בית שערים יורה דעה חלק א· רבי עמרם בלום
תשובה רי
שיל"ת ב' איפאלא ג' לס' וירא תר"ן לפ"ק:
שפע שלום וברכה לידידי הרבני החו"ש:
וריח לו כלבנון, רוח דעת ויראת ה' כמו"ה אברהם יצחק נ"י גרינבערגער בק"ק ה' מאדע יצ"ו:
מכתבו הנעים הגיעני שבוע העבר ולא יכולתי להשיב מפני הכבד כובד. ראש ואברי' כי לא הייתי בקו הבריאות וב"ה יום יום שבתי לאיתני והיום נתתי אל לבי להשיב כיד ד' הטובה עלי:
נפשו בשאלתו אודות הענבים יבשים שהנכרים שופכין עליהם יין ומושכין מהם היין מה דינו ודין הענבים היבשים, הנה כאשר עמדתי על משמרת הקודש בקהלתו מאדע לא ישמע עוד כי הערלים שופכין יין על ענבים יבשים, אך הי' לדון על שהם מושכין העססענץ מן הענבים יבשים וקיי"ל כר"ה בע"ז נ"ה יין כיון שהתחיל למשוך עושה יי"נ וכדאיתא ביו"ד סי' קכ"ג סי"ז ודברתי מזה עם הגאבדק"ק ליסקא הקדוש זצ"ל ועם הרב המובהק הצדיק מו"ה שמעון ליכטענבערג זצ"ל וענו ואמרו כי גם בימי הגאון הקדוש מו"ה משה טייטעלבוים זצ"ל אב"ד אוהעלי ובימי קדוש זקיני מאור הגולה מו"ה עמרם חסידא זצ"ל היתה כזאת ולא הי' בידם למחות ולכן מוטב שלא לומר דבר שלא נשמע ומ"מ הרבה פעמים נשאנו ונתנו בדבר:
והצדיק מליסקא חתר למצוא היתר ליישב מנהגן של ישראל באומרו כיון שהעססענץ אין דרך לשתותו בעיני' רק לערבו לתקן יין אחר לא מקרי יין לענין ניסוך ואינו נאסר במגע עכו"ם, כך שמעתי סתם ואני אפרש קצת עיין שבועות כ"א כיון דלאו בעיני' אכלי לי' אינשי דעתי' אמשהו אלמא אע"ג דמתאכיל ע"י תערובות כיון דלא מתאכיל בעיני' לא מקרי אוכל ה"נ כיון דלאו בעיני' שותים אותו לא מקרי יין לענין ניסוך ועדיף מיין מבושל בסי' קכ"ג ס"ג דאינו נעשה יי"נ, ונומיתי לו הלא אמרינן ב"ב צ"ו כל חמרא דלא דרא על חד תלת מיא לאו חמרא הוא ועיין רשב"ם שם דף צ"ז ע"ב ד"ה עד שיתן מים לתוכו דלא חשיב לשתי' חי אלא מזוג וכו' ועיין תוס' סנהדרין י"ד ע"ב ד"ה אל, א"כ נמי נימא שאינו נעשה יי"נ וא"כ לא משכחת כלל ביינות שלהם יין כיון שהתחיל למשוך עושה יי"נ שהרי אז אינו מזוג במים:
ולא מצא מענה ועיין באו"ח סי' ר"ד ס"ה וסימן ער"ב ס"ה דמקדשין על יין חי אפילו הוא חזק דדרי על חד תלת:
וכעת נפל מלתא בלבאי סברא ישרה לחלק דבשלמא התם אם מוזגין אותו בשלש חלקים מים ודאי מקרי יין גם לכוס של בהמ"ז עיין שבת דף ע"ו וברכות נ"א ותוס' ב"ב צ"ז ד"ה עד וא"כ א"א לומר דהמים שנמזג בהם גורמים שיקרא יין רק מצד היין שבמים קרוי יין ולהכי שפיר מעיקרא חמרא אבל כאן שמתקנים בו יין י"ל שקרוי אח"כ יין על שם היין שניתן בתוכו אבל העססענץ בעצמו אינו קרוי יין ואינו עושה יי"נ ומ"מ נ"ל שזה אינו שלא יהי' המשקה הזב מענבים יבשים קרוי יין ומקרא מלא הוא בנזיר ענבים לחים ויבשים לא יאכל אלמא דיבשים נמי קרוים ענבים ומשקה הזב מענבים קרוי יין:
ויש להביא ראיה לזה דקרוי יין ממאי דאיתא בספרי שם פ' נשא וכל משרת ענבים לא ישתה וכי מה הניח הכ' שלא אמרו והלא כבר נאמר מיין ושכר יזיר חומץ יין וחומץ שכר לא ישתה ומה ת"ל כל משרת ענבים לא ישתה מגיד שאם שרה ענבים במים שהם בנו"ט וכו' ואי נימא דמשקה הזב מענבים יבשים לא מקרי יין לענין ניסוך דלמא אתי וכל משרת לרבות משקה הזב מענבים יבשים שאסור לנזיר דזה אינו בכלל יין ומנ"ל למילף טע"כ אע"כ דג"ז בכלל יין:
וכן הא דדרשינן בנזיר ל"ז מכל אשר יעשה מגפן היין לימד על איסורי נזיר שמצטרפין זע"ז מנ"ל הא קרא זה בתר קרא דענבים לחים ויבשים וכו' כתיב ודלמא אתי לרבות משקה הבא מענבים יבשים דאסורים לנזיר דכיון דלענין ניסוך לאו יין מקרי הוי סד"א דמותר לנזיר ועיין פנים יפות עה"ת דלאו ביבשים לגערי מיירי קרא אלא באחזו ולא אחזו עיין רש"י ביצה כ"ו ע"ב אלא עכ"ח דלהא לא צריך קרא דבכלל יין הוא:
ועוד ראי' ממאי דדריש שם בספרי וענבים למה נאמר יש לי בדין עד שלא יאמר אם חייב על היוצא מן הפרי לא נתחייב על הפרי עצמו אלא אם אמרת כן ענשת מן הדין ת"ל וענבים ללמדך שאין עונשין מן הדין ואי נימא דמשקה היוצא מענבים יבשים לא מקרי יין א"כ בענבים יבשים לא כתיב שחייב על היוצא מהם ועכ"ח צריך למכתב וענבים יבשים דאסור דבזה ליכא קו"ח ושוב הו"א דיבשים אתי למעט לחים כמו דאמר שם בספרי בסמוך דהו"א לחים למעט יבשים ועיין תוס' פסחים כ"א ע"ב ד"ה בשלמא ומהרש"א שם ולהכי איצטרך למכתב גם לחים ומנ"ל דאין עונשין מן הדין אעכ"ח דגם משקה היוצא מענבים יבשים מקרי יין וא"כ כבר נאסר היוצא מהן בכלל מיין ושכר יזיר וא"כ גם ביבשים איכא קו"ח:
ולפ"ז יש עוד ראי' דמקרי יין מהא דאמרינן בנזיר ל"ח ע"ב וענבים לחים ויבשים לא יאכל לחייב ע"ז בפ"ע וע"ז בפ"ע ופירשו תוס' שם לחים ויבשים קרא יתירא הוא ולכתוב ענבים והוי לחים ויבשים במשמע אלא וכו' ואי נימא דהיוצא מענבים לחים ויבשים לא מקרי יין א"כ אי הוי כתיב ענבים הו"א דוקא לחים דהיוצא מהן אסור פרי עצמו נמי אסור אבל יבשים דהיוצא מהן מותר פרי עצמו נמי מותר ומנ"ל דחייב על כל אחד בפני עצמו, אלא עכ"ח דיוצא מיבשים נמי אסור דיין מקרי:
ובספרי פ' פנחס דריש ונסכו רביעית ההין וכו' הסך נסך שכר חי אתה מנסך ואי אתה מנסך מזוג אלמא דנסכי מזבח אינו תלוי בשתי' שהרי יין חי אינו חשיב לשתות כמ"ש רשב"ם ב"ב הנ"ל ואפ"ה רק חי כשר לנסך במזבח ולא מזוג וא"כ ה"ה ניסוך לע"ז אינו תלוי בשתייה וא"כ גם היוצא מענבים יבשים אף שאין שותין אותו בעיני' מ"מ כשר לנסכים וה"ה דיש בו משום יי"נ:
אמנם גברא רבא אמר מלתא צריכין למשכוני נפשי' אדרב, והוא עפמ"ש תוס' ע"ז נ"ז ע"ב ד"ה לאפוקי דמאי דגזרו סתם יינם לאסור בהנאה יותר מפתם ושמנם היינו משום דשכיחי לנסוכי לע"ז אבל עתה שבטל ניסוך שאין יודעין בטיב ע"ז דיו להיות כפתם ושמנם וכו' ועיין בטור וב"י יו"ד סי' קכ"ג וממוצא הדברים למדנו שמתחלה לא גזרו על יינם אלא בשתייה משום חתנות כמו פתם ושמנם ושלקות ומשום שהיו רגילין לנסך אסרו אח"כ בהנאה אטו יי"נ גמור ועיין טו"ז רס"י קכ"ג ובזה"ז דנכרים שבחו"ל לאו עע"ז הן אלא מנהג אבותיהם בידיהם אין כאן אי' כלל משום לתא דניסוך רק משום חתנות דהיינו משום בנותיהם ומשו"ה שרי בהנאה ואינו אסור רק בשתייה כמו פת ושמן וכיון דהוא רק משום חתנות דע"י ששותי' ביחד ואיכא איקרובי דעתי' יבא להתחתן עמהם ועיין בטושו"ע סי' קי"ב וסי' קי"ד וא"כ האי עססענץ כיון שאין דרכן לשתותו בעיני' רק לתקן בו שאר יינות לית בי' משום אקרובי דעתי' ול"ש בי' משום בנותיהם וחתנות נהי דמקרי יין ומתנסך מ"מ מותר דעתה ליכא משום ניסוך רק משום חתנות וא"ש, ולפי טעם זה באמת גם העססענץ שרי ולא הענבים יבשים בלחוד:
וגדולה מזו כתב בתשובת הר"ן סי' ה' הובא ב"י סוס"י קכ"ג על דבש הישמעאלים דהיינו שמבשלים היין בשול יפה עד שנעשה דבש שהוא מותר אפי' בשתייה משום דגם יינם אינו אסור אלא בשתייה לפי שאינם עע"ז ואין בו משום ניסוך אלא משום חתנות וכל שאוכל אותו בדרך שאין בו משום חתנות אפשר שהוא מותר והדבש אין בו משום חתנות דלא גרע מיין מבושל שאין בו משום חתנות וכו' ע"ש וה"נ דכוותי', ואף דשם קיי"ל בסי' קכ"ג סכ"ו דאסור הדבש היינו משום דהר"ן שם הקשה הרי כשהיה תחילתו יין נאסר ואיך פקע איסורי' משום דבשלי', ותירץ דכל שאי' משום חתנות אינו אסור אלא כששותה בענין שקרוב לבא לידי חתנות וכו' וא"כ אפשר כשנעשה דבש מותר אעפ"י שכשהי' מתחילתו יין נאסר ע"ש ובהא הוא דלא קיי"ל כוותי' רק כיון דנאסר מתחילתו לא פקע איסורי' ואסור אבל בנ"ד דמתחילתו אין דרכו לשתותו ולית בי' משום אקרובי דעתי' וחתנות שפיר מותר אפילו בשתייה כיון דעכו"ם בזה"ז לאו עובדי ע"ז הם:
והרבני הצדיק המנוח מו"ה שמעון ליכטענבערג זצ"ל הגיד לי בשם זקני הגאון הקדוש מאוה"ג מוהר"ר עמרם חסידא זצ"ל שסמך עצמו אהא דאמרינן כתובות כ"ז אם יש שם מחבואה אחת מצלת על הכהנות כולן וה"נ אם יש רק נכרי אחד שאינו ממשיך העססענץ מן הענבים יבשים מציל על כולם אלו תוכן דבריו, ומריש הוי קשיא לי הא פריך התם מ"ש משני שבילין וכו' ומשני התם ודאי איכא טומאה הכא מי יימר דאיטמו, והסברא נראה כך דבאמת הדבר תמוה הלא בכל שבויה יש ספק מי יימר דאיטמי ומחמת ספק זה גזרו חכמים על השבויה שאסורה לכהן והרי הוא אסורה ודאי מדרבנן ועיין ש"ך דיני ס"ס אות י"ז ח"י י"ט ואיך מתירין בב"א, אלא הסברא כך דבאמת גם בב"א יש להתיר ועיין פסחים דף יו"ד תוס' ד"ה בב"א אלא דמחזי כי חוכא דמתירין מה שא"א להיות שהרי אחד ודאי טמא ומחזי כשיקרא עיין ר"ן שם ומל"מ פי"ט מאה"ט אבל בשבויה דאסרוה חכמים רק מכח ספק אין כאן חוכא ומחזי כשיקרא אם כולם טהורים דהרי אפשר שהוא כן דמי יימר דאיטמי ואין כאן דבר שא"א להיות שכולם טהורים, אבל בנ"ד כיון שאנו מתירין כל הענבים יבשים הוי כבא לשאול בב"א והרי ודאי רבים המשיכו ממנו היין ואם המשיכו הרי הוא אסור ודאי מדרבנן וא"כ מחזי כשיקרא שאנו מכשירין הכל:
ובעמדי בזה מצאתי באו"ה כלל מ"ג אות י"ב שכ' ומטעמא דלעיל נהגו בכמה מקומות לקנות כרוב שלוק שקורין קומפוש"ט וכו' וכתב באו"ז וגם לא חיישינן שמא יתן בתוכו יין וחומץ וכו' אך אם דרכן לתת בתוכו יין וחומץ כשמבשלין אותו אסור וכו' ואמר מהר"ש אפילו במקומות שמחמירין בו אם יש עכו"ם אחד בעיר שהניח להכשיר אותו בבישול מותר לקנות בסתם מכל עכו"ם שבעיר דהוי כמו מחבואה אחת שמצלת על כל הכהנות וכו' ופסקוהו רמ"א בהג"ה ביו"ד סי' קי"ד סע"י ומ"ש בד"מ וטו"ז שם סקי"ג הק' הא בהאי דמחבואה יש לכ"א מהכהנות ס"ס ספק אם היתה באותה מחבואה ואת"ל לא היתה שמא לא נאנסה וזה ל"ש כאן דמה מועיל מה שאין עכו"ם זה מערב לשאר שדרכן לערב הלא השאר הם כאלו לא הי' עכו"ם זה ביניהם וא"ל דכאן מיירי ג"כ מספק דלא ידעינן איזה עכו"ם הוא שאינו מערב דהא לא נזכר כאן שום רמז מזה ולא ידוע איזה עכו"ם הוא ע"ש:
ובאמת מדברי ש"ך סקי"ח שכתב ומותר ליקח מכולם אפי' מהן בבתיהן דכל או"א שאני לוקח ממנו אני אומר זהו שלא עירב וכו' נראה דס"ל דמיירי שאינו יודע איזהו ומי הוא שאינו מערב,:
אבל הדבר תמוה בעיני איך משכחת לה שיודעין בבירור שגוי א' אינו מערב וא"י מי הוא, ממנ"פ אם יודע שאינו מערב יודע מי הוא ואם אינו יודע מי הוא מנא ידע שאינו מערב וכדפריך בכתובות ע"ב אי דידע נפרוש אי דלא ידע מנא ידע ע"ש וא"א למצוא כן אלא במציאות רחוק:
ודברי טו"ז תמוהים מאי ס"ס הוא זה הא א"י להתהפך ולומר שמא לא נבעלה ואת"ל נבעלה שמא היתה במחבואה, ועוד דהוי שם אונס חד דשני הספיקות הם שמא לא נאנסה, מיהו בזה י"ל כיון דספק שמא היתה במחבואה ולא הי' ריעותא שתיאנס כלל א"כ בספק זה אתה צריך להתחיל ולא בעינן יכול להתהפך כמ"ש ש"ך דיני ס"ס אות ט"ו וגם לא מקרי שם אונס חד כמ"ש חוו"ד שם באות יו"ד, אבל הא קשיא הא הוי ספק אחד בגופו וספק אחד בתערובות דספק שמא לא נאנסה הוא בגופה וספק שמא זו היתה במחבואה ולא אחרת הוי ספק בתערובות, ולכן הי' נ"ל דטו"ז לאו משום ס"ס אתי עלה רק דק"ל כמו שהקשתי דשאני התם אם אנו מתירין כולם משום דתלינן בכ"א שהיתה במחבואה מ"מ לא מחזי כשיקרא דאנו מתירין גם אותן שנאנסו ודאי דהא לא נאנסו ודאי ומי יימר דאיטמי אבל כאן אם אנו מתירין כולם משום דאמרינן בכ"א זה לא נתן בתוכו יין הרי אנו מתירין גם אותן שנותנין לתוכו יין ומחזי כשיקרא דמתירין דבר שא"א להיות, אלא דא"כ לא הי' צריך להקשות מכח דכאן מיירי בידוע איזה גוי מערב ואינו בכלל הספק עיין סי' קי"א אלא אפי' אינו ידוע מי הוא ג"כ קשיא כנ"ל, אלא נראה דס"ל דגם כאן אפי' אותן שדרכן לערב מ"מ אינו ודאי שעירב כמו התם שאינו ודאי שנאנסו וכמ"ש הש"ך ואפי' רוב דרכן להתערב כיון שאינו ידוע בודאי שעירבו וכו' וכ"כ באר הגולה כיון שלא נודע ודאי שעירבו משא"כ בסיפא דמיירי בידוע ודאי שעירבו בהן יין דאז אזלינן בת"ר ע"ש וא"כ גם כאן אם אנו מתירין כולם לא מחזי כשיקרא שאנו מתירין דבר שא"א שהרי אפשר שאף שדרכן לתת בתוכו יין מ"מ לא נתנו באלו, וה"נ בנ"ד שאף שדרכן למשוך היין מ"מ אינו ודאי שהמשיכו ושפיר יש להתיר אפי' בב"א מטעם דכ"א תולין באותו א' שאינו ממשיך כמו במחבואה וא"ש דברי זקיני מאור הגולה זצ"ל וקושיתי לק"מ:
שוב נתישבתי דאפשר קושית טו"ז הוא מטעם ס"ס ואי דהוי ספק א' בגופו וספק א' בתערובות, נ"ל סברא ישרה דהא דספק א' בגופו וספק א' בתערובות לא חשיב ס"ס היינו דוקא בא"א לספק הספק בתערובות בא' רק מחמת האחרים כגון בספק טרפה שאם נתערב דאם תתחיל שמא זאת אינו טרפה שוב לא תוכל לומר ואת"ל טרפה דא"כ שוב אין כאן ספק ואסורה וע"כ תתחיל מכח האחרים שמא זאת אינה ספק טרפה אלא האחרת ואז תוכל לומר ואת"ל זאת הספק טרפה שמא אינה טרפה וא"כ ספק הראשון דנת מכח האחרים והתחלת בשני גופים, ועוד דכיון דכבר אמרת שמא זאת אינה ספק טרפה כבר הודית שיש כאן ספק טרפה וע"כ אתה צריך להתחיל שמא אין כאן טרפה כלל ואת"ל יש כאן טרפה שמא אינה זאת א"כ ספק השני הוא בשני גופים אבל כאן אפי' אין כאן רק כהנת אחת שפיר יש ס"ס ואפשר לדון עליה בלי האחרות שמא היתה זאת במחבואה והוי כמו ספק על ואין כאן ריעותא כלל ואת"ל לא היתה במחבואה אימר לא איטמי שפיר מקרי שני הספיקות בגוף אחד ועיין ש"ך דיני ס"ס אות ד' ועיין סברא מתוקה בפלתי סוס"י קי"א ותבין:
ויען כי דברי טו"ז בתירוצי אינם מובנים לכן אמרתי לבארם כיד ד' הטובה עלי, דמ"ש במחבואה איכא ריעותא דב"א ומעלה שלא נודע איזה היתה במחבואה וכאן איכא ריעותא שידוע מי הוא שלא עירב ומעליותא דבזאח"ז ושקולי' הם הוא תמוה דמי שקל בפלס אם שני הריעותות ושני המעלות שקולים, ומה שסיים כיון שעכו"ם אחד בחזקת כשרות אמרינן דגם האחרים הם בחזקת כשרות אין לו מובן כלל דמה חזקת כשרות יש לנכרי וכ"ש דאבדו חזקת כשרות שלהם שהרי רובם דרכן לערב בהם יין:
ועוד יש לדקדק הרבה בדבריו:
ונ"ל דכוונתו כך דהוכיח דעכ"ח אין ההיתר במחבואה משום ס"ס שהרי אנו מתירין כולם בב"א וא"כ ל"ש ס"ס שמא היו במחבואה דודאי כולם לא היו במחבואה אע"כ ההיתר הוא כמו דאמרינן בסי' ק"י דאם נאבד אחד מהם מותר לאכול השאר שתים שתים והטעם משום דמצינו באיקבע איסורא דהיינו בשתי חתיכות דחמור מחתיכה אחת אף דבשתי חתיכות איקבע גם היתרא, אבל היכא דאיקבע היתרא ולא איקבע איסורא מותר ולהכי באוכל שתים שתים דאיקבע היתרא שאחד ודאי מותר ולא איקבע איסורא שהרי על שני יש ספק אם הוא איסור כלל שרי, וה"נ כיון דאחת ודאי כשרה משום דתלינן שהיתה במחבואה והוי כמו ספק ביאה וספק על דאין כאן ריעותא כלל והוא כשרה ודאי והאחרות הם ספק אם נאנסו א"כ איקבע היתרא ולא איקבע איסורא ולהכי שרינן כולהי:
ובהכי ניחא מה שיש לתמוה בלא"ה איך נימא שמא זו היתה במחבואה הא הרוב לא הי' במחבואה ונימא שהוא מהרוב, ולפמ"ש ניחא כיון דהרוב ספק והמיעוט ודאי לא אזלינן בת"ר, וכעין שכתב הרשב"א חולין צ"ד וטו"ז או"ח סי' תר"ה דאף דהיכא דיש רוב ומיעוט ודאי אמרינן כל קבוע כמע"מ דמי אבל אם המיעוט ספק לא אמרינן קבוע כמע"מ ע"ש ה"נ להיפוך אם המיעוט איקבע ודאי והרוב ספק לא אזלינן בת"ר והוי רק סד"ר לקולא וא"ש:
ועיין בב"י סוס"י קי"ד בדעת הטור דדרכן היינו שלפעמים נותנין בהם יין ושידוע היינו שכולן נותנין לתוכו יין אעפ"י שאינו יודע שנתנו לתוך אלו ע"ש, ולפ"ז ה"נ כיון שיש עכו"ם א' בחזקת כשרות היינו הכבשים שלו, א"כ איקבע מיעוט כבשים ודאי היתר והאחרים הם רק ספק אם נתנו בהם יין אף שדרכן לתת לתוכו יין היינו לפעמים אבל אינו ודאי שנתנו באלו לכן אמרינן דגם האחרים היינו הכבשים האחרים הם בחזקת כשרות כיון דאיקבע מיעוט היתר ולא איקבע רוב אי' כמו במחבואה הנ"ל וא"ש:
היוצא מזה בנ"ד דאם יש גוי אחד שאינו ממשיך היין מן הענבים יבשים אע"פ שדרכן בכך להמשיך מ"מ מותר ליקח הענבים יבשים מכולן, אלא דלדעת הש"ך בעינן דוקא שאינו ידוע מי הוא שאינו ממשיך ולדעת הטו"ז אפי' ידעינן מי הוא מ"מ שרי וכמו שביארנו אבל אי לא ידעינן בודאי שיש גוי א' שאינו ממשיך אין כאן היתר:
אמנם מצאתי במרדכי פ' אין מעמידין סי' תתכ"ד שהביא ב"י סי' קכ"ג סוד"ה החרצנים וזגים וכו' שכתב עתה שמתקנין לחם בשמרי יין כתב ר"ב דאפי' לדברי ר"ת מותר הלחם כי א"א שלא יתקן גוי אחד בשמרי שכר ואמרי' בכתובות אם יש מחבואה א' מצלת על הכהנות כולן וכו' ע"ש והביאו הש"ך סי' קי"ד סקכ"א בהיתר הכרכום, אלא דהש"ך כתב עלה שבד"מ לא פסק כן להקל ולומר שא"א שלא יתקן א' בהכשר וכמו"ש בהג"ה ס"י והיינו משום שדרך העכו"ם לתקן באי' לא תלינן להקל וכו' ע"ש:
ולפענ"ד גם הד"מ אינו חולק על המרדכי ומודה דאף שדרך העכו"ם לתקן באי' מ"מ כיון שא"א שלא יתקן אחד בהיתר תלינן להקל אלא דשם בד"מ קאי על דברי או"ה כלל כ"ב אות ט"ו דמיירי בכרוב שכובשין העכו"ם במקום שרגילין לערוב בו חומץ יין ומדמי לה האו"ה להאי דמרדכי הנ"ל דגם בזה אמרינן מן הסתם א"א דלא יהא עכו"ם אחד בעיר שאין מערבו בו ע"ש וע"ז שפיר השיג ד"מ שהוא נגד הגמרא דע"ז ל"ד ול"ח דכבשים שדרכן לתת לתוכן יין או חומץ יין אסורי' באכילה ולא אמרינן האי סברא דא"א שלא יעשה אחד בהיתר ותלינן להקל, אבל אין הטעם כמו שחשב הש"ך משום שדרך הענבים לתקן באיסור לכך לא תלינן להקל אלא טעמא אחרינא אית בי' דנהי דמדינא שרי מה"ט כיון שא"א שלא יתקן אחד בהיתר תלינן לקולא כמו במחבואה מ"מ חכמים גזרו על הכבשים שדרכן לתת לתוכן יין שיהיו אסורים באכילה כמו שגזרו על חלבן ופתן ושמנם ושלקות דבהדי הני חשיב להו במתני' בע"ז ל"ה משום שדרכן לתקן באיסור ועיין ברמב"ם פי"ז מה' מ"א ה"ט שכ' ויש דברים אחרים אסרו אותן חכמים ואע"פ שאין להם עיקר מה"ת גזרו עליהם כדי להתרחק מן העכו"ם וכו' חשיב ואזיל הני דינים ובהכ"ד כתב דין הכבשים משמע דמשום הגזירה הם אסורים, וכ"ז בדין הכבשים דמזה מיירי או"ה וד"מ שהי' בכלל גזירות חכמים אבל בנידון דמרדכי שלא הי' בכלל הגזירה רק דאנן חיישינן שמא תקנו הלחם בשמרי יין שפיר כתב המרדכי כיון שא"א שלא יתקן אחד בשמרי שכר תלינן לקולא כמו במחבואה ובזה מודה ד"מ, וש"ך כתב על דברי מרדכי וכן כתב או"ה סוף כלל כ"ב וחשב שדברי מרדכי ואו"ה הם שפה אחת ודברים אחדים וזה גרם לו שכתב ובד"מ לא פסק כן, אבל לפמ"ש לא קרוב זא"ז וד"מ אינו חולק רק על דינו של או"ה אבל בדינו של המרדכי מודה, וממילא א"ש נמי מה שנוהגין היתר בכרכים וכמו"ש הש"ך עפ"י דברי המרדכי, ולפ"ז בנ"ד נמי אע"פ שאינו ידוע בודאי שיש אחד שאינו ממשיך מ"מ כיון שא"א שלא הי' אחד שלא המשיך מותר ליקח מכולן כמו במחבואה:
וכשאני לעצמי נ"ל עוד היתר דהנה נחלקו הפוסקים בהא דר"ה ע"ז נ"ה דאמר יין כיון שהתחיל לימשך עושה יי"נ אם דוקא מה שנמשך נעשה יי"נ אם נגע בו העכו"ם אבל לא מה שבגת כיון שמעורב בחרצנים וזגים אינו נעשה יי"נ אפילו נגע בו העכו"ם וכן הוא דעת הרמב"ן והראב"ד עיין בב"י סי' קכ"ג ועיין בש"ג שם סד"ה ומה שנוהגין שכן דעת חכמי לוני"ל וכלבו וספר בעלי אסופות אלא שבשו"ע סי' קכ"ג סי"ז קבע להלכה כשיטת רש"י ור"ן ורא"ש ושאר פוסקים שהביא ב"י שם דכיון שהתחיל למשוך אף מה שבגת נאסר אפי' נגע בחרצנים וזגים אם יש בהם טופח ע"מ להטפיח ע"ש ומ"מ העלה בתשו' זכרון יוסף חיו"ד סי' ה"ו דבדיעבד והפ"מ ושעת הדחק יש לסמוך על שיטת הראב"ד והביאו פ"ת שם וא"כ לשיטתם אף שממשיך העס- סענץ אינו נעשה יי"נ רק העססענץ ולא הענבים יבשים שבגיגית אפי' נוגע בהם הנכרי, אלא כיון שהמחבר קבע להלכה דלא כוותי' קשה לסמוך ע"ז אבל נ"ל דאפילו לשיטת הסוברים דהכל תורת יין עליו ונעשה יי"נ מ"מ היינו דוקא המשקה שיש על הענבים יבשים מבחוץ טופח ע"מ להטפיח שייך לומר דמקרי יין ועושה יי"נ אבל הענבים יבשים גופיהו ודאי אינם יין ואינם נאסרים משום יי"נ ולא מיבעי' למ"ד בפסחים ל"ג דמשקין בענבים מובלע בלועי ודאי אין שם משקין עליהם כלל ומכש"כ שאין עליהם שם יין אלא למה דס"ל שם דמיפקד פקידי והויין ככניס בכלי והוי עליהם שם משקין מ"מ נראה דאין עליהם שם יין ואפי' נימא דאפי' שם יין עליהם מ"מ ה"ד בענבים לחים אבל בהני ענבים יבשים ודאי משקין מיבלע בליעי ואינם כנוסין בתוכן כנראה בחוש וא"כ אין הענבים עצמם נאסרין רק המשקה שיש עליהם טופח ע"מ להטפיח ושוב מצאתי בפ"ת סי' קכ"ג אות י"ד שהביא כן בשם תשו' זכרון יוסף סי' וי"ו, ואפילו על המשקה טופח ע"מ להטפיח הייתי תמה איך נעשה יי"נ הא אמרינן ביומא פ' ע"ב ציר שע"ג ירק מצטרף לככותבת ביו"כ דכל אכשורי אוכלא אוכלא הוא וא"כ המשקה הזה שהוא ע"ג ענבים יבשים הוא רק אכשורא אוכלא ואוכלא הוא ואיך נעשה יי"נ ואפי' לדעת רש"י בחולין ק"ך דציר שע"ג ירק היינו משקה היוצא מן הירק וכן הוא שיטת הרמב"ם כמ"ש מג"א רס"י ר"י מ"מ ה"נ האי משקה יוצא מן הענבים יבשים והוי אוכלא, והי' ניחא לי עפמ"ש רש"י שם ביומא אכשורי אוכלא משקה הבא למתק את האוכל אוכלא הוא ע"ש וא"כ האי משקה שיש על הענבים אינו בא למתקם לא הוי אוכל ועוד יש לחלק דדוקא בעומדים לאכילה הוי המשקה שעליהן אוכלא אבל הענבים יבשים עומדי' למשקה שפיר הוי משקה שעליהן משקה ותורת יין ועיין שבת קמ"ב אם לאוכלין היוצא מהן אסור ואם למשקה היוצא מהן מותר ועיין חידושי רשב"א חולין י"ד ע"ב בשם הרמב"ן ע"ש:
ומ"מ הייתי נבוך בזה עד שמצאתי בתשובת רשב"א סי' ל"ח שנשאל אם מותר להוציא החרצנים וזגין מן הגתות ע"י גוי אחר שהוציאו ממנו יין ראשון ושני, והשיב נראה שאתה מדמה זה להא דאמרינן ב"ב צ"ז בתרומה ומע"ש והקדש ומחלק דהתם תחילתן מע"ש ותרומה והקדש וכל שיש בהן לחלוחית של יין אסור אבל לרדת לו אי' בתחלה בשלנו במגע גוי לא שאינו כ"כ קרוי יין שנוריד איסור במגע גוי וכו' ע"ש, ונראה שכיוון למ"ש דשם כיון שכבר הי' שם אי' עליו אין נפ"מ עתה אם הוא משקה ויין או אוכלא אבל כאן לא מקרי יין והוי רק אוכל, אך מ"מ החמיר רשב"א שם ומ"מ נראה דלא ברירא לי' הך מלתא דמקרי יין וכ"נ מלשון המחבר סי' קכ"ג ס"י דכתב יש ליזהר להוציא החרצנים וכו' והיינו האי דתשובת הרשב"א הנ"ל ומשמע רק דיש ליזהר:
ועכ"פ זה ברור דצמוקים גופיהו אינם נאסרים רק משקה הטופח עליהן ואין ספק שכנגד זה יש ששים ביין ששופך עליהם ובמה שיוצא אח"כ מן הצמוקים והרי קי"ל בסי' קל"ד דיין שאינו אסור אלא בשתיה בטל בס' בסתם יינם בזה"ז ועיין ש"ך שם סקט"ו, ופשיטא דל"ש בזה חנ"נ שהצמוקים עצמם נעשין נבלה מחמת משקה שעליהם שהרי אינו נבלע בתוכם ואינו מעורב ועיין ביו"ד סי' ק' ס"ג ובש"ך שם, ופשיטא נמי דל"ש בדבר מועט כזה כבוש כמבושל עיין סי' ק"ה דאל"כ כלים שדרכן להשתמש בהם בצונן דסגי בהדחה עיין יו"ד סי' קכ"א ניחוש שמא טופח עליהם מעל"ע והוי כבוש כמבושל ואפי' אמרינן דמעט שהוא בעין בדופני הכלי נמי נטלפ"ג אחר מעל"ע ול"ש כבוש כמ"ש הש"ך ביו"ד סי' ס"ט וטו"ז סי' ק"ה מ"מ תקשי לדעת מג"א סי' תמ"ז סקט"ז דגם בכלי שייך כבוש אעכ"ח דבמשקה טופח ע"מ להטפיח ל"ש כבוש רק בנשרה בתוכו, ואין לומר דכשדורסין הצמוקים בגיגית קודם ששופך יין עליהם דאז ליכא ששים נגד המשקה שעליהם אז חנ"נ ובעינן ס' נגד כולו דהא בלח בלח לא אמרינן חנ"נ בהפסד גדול כמ"ש רמ"א סי' צ"ב ס"ד והטעם כתב פר"ח שם משום דאינו נבלע אלא נבלל ומתערב וה"ט שייך נמי כאן ולשיטתו אין חנ"נ אלא בבשול דומיא דבב"ח עיין ש"ך סי' קל"ד סקט"ז ולדעת פר"ח סי' צ"ב סקי"ז באי' דרבנן אין חנ"נ אפי' ע"י בישול וא"כ שפיר יש לסמוך עליהם בזה דלא אמרינן חנ"נ וכ"ש דיש ס' אולי גם קודם ששופך יין עליהם יש ס' נגד משקה טופח ונתבטל:
אך עדיין יש לחקור דהא הוי מבטל אי' לכתחלה ואם ביטל במזיד אסור למי שנתבטל בשבילו כמבואר סי' צ"ט ס"ה, מ"מ ז"א אלא באיכא ודאי איסור אבל אם אפשר דאין כאן אי' כלל שפיר מבטלין לכתחלה כמ"ש הש"ך סי' פ"ד סק"מ וסי' צ"ב סק"ח וה"נ אין כאן אי' ודאי רק ספק שמא המשיכו ושפיר מבטלין, ועוד דהרי כתב הש"ך סי' פ"ד הנ"ל דבאין כוונתו לבטל מבטלין אי' לכתחלה וכ"כ הטור באו"ח סי' תנ"ג גבי חטים מאכילת עכבר ודגן שצמח ועיין טו"ז סק"ב ומג"א סי' תמ"ז סקמ"ה והוא מדברי הר"ן בע"ז ל"ג, וה"נ אין כוונתו לבטל האיסור רק לתקן היין ול"ש בי' אין מבטלין אי' לכתחלה ומכש"כ דהרי לדעת הרמב"ם באי' דרבנן מותר לבטל לכתחלה כמ"ש כ"מ פט"ו ממ"א ולדעת המחבר בסי' צ"ט ס"ו עכ"פ איסור דרבנן שנתערב מעצמו מותר להוסיף ולבטל וא"כ אף דאנן קיי"ל להחמיר כרמ"א שם מ"מ יש לצרף להקל מצד הטעמים שכתבתי דהוי רק ספק וגם אין כוונתו לבטל:
ורביעי בקודש נ"ל להתיר עפמ"ש בש"ג ע"ז נ"ה בתוך דבריו אבל הכא שאינו מתכווין ליין צלול ואדרבה אינו רוצה שיהי' היין עתה כגון שמושך המשקה ממנו דרך הברזא משום שאז הענבים שישארו בעריבה יהיו נדרכים יותר היטב ולא מתכווין לד"א דהא חוזר ונותן היין שנמשך תוך גיגית גדול עם החרצנים וכו' אין להחשיבו המשכה ליאסור כלל לא הנמשך ולא הנשאר וכו' וכן מוכח להיתר מדברי הר"פ שהביא מהרי"ק בתשובה סי' ל"ב דכיון שאינו מתכווין העכו"ם להמשיך יין ל"ה המשכה דבכוונה תליא מלתא וכן ראי' מדברי ראבי"ה שכתב ובלבד שיתכווין להמשכת היין אבל אם כוונתו בהמשכה כדי שיכנס בגיגית הרבה ולא כדי שיזוב רק לימשך היין לבד אחר א"נ בזה להחמיר וכו' ע"ש, מבואר מכ"ז דאעפ"י שממשיך יין צלול מ"מ אם אין כוונתו כדי לעשותו יין צלול רק בשביל ד"א אין עושה יי"נ, וה"נ בהאי עססענץ ש שממשיכין הנכרים מהצמוקים אין כוונתם לעשותו עתה יין צלול רק גנובי גנובא ולא מיבעי אם שואבין בכלי מהגיגית בודאי אין מקפידין אם יש בו קצת ענבים יבשים אלא אפילו ממשיכין דרך נקב קטן שבא צלול לגמרי מ"מ כיון שאין כוונתו לכך מותר כנ"ל ואפשר ג"כ אם דורכין הצמוקים לשפוך עליהם יין הוא נותן לתוכו מן העססענץ אם צריך לו וא"כ אין כאן המשכה דבכוונה תליא מלתא:
כל אלה חוברו יחדיו אל עומק העיון להתיר היין הנעשה עם ענבים יבשים הנקחים מן הנכרים בלי שום מיחוש וחמרא וחי' לפום רבנן ומאן יהיב לן משופרי שופרי ושתינן' אמנם כ"ז אם אין שופכין עליהם יין רק מצד מה שמושכין מן הענבים יבשים. אבל אם שופכין עליהם יין גמור ל"ש לא היתר הראשון ולא היתר ד' ואפשר שופכין עליהם יין הרבה ושוהין שם מעל"ע וכבוש כמבושל וכל הצמוקים בלועים מיי"נ וליכא ס' נגדו ונפל גם היתר ג' בבירא ולא נשאר רק היתר השני מהא דמחבואה לכן אם רובם ודאי נתנו בהם יין ודאי אסור לקנות מהם ואם רובם ודאי לא נתנו בו יין ומיעוטן ודאי נתנו בו אסור לקנות מהם בבתיהם דהוי קבוע אבל אם הם מביאים אצל ישראל מותר משום כל דפריש מרובא פריש וכמ"ש רמ"א סוס"י קי"ד:
אבל אם אינו ודאי ששופכין יין בהם רק שדרכן בכך אם ידוע שיש רק גוי אחד שאינו שופך יין עליהם מותר לקנות מכולן כמ"ש רמ"א שם קודם לזה דהיינו לש"ך דוקא אם אינו ידוע מי הוא שאינו שופכו ולטו"ז אפי' ידעינן מי הוא:
אמנם אם אינו ידוע בודאי שיש אחד שאינו שופך עליהם יין אלא דנימא א"א שלא יהי' אחד שאינו שופך ונשתרי כולהי בודאי בעל נפש יחמיר לעצמו אבל אין להרעיש עולם על המקילין כי יש להם על מי שיסמכו המרדכי והאו"ה ולפמ"ש גם הרמ"א מודה כאן ואינו חולק רק בכבשים והנח להם לישראל אם אינם נביאים בני נביאים הם, ובזה תנוח דעתו, וה' יאיר עינינו בתורתו, ויטע בלבנו אהבתו ויראתו עד ישיב שבות אימתו:
כנפשו ונפש ידידו, החותם בברכה שלימה:
עמרם הק' בלוהם בק"ק הנ"ל