בזה והאריך לחזק הקושיא ותי' מה שתירץ ע"ש שלא העלה ארוכה לפרש"י, ועלה בדעתי לחלק ולומר דבשלמא בע"ז שע"י ביטול הנכרי פקע מיני' שם איסור ע"ז א"כ אם הישראל כופה לנכרי לבטלה הישראל מקיים בזה מצות ביעור ע"ז שזהו ביעורו והוא ע"י ישראל משא"כ בחמץ אף אם מבטלו מ"מ נשאר שם חמץ עלה [ולראב"י בפסחים כ"ט דיליף שאור דאכילה משאור דראיה יש לצדד בזה ואין הזמן מסכים להאריך] א"כ בביטולו עדיין אינו מבוער מן העולם להכי כתב המרדכי בשם ריב"א שלא לבטל קודם שריפה כדי לקיים מצות שרפה ומיושב קושית ב"ט ועיין בשו"ע או"ח סי' תל"ד ס"ב בהג"ה:
אבל יותר נ"ל עפ"מ דדרשינן בספרי והובא בילקוט פ' ראה ואבדתם את שמם מן המקום ההוא בא"י אתה מצווה לרדוף אחריהם ואי אתה מצווה לרדוף אחריהם בחו"ל ע"ש ועיין ברמב"ם פ"ז מעכו"ם ה"א ולפ"ז נראה דבא"י דאנו מצווין לשרש הע"ז עיין ע"ז מ"ה ע"ב א"כ אפי' אפשר לכוף הנכרי לבטלה ולהתירה מ"מ בעי דוקא שרפה ועיין בטו"ז יו"ד סוס"י קמ"ו אבל בחו"ל אין מצותה בשרפה אלא כשאר איסורי הנאה שהן מן הנשרפין כגון כלאים וכדומה ואם יכול לכוף הנכרי לבטלה דפקע איסורא אין מצוה עליו לשרפה דוקא אלא כופה הנכרי לבטלה וזה ברור, וכיון שזכינו לזה יש לחדש עוד יותר דאפילו בא"י אינו מצווה לרדוף ולשרש רק אותן שנעבדו אחר שהיתה ירושה לנו אבל מה שעבדו מעיקרא קודם שנתנה הארץ לאבותינו אין מצוה לרדוף ולשרש רק כשאר איה"נ אבל מה שאפשר לבטל ע"י נכרי ולהתירה א"צ שרפה, ולפ"ז פריך שפיר ואי משום הנך דמעיקרא בביטול בעלמא סגי להו דהנך דמעיקרא לא בעי שרפה אם אפשר בביטול כנ"ל וא"ש קושית ב"ט, ואי משום הנך דאחר ירושה הא אין אדם אוסר דשא"ש וכדפריך בגמ' וכל זה למ"ד אין אדם אוסר אבל למ"ד אדם אוסר שפיר י"ל דלא אמרינן האי סברא מדפלחי ומהני ביטול ואפ"ה צריך שרפה דוקא משום הנך שנעבדו לאחר ירושה וכקושית ב"ט וא"ש מ"ש דמ"ד ליהנות ניתנו יוכל לסבור אדם אוסר ומהני ביטול וס"ל כר"ל דנשתברה מאליה מותרת ושפיר יכול ליהנות באיבודה ואפ"ה בעי שרפה דוקא:
וראיה וטעם לדברי הנ"ל דלמ"ד אדם אוסר ל"א האי סברא מדפלחו וכו' מדברי הרמב"ן הביאו הר"ן בע"ז נ"ד והריטב"א בדף נ"ג הנ"ל שהק' אהא דפריך מכדי ירושה וכו' ואין אדם אוסר דשא"ש דלמא עבדו בהו מעשה וס"ל כעולא אר"י דבעשה בה מעשה אסרה ותי' דכל כה"ג בביטול בעלמא סגי להו דאע"ג דע"ז של עכו"ם שבאה ליד ישראל אין לה ביטול הכא יש לה ביטול דכיון שע"ז זו שלא מדעת בעלים נאסרה מפני מעשה שנעשה בה כי היכי דמפני ההוא מעשה שתהא נאסרת כאלו היתה של עכו"ם ה"נ הוי כשלו לענין ביטול הלכך קודם שלקחה ישראל מן העכו"ם בביטול בעלמא סגי לי' עכ"ל הר"ן והוא מבואר דמ"ש דבבא ליד ישראל אין לו ביטול היינו לדינא ומדרבנן דהר"ן קאי שם אדעולא אר"י וכתב זה לדינא דמה"ת ודאי יש לו ביטול אם לא עבדה ישראל או שלוחו כמש"ל בשם הרמב"ן וכ"ז מבואר למעיין בלשון הריטב"א בשם רמב"ן אבל לענין אוסר דבר שא"ש ע"י מעשה לא שמענו אלא בשעושה לשם ע"ז כההוא דשוחט בהמת חבירו לע"ז וגם שיהיה מעשה ניכר בשינוי שאינו חוזר לבריתו דדמי כמאן דקני לי' בשינוי, דומיא דגזלן וכו' ולהכי מהני לי' ביטול ע"ש הארכתי קצת בלשונם כדי שלא יתפסני בדברי, ולפ"ז תקשה למ"ד אדם אוסר למה לי שרפה בביטול בעלמא סגי ואי כתירוץ הגמ' מדפלחו ישראל לעגל גלי דעתייהו דניחא להו ונכרים שליחותא דידהו עבדו והוי ע"ז של ישראל ואין לה ביטול הא כיון דנכרים לא בעי ניחותא דישראל וקנאו בשינוי אדעתא דנפשייהו פלחו וע"ז שלהם הוא ואמאי ל"מ להו ביטול אטו אם יהיה ניחא לישראל דגוי יהיה עובד ע"ז של עצמו לא יהיה לה ביטול והא מבואר שם דף נ"ב ע"ב דישראל ונכרי שעבדו ע"ז בשותפות נכרי מבטל חלקו ול"א כיון דגם ישראל פלח לה וניחא ליה לא יהיה ביטול לחלק הנכרי א"ו כמ"ש דלמ"ד אדם אוסר לא בעי כלל לה"ט מדפלחו וכו' רק דבלא"ה לא סגי בביטול ובעי שרפה דוקא וכמ"ש, ואין להשיב דגם למ"ד אדם אוסר שפיר משני מדפלחו וכו' רק דבלא"ה לא סגי בביטול ובעי שרפה דוקא וכמ"ש, ואין להשיב דגם למ"ד אדם אוסר שפיר משני מדפלחו דעכ"פ בהני דלא עבדי מעשה ולא נאסרו רק מחמת ניחותא דישראל ל"מ ביטול ז"א דמשמע דאי לאו משום קושיא אימא כל דבהדי עגל וכו' לא הוי צריכין לתי' דמאן מוכח לומר דצותה תורה לאבד מספק ואם כנ"ל בלאו האי קושיא נמי צ"ל דצותה התורה לשרוף מספק למ"ד אדם אוסר דשא"ש. וגם אין להשיב מלשון הר"ן שכתב שכיון שע"ז זו שלא מדעת בעלים נאסרה וכו' דאפילו למ"ד אדם אוסר נמי דוקא בנאסרת שלא מדעת בעלים הוא דיש לה ביטול אבל מדעת בעלים אין לה ביטול ודלא כמ"ש דאין כונת הר"ן כן אלא כונתו כיון שנאסרת שלא מדעת בעלים הוי כע"ז של גוי וממילא אפי' בדעת בעלים יש לה ביטול כיון שא"צ דעת בעלים:
ובהשקפה ראשונה היה נ"ל לכאורה לסתור דברי הראשונים ולומר דהא דכתב רמב"ן דע"ז שלא נעבדה מישראל או בניחותי' רק מעכו"ם ובא ליד ישראל יש לה ביטול מה"ת היינו דוקא בא ליד ישראל אחר שנאסרה ומשום דאינו קונה איה"נ אבל דבר של ישראל שעבדה עכו"ם אפי' בלי דעת ישראל למ"ד אדם אוסר דשא"ש מקרי שפיר ע"ז ש"י דלא יצאה מרשותו ע"י שנאסרה בהנאה ואין לה ביטול מה"ת ועיין תשובה רשב"א סימן תר"ב ובריב"ש סימן ת"א וריטב"א קידושין נ"ו ורשב"א סוכה ל"ה ולפי"ז א"ש דפריך הגמ' דוקא למ"ד אין אדם אוסר דשא"ש קשה אהני דאחר ירושה אין אדם אוסר ואהנך דמעיקרא שבאו ליד ישראל אחר שנאסרו הא מהני ביטול אבל למ"ד אדם אוסר ל"ק כלל דצריך שרפה משום הנך דלאחר ירושה שנאסרו ול"מ ביטול דהוי ע"ז של ישראל, ולפי זה היה נסתר התירוץ שכתבתי על קושי' חותנו הגאון זצ"ל דקרא דואשריהם תשרפו ממנ"פ לא מהני ביטול ונשתברה מאליה דלמ"ד אין אדם אוסר ל"מ משום מדפלחו לעגל וכו' ולמ"ד אוסר בלא"ה לא מהני ביטול להני דאחר ירושה דהוי ע"ז של ישראל. אבל באמת הא ליתא דכבר כתב הר"ן בע"ז מ"ב ע"ב דאפי' אחר שנאסרה יכול ישראל לזכות בה כיון שקודם שבאתה ליד ישראל יכול עכו"ם לבטלה ע"ש וא"כ אין טעם לחלק בין נאסרה קודם שבא ליד ישראל ובין נאסרה ביד ישראל ואם נאסרה קודם יש לה ביטול מה"ת לדעת רמב"ן גם נאסרה ביד ישראל מהני ביטול מה"ת וא"כ הא בורכא כמובן וצ"ל כמש"ל ואם כן הדרן לקמייתא ועל משמרתי אעמודה גם בדיחוי זו שכתבתי על קושי' חותנו הגאון זצ"ל שהשיב עליה ידידי מעלתו נ"י ובזה אומר שלום ידידו מחותנו הדוש"ת:
עמרם הק' בלוהם בק"ק הנ"ל