בית שערים יורה דעה חלק א· רבי עמרם בלום
תשובה רכא
שיל"ת ב' איפאלא עש"ק שמיני תרמ"ג לפ"ק:
בין גאולה לגאולה ריוח ששון וצהלה לידינ"פ מחותני הרב הגאון וכו' כקש"ת מו"ה זוסמאן סופר נ"י אבדק"ק האלאש יע"א ישלח ד' דברו וירפאהו ואורך ימים ישביעהו עד כי יבא שילה בב"א:
דבריו הנעימים המסולאים בפז הגיעו עדי בימי הפורים שעברו וכו' ומה שהביא במכתבו הנעים קושית תורת חיים בסנהדרין ע"א דעיר שיש בה אפי' מזוזה אחת אינו נעשית עיה"נ מ"ט דאמר קרא ואת כל שללה וכו' וכיון דאי איכא מזוזה לא אפשר דכתיב לא תעשון כן וכו' והק' תורת חיים אמאי לא אתי עשה דושרפת ודחי ל"ת דלא תעשון ע"ש, ותירץ מחותני פרו"מ נ"י דבכל אזכרה ששורף עובר על לאו ולא אתי חד עשה ודחי תרי לאוי ואף דפנ"י ביצה ח' הוכיח דאתי עשה ודחי תרי לאוי מנזיר מ"ח ע"ב דקאמר ד דכיון דשרי רחמנא חד לאו גבי מת מצוה מה לי חד לאו מ"ל תרי לאוי, ע"ז כתב פרו"מ דשאני התם שעובר שני לאוין במעשה אחת וברגע אחד בפעם אחת אבל בשני פעולות בזה אח"ז לא אתי חד עשה ודחי ב' לאוי וכמו"ש שעה"מ פי"ד ממ"א לחלק כן לענין הקל קל תחלה, יפה כתב מע"כ בזה [עיין בס' מרכבת המשנה ה' ע"ז]:
אלא שיש לי לדון קצת בדבר לפמ"ש הנמ"י ב"ק כ"ב בהא דאשו משום חציו אתרבאי דמעשה שהדליק את האש הוי כאלו אגמרי' אז בידים ומשו"ה מותר להדליק אש בע"ש שיהא דולק והולך בשבת ע"ש, וא"כ ה"נ משעה שהצית את האור בשללה הוי כאלו שרף כל האזכרות שבמזוזה ועובר כל הלאוין במעשה אחת ושוב שפיר אתי חד עשה ועקר תרי לאוי וכפנ"י, ועיין תו"ח ר"פ איזהו נשך בתוד"ה ולמה דאע"ג דאמרינן בתמורה ד' ע"ב דלא אתי חד עשה ועקר תרי לאוי, ולפ"ז שפיר ל"ה רבית לאו הנל"ע דברבית הוי תרי לאוי נשך ותרבית, מ"מ לא מקרי תרי לאוי אלא אם הם שמות מחולקים נשך ותרבית, אבל אי הוי כתיב בנשך ובנשך אפי' הוי קרי' לי' למעלה ולמטה ל"ה עבר אלא חדא כיון שהוא שם א' ע"ש, וה"ה בלאו דלא תעשון לא חשיב ב' לאוי לדעת תו"ח ושפיר הק' תו"ח לשיטתו דלידחי עשה לל"ת, ועכ"פ לפי דברי נמ"י הנ"ל כיון שעובר במעשה א' ואין שמות מוחלקים שפיר י"ל דדחי תרי לאוי מק"ו דכ"ג ונזיר שהם שמות מוחלקים:
ובגוף ראית פנ"י מנזיר נ"ל לחלק עפי"ד רשב"א ברכות כ' ד"ה שב וא"ת דטומאה הותרה לגבי מת מצוה ע"ש, ולאביי בזבחים ל"ב דוקא גבי הותרה אמרינן מגו דאשתרי אשתרי ולא גבי דחוי' וא"כ בשלמא גבי נזיר דלאו דטומאה הותרה לגבי מת מצוה שפיר אמרינן מ"ל חד לאו מ"ל תרי לאוי דכיון דאשתרי אשתרי, אבל בעדל"ת דהוא רק דחוי' שפיר י"ל דדוקא לאו אחד דחי ולא תרי לאוי, ובזה מיושב גם קושית שעה"מ בפי"ד ממ"א שהזכיר מעלתו [עיין בי"ש או"ח סי' קי"ב וש"ו] ואמנם יתכן ראית פנ"י לרבא בזבחים שם דס"ל להיפוך דאפי' אם גבי הותרה ל"א מיגו דאשתרי אבל לגבי דחוי' אמרי' מ"ל חד דחוי' מ"ל תרי דחוי' א"כ שפיר הוכיח פנ"י ומה טומאה דהותרה אמרי' מ"ל חד לאו מ"ל תרי לאוי מכ"ש בעדל"ת דהוא דחוי' ודאי אמרי' כן ועיי"ש ברש"י נזיר ד"ה מ"ל:
ומ"מ יש לי לחלק בסברא ישרה דדוקא היכא דכתבה תורה בפירוש דעשה זו דוחה לאו זה כגון מת מצוה לאו דטומאה או ברובן טמאי מתים בזבחים שם דכתבה תורה להדיא שדוחה לאו דטומאה אז אמרי' גם בנעשו זבים מגו שנדחה טומאת מת נדחה נמי טומאת זיבה ומגו דהותרה טומאת נזיר הותרה נמי טומאת כ"ג, אבל היכא שלא כתבה תורה בפירוש דעשה זו דוחה ל"ת אלא דילפינן מכלאים בציצית דעדל"ת שפיר י"ל דאינו דוחה אלא ל"ת א' ולא ב' לאוין דחמור ואינו דוחה אפי' א' דל"ד לכלאים בציצית, וגם בזה מיושב קושית שעה"מ במ"א שם כמובן כנלענ"ד בס"ד נכון:
ואשר עלה ברעיוני בתחלת העיון ביישוב קושית תו"ח עפי"ד רש"י סנהדרין קי"ג ד"ה דכתיב ואבדתם שכתב ומזוזה כיון דכתיב בה אזכרות א"א לשורפה משום קרא דלא תעשון כן ואנן בעינן שללה וליכא דהאי שלל שטים, והנה הא דמסיים רש"י והאי שלל שמים הוא אין לא ביאור כלל, ונ"ל דס"ל לרש"י דחכמים ור"א תרווייהו ס"ל דדרשינן שללה ולא שלל שמים. אלא דחכמים ס"ל דאי איכא שלל שמים השאר נשרף ושלל שמים כאוד מוצל מאש) ור"א ס"ל דאי איכא שלל שמים אימעט דל"ה עיה"נ כלל וגם השאר אינו נשרף, וכיון דמזוזה אסורה לישרף משום לאו דלא תעשון כן שוב הוי כשלל שמים ואימעט דל"ה עיה"נ כלל ולק"מ קושית תו"ח דליתי עשה ודחי ל"ת דבכה"ג בהדיא מיעטו קרא דאין כאן כלל עשה דושרפת, וזה כוונת רש"י והאי שלל שמים הוא ליישב קושית תו"ח הנ"ל וא"ש שוב הראוני שכבר כתב כן בספר ערוך לנר והביאו גם בספרו שו"ת בנין ציון החדשות סי' פ"ד והנאני [עיין בס' לימודי ד' לגאון ספרדי מהר"י נגאר לימוד ד']:
ויש אתי עוד דבר לחדש עפי"ד חידושי רשב"א נדרים דט"ו שהקשה באומר הנאת ה תשמישך עלי הא מצווה במצות עונה ומללה"נ. ותי' דמצות עונה לאו מצוה דרמיא עלי' דגברא הוא שמצווה לחזור עלי' ואפי' א"י לקיימה מחמת אונס רמיא עלי' אלא שאנוס הוא וא"י לקיימה אבל מצות עונה אינה אלא כשיש לו אשה המותרת לו וכיון שזו אסורה לו מחמת נדרו ואין לו אשה המותרת לו אין כאן מצות עונה כלל לא שנאמר שיש עליו מצות עונה אלא שאנוס שא"י לקיימה רק שאין כאן מצות עונה כלל, ולכן הק' אח"כ ממצות פר"ו דרמיא עלי' לחזור אחרי' ואעפ"י שאינו מוצא רק אסורה לו אפי"ה רמיא עלי' מצות פו"ר אלא שאנוס הוא, ותי' דאפשר באחריתי ע"ש כי כן ביאור דבריו לענ"ד, ולפ"ז אני אומר דבר חדש דהא דאמרי' עדל"ת ה"ד במקום שאם לא יעבור על ל"ת יבטל מ"ע דרמי' עלי' רק שא"י לקיימה מחמת אונס הל"ת אז אמרינן דאין הל"ת יכול לאונסו שלא לקיים העשה אדרבה עדל"ת. אבל כאן בעיה"נ דלאו מצוה דרמיא עלי' דגברא הוא אלא אם יש עיה"נ צריך לקיים ושרפת אבל רק אם יכול לקיים כל שללה אבל אם אינו יכול לקיים כל שללה ליכא עשה כלל וכיון דאסור לשרוף מזוזה משום לאו דלא תעשון אין הל"ת מבטלו ממ"ע דושרפת דרמיא עלי' דנימא שהוא רק אנוס רק אם מקיים הל"ת אינו יכול לקיים כל שללה וליכא עלי' עשה כלל בכה"ג ל"א כלל עדל"ת:
ובסברא זו אמרתי ליישב קושית הגאון בעל אוהל דוד שהביא חת"ס יו"ד סי' שט"ז למאי דאמרינן פר"א דמילה דקל"א דציצית אינו דוחה שבת הואיל ובידו להפקירן אם כן אמאי פסח דוחה שבת הא בידו להפקיר נכסיו ולא יהי' לו קרקע ופטור וכמו"ש תוס' פסחים ג' ד"ה מאלי'. ולהנ"ל א"ש דדוקא גבי ציצית שאם אין לו בגד בת ד' כנפות שהוא שלו אינו מחיוב בציצית כלל ולא מצד שהוא אנוס ולא רמי' עלי' לחזור שיהי' לו בגד בת ד' כנפות שפיר אמרינן דאינו דוחה שבת הואיל ובידו להפקירן, אבל פסח מצוה דרמיא עלי' הוא ואף דמי שאין לו קרקע א"י להביא קרבן פסח ופטור מ"מ חיובא רמיא עלי' אלא שהוא אנוס אבל מחויב הוא לחזור שיהי' לו קרקע כדי שיוכל להקריב פסח ואם אפשר שיהי' לו קרקע ואינו חזר אח"ז אפשר שהוא חייב כרת וכדאמרינן בפסחים ס"ט ע"ב בטמא שיכול לטבול בע"פ כדי להביא קרבן פסח ולא טבל או ערל שיכול למול ולא מל ענוש כרת אף דטמא וערל פטורי' מפסח מ"מ חיובא רמיא עלייהו אלא שהם אנוסי' ואם יכולים לסלק האונס ואינם מסלקין חייבים כרת ויליף לה התם מקרא דוהאיש ע"ש, וה"נ מי שאין לו קרקע פטור מחמת אונס אבל אם יכול לסלק האונס ואינו מסלקו חייב כרת וא"כ ל"ל הואיל ובידו להפקירן דאם יפקיר יהי' מחויב כרת על שלא הביא פסח שהי' בידו להביא ושפיר דחי שבת [עייה"ט בי"ש או"ח שס"ט]:
ובזה יישבתי ג"כ מה שהק' בתשובת ב"א או"ח סי' ה' על הב"י באו"ח סי' י"א ד"ה ועתה שכתב על דברי רבינו ירוחם שכתב חוטי פשתן פוטרין בבגד של צמר וכן בהיפוך דכלאים בציצית מותר ודוקא כשאינו מוציא ממינו וכו' וכתב ב"י ואינו נ"ל אלא אעפ"י שאינו מצוי לו ממינו מאחר שאפשר לקיים שניהם אלו הי' מצוי לו לא דחי ל"ת ע"כ, והקשה בית אפרים משבת קל"ג דפריך ואי איכא אחר ליעבד אחר ומשני דליכא אחר אלמא אע"ג דאפשר לקיים שניהם באיכא אחר מ"מ כיון דהשתא מיהא ליכא אחר ולא אפשר דחי ל"ת ע"ש, ולפמ"ש י"ל דהא דעדל"ת ה"ד במצוה דרמיא עלי' שהל"ת מבטלו מן מ"ע אז אמרי' אדרבה להיפוך עדל"ת אבל במצוה דלא רמיא עלי' וכגון ציצית שאם אינו לובש בגד בת ד' כנפות פטור מציצית אין הל"ת מחייבו לבטל העשה דיש לו תקנה שלא ילבש כלל ולא יבטל לא העשה ולא הל"ת בכה"ג ל"א עדל"ת, רק במצות ציצית היכא דלא משכחת מצוה זו כלל בלי עבירת הלאו כגון בתכלת בודאי עדל"ת אבל עכשיו שאין לנו תכלת שפיר כתב הב"י כיון דאפשר לקיים מצוה זו במינו אף שעכשיו אינו מצוי לו לא דחי) אבל במילה שהוא מצוה דרמיא עלי' כשיש לו בן שפיר אמרינן דאי ליכא אחר דחי צרעת ודו"ק כי קצרתי [ועיין בי"ש או"ח סימן ט"ו]:
עוד נ"ל לחדש ביישוב קושית תו"ח. דהנה הקשו התוס' עירובין ק' במתן ד' שנתערב במתן א' למ"ד ינתנו במתן א' שלא יעבור על בל תוסיף אמאי לא אתי עשה ודחי לאו דב"ת ועיין ריטב"א עירובין שם משמע דוקא היכא שפשע ל"א עדל"ת בכה"ג שאין מקיים עשה במה שעובר ל"ת ובשו"ת שתי הלחם למהר"ם חאגיז סי' מ"ד תי' דלא אתי עשה ודחי ל"ת אלא אם בדבר עצמו שחוטא הוא מקיים העשה אבל הכא העשה הוא בדם השלמים ובל תוסיף הוא בדם העולה והם גופים מוחלקים ל"א עדל"ת ע"ש, ואמנם ה הטו"א ר"ה כ"ח שדי בי' נרגא מזבחים צ"ז גבי יקדש דפריך וליתי עשה ולידחי ל"ת ומאי קושיא הא העשה הוא בכשרה והל"ת בפסולה הנבלעת ע"ש, ולפענד"נ לפמ"ש הפנ"י בפסק חדש דבכל איסורין אין משקין היוצאין מהם אסורים מה"ת דזיעה בעלמא הוא [ועיין פסחים כ"ד ע"ב ותוס' שם ד"ה אלא וחולין קכ"א בתוד"ה והדר] ואף דקיימ"ל טע"כ דאורייתא היינו משום דאחר שנבלע באוכל שוב הו"ל אוכל [ועיין תוס' חולין קי"ב ד"ה ורוטבין ותוס' בכורות וי"ו ד"ה רוטב וע"ל סי' ר"ז], ולפ"ז א"ש גב' יקדש דאם הי' הטעם בעין אין בו ל"ת דמשקין היוצאין מהם אינן כמותן ובפרט בל"ת זו דכתיב אכילה לא יאכל כי קודש הוא כל שבקודש פסול ליתן ל"ת על אכילתו כדאמרי' פסחים כ"ד ע"א, וא"כ ליתא לל"ת אלא משום שנבלע בכשר ושפיר ל"ה גופי' מוחלקים רק העשה והל"ת בדבר א' ופריך שפיר:
וכיון שיש קיום לסברא זו אני מוסיף והולך דל"א אתי עשה ודחי ל"ת אלא אם בדבר שהוא עובר הל"ת מקיים כל העשה אבל אם בדבר שעובר הל"ת אינו מקיים עשה כלל רק בצירוף עוד ד"א שאינו עובר בו הל"ת אף שגם בדבר אחר א"י לקיים העשה רק בצירוף דבר שעובר בו הל"ת שוב ל"א עדל"ת וה"נ בשריפת המזוזה עובר הל"ת ובזה לחודא עדיין אינו מקיים העשה עד שישרף כל שללה לכן לא אמרינן בזה עדל"ת וא"ש:
עוד נ"ל לחדש דרש"י בסנהדרין ע"א כתב לא תעשון כן לד' אלקיכם בתר ואבדתם את שמם כתיב והוא שפת יתר לכאורה אלא דכוונתו לענ"ד הוא דודאי אי הוי כתיב לא תמחוק או לא תשרוף השם א"כ בשעת שריפה או מחיקה עושה העבירה ולא אח"כ ואז שפיר הו"מ למימר דעשה דשריפה ידחה ל"ת אבל כיון דכתיב ואבדתם את שמם שתכלית שריפת וביעור ע"ז הוא שיהא שמם אבוד א"כ קיום עשה זו לאחר הביעור וע"ז כתיב לא תעשון כן לה' אלוקכם שיהא שם שמים אבוד א"כ עיקר עבירת הלאו לאחר שנשרף והשם אבוד, ועיין כי"ב בתשובת בית אפרים או"ח סוס"י מ"א בקונה חמץ בפסח שעבירת ב"י הוא אחר הקנין. ואפילו עובר גם בשעת שריפה מ"מ גם אח"כ עובר לפי שהשם נשרף ונאבד אלא שאב"מ וגם א"א לאהדורי ועיין שבת ק"ב ותוס' שבועות י"ז ע"ב ד"ה אלמא ומהרש"א שם ממילא לפ"ז ל"ש כאן כלל עדל"ת דהרי גם אחר קיום המעשה שריפת עיה"נ יעבור על לאו דלא תעשון ואז אינו מקיים עשה והדברים נעימים בעזה"י:
ובזה מיושב קושית השואל בתשובת שו"מ מהדורא תליתאה סי' ע"ב בהא דאמרו בחולין קמ"א גדול השלום שבין איש לאשתו שהרי אמרה תורה שמו של הקב"ה שנכתב בקדושה ימחה על המים וכו' מאי עדיפותא דשלום הא בכ"מ עדל"ת עיי"ש, ולפמ"ש א"ש דבמחיקת השם כיון שיש עבירה גם אחר המחיקה ל"ש עדל"ת בעלמא אלא משום דגדול השלום, מיהו בלא"ה קושיא מעיקרא ליתא דהרי אמרינן בכתובות מ' אי אמרה לא בעינא מי איכא לעשה כלל, ועי"ש בתוס' משום דבדידה ליכא עשה ויש מפרשי' דמלמדין אותה לומר לא בעינא ועיין בש"מ שם ובב"מ דף ל' וה"נ גבי סוטה בדידה ליכא עשה ואפילו בדידי' יכול לומר לא בעינא ועיין תשובות מהרמ"א סי' ק' אות יו"ד והי' ראוי שילמדו אותו לגרשה ולא להשקותה ואין בזה עשה ומצוה כלל להשקותה ושלא לגרשה, ועכ"ח דגדול השלום דמשום זה בעצמו אמרה תורה ימחה שמו וכו' ושפיר קאמר בגמ' שם דהי' הו"א דעשה שיש בה גם משום שלום ידחה שאר עשה ולק"מ ומה שרוצה השואל שם להוכיח דאף דעדל"ת מ"מ אינו רק רשות אם רוצה לקיים העשה הרשות בידו אבל חיובא ליכא והביא ראיה מקושית תו"ח וקושי' זו דגדול השלום, הנה בהתרועע היסוד נפל הבנין אבל בלאה"נ לא נראה כן ממה שאמרו שם דאין עשה דוחה עשה משום מאי אולמא דהאי עשה וכו' וכיון דשקולין שב וא"ת עדיף ועיין נוב"י קמא בסוף הספר וא"כ אינימא דגם עשה ול"ת שווין ואין כאן חיוב שוב אינו דוחה כלל דשוא"ת עדיף א"ו דמחויב לקיים העשה:
וראיתי בשו"מ רביעאה ח"ב סי' ר"י שהקשה לדעת הרמ"א בתשובה סי' ק' אות יו"ד בפי' דברי רב האי דמשו"ה התירה התורה למחוק השם כדי לעשות שלום משום דאיסור מחיקת השם אנו לומדים מדכתיב ואבדתם את שמם לא תעשון כן וכו' ואינו אסור רק דרך מחיקה ואבידה אבל אם עושין כן לצורך תיקון שרי ולכן יפה למד אחיתופל מזה ק"ו לתיקון עולם כולו עיי"ש בסוכה נ"ג בגמ' שם, וא"כ ה"נ אמאי לא שרי לשרוף מזוזה בעיה"נ כדי להסיר חרון אף מישראל דכ"ז שהרשעים בעולם חרון אף בעולם כמבואר בסנהדרין קי"ג והוי לצורך תיקון ע"ש, והנה לפמ"ש בתי' הא' לק"מ דכיון דאיכא מזוזה ליכא עשה ואין חרון אף ואין כאן תיקון, אמנם עוד נ"ל דבתשו' רמ"א שם מביא ראי' דמחיקה לצורך תיקון מותר מהא דסי' רע"ו סי"א דיו שנשפכה על השם מותר למחקו כדי לתקנו דאין זה דרך מחיקה אלא דרך תיקון ע"ש, וא"כ נ"ל דלא שרי אלא בתיקון שא"א לעשות בד"א רק במחיקת השם וכדי שיהי' תיקון השם כמו בסי' רע"ו שם [ועיין ר"ן בסוגיא דכבתה ותוס' שבת צ"ד ד"ה ר"ש דבסותר ע"מ לבנות וקורע ע"מ לתפור צריך שיהי' יותר טוב מבתחלה וה"ה במוחק ע"מ לכתוב] ועיין רמב"ן בחומש פ' נשא שכתב והנה אין בכל משפטי התורה דבר תלוי בנס זולתי הענין הזה ונס קבוע שיעשה בישראל וכו' והאריך שם בענין הזה, ומשו"ה כתב רמ"א דמחיקת שם במגילת סוטה שרי משום דהוי לצורך תיקון כמו מוחק ע"מ לכתוב דא"א בענין אחר רק ע"י מחיקת שם וכאן נמי הוא תיקון וכבוד השם הנס והפלא שנעשה בו ועי"ז ש"ש נתגדל ונתקדש ואינו דרך איבוד רק אדרבה עי"כ עומד זכרו לדור ודור:
וכן בהאי דאחיתופל נראה עי"ז פעולות ה' וכחו וגבורתו בקיום העולם שלא הי' אפשר לעשות פעולה רק ע"י שם ואינו דרך איבוד, אבל במזוזת עיה"נ נהי שיש בזה תיקון לנו לעצמינו אבל אין זה תיקון השם וכבוד בשריפתה, וגם אפשר לשרוף עיה"נ בלי מזוזה ודאי דאסור לשורפו משום תיקון אחר כמו דאסור למחוק השם שטעה בכתיבתו ולכתוב עליו התיבה שצריך משום תיקון ס"ת וז"ב, וכיו"ב כתב תה"ד סי' רפ"ד בהא דסנהדרין מ"ז קברי' דרב הוי שקלי מיני' עפרא לאישתא בת יומא וכתב המרדכי במגילה כ"ט דאף דעפר אסור מפני כבודו של מתים התם שרי משום רפואה וכתב תה"ד דדוקא באין רפואה אלא בעפר זה שרי דמוכח דעפר זה מובחר משאר עפר א"כ זה הוא כבוד המתים אבל לשאר הצלת הגוף אסור וה"נ דכוותי':
ובשולי היריעה ע"ד הפלפול שהי' בינינו בתחלת החורף [עיין בי"ש או"ח סי' ש"ז] ומחותני פרו"מ נ"י הביא בשם ספר דברי אמת דף פ"ו [בס' דברי אמת דפוס קושטאנדינה הוא בדנ"ז ע"ג ודף פ"ג ע"ב] דבבהמה טמאה איכא עול"ת ולא מצאנו מקום לדבריו והספר אין לי לעיין בו, הנה הראה אותי אלקים בעזרתו יתברך הדבר יוצא מפורש מספרי הובא בילקוט פ' ראה אות תתצ"א בבהמה אותה תאכלו אותה באכילה ואין בהמה טמאה באכילה אין לי אלא בעשה מנין אף בל"ת ת"ל וכו' וכן דריש שם כל עוף טהור תאכלו מ"ע פי' לאו הבמכ"ע לעוף טמא והובא כ"ז ברש"י בנימוקי חומש פ' הנ"ל בפסוק כל עוף טהור ובפ' ויקרא פי"א פסוק ג' וכן הוא להדיא בזבחים דף ל"ד ע"א וברמב"ם פ"ב ממ"א ה"א:
וע"ד מה שהאריך פר"מ מחותני נ"י במכתבו הקדום בסוגי' דבולמס יומא דפ"ב והשבתי לו כיד ה' הטובה עלי [עס"י הנסמן] ונשכח ממני לגלות לו מה שעלה על דעתי עוד ניישב קושי' הפר"ד על הא דאמרי' בגמ' דפ"ג טבל ותרומה תנאי הוא והק' הפר"ד יפריש תרומה ואח"כ יבטלה ברוב ואפי' אי אין מבטלין אי' לכתחלה הוא מה"ת מ"מ קיל מאיסור טבל ותרומה ותי' כיון דאי' זה לבטל אינו צורך אכילה לחולה אסור ועיין תשו' אבני מילואים סי' ח"י שהאריך והעלה דכאן לכ"ע אסור לבטל מה"ת דהוי כמאבד תרומה בידים עיי"ש ולפענד"נ לפמש"כ הר"ן בשם הראב"ד דמשו"ה שוחטין לחולה בשבת ואין אומרים לעכו"ם לנחור לו אף דשבת בסקילה ונבלה בלאו משום דאיסור שבת עומד ומעכבו לא אי' נבלה שאלו לא הי' שבת לא היינו מבקשים לו נבלה וכיון שכן אי' העומד עליו הוא ששבה היתר גמור לא איסור אחר ע"ש ולפ"ז אני אומר דאם הפריש תרומה אסור לבטלה משום דאין איסור של אין מבטלין אי' לכתחלה עומד ומעכבו רק אי' תרומה ולכן אי' תרומה הוא ששבה היתר ולא אי' דאין מבטלין וא"כ עכ"ח יאכל אי' תרומה ושפיר פליגי אי תרומה קל או טבל קל, ובזה א"ש נמי מה שהק' הפר"ד ג"כ הא חטה אחת פוטרת את הכרי וא"כ יכול להפריש חטה א' ולאכול חולין ולהנ"ל א"ש לפמש"כ תוס' רי"ד פ"ב דקדושין דבחטה אחת נהי דאיתקן אי' טבל מ"מ ביטל מצות נתינה לכהן וכיון שאי' טבל עומד ומעכבו לא מצות נתינה הותר אי' טבל ולא הותר לבטל מצות נתינה וא"ש:
וע"ד קושי' תוס' יו"כ ע"ד ש"ס שם דפ"ב מאכילין אותה רוטב עצמה וכו' וא"ל מאכילין אותו שומן עצמו כו' והק' לשיטת הפוסקים דטע"כ דאו' ולוקין על כזית מן התערובת א"כ מה חילוק יש בין רוטב לשומן עצמו עיי"ש ולפענ"ד לפמש"כ הרשב"א בחולין דצ"ח ד"ה אמר רבא וכו' בשם הרמב"ן ופי' המל"א שהוזכר התלמוד הוא שכל מה שהוא בנו"ט אפי' לא אכל כזית מן האיסור אלא מן ההיתר והאי' לוקה וכו' ואפ"ל המל"א דיש שם ממשות ולא טע"כ בליכא ממשות ואפשר לומר טע"כ באוכל טעם כזית אי' לא המל"א ובקדשים תרווייהו איתניהו מחטאת עיי"ש באריכות ולפ"ז נ"ל דלשיטת הפוסקים דלוקין על כזית מן התערובת היינו נמי משום דאית בי' תרתי טע"כ והמל"א והסברא שחייב על האי' אף שאין בו שיעור אכילה רק שהיתר משלים שיעור אכילה כיון שהאי' אינו בטל והוא אסור, ולפ"ז התינח אם אסור לו לאכול האי' אבל במסוכן כיון דמותר לאכול גם האי' מפני פ"נ ממילא נשאר ההיתר היתר ואם אוכל כזית רוטב לא אכל אלא ח"ש אי' דשפיר הוי רוטב קל מכזית שומן וא"ש, וד' יטהר לבינו לעבדו באמת ובאהבה מתוך הרחבה הרחבת הלב והדעת, עדי יגאל ד' את עמו ונפלאות לנו יעש, זאת תפלת מחותנו אוהבו נאמנו דוש"ת:
עמרם הק' בלוהם בק"ק הנ"ל