בית שערים יורה דעה חלק א· רבי עמרם בלום
תשובה רכ
שיל"ת ב' איפאלא ה' בלק תרנ"ה לפ"ק:
תהי' כגן רטוב, ורב טוב, לאחי כנפשי הרבני החו"ב כמו"ה משה נ"י בלוהם וכאל"ש בק"ק מאדע:
נועם מכתבך בא אלי בזמנו ושמחתי כי תלי"ת שלום אוהלך וכו' ועתה באתי ע"ד שאלתך אודות איש שהוא מומר לחלל שבת בפרהסיא אשר חבית יי"נ מצא חן בעיניו כאשר טעם המוסטער ובקש לשלוח לו אך קרוב לודאי דלשתי' קבעי' לי' לכן אתה נבוך אם מותר לשלוח לו ושאלת חכם חצי תשובה הבאת דברי המחבר ורמ"א וש"ך ודג"מ ביו"ד סי' קנ"א ומל"מ פ"ד ממלוה וכל דבריך נכונים:
אבל מ"ש להוכיח דע"כ במומר ליכא חיוב להפרישו מאי' דאל"כ הי' אסור אפי' למכור לו יין כשר אם מחלל שבת בפרהסיא דהוי כמומר לכה"ת ואוסר יין במגעו וישתה על ידינו, אינו ראי' דהא דאוסר יין במגעו אינו כמו מגעו עכו"ם דהאי משום חתנות ומשום לתא דע"ז דהא מותר להתחתן בבנותיו אם הם כשרות ואינו עע"ז אלא משום קנסא עשאוהו כגוי עע"ז וכן מבואר בחת"ס יו"ד סי' ק"ך וכמדומני שכן ראיתי בב"י בשם תשובת רשב"א ולא מצאתי כעת וא"כ לדידי' ל"ש למקנסי' שלא ישתה היין שנוגע כל זמן שעומד במרדו ומחלל שבת בפרהסיא דלא יציית לנו וא"כ לא אסרוהו כלל לדידי' רק אחר שחזר בתשובה אפשר שאסרוהו ואינו שותה אי' כלל ועכ"פ אין מצווין להפרישו מזה ואולי בלאה"נ ל"ש האי' רק לישראלים אחרים דקנסוהו שיבדלו ממנו משא"כ לדידי' ל"ש זה אפי' אחר שחזר בתשו':
וגם מה שרצית לדמות הא דיש יינות מיינות שונים למ"ש תוס' ע"ז י"ד ע"ב ד"ה מקום שהקשו מ"ש מקום שנהגו שלא למכור משום חשש רביעה ועובר אלפ"ע דאסור אפי' אית לי' בהמה לדידי' ומ"ש מלעיל וי"ו גבי תקרובות דאי אית לי' בהמה לדידי' שרי ללישנא דלפ"ע ותי' דשאני רביעה שמתאוה לכל בהמה ובהמה ע"ש וה"נ אף שיוכל לקנות יי"נ מנכרי מ"מ יתאוה לזה, לא כיוונת יפה דשאני רביעה שהוא מתאוה לכל בהמה ובהמה תאוה מיוחדת וא"כ ירביע שניהם דידי' ואותו שקנה ושפיר עובר על לפ"ע דהוי כמו קאי בתרי עברי דנהרא שאם לא ימכור לו לא יעבור רק פ"א וע"י שימכור לו ירביע עוד פ"א אבל בתקרובות נהי דאפשר דבהמה שמוכר לו הוא משובחת ויקריב אותה לע"ז לאו דידי' מ"מ מה נפ"מ סוף סוף לא יקריב רק פ"א ולא יעבור רק פ"א ומשו"ה ליכא לפ"ע וה"נ כאן נהי שהיין שמוכר לו משובח מאותו שקונה מנכרי מ"מ אם ישתה יי"נ זה שהישראל מוכר לו לא ישתה יין שקנה מנכרי ולא יעבור רק פ"א וליכא משום לפ"ע ועיין בריטב"א ע"ז וי"ו ע"ב ד"ה ת"ל:
ועתה נבא לבאר, כתב הרמ"א ביו"ד סי' קנ"א י"א הא דאסור למכור להם דברים השייכים לעבודתם היינו דוקא אם אין להם אחרים כיוצא בו או שלא יוכלו לקנות במק"א אבל אם יכולין לקנות במק"א מותר למכור להם כל דבר והוא מהמרדכי רפ"ק דע"ז רמז תשצ"ה ויש מחמירי' וכו' והוא מר"ן פ"ק דע"ז ד"ו ותוס' ורא"ש והג"ה רפ"ק דשבת על הרא"ש שם וק' והיכא קאמר דפטור ומותר לגמרי והא קעבר משום לפ"ע וא"ל דהכא מיירי בכה"ג דאפי' לא הי' נותנו בידו הי' יכול ליטלו וכו' דמ"מ אי' דרבנן איכא דאפי' קאו"נ ב"ד מצווין להפרישו כ"ש גדול שלא יסייע לו ע"ש:
ואני תמה למ"ש דג"מ שם בדעת הש"ך דדוקא בקטן או גדול העובר בשוגג מצוה להפרישו אבל גדול במזיד אינו מצוה להפרישו ע"ש ולפמ"ש הרמב"ם פ"ה משגגות ה"ו שהשוגג הי' לו לבדוק ולדקדק ואלו בדק יפה יפה ודקדק בשאלות לא הי' בא לידי שגגה ולפי שלא טרח בדו"ח ואח"כ יעשה צריך כפרה אבל זה מה לו לעשות וכו' א"כ מה כ"ש הוא זה דלמא דוקא קטן מצוה להפרישו לפי שאינו עושה אי' כלל דמה לו לעשות ואונס הוא כמו דאמרינן פיתוי קטנה אנוס הוא אבל בגדול אפי' בשוגג אינו מצוה להפרישו משום שהי' לו לבדוק ולדקדק ופושע הוא וכמ"ש תוס' שבת ד' ע"א ובכמה דוכתי דהיכא דפשע לא אמרי' חטא בשביל שיזכה חבירך, ונראה דהכ"ש הוא ע"ד זה דריטב"א בע"ז וי"ו ע"ב כתב ולא עוד אלא שאנו מחויבים למחות בידו דכל ישראל ערבים זה לזה ע"ש שאסור להם לגרום להם לעשות שום אי' וכו' ועיין תוס' ברכות מ"ח ד"ה עד דגדול שהוא בר חיוב בהמ"ז מה"ת יוכל להוציא אחרים אפי' לא אכל כלל משום דכל ישראל ערבים זה לזה אבל קטן שאינו בר חיוב מה"ת כלל א"י להוציא אא"כ אכל הגדול רק שיעורא דרבנן ע"ש ולפ"ז יש להבין כיון דלריטב"א הנ"ל הא דמצווין להפרישו הוא רק מטעם ערבות א"כ קטן או"נ אמאי מצווין להפרישו כלל הא אינו בכלל ערבות כתוס' הנ"ל וצריך התבוננות, אך ז"א דכבר כתב דג"מ או"ח סי' ער"א עמ"ש האשר"י ברכות כ' דאשה שאינה מחוייבת בבהמ"ז מה"ת אינה מוציאה אחרים יי"ח משום דאינה בכלל ערבות דדוקא היא אינה עריבה בעד אחרים אבל האנשים הם ערבים גם בעד נשים ע"ש ולפ"ז גם בקטן י"ל כן שהוא אינו ערב בעד גדולים ולהכי א"י להוציאם אבל הגדולים שפיר ערבים בשביל קטנים ומשו"ה מצווין להפרישם, ולפ"ז היינו כ"ש דכ' הרא"ש דאפי' קטן או"נ ב"ד מצויין להפרישו ואעפ"י שהקטן אינו בכלל ערבות מ"מ אנו ערבים בעדו כ"ש גדול שהוא ערב בעד אחרים שאחרים ערבים בעדו שלא יסייעו לו וא"ש:
אמנם לבבי לא כן ידמה כהבנת דג"מ דאשה אינה בכלל ערבות אלא דכוונת הרא"ש ותוס' ברכות הנ"ל הוא עפמ"ש הר"ן בר"ה כ"ט שלהי פ"ב כל הברכות כולן אעפ"י שיצא מוציא שהרי כל ישראל ערבים זה בזה במצות וכיון שלא יצא חבירו כמי שלא יצא הוא דמי ע"ש וזה כוונת תוס' ורא"ש כיון דאשה וקטן אינם מחויבים בבהמ"ז מה"ת א"כ אפי' הם בכלל ערבות א"י להוציא אחרים דל"ל דהוי כאלו לא ברכו הם דמה בכך הא הם א"צ לברך ולהכי א"י להוציא אחרים המחויבים מה"ת ידי חובתם אלא המחויבי' מדרבנן יכולים להוציא אם גם הם מחויבי' מדרבנן ואפי' אין כאן ערבות משום דהם אמרו והם אמרו ומעתה ודאי א"ש הא דקטן או"נ מצווין להפרישו כיון דהם בכלל ערבות א"כ אם הקטן עושה עבירה הוי כאלו עשה הוא עבירה זו וא"ש כ"ש דהרא"ש ומה קטן שאינו חייב במצות כגדול אם עושה עבירה הוי כאלו הוא עבר עבירה כ"ש בגדול שהוא כך שלא יסייע לו, ומה מתוק מדבש לשון הגמ' ביבמות קי"ד לא תאכלום כי שקץ הם לא תאכילום להזהיר גדולים על הקטנים דאם אינו מפרישו או ספי לי' בידים הוי כאלו אכל הוא בעצמו:
ויש להביא ראי' לזה מהא דאמרי' ביבמות פ"ח ע"ב מנין שאם לא רצה דפנו ת"ל וקדשתו בע"כ ופירש"י מנין שאם לא רצה להתקדש מן הטומאה ונשים פסולות דפנו הכהו וקדשו בע"כ ע"ש וקשי' לי הא בנזיר כ"ג שנינו האשה שנדרה בנזיר והיתה שותה ביין וכו' רי"א אם אינה סופגת את המ' תספוג מכות מרדות וכתבו תוס' שם כ' ע"ב ד"ה רי"א מדרבנן שנתכוונה לאי' במזיד ובפ"ב דמכות כ"ב מכות מ' מה"ת אבל מכות מרדות בלי מנין אלא מכין עד שתצא נפשו או עד שיקבל עליו ומספקא לר' דהכא שלוקה על שעברה דשמא דוקא מ' ותו לא דדוקא כשאינה רוצה לקיים אותה מצוה מכין אותו בלי מספר אבל הכא שכבר עברה למה תלקי יותר מדאורייתא וכו' ומבואר מזה דלהפרישו מעבירה מכין אותו עד שיקבל שלא לעשות או עד שתצא נפשו ועיין פר"ח או"ח סי' תע"א אות ב' שהביא שכן דעת הר"ן בכתובות פ"ד ע"ש ולא מצאתי בר"ן [ע"ש אהא דאמרי' בכתובות מ"ה מוציא ש"ר ולא בעל לוקה מכת מרדות] וכן משמע ברש"י חולין ק"י ע"ב ד"ה כפתוהו שכתב בד"א דמ' ותו לא במל"ת שכבר נעשית העבירה וכו' ומשמע דלהפרישו מעבירה הוי כמו מ"ע דמכין אותו עד שתצא נפשו ולפ"ז ל"ל קרא וקדשתו בע"כ דדפנו הא בכל מל"ת מכין אותו עד שתצא נפשו להפרישו שלא יעבור ולפי האמור א"ש דהא דמצווין להפרישו היינו משום ערבות ואם חבירו עובר הוי כאלו עבר הוא וא"כ כ"ז בעבירה שהוא בר חיובא אבל במצות כהונה דישראל לאו בר חיובא באותן עבירות ול"ש למימר דהוי כאלו עבר הוא סד"א דא"צ להפרישו ולהכי צריך קרא וקדשתו שתו אפי' בע"כ דפנו:
ובהכי נתישב לי מה שהק' הגאון המנוח מו"ה דוד ליב זצ"ל על הרא"ש הנ"ל שכתב מ"מ מדרבנן צריך להפרישו הא אפי' מדאו' צריך להפרישו כדמוכח יבמות פ"ח גבי דפנו וא"כ נילוף מיני' בכל התורה ואי כתי' הגמ' שם איסור כהונה שאני זה שייך לגבי כהנים עצמן כמו לענין ליספי לי' בידים יבמות קי"ד דקאמר ואי אשמועינן טומאת כהנים משום דריבה בהם מצות יתירות לכן ריבה בהם ג"כ שאסור לטמאות כהנים קטנים אבל לענין שיהי' חיובא רמי' על אחרים להפרישם מאי' ל"ש ה"ט דהאי מצוה של ישראלים הוא ועיין ביו"ד סי' שע"ג ולפי האמור י"ל עפמ"ש בית מאיר אה"ע סי' ה' ס"ד דל"ש גבי אמירה לנכרי בשבת לעשות מלאכה משום יש שליחות לגוי לחומרא משום דמ"מ גופו של ישראל נח והוי כמצות שבגוף דל"ש בי' שליחות ע"ש, ולפ"ז ממנ"פ אי ל"ש גבי מצות כהונה להפרישו משום ערבות דהוי כאלו עשה הוא משום דהוא לאו בר חיובא א"כ חידוש הוא שם שחידשה תורה ולא ילפי' מיני' בעלמא ואי אמרי' דהוי כאלו הי' הוא כהן ועשה עבירה א"כ נוכל לומר דדוקא בדבר דשייך בו שליחות ומשכחת לה שאם אחרים עושי' הוי כאלו עשה הוא אבל בשבת דל"ש שליחות ואם אחרים עושי' לא הוי כאלו עשה הוא שפיר אינו מחויב עליו להפרישו מה"ת רק מדרבנן ושפיר כתב הרא"ש והא דכתב הרא"ש דאפילו קטן או"נ ב"ד מצווין להפרישו היינו משום דגבי אכילה נמי ל"ש שליחות כדאמרי' בקידושין מ"ג שלא מצינו בכה"ת כולה זה נהנה וזה מתחייב ומ"מ צריך להפרישו מדרבנן אף דל"ש לומר מה"ת דהוי כאלו עשה הוא כ"ש גדול שלא יסייע לו אפי' גבי שבת דל"ש שליחות מדרבנן וא"ש:
ובזה ניחא מה שהתפלא על משובב נתיבות סי' ג' שכתב דרק בנערה מאורסה ניתן להצילו בנפשו אבל בשאר עבירות מי שחפץ לאכול נבלות וטרפות אפי' הב"ד אינם רשאים להציל בנפשו ודוקא במ"ע מכין אותו עד שתצא נפשו אבל להפריש מן העבירה לא שהוא נגד תוס' וכן הנ"ל, ולפי האמור י"ל דוקא באכילת נבלות וטרפות שהוא משום הנאה ולא מצינו זה נהנה וזה מתחייב כנ"ל ולא הוי כאלו עבר הוא בזה ס"ל דלא ניתן להצילו בנפשו להפרישו ודומי' דהכי בנערה מאורסה דשייך ג"כ לא מצינו זה נהנה וכו' כדאמרי' בקידושין הנ"ל ואפ"ה אמרי' דניתן להצילו בנפשו אבל בשאר עבירות דאפשר לומר דהוי כאלו עשה הוא י"ל דמודה דניתן להצילו בנפשו ולק"מ וברוצח נמי א"ש דצריך קרא בסנהדרין ע"ג דניתן להצילו בנפשו דאל"כ הוי אמרי' נהי דהוי כאלו רצח הוא מ"מ א"צ להפרישו ולהצילו בנפשו דמאי חזית דדמא דהאי סומק טפי דלמא דמא דהאי סומק טפי וכדאמרי' שם ע"ד ולהכי צריך קרא וא"ש:
מיהו בלאה"נ נ"ל דל"ק הא לא ניתן להצילו בנפשו רק ברוצח ונערה מאורסה ואין עושי' כן בכל עבירות חדא דאף דקי"ל ביכול להצילו באחד מאבריו נהרג עליו כדאמרי' בסנהדרין ע"ד היינו בודאי יכול להצילו בא' מאבריו אבל אם אפשר שלא יוכל להצילו בא' מאבריו מותר להרגו כדי להצילו בנפשו ולהפרישו משא"כ בשאר עבירות אפי' אינו ודאי שיוכל להפרישו ע"י הכאות מ"מ אינו רשאי להרגו כדי להפרישו מעבירה רק צריך לכופו ע"י שמכין אותו עד שתצא נפשו:
ושנית נ"ל עפמ"ש הרמב"ם פ"ב מגירושין ה"כ לפיכך זה שאינו רוצה לגרש מאחר שהוא רוצה להיות מישראל ורוצה הוא לעשות כל המצות ולהתרחק מן העבירות ויצרו הוא שתקפו וכיון שהוכה עד שתשש יצרו ואמר רוצה אני כבר גירש לרצונו ע"ש [ופלא על חת"ס אה"ע ח"ב סי' ל"ח שנשתמש בדברי הרמב"ם לענין כפיית מומר לגרש והרי הרמב"ם התנה שהוא רוצה להיות מישראל וכו' וז"א במומר] ולפ"ז י"ל דברוצח ונערה המאורסה מותר להרגו כדי להפרישו מעבירות אלו אבל בשאר עבירות אסור להרגו כדי להפרישו אלא מכין אותו כדי להתיש יצרו ואם אין יצרו ניתש ע"י הכאות ע"כ אינו רוצה להיות מישראל ולקיים המצות ולפרוש מן העבירות לכן אין בכך כלום אם תצא נפשו:
ולולא דמסתפינא הייתי אומר דאין הפי' עד שתצא נפשו עד שימות דא"כ הול"ל עד שימות אלא עד שתצא נפשו פי' תאותו וקורת רוחו לעבירה או שלא לעשות מצוה כמ"ש רש"י חולין ק"ך ד"ה לרבות אם יש את נפשכם שהוא לשון תאוה וקורת רוח שהנפש נהנה ממנו ועיין שמ"ק כתובות פ"ו ד"ה לדידך שכתב ובכ"מ שאמרו מכין אותו עד שתצא נפשו ר"ל שאין שם שיעור ידוע אלא שיחלישו כחו והוא כמ"ש אלא דמלשון התוספתא עד שיקבל עליו או עד שתצא נפשו קצת לא משמע כן:
ועוד נלפענ"ד דז"ל התוספתא ספ"ג דמכות מכות תורה מ' חסר אחת אומדי' אותו אם יש לו ללקות לוקה ואם לאו אינו לוקה מכות מרדות אינו כן אלא מכין אותו עד שיקבל עליו או עד שתצא נפשו ע"ש ומשמע לי דה"פ דבמכות של תורה אומדי' אותו שאם ימות מחמת המכות אינו לוקה אבל מכות מרדות בין שהוא ט"ל הכאות אלא שאינם חזקי' כשל תורה בין שהוא י"ג ושליש עיין שושנת העמקים כלל ט' ופר"ח או"ח סי' תע"א וסי' תצ"ו בין שהוא בלי מנין כמ"ש תוס' נזיר כ' ד"ה רי"א רק לפי ראות עיני ב"ד עיין פר"ח סי' תע"א הנ"ל אין אומדין אותו אלא מכין אותו כשיעור הזה אפי' תצא נפשו אבל אם אינו רוצה לקיים בשיעור זה ולא יצא נפשו שוב אין מכין אותו עד שימות וא"כ אין זה ענין כלל לניתן להצילו בנפשו:
ובזה נכון גם דברי הרמב"ם פ"ו מחמץ הי"ב שכתב ומי שאכל מצה בע"פ מכין אותו מכות מרדות עד שתצא נפשו והוא דבר שאין לו שחר כלל שלאחר שכבר עבר שיהא מכין אותו עד שתצא נפשו שהוא הריגה ממש וכי חייב הריגה על שעבר על אי' דרבנן ולפי האמור א"ש דמכין אותו מ' או י"ג או לפי ראות עיני הדיין בלי אומד אפי' אם תצא נפשו אבל לא שמכה אותו עד שתצא נפשו דוקא:
מיהא ראי' הנ"ל יש לדחות עפמ"ש במק"א ליישב לשיטות הנ"ל דכדי להפרישן שלא יעבור על ל"ת מיכן ולהבא נמי מכין אותו עד שתצא נפשו וכן הוא דעת חי' הר"ן חולין קל"ב א"כ אמאי קאמר בד"א במל"ת אבל במ"ע כגון וכו' הא קודם שעבר גם במל"ת מכין אותו עד שתצא נפשו ואחר שעבר גם במ"ע אם א"א שוב לקיים נמי לא מלקי' לי' רק מ' חסר אחת ותו לא כמ"ש חי' ר"ן שם והיינו מכות מרדות מדרבנן וחי' הר"ן שם כתב דהוא לאו דוקא. ולפענ"ד נראה דנקט אבל במ"ע וכו' משום דהא מילתא דפסיקא אבל בל"ת יש חילוק דעיין רש"י חולין קל"ב ע"ב ד"ה והתניא בד"א דתו לא משמתי' לי' במל"ת דאית בי' מיתה או כרת דקלב"מ והוא תמוה הא הך בד"א לא קאי בתוספתא דמכות הנ"ל על שמתא דוקא ולא דוקא במל"ת שיש בה מיתה או כרת, לכן נ"ל דבחי' רמב"ן שבת ד' כתב לתרץ קושי' תוס' שם דמשו"ה בהדביק פת בתנור בשוגג לא אמרי' חטא בשביל שיזכה חבריך דלאו אי' הוא שאפשר לו להתכפר בחטאת ואין רדייתה אלא זכות לו שיפטר מקרבן ע"ש ולפ"ז אני אומר דאם רוצה לעבור עבירה שאין בה לא כרת ולא מיתה ולא מלקות א"כ אם יעבור ישאר באיסורו כמו אם עובר על מ"ע שלא כתבה תורה עונש ע"ז ונשאר באיסורו ולכן מכין אותו להפרישו שלא יעבור אבל בל"ת שיש בו עונש מפורש בתורה אחר שעבר אין מכין אותו עד שתצא נפשו שלא יעבור כי אם יעבור ויעשו לו כעונש המפורש בתורה סר עונו וחטאתו תכופר לגמרי וכיון שלקה הרי הוא כאחיך משא"כ אם מכין אותו עד שתצא נפשו נהי שלא עבר מ"מ אינו מכופר עונו על שביקש לעבור, והיינו קלב"מ שעונש החמור מכפר גם על עבירה הקלה אבל עונש הקל אינו מכפר על עבירה החמורה ולהכי נקט מ"ע דהוא מילתא דפסיקא דלעולם מכין אותו עד שתצא נפשו ואף דאיכא נמי מ"ע שיש בה עונש כרת כגון פסח ומילה מ"מ רוב מ"ע אינו כן ואדרבה א"ש לשון כגון דנקט דדוקא כמו סוכה ולולב וציצית הדין כן לאפוקי פסח ומילה וא"ש:
אבל יותר נראה לפמ"ש השמ"ק בכתובות פ"ו אהא דפריך לדידך דאמרת פריעת בעל חוב מצוה אי אמר לא ניחא לי למיעבד מצוה מאי א"ל תנינא בד"א במל"ת אבל במ"ע וכו' מכין אותו וכו' וכתב שמ"ק בשם רמב"ן ובמצות פרעון חובו עד שאתה כופהו בגופו כופהו בממונו ונחתי' לנכסי' ולפ"ז תקשי בלולב וסוכה וציצית ותפילין נמי עד שאתה כופהו בגופו במכות כופהו ותן לולב בידו והושיבהו בסוכה והנח עליו תפילין וכדומה, אך ז"א דאפי' אי מצות א"צ כוונה מ"מ אם יש היפך כוונה ודאי אינו יי"ח וא"כ כל זמן שאינו רוצה לקיים אפי' נעטפהו בציצית ונכתירהו בתפילין וכדומה לא קיים המצוה לכן מכין אותו עד שיאמר רוצה אני, וכ"ז במ"ע אבל במל"ת אין מכין אותו עד שיאמר רוצה אני אלא אם יכול לחטוף ממנו האי' שלא יאכלנו ויפרישנו מן העבירה שלא בהכאה עושה וכלשון הרמב"ם פ"י מכלאים הכ"ט הרואה כלאים של תורה על חבירו אפי' הי' מהלך בשוק קופץ לו וקרעו עליו מיד ע"ש ולהכי נקט אבל במ"ע מכין אותו עד שתצא נפשו שיאמר רוצה אני אבל במל"ת אם יכול להפרישו בעכ"ח בלא הכאה אפי' אינו רוצה אין מכין אותו עד שיאמר רוצה אני, ולפ"ז שפיר צריך קרא דדפנו דמכין אותו עד שיאמר רוצה אני לפרוש מן טומאה ונשים פסולות אפי' אפשר להפרישו בע"כ בלי שיאמר רוצה אני וכן משמע לשון רש"י שאם לא רצה כהן להתקדש מן טומאה וכו' דפנו הכהן וקדשו בע"כ ואף דקרא דוקדשתו הוי מ"ע ובמ"ע ודאי כופין אותו עד שיאמר רוצה אני מ"מ הו"א דקרא וקדשתו קאי על אחרים שיקדשוהו וינהגו בו קדושה אבל עלי' דידי' ליכא עשה רק ל"ת וא"צ לומר רוצה אני קמ"ל דגם בדידי' איכא עשה שינהג קדושה בעצמו וצריכין לכופו עד שיאמר רוצה אני ועיין ברמב"ם פ"ד ופ"ה מכלי מקדש:
ואמנם אף דסיעתא ליכא מ"מ הדבר מפורש יוצא מפי הריטב"א הנ"ל דהא דמצווין להפרישו הוא מטעם ערבות ולפ"ז נ"ל דבאי' דרבנן אינו מצווה להפרישו כלל דבדרבנן ל"ש ערבות כלל ולא מיבעי' לשיטת רמב"ן וסיעתו דליכא באי' דרבנן לאו דלא תסור ועשה דעל פי הדבר ודאי לא קבלו ערבות על מצוה דרבנן שהרי מבואר בירושלמי סוטה פ"ז ה"ד דקבל ערבות על כל התורה בכלל ועל כל מצוה ומצוה בפרט וכיון דעל מצוה דרבנן ע"כ לא קבלו בפרט א"כ גם בכלל לא קבלו אלא אפי' לדעת הרמב"ם בס' המצות דכל אי' דרבנן הוא בלאו דלא תסור מה"ת ושפיר י"ל דקבלו מרבות על לאו דלא תסור בכלל ובפרט מ"מ הרי קי"ל בחו"מ סי' קל"א סי"ג מי שלא פי' קצב הדבר שהוא ערב כגון שאומר כל מה שתתן לו אני ערב וכו' להרמב"ם אין זה הערב חייב כלום וא"כ מצוה דרבנן הוי דבר שאין לו קצבה ול"ש בי' ערבות ושוב מצאתי בצל"ח ברכות מ"ח שכתב כן וב"ה שכיונתי לדעת הגדול, אף מה שהביא שם ראי' מתוס' סוטה ל"ז ד"ה אמר ר' משרשי' דמשמע שרק על תרי"ג מצות קבלו ערבות והרי מצות דרבנן אינן נכללים בתרי"ג ע"ש לפענ"ד אינה ראי' רק לדעת הרמב"ן הנ"ל אבל לדעת הרמב"ם הנ"ל אין זה ראי' דכיון דקבלו ערבות על לאו דלא תסור שהוא בכלל תרי"ג ממילא קבלו ערבות על מצות דרבנן:
ואמנם גם לדעת המחבר בסי' קל"א דלא קי"ל כהרמב"ם ועיין פרישה שם שכתב דבדין זה גם החולקי' בסי' ס' ס"ב מודו דאינו חייב כיון דגוף הערבות הוי אסמכתא וגם דבר שאין לו קצבה ועיין ש"ך שם שחולק אבל נ"ל נהי דיכול לחייב עצמו בערבות על דבר שאין לו קצבה מ"מ אין הערב מתחייב אלא לאחר שילוה אבל קודם שילוה יכול לחזור בו וכן כתב קצו"ח סי' ס' סק"ב וא"כ לא פעל כלום בקבלת ערבות על מצוות דרבנן שהרי יכולי' לחזור קודם שיתקנו מהערבות וכריתות הבריתות הי' כדי שלא יהיו יכולי' לחזור עיין סוטה ל"ז ושבת פ"ח בתוס' וממילא דלא הי' כריתות בריתות וערבות על מצות ואיסורי דרבנן:
ופמ"ג או"ח סי' קס"ז במש"ז סקי"ז העלה דבדבר שאינו מפורש בתורה ל"ש ערבות אבל במידי דרבנן שייך ערבות דלאו דלא תסור מפורש בתורה והיינו להרמב"ם והביא ראי' מהא דיו"ד סי' רט"ל ס"ו דאין שבועה חל על אי' דרבנן כיון דאיכא לאו דלא תסור אבל על ח"ש שהוא מריבויי דכל חייל שבועה וע"ש בש"ך סק"כ בשם מהרלב"ח, ואני תמה דאיך אפשר לומר דלאו דלא תסור מפורש בתורה וקבלו ערבות והרי הרמב"ן וסייעתו חולקין וס"ל דליכא לאו דלא תסור במידי דרבנן וא"כ אפילו לדעת הרמב"ם דאיכא לאו דלא תסור במידי דרבנן מ"מ אינו מפורש בתורה ועיין תוס' ב"מ ט"ו ע"ב ד"ה ונתן ואינו אלא מדרש חכמים דקאי נמי אמידי דרבנן ואין כאן ערבות ושאני לענין חלות שבועה דח"ש לא הוי אלא אי' בעלמא כמ"ש תוס' שבועות כ"ג ע"ב ד"ה דמוקי' משא"כ במידי דרבנן דאיכא לאו גמור דלא תסור לדעת הרמב"ם והרי מושבע ועומד דהא השביעם משה ע"ד וע"ד המקום כדאמרי' בשבועות כ"ט משא"כ בערבות דל"ש שקבלו על דעת משה וע"ד המקום שפיר י"ל דלא קבלו ערבות במידי דרבנן כיון דאינו מפורש דלא תסור קאי נמי אדרבנן:
שוב מצאתי בברכי יוסף או"ח סי' קכ"ד הביא חבל נביאים דס"ל דבדרבנן ליכא ערבות ודעת החולקים והביא ראי' דגם בדרבנן איכא ערבות מהאי דר"ה כ"ט כל הברכות כולן אעפ"י שיצא מוציא חוץ מברכת הלחם וכו' ופירש"י אעפ"י שיצא מוציא שהרי כל ישראל ערבים זה בזה למצות חוץ מברכת הלחם וכו' שאין חובה וכו' ובזו אין כאן ערבות וכו' והרי כל הברכות מדבריהם ואפ"ה שייך בי' ערבות ע"ש. ולפענ"ד אינו ראי' דודאי בדרבנן ליכא ערבות ומ"מ מוציא משום דהם אמרו והם אמרו כמש"ל וכן כתב ברכי יוסף שם בשם זרע אברהם אלא דא"כ מה חילוק יש בין ברכת הנהנין לברכת המצוה לזה התחכם רש"י דברכת המצות אלו הי' דאו' הי' מוציא משום ערבות ולכן כעין דאו' תיקון בדרבנן נמי מוציא אף דליכא ערבות אבל ברכת הנהנין אפי' הי' דאו' לא הי' מוציא דל"ש בי' ערבות לכן גם בדרבנן אינו מוציא:
כללו של דבר דעת תורה ודעתי נוטה דבדרבנן ליכא ערבות ואין מצוה להפרישו וא"כ כיון דהרא"ש לא למד דאסור לסייע לו אלא מכ"ש דלהפרישו וא"כ באי' מגע עכו"ם דרבנן דא"צ להפרישו גם במסייע אין אי':
אלא דבגיטין דף ס"א קתני דאשת חבר לא תבור ולא תטחן עם אשת ע"ה משום מסייע ידי עוברי עבירה ובגמ' מוקי רבא בע"ה דר"מ וטומאה וטהרה דרבנן ואפ"ה אינו מותר לסייע רק מפני דרכי שלום וע"ש ברש"י ותוס' דמוכח כל הסוגי' דאפי' באיסור דרבנן אסור לסייע ידי עוברי עבירה והוא דלא כנ"ל:
אמנם נראה דיש לתמוה על יש מחמירין שמביא רמ"א בסי' קנ"א וציין תוס' ורא"ש והג"מ פ"ק דשבת הא כתבו תוס' בע"ז נ"ה ע"ב ד"ה אבל דל"ש מסייע יע"ע אלא בשעת עבירה וכן כתב הריטב"א שם עיין עליו וכן כתב רש"י להדיא בגיטין הנ"ל ד"ה לא תבור מפני שאסור לסייע בידים ידי עוברי עבירה בשעת עבירה וא"כ מה ראי' יש מפוסקים הנ"ל להא דלמכור דהתם בריש שבת מסייעו בשעת עבירה שמוציא מרה"י לרה"ר ולכן אסור משא"כ בהאי דלמכור להם אינו מסייע בשעת העבירה, ונראה דריטב"א בע"ז וי"ו כתב אבל מ"מ אי תבע לי' בפירוש לאיסורא נהי דמשום לפ"ע ליכא אכתי אי' איכא במילתא משום מסייע ידי ע"ע כל שאנו גורמין לו לעשות אי' וכו' דכל ישראל ערבים זב"ז ע"ש ולפ"ז א"ש דבהאי דע"ז וגיטין הנ"ל אין אנו גורמין לו לעשות העבירה לכן אין אי' במסייע ידי ע"ע אלא בשעת עבירה אבל בהך דלמכור דאנו גורמין לו לעשות העבירה אפי' שלא בשעת עבירה אסור והא דלמד כן מדברי הפוסקים הנ"ל היינו מדכתבו דאפי' מצווה להפרישו כ"ש שלא נסייע לו מוכח דגם זה מקרי שלא בשעת עבירה דאל"כ לא הוצרכו לה"ט ואפ"ה אסור משום שאנו גורמין ומעתה הדרן לקמייתא דבאי' דרבנן כיון שאינו מצוה להפרישו לית בי' משום מסייע ידי ע"ע אם אנו גורמין לו לעשות אי' ואין אנו מסייעי' בשעת עבירה והא דבגיטין מוכח דאפי' באי' דרבנן שייך משום מסייע ידי ע"ע היינו דוקא בשעת העבירה אבל שלא בשעת עבירה מותר:
מיהו בנ"ד בלא"ה שרי לפמ"ש הש"ך שם דתוס' ורא"ש והגמ"ר פ"ק דשבת והר"ן בע"ז מיירי בישראל שהוא חייב להפרישו מאי' וכדכתב הרא"ש וכו' משא"כ בעכו"ם וישראל מומר שאינו חייב להפרישו וכו' ע"ש ומכותלי דבריך ניכר שהבנת כוונת הש"ך במומר שנשתמד דוקא ולכן כתבת במומר לחלל שבת בפרהסיא דדינו כעכו"ם כמבואר ביו"ד ס"ב אפשר דמודה הש"ך, אבל אין זה כוונת הש"ך אלא כונת הש"ך באופן דל"ש לפ"ע דלא קאי בתרי עברי דנהרא ויוכל לעבור העבירה גם אם אנו מפרישין אותו אז בישראל כשר אף שעתה רוצה לעבור במזיד וגם אם יפרשנו יוכל לעבור כגון אם יחטוף ממנו חתיכת נבלה וטרפה וחזיר שרוצה לאכול במזיד יש בידו חתיכה אחרת ויכול לאכלו מ"מ צריך להפרישו מעבירה ושמא יפרוש אח"כ ולא יעבור ועיין ברמב"ם פ"א מא"ב הי"ט ועיין נובי"ת אה"ע סי' י"א וכ"ש בנידון דפ"ק דשבת אעפ"י שיכול להוציא בלעדו מ"מ התם בשוגג מיירי ודאי מצוה להפרישו וכ"ש שלא יסייעו ואפי' עובר כמה פעמים בשוגג מ"מ חייב להפרישו ולפענ"ד היינו כוונת הרא"ש במ"ש כ"ש שעמדתי עליו לעיל דאפי' קטן או"נ אין הכוונה שאוכל עתה נבלה דא"כ לא הו"ל למימר נבלות לשון רבים רק נבלה לשון יחיד אלא הכוונה אפי' אוכל נבלות הרבה פעמים שא"א לנו להפרישו מ"מ כיון דקטן כשוגג דייני' לי' אם אפשר להפרישו צריך להפרישו כ"ש גדול שלא עבר עבירה מעולם ועכשיו רוצה לעבור עבירה בשוגג ויכול לעשותה בלי סיוע חבירו מ"מ כיון דמצווה להפרישו כ"ש שלא יסייע לו אבל בנכרי ו וישראל מומר שעשה כן ג"פ ועיין סי' קי"ט ועושה כן תמיד ודאי אם עושה עכשיו בשוגג או אפי' במזיד ואם יפרשוהו לא יוכל לעבור שוב ודאי מצווין להפרישו אבל אם עושה במזיד ואפי' אם יפרשוהו מ"מ יש בידו לעשות אינו חייב להפריש דלא יפעול בזה כלום דמ"מ ודאי יעבור ולפי"ז מיושב קושי' דג"מ הא אעפ"י שחטא ישראל הוא ולפמ"ש לק"מ דהא אינו פועל כלום בהפרשתו:
ומכח קושי' זו יצא לחדש בכוונת הש"ך דדוקא עובר בשוגג מצווין להפרישו אבל בישראל הרוצה לעבור במזיד אין מצווין להפרישו ולפענ"ד כמ"ש דבישראל כשר הרוצה לעבור פ"א במזיד אפי' בידו לעבור גם אחר שיפרשהו מ"מ מצווה להפרישו ואפי' במומר אם הוא עכשיו שוגג או אפי' במזיד ואין בידו לעבור אם נפרשהו מצווה להפרישו דאעפ"י שחטא ישראל הוא רק אם רוצה לעבור במזיד ואפי' נפרשהו יש בידו לעבור אז אין מצווין להפרישו:
ובהכי מיושב מה שהק' בהגהת מהרב"פ שם מגיטין נ"ג ע"ב דפריך והא מנסך דאו' הוא ולא קניס והא מאי דקניס שוגג אטו מזיד הוא להרחיקו מעבירה כמ"ש רש"י שם והרי בחולין מ"א מסקי' דמנסך לא משכחת רק בישראל מומר או בהתרו בו וקיבל התראה דאין לך מומר גדול מזה וא"כ אינו חייב כלל להפרישו מעבירה וא"כ שפיר לא קניס ע"ש ולפמ"ש לק"מ דאדרבה כיון דאפשר למנוע אותו שלא יעשה עבירה שפיר מצווין להפרישו ופריך שפיר ומ"ש שם הלעיטהו לרשע כבר הארכתי בתשו' שאינו כן ואכ"מ [עיין לעיל סימן י"ז]:
ומה שנ"ל עוד ביישוב קושי' דג"מ וסברת הש"ך הוא עפ"י דברי הרמב"ם פ"ב מגירושין ה"כ שהבאתי לעיל וא"כ בשלמא ישראל כשר שרוצה להיות מישראל ורוצה הוא לעשות כל המצות ולהתרחק מן העבירות ויצרו הוא שתקפו ואם מפרישו מן העבירה הרי הוא רוצה בכך בלב ונפש וא"כ הצילו לגמרי מן העבירה לכן מצווה להפרישו אבל מומר גם אם מפרישו מעבירה מ"מ אינו שב בלבו ורוצה הוא בעבירה ולתאוה יבקש ולא עדיף ממי שנתכווין לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה בקידושין פ"א דצריך סליחה וכפרה ועבירה הוא בידו כ"ש מומר שהוא כסיל שונה באיוולתו וא"כ אינו מצילו מן העבירה לגמרי לכן אינו מצווה להפרישו ושייך בי' הלעיטהו לרשע וא"ש:
סיומא דפסקא בנ"ד כיון שהוא מומר לשתות סתם יינם וגם מומר לחלל שבת שהוא מומר וחשוד לכל התורה כמבואר סי' קי"ט וגם מצוי' לו לקנות יי"נ מנכרים שפיר מותר למכור לו לדעת הש"ך ובפרט יש לצרף מ"ש לעיל דבאי' דרבנן אין מצווין להפרישו כלל ולית בי' משום מסייע ידי ע"ע ומכ"ש דיש לתלות שקונה לסחורה ועיין בטו"ז רס"י קנ"א דאם מסופק אי שייך לאליל או לד"א אזלינן לקולא ומדברי הריטב"א שהבאתי לעיל משמע דדוקא אי תבע לי' בפירוש לאיסורא אסור לכן שפיר מותר לשלוח לו חבית של יי"נ שביקש ממך, ומ"מ בעל נפש יחמיר לעצמו והצנועים מושכין את ידיהם:
ומה שנתקשית בפסחים כ"ב דפריך והרי אמ"ה וכו' הא לכלבים שרי איך מוכח דכלבים שרי דילמא הא דנקט אמ"ה לב"נ הא קמ"ל דגם בב"נ שייך לפ"ע, הנה בהשקפה ראשונה חישבתי דאין רבותא יותר לענין לפ"ע בין נותן מכשול לפ"ע ישראל ובין נותן לפ"ע נכרי דהא לא כתי' ריעך או עמיתיך למעוטי נכרי ועיין ברמב"ן בנימוקי חומש בראשית בפסוק האשה אשר נתת עמדי אבל מצאתי לר"ן בע"ז וי"ו שכתב ולא מיבעי כוס יין לנזיר אלא אפי' אמ"ה לב"נ דלאו ישראל הוא איכא משום לפ"ע וא"כ שפיר הוי רבותא בנכרי ויפה הקשית. ואמנם לדעת השואל בתשו' מהרי"ל סי' קצ"א שפי' הא לכלבים שרי היינו לכלבים ב"נ ע"ש [ועיין מה שהארכתי בזה **([ח"ג סי' ג'])** בסוגי' שם] לק"מ דאי הוי נקט דאסור לתת לכלבים ב"נ נמי הוי מוכח דשייך לפ"ע גבי ב"נ וגם דאסור בהנאה ושפיר מוכח דמותר בהנאה ואינו אסור להושיט רק לב"נ גופא משום לפ"ע אבל לכלביו שרי דמותר בהנאה וא"ש:
ואמנם גם לפי פשוטו דהא לכלבים שרי היינו לכלבי ישראל וכמ"ש גם מהרי"ל שם נמי לק"מ דמאי דקאמר הא לכלבים שרי אינו משום דיוקא דלא נקט איסור בכלבים אלא מגופא דדינא דקאמר דאסור להושיט לב"נ משום לפ"ע שמכשיל אחרים והרי הוא גופא עושה איסור שנהנה באיה"נ ועיין תוס' פסחי' ד"ה ואמ"ה וכ"ש למ"ד אאחע"א אינו חל כלל אי' לפ"ע על אי' אמ"ה שאסור בהנאה אלא מוכח דאינו אסור רק משום לפ"ע הא לכלבים שרי דמותר בהנאה ופריך שפיר, הארכתי קצת וד' יאריך ימינו ושנותינו בנעימים. לטוב לנו כל הימים, עדי יבנה ביתו במי רמים:
כנפשך ונפש אחיך הנאמן דוש"ת בכל לב:
עמרם הק' בלוהם בק"ק הנ"ל: