אור ברסלב

בית שערים יורה דעה חלק א· רבי עמרם בלום

תשובה קצח

תשובה קצז

שיל"ת ב' איפאלא יום א' עקב תרו"ן לפ"ק:

אלפי שלומים מגבהי מרומים למחותני אהובי הרב הגאון המפואר כש"ת מו"ה ישעי' נ"י עהרענפעלד אבדק"ק ש' פאטאק:

על דבר שאלתו בישראל שעשה גאנזע פערזיכערונגס אנ- שטאלט דהיינו קודם השחיטה נותנים לו עשרה צ"ל ואח"כ אם נטרפה קונה אותה לפי ערך משקלה בעד כל ליטרא סך ידוע ונתעורר ע"י חתנו בני אהובי הרבני החריף ובקי מו"ה יודא צבי נ"י אם אין בזה משום איסור עושה סחורה בדברים אסורים באכילה כמבואר בטוש"ע יו"ד סי' קי"ז ומחותני נ"י פשיטא לי' דמותר שהוא רק שלוחו של בעל האווזא וגם מבני נ"י קבלתי מכתב ארוך בענין זה מעוטר בעיטור סופרי' פלפלת כ"ש ובשבועה העברה לקחתי מעט פנאי לעיין בזה וכאן ימצא בני נ"י ג"כ תשובתו בצדו על דבריו:

תשובה: תנן התם במס' שביעית פ"ז מ"ג שאין עושין סחורה בפירות שביעית ולא בבכורות ולא בתרומות ולא בנבלות ולא בטרפות ולא בשקצי' ולא ברמשי' ואמנם אם הוא אסור מה"ת או מדרבנן דעת התוס' בפסחים כ"ג ד"ה א"ק דמדאו' אסור וכן כתב הרא"ש בב"ק ע"ט סי' י"ג אבל בתה"ד סי' ר' הביא בשם גליון תוס' דפסחים הנ"ל דהאי דרשא דשם אינו אלא אסמכתא בעלמא ע"ש, ותוס' יו"ט שם בשביעית ומל"מ פ"ח ממ"א הח"י הביאו ראי' דאי' סחורה אינו מה"ת מבכורות וי"ו ע"ב דבעי למילף דחלב שרי' מדכתיב ודי חלב עזים ללחמיך וכו' וכן מדכתי' ואת עשרת חריצי חלב וכו' ודחי ודלמא לסחורה אבל לעולם דחלב אסור אי משום דם אי משום אבמה"ח ואי נימא דדבר האסור באכילה מה"ת אסור גם בסחורה מה"ת מאי משני ודלמא לסחורה הא כיון דמותר בסחורה שפיר מוכח דמותר באכילה דאי אסור הא דבר האסור באכילה מה"ת אסור גם בסחורה מה"ת אע"כ דאי' סחורה אינו אלא מדרבנן:

ואני תמה על ראי' זו הא אפילו לשיטת הסוברים דאי' סחורה הוא מה"ת מ"מ בחלב סחורה מותר דהא כתיב קרא בהדי' יעשה לכל מלאכה וכמ"ש רמב"ם פ"ח ממ"א הט"ז ומ"מ אסור באכילה ד"ת וא"כ מצינו דבר שאסור באכילה מה"ת שיצא מן הכלל שיהי' מותר מה"ת בסחורה וא"כ חָלב נמי דלמא אף שהתירה תורה בסחורה מ"מ לענין אכילה באיסורו עומד משום דם או משום אמ"ה שוב מצאתי במראה פנים על הירושלמי ספ"ז דב"ק שעמד בזה, אך לפענ"ד יש לקיים ראי' זו דהא המג"א סי' רט"ז סק"ג הק' לשיטת ר"י מאי פריך וחלב מנ"ל דשרי' דהי' ראוי' לאסור משום דם נעכר ונעשה חלב הא נשתנה לדבר המותר ע"ש ותי' ח"י סי' תס"ז אות ט"ז דבשלמא דבש שהוא היתר שייך לומר שאם האי' שנפל לתוכו נהפך לדבש הוי נשתנה לדבר המותר אבל חלב כל כמה דלא התירה תורה חלב ל"ש לומר שנשתנה לדבר המותר כיון דנתהוה מאי' דם באיסורא קמא קאי אף שנשתנה במראה ע"ש ולפ"ז אי אמרי' דדם אסור בסחורה ומ"מ חלב התירה תורה בסחורה א"כ חזינן דחלב אינו כדמעיקרא ונשתנה לדבר המותר בסחורה ואישתני דינא לא רק במראה שוב ממילא מותר נמי באכילה כיון דנשתנה לדבר המותר בסחורה ולא אזלי' בתר מעיקרא רק בתר השתא דנשתנה לד"א כקושי' מג"א אע"כ דאי' סחורה רק מדרבנן:

ואמנם בתוס' חדשים שם ונובי"ת יו"ד סי' ס"ב וחת"ס יו"ד ק"ו כולם לדבר אחד נתכוונו כיון דאמרינן בפסחים כ"ב דדם מותר בהנאה אפי' לר"א משום דאיתקש למים ואמ"ה מותר בהנאה משום דאיתקש לדם א"כ ה"נ לענין היתר סחורה איתקש דם למים ואמ"ה לדם ועיין פרי תואר סי' קי"ז ולפ"ז שפיר י"ל דאי' סחורה מה"ת ואפ"ה חלב אסור באכילה מה"ת משום דאתי מדם או אמ"ה ומותר בסחורה כמו אמ"ה ודם עצמו, ולפענ"ד נראה דגם הא לא תברא דהרי שנינו במנחות כ"א הקפה את הדם ואכלו וכו' חייב ואמרי' בחולין ק"ך בשלמא הקפה את הדם ואכלו כיון דאקפי' אחשובי אחשבי' ועיין חי' הרשב"א שם דאף דנשתנה מבריתו מ"מ כיון דאישתני למעליותא חייב והרי אמרינן בפסחים שם דדם קדשים אינו מכשיר דכתיב על הארץ תשפכנו כמים דם שנשפך כמים וכו' ומעתה בדם שהקפה שאינו נשפך כמים מנ"ל דמותר בהנאה הא דוקא דם שנשפך כמים ולא בהקפה שאינו נשפך, ואין לומר כיון דמותר בהנאה קודם שהקפה כ"ש אחר שהקפה דנשתנה מבריתו ז"א דהרי כתב הר"ן בחולין ע"ד דדם שליל אינו מותר מכל בהמה תאכלו משום דמשקה הוא ועיין תוס' שבועות כ"ג ד"ה גמר הביאו ירושלמי דשתי' בכלל אכילה מדכתיב וכל דם לא תאכלו ע"ש וא"כ י"ל דעיקר אי' דם הוא בהקפה שהוא אכילה אלא דגם בלא הקפה אסור משום דשתי' בכלל אכילה ושפיר אפשר לומר נהי דכל זמן שלא נקפה התירה תורה בהנאה דדם הנשפך איתקש למים אבל בהקפה שהוא עיקר האי' ואינו נשפך ולא איתקש למים שפיר אסבה"נ, אלא דז"א דתוס' שם ד"ה מה מים הקשו הא דם קדשים שאינו נשפך כמים לא הוקש למים ואמאי מותר בהנאה ותי' כיון דמשמע קרא דדם חולין מותר בהנאה א"כ ע"כ לא תאכל דידי' היינו אכילה ולא הנאה וממילא גם דם קדשים מותר בהנאה ע"ש וה"נ כאן כיון דשתי' בכלל אכילה ולא תאכלו דדם קאי נמי אלא הקפה ובלא הקפה הוקש למים דמותר בהנאה א"כ ע"כ לא תאכלו דדם היינו אכילה ולא הנאה וא"כ גם בהקפה מותר בהנאה, והתינח לענין איה"נ דילפי' מלא תאכל אבל אי' סחורה דילפינן בפסחים כ"ג מיהיו בהויתן יהו שפיר י"ל דדוקא דם הנשפך איתקש למים דמותר בסחורה אבל דם שהקפה דאינו נשפך אסור בסחורה וכיון דדם שנשתנה מבריתו למעליותא אסור בסחורה שוב י"ל דאי חלב אסור באכילה מה"ת אסור נמי בסחורה מה"ת כיון דאישתני מבריתו למעליותא וא"כ מדשרי קרא לסחורה מוכח דמותר גם באכילה ומאי משני ודלמא לסחורה אע"כ דאי' סחורה אינו מה"ת:

אלא דמהם ומנאי תסתיים שמעתא דנדחה ראי' זו כמש"ל דלמא אף שהתירה תורה סחורה מ"מ לענין אכילה באי' עומד כמו חלב ואי דמותר באכילה משום שנשתנה לדבר המותר בסחורה כמ"ש ז"א דהא מעיקרא כשהי' דם נמי הי' מותר בסחורה וכמ"ש נוב"י וחת"ס:

ובזה נסתר נמי מ"ש מע"כ ובני נ"י לקיים ראי' זו דאעפ"י דבדם מותר לעשות סחורה היינו משום דאי' סחורה הוא רק משום דלמא אתי למיכל וכמ"ש טו"ז סק"א בשם רשב"א ובדם ל"ש ה"ט משום דנפשו של אדם קצה לאכול דם כדאמרי' בכמה דוכתי וכמ"ש מג"א סי' תמ"ב דחמץ נוקשה גמור שאינו ראוי' לאכילה כלל מותר לקיימו בפסח ולא חיישינן דלמא אתי למיכל אבל בחלב שהוא דם שנפשו של אדם מחמדתן ושייך בי' דלמא אתי למיכל שפיר הוכיח תוסיו"ט דאי' סחורה אינו מה"ת דאי דאו' שפיר מוכח מדשרי' חלב לסחורה שרי נמי באכילה דאי הי' אסור באכילה הי' אסור נמי בסחורה אע"ג דדם מותר בסחורה, ולפמ"ש ז"א די"ל אף דסחורה שרי' מ"מ לענין אכילה איסורו במקומו עומד ואי משום שנשתנה לדבר המותר בסחורה ז"א דמעיקרא כשהי' דם נמי מותר בסחורה יהי' מאיזה טעם שיהי' מ"מ הי מותר בסחורה:

ועתה אבוא על סדר דברי בני נ"י מ"ש לי ליישב קושי' נוב"י אי נימא דדם מותר בסחורה מהיקשא דדם למים א"כ מאי פריך ולחזקי' למאי הלכתא איתקש דם למים נימא לענין היתר סחורה וכתב דס"ל למקשן דלהכי ל"ש היקשא דבלא"ה מסברא מותר בסחורה כיון שנפשו של אדם קצה לאכול דם ול"ש דלמא אתי למיכל ולפענ"ד ז"א דהא אי' סחורה ילפי' מיהיו דכתיב גבי שרצים בפסחים כ"ג, ועיין תוס' שבועות כ"ד ד"ה אלא שכתבו דכמה שקצים ורמשים איכא דלא חזי לאכילה טפי מנבלה סרוחה וכו' ועיין ע"ז ס"ח ע"ב ברש"י ותוס' ואפ"ה אסרה רחמנא לסחורה וא"כ דם נמי ראוי להיות אסור בסחורה ושפיר צריך היקשא דדם למים וגם מדאפ"ה שרי' בסחורה חלב נמי שרי', ועוד דמג"א לא כתב רק באינו ראוי' לאכילה כלל ולא גזרי' דלמא אתי למיכל אבל בראוי' לאכילה קצת שפיר חיישינן דלמא אתי למיכל וכמ"ש מג"א שם סק"א אבל דם אין לומר שאינו ראוי' לאכילה כלל אלא שנפשו של אדם קצה כדאמר במתני' שלהי מכות ופירושו שאינו מתאוה לאכול דם דוקא כמו שמתאוה לאכול חזיר או חלב דוקא וכן הוא לשון רש"י בחומש פ' ראה בפסוק רק חזק וכו' אבל ודאי שראוי לאכילה ובנ"א אוכלין אותו ומעשי' בכל יום שאוכלי' אותו ועיין רש"י מכות שם שכתב וכמה אזהרות על שקצים ונבלות שאין לך אדם שאינו קץ בהם ואפ"ה שייך בנבלה אי' סחורה משום דלמא אתי למיכל א"כ דם נמי:

וגם מ"ש לדחות ראי' הנ"ל דכמ"ש חו"י סי' קס"ב דאי' שהי' לו שעת הכושר מותר בסחורה דא"א ללמוד משרצי' שלא הי' להם שעת הכושר ה"נ י"ל דאי' שיש היתר לאיסורו מותר בסחורה כיון דשרצים אין היתר לאי' ולפ"ז דם ואבמה"ח מותר בסחורה דיש היתר לאיסורו אבמה"ח בשחיטה ודם בבישול דדם שבשלו מותר מה"ת כדאמרי' במנחות כ"א וא"כ בחלב דסד"א לאסור משום דם או אמה"ח שפיר קאמר ודלמא לסחורה אבל באכילה אסור, לא כיוון יפה דלא מקרי יש היתר לאיסורו אלא אם יש לו היתר כמות שהוא עכשיו עיין פסחים מ"ז ברש"י ותוס' אבל אבמה"ח ודם אין לו היתר כמות שהוא עכשיו רק אבמה"ח בשחיטה ודם בבישול ועיין תוס' ורשב"א חולין ק"ך שאביא לקמן בעזה"י, ועוד אפי' נימא דגם זה מקרי יש היתר לאיסורו מ"מ בעי' שיהי' היתר לאי' בחתיכה זו שאנו דנין עלי' ואם חתך אבמה"ח אין היתר לאי' בשחיטה וה"נ חלב אחר החליבה שכבר פירש מן החי אין לו היתר בשחיטה ואפשר אפי' בעוד שהוא בדדי הבהמה כבר מקרי פירש ואם אסורה משום אבמה"ח תו לא מהני לה שחיטה וא"כ אין היתר לאי' ועיין חולין ק"ט ע"ב זה אינו כנוס במיעיו וטו"ז יו"ד סי' י"ד סק"ו, וגם אי חלב משום דם לא מהני בישול להתירה ואין היתר לאי' ותדע לך דאל"כ איך בעי למילף בבכורות וי"ו דחלב שרי' מדאסר רחמנא בב"ח הא לחודא שרי דלמא לחודא אסור אבל כ"ז כל זמן שלא בישלה אבל בב"ח דרך בישול אסרה תורה ודם שבישלו מותר ואינו רק משום בב"ח אע"כ דאי חלב אסור אפי' בישלה אסורה וא"כ אין היתר לאי':

אלא דהיא גופא קשי' כיון דדם שבשלו מותר מה"ת אמאי לא תהא החלב מותרת כשבשלה אם איסורה משום דם, אבל לפענ"ד הדבר פשוט דסוגי' דבכורות אזלא למ"ד דם שבשלו עובר עליו דלמ"ד אינו עובר עליו ליכא הו"א למיסר חלב משום דם דרש"י פי' במנחות שם דם שבשלו בין דחולין בין דקדשים ואכלו אינו עובר עליו דהא לא חייבה תורה אלא על הדם הראוי לכפרה ודם קדשים משבשלו לא חזי למילתי' ונפק מתורת דם וא"כ כ"ש חלב דודאי אינו ראוי לכפרה דאינו עובר אלא דלמ"ד דם שבשלו עובר אף שאינו ראוי לכפרה הוי ס"ד למיסר חלב משום דבא מדם ושפיר בעי למילף היתר מדאסרה תורה בב"ח ולפ"ז ליתא לדבריו דהא לסוגי' דהתם דם אין היתר לאי' דגם בבישלו עובר:

ומה שהביא בני נ"י ראי' מרש"י כתובות נ"ו ע"ב ד"ה שלי חדש וכו' וי"מ משום עומר וכו' וקשה כיון דעושה סחורה באי' אכילה איך נאמן דשל חבירו ישן אע"כ כיון דחדש יש היתר לאי' מותר בסחורה, הנה באמת אינו ראי' הרי אפשר דשלו חדש בנזדמן שנפל לו בירושה או שניתן לו במתנה דגם זה מקרי נזדמן כמ"ש לקמן, ועוד דנהי דאסור לקצור קודם העומר כמבואר במנחות ע"א וברמב"ם פ"ז מתו"מ הי"ג מ"מ בעבר וקצר מותר למכרו אף דאסור באכילה דהא הוו נזדמן וחמרי' אלו לקחו מן בעה"ב שקצר להרויח בו לאחר העומר שיהי' מותר באכילה, אבל באמת זה אין צריך ראי' דדבר שיש היתר לאיסורו לאח"ז דמותר בסחורה כיון דזמן ממילא קאתי הוא קונה ומוכר להרויח ולאכול לאח"ז היתירו וגם דלמא אתי למיכל ל"ש בזמן קצר ועיין אריכות בזה בחו"י סי' קמ"ב אבל באמ"ה ודם דמחוסר מעשה להיתירו לדבריו אין ראי' שיהי' מותר בסחורה:

ובתשו' מהר"מ שיק יו"ד סי' קל"ו דחה ראית תוס' יו"ט ומל"מ הנ"ל דאפילו אי איסור סחורה מה"ה היינו דוקא באי' לאו אבל חלב דמריבוי' דהטמאים לאסור צירן ורוטבן סד"א לאסור ועיין חת"ס יו"ד סי' ק"ו מותר בסחורה ע"ש ולא ראה דברי מל"מ שם בפ"ח ממ"א הח"י שכתב להדי' שאין חילוק באי' סחורה בין אי' לאו לאי' עשה והוכיח כן מדברי הרמב"ם ע"ש והוכחה זו עצמה יש להוכיח ג"כ מדברי ירושלמי שהביא הר"ש פ"ז דשביעית:

אמנם המל"מ שפיר דחה ראי' זו דהא נזדמנו מותר למוכרם וא"כ פשיטא דמי שהי' לו בהמות לגיזה ואכילה דחלב שלהם מותר למכור אפי' אי חלב אסור באכילה דהחלב מקרי נזדמן ע"ש וע"ז הק' בני נ"י הא ישי שלח זאת במתנה לשר האלף ואם אסור באכילה מה יעשה בה שר האלף ואם למוכרם הרי שר האלף לא נזדמן לו בביתו ואיך יקחם לכתחלה למוכרם הא אסור בסחורה וכן הק' נובי"ת יו"ד סי' ס"ב, ומזה רוצה להביא ראי' לטו"ז סי' קי"ז דאם נזדמן לישראל נבלות וטרפות בביתו מותר לישראל אחר לקנות ממנו בזול ולמכור לעכו"ם ביוקר ושפיר הי' רשאי לשר האלף למכרו וכדעת מחותני נ"י. גם בזה לא כוון יפה דלטו"ז מי ניחא הא כל היתירו בנוי שהמוכר השני הקונה מישראל ראשון שנזדמן לו הוי שלוחו של ראשון ומה שמשתכר הוי שכר טרחא וישראל הראשון מוכר ע"י אחר וכ"ז שייך בקונה מן הראשון אבל כאן שישי נתן במתנה לשר האלף והוא מוכרו ל"ש לומר שהוא שלוחו של הראשון למכור שהרי הראשון אינו מקבל שום דבר בעד האי' ואיך שייך לומר שהוא המוכר, מיהו גם בזה י"ל לדעת טו"ז שהי' שר האלף שלוחו של ישי למכור וישי הי' המוכר רק שנתן לו המעות במתנה אחר המכירה ושר האלף לא רצה לקנות החריצי' רק המעות אחר המכירה ועיין תה"ד סי' ר' שצידד לומר דישראל מותר להלות לנכרי על כתלי דחזירי משום דישראל מגוי לא קני משכון לא מקרי סחורה, ואפשר לומר ג"כ דקושי' הגמ' הי' ודלמא לסחורה שמא לא שלח לשר האלף במתנה רק לסחורה למכור ביוקר ולתת לישי בשער הזול והיינו ממש כנידון הטו"ז:

אלא דמ"מ אין ראי' לדינו של הטו"ז אלא דהי' צריך לשר האלף להאכיל לפועליו נכרי' וזה מותר וכדעת הש"ך סי' קי"ז סק"ג, אבל מחוורתא דדוקא קונה במעות נו"ט ממי שנזדמן אצלו מקרי סחורה אבל מקבל במתנה ממי שנזדמן מן אצלו נקרא לגבי מקבל נזדמן ועיין תשו' מ"ע סי' כ"ט שכ' ואפי' נתמנו לו טמאים בלבד מותר לזכות בהם מן ההפקר שאין לך מציל לעצמו גדול מזה וכו' וה"נ לקבל מתנה וכ"כ בנוב"י ומה שדקדק מלשון רמ"א וכן מי שנזדמנה לו נו"ט בביתו מותר למכרו דהך בביתו ממעט דוקא הוא יכול למכרו ולא אחר, אינו ראי' דהמחבר כתב אם נזדמנו לציד חי' ועוף ודגים טמאים וכתב הש"ך דס"ל דוקא לצייד התירו נזדמן ולא לאין ציד אבל מ"ע מתיר אפי' לאינו ציד לזכות מן ההפקר ולשיטתו גם בנו"ט מותר לזכות מן ההפקר דזה מקרי נזדמן אבל רמ"א דאזיל בשיטת המחבר אסור לזכות מן ההפקר ורק נזדמן בביתו מקרי נזדמן והאי בביתו לאפוקי לזכות מן ההפקר:

וגם מה שדקדק מדנקט בפסחים מותר למוכרן לנכרי ובמשנה דשביעית ליתא משמע דוקא לנכרים ולא לישראל חבירו דלא כטו"ז, דע דשם בשביעית מיירי מהרבה דברים שאסור למוכרן פירות שביעית ותרומות ובכורות והני אסור למוכרן אפי' לישראל ואפי' במקום שמותר למוכרן אסור למוכרן לנכרי רק לישראל כמו בכור בע"מ לכן לא נקט בהני נכרי' ומשו"ה לא נקט גם גבי טמאים לנכרים והא דפסחים דמיירי רק בדברים טמאים נקט לנכרים. ולפענ"ד בכונה הוסיפו בגמ' תיבת לנכרי' דהרי דעת הרבה פוסקים שהביא הש"ך סי' קי"ז סק"א דאפי' דברים טמאים שעומדי' לאכילה אם מגדלן למשוח עורות בשומנן להשתכר בהן או למוכרן לישראל למשוח בהן או להדליק מותר ע"ש אבל בנזדמן אפי' מוכרן לאכילה מותר, ולפ"ז א"ש דנקט לנכרי' לרבותא דלא מיבעי' למכור לישראל שאינו לצורך אכילה כיון שהם דברים טמאים רק למשוח או להדליק ודאי מותר אפילו בלא נזדמן אלא אפילו לנכרי' שמוכר לצורך אכילה נמי מותר בנזדמן וא"ש, ואחר שהשבתי ע"ד בני על כל דבריו אשיב לגוף הדין:

הטו"ז יו"ד רס"י קי"ז ותוסיו"ט פ"ז דשביעית הוכיחו מדברי רשב"א בתשו' שהביא ב"י דאי' סחורה בדברים האסורי' באכילה הוא רק מדרבנן גזירה דלמא אתי למיכל מיני' ומשום דק"ל דמוכח שהוא מה"ת חידשו שהכתוב מסרו לחכמים כמו מלאכת חוה"מ, ואני תמה הלא זה לשון הרשב"א והוא שכתבת שאם אינו סוחר בדברים אלו להעמידן ולמוכרן לצורך אכילה אלא לתקן בהם עורות וכיוצא בזה הרי אלו מותרי' בסחורה כזו מדאמרי' בירושלמי בחמור וגמל דלמלאכתן הם עומדים וזה נ"ל כשיבוש שכל הדברים שמגדל אותם אדם לאכילה כחזיר ובהמה ועוף שדרך בנ"א לגדלן כדי לאכלן ואין רובן עשויין לתשמישן אסור לעשות מהן סחורה גזירה שמא יבא לאכול מהם יצאו חמור וגמל שאין אדם מגדל רובן אלא למלאכתן וכו' וא"כ שפיר י"ל דס"ל לרשב"א דסחורה בדברים אסורי' לאכילה ומגדלן לאכילה אסור מה"ת מגזה"כ ולא משום גזירה דלמא אתי למיכל אבל בחמור וגמל שרובן אין עומדי' לאכילה לא אסרה תורה הסחורה וילפי' לה מדאפקי' תורה אי' הסחורה בלשון לא יאכל דהיינו בעומד לאכילה כמ"ש חו"י סי' קמ"ב אלא דבדבר שרובן לאכילה ואינו סוחר בהם לצורך אכילה רק לשאר דברים נמי ס"ל לרשב"א דמותר מה"ת אלא דאסור מדרבנן גזירה שמא יבא לאכול דהיינו שיהי' נמלך לאכילה דאז אסור מה"ת וזה מבואר בלשון הרשב"א ואנא מצאו ברשב"א דעיקר אי' הסחורה הוא משום גזירה דלמא אתי למיכל ולשונו משמע להיפך ועיין מה שאכתוב בזה עוד לקמן אי"ה:

ובאמת שגוף הדבר תמוה אם הוא רק משום גזירה דלמא אתי למיכל הלא כתבו התוס' חולין י"ד ע"ב ד"ה מודה ר"י שאין לדמות שמא יסחוט לשמא ישחוט שקל הרבה לסחוט מלשחוט ועיין תוס' ביצה ג' דהיכא דבעי מרא וחצינא לא גזרי' שמא יתלוש ואמאי אסור בסחורה כשהן חיין גזירה דלמא אתי למיכל הרי עד שיהרגם מידכר, ואפשר לדחוק כיון דלא תאכל איה"נ משמע אם יתירו לו כל הנאות וגם סחורה יטעה בדין שגם אכילה מותר לכן אסרו סחורה ואית לי' הכירא:

ועוד נ"ל לפמ"ש פנ"י פסחים כ"ג דבבהמות טמאים דאין אי' טמא מתחיל מחיים ולא מיבעי' למ"ד בחולין ק"ב דאמ"ה נוהג בטמאים מחיים בלא"ה אסורי' משום אמ"ה אלא אפי' למה דקיי"ל דאינו נוהג בטמאים מ"מ כיון דטהורה נמי בעי שחיטה א"כ אפשר דגם בטמאה איכא איסור דאינו זבוח ואפי' ליכא בטמאה אי' אינו זבוח או אפי' בטהורה ליכא אי' אינו זבוח כמ"ש תוס' שבועות כ"ד מ"מ כיון דגם טהורה אסורה בלא שחיטה משום אבמ"ה וסחורה מותר בהם דהא איתקש אמ"ה לדם ודם למים א"כ אמרי' דמחיים לא אסרה סחורה בדברים אסורים באכילה ובדברים אלו שאין אי' הסחורה מתחיל מחיים בזה איסור הסחורה מה"ת ע"ש והוספתי ביאור קצת, ולפ"ז י"ל דס"ל לרשב"א דמחיים ל"ש איסור סחורה מה"ת רק במגדלן לאכילה אסור מדרבנן ואפי' אינו מגדלן לאכילה אסור גזירה דילמא אתי למיכל וכנ"ל:

ובזה יש ליישב דעת ראב"י שהביא ב"י שכתב דמותר לעשות סחורה בדבר טמא והביא ראי' מפ' כל הבשר מים ראשונים האכילו בשר חזיר ואכסנאי יהודי הוי התם וב"י הק' דאי"ל ישראל רשע הוי ועוד דאיתא במד' דשעת השמד היה ובפרהסי' היו מחזיקי' עצמם לגוים, [עיין ש"ך יו"ד סי' קע"ח סק"ד] וזה יש ליישב עפמ"ש מהרש"א שם בח"א במים אחרונים י"ל דאשמעי' דמה"ט ראוי' לתקן אפי' ליכא טעמא דמלח סדומית אבל במים ראשונים א"א לפרש כן ונראה לפרש דלא בא אלא לומר עבירה גוררת עבירה משום דעבר על נט"י בא לעבירת אכילת אי' ע"ש ואם איתא הו"ל למימר נמי גידול חזרים האכילו בשר חזיר דהוא נמי עבירה גוררת עבירה ועוד כיון דבא ללמד שיזהר במים ראשונים שלא יבא לאכילת אי' ומאי ראי' ממעשה זו וכי שכיח ישראל רשע ושעת השמד ושפיר הביא ראב"י דמותר לעשות סחורה בדבר אי', אבל הא ודאי קשי' הא בחזיר לפחות מידי ארור לא נפיק ועוד דמשנה ערוכה פ"ז דשביעית דאין עושין סחורה בנו"ט שקצים ורמשי' ולפמ"ש ניחא דארור י"ל דליכא אלא במגדלן וכלישנא דגמ' שלהי מרובה ארור מגדלי חזירים וזה לא גידל רק קנהו לסחורה מחיים ואז ליכא אי' סחורה ואח"כ אם מת אצלו הוי נזדמן ומותר וכסברת מל"מ הנ"ל ושפיר כתב ראב"י דמותר לעשות סחורה בדבר טמא והיינו מחיים והא דתנן התם דאין עושין סחורה בנו"ט היינו במותם שכבר עומדין לאכילה וטריפות דומי' דנבילות וא"ש:

ושוב הביא טו"ז ראי' שהוא מה"ת מתוס' סוכה ט"ל ד"ה וליתיב שכתבו ואפשר הקונה מחבירו כדי להרויח ולמכור ביוקר היינו נמי סחורה ובפ"ז דשביעית תנן שאין עושין סחורה בפירות שביעית ולא בבכורות ולא בתרומות ולא בנו"ט ולא בשקצים ורמשי' לא משכחת שיהו כולם שווים לענין סחורה אלא כה"ג דבהדי' שרי רחמנא למכור כדכתי' או מכור לנכרי ואי נימא דאיסור סחורה מדרבנן מאי ראי' מייתי תוס' מקרא דאו מכור אה"נ דמותר מה"ת ומ"מ רבנן אסרוה אע"כ שהוא מה"ת וע"כ מוכח מהאי קרא דנזדמן מותר ורק להרויח אסור, ולפענ"ד אי מהא לא ארי' לפמ"ש רשב"א חולין צ"ח אהא דקאמר דזרוע בשלה חידוש הוא דמבטלי' אי' לכתחילה והק' רשב"א הא אין מבטלין איסור לכתחילה הוא רק דרבנן ותי' שהוא חידוש שמה שאסרו רבנן יהי' מה"ת מצוה ע"ש והרי לר"י דס"ל פסחים כ"א דברים ככתבן וכן פסק רמב"ם פ"י מע"ז ה"ד פירש"י כך מצותה לא יתננה לנכרי ולא ימכרנה לגר ע"ש ולפ"ז שפיר י"ל דאי' סחורה מדרבנן ומ"מ הוכיחו תוס' שפיר דדוקא להרויח דאל"כ אינם שווים לענין סחורה דכתי' או מכור לנכרי והוא מצוה במכירה דוקא ולא בנתינה ואיך יתכן שמה שאסרו חכמים יהי' מה"ת מצוה ואף שכתב ב"י בשם הגמי"י דכל דבר שאסור בסחורה אסור לקנותו כדי ליתנו לגוי וכתב ב"י הטעם דאי לאו דהו"ל הנאה מיני' לא הוי יהיב לי' מתנה היינו בקונה כדי ליתן לו אבל בנזדמן לו נבלה בביתו והרי נתינה דגר קודם וע"כ דליכא גר ואם נותן לעכו"ם אינו מחזיק לו טובה ומה יעשה בה וא"כ מתנה אינו כמכר ולמה יהי' מצוה במכירה אעכ"ח דבנזדמן לא אסרו חכמים המכירה וא"כ אין ראי' מזה שהוא מה"ת:

אמנם המל"מ פ"ח ממ"א הח"י הביא ראי' מדברי רמב"ם שם דאי' סחורה מה"ת הוא שהרי כתב וכל דבר שאסור באכילה מותר בהנאה ואעפ"י שמותר בהנאה אסור לעשות בו סחורה וכו' חוץ מן החלב שהרי נאמר בו יעשה לכל מלאכה ואי איסור סחורה אינו מה"ת אלא דרבנן גזרו מנ"ל שלא גזרו בחלב כמו שגזרו בשאר איסורין ע"ש ובנובי"ת יו"ד סי' ס"ב דחה ראי' זו די"ל דאין כח ביד חכמים לאסור דבר המפורש בתורה להיתר כמ"ש טו"ז סי' קי"ז לדחות ראי' שלו מתוס' סוכה הנ"ל גבי נבלה ולפענ"ד ראית מל"מ שפיר דאי נימא שהוא רק דרבנן וא"י לאסור דבר המפורש בתורה להיתר א"כ איך יפרנס משנה דשביעית פ"ז ולא בנבלות ולא בטרפות הא בנבלה ג"כ היתר מפורש בתורה וכ"ת כיון דנזדמן מותר לא מיקרי עוקר דבר המפורש בתורה א"כ בחלב נמי נימא הכי ומנ"ל דלא גזרו בלהרויח:

ויש לדחות קצת דבחלב מפורש היתר סחורה מדכתיב יעשה לכל מלאכה וסחורה איקרי מלאכה וכמ"ש רמב"ן פ' ויקהל בפסוק איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה הממון יקרא מלאכה וכן אם לא שלח ידו במלאכת רעהו לרגל המלאכה אשר לפני וכל מלאכה נמבזה ונמס ע"ש וכן נקרא מעשה כמו והאיש במעון ומעשהו בכרמל וכמ"ש חת"ס סי' ק"ד אבל הוא דוחק:

אבל יש להביא ראי' מרמב"ם הנ"ל שהוא מה"ת דנוב"י שם הק' על הרמב"ם דמה בכך שכתוב בחלב יעשה לכל ודלמא שנזדמן לו בביתו מיירי:

ולפענ"ד י"ל דהרי הרמב"ם פסק כר"א דלא תאכל איה"נ נמי משמע ולדידי צ"ל כשהותרה נבלה היא וחלבה וגידה הותרה וא"כ בנזדמן ל"ל קרא בחלב הרי כבר הותרה בכלל או מכור לנכרי דנבלה, אלא דמ"מ הק' נוב"י שפיר דהא גוף הפסוק צריך לדרשא דריה"ג ור"ע שם בפסחים כ"ג אלא דממילא משתמע היתר מכירה ושפיר י"ל דוקא בנזדמן:

לכן נ"ל בדרך אחר דקרא כתיב וחלב נבלה וחלב טרפה יעשה לכל מלאכה ואכול לא תאכלוהו ודרשי' בחולין ק"ג אמרה תורה יבא אי' נבלה ויחול על אי' חלב וכן טרפה ועיין בפסחים כ"ג דלר"ע לענין טומאה אין נבלה חל על חלב ואינו טמא טומאת נבלות, ולפ"ז הרמב"ם מפרש קרא הכי וחלב נבלה וחלב טרפה יעשה לכל מלאכה דלענין זה אין נו"ט חל על חלב ואכול לא תאכלוהו דלענין אכילה יבא איסור נו"ט ויחול על חלב ואי בנזדמן אמאי קאמרה תורה דלענין מלאכה אין נו"ט חל על חלב הא אפי' חל הרי נבלה נמי מותר בנזדמן אלא ע"כ דאתי להתיר סחורה בחלב אפי' לא נזדמן וא"ש, והתינח אם איסור סחורה מה"ת אבל אם הוא רק מדרבנן ליכא לפרושי קרא הכי וא"כ אפי' אין חכמים יכולין לאסור מה שמפורש בתורה להיתר מ"מ דלמא קרא בנזדמן כקושי' נוב"י:

ובזה אפשר ליישב דעת או"ח שהביא ב"י שמתיר לעשות סחורה בחלב חזיר שלא חילק הכתוב בין חלב טהורה לטמאה והק' ב"י הא קרא בחלב נו"ט כתיב יצא חזיר וכיוצא בו דל"ש בהו נו"ט, ולפמ"ש י"ל דכונתו דהרי חזינן אף שלענין איסור אכילה חל נו"ט על חלב מ"מ לענין איסור סחורה אינו חל וה"נ בטמא אף דלענין אכילה ודאי איכא אי' טמאה בחלב מ"מ לענין איסור סחורה ליכא בחלב איסור טמאה ומותר בסחורה כמו חלב טהורה וא"ש:

אך הנוב"י שם הוכיח דאי' סחורה הוא רק מדרבנן לפמ"ש הפרי תואר סי' קי"ז דאפי' אי' סחורה מה"ת מ"מ דם מותר בסחורה משום דאיתקש למים א"כ מאי פריך בפסחים כ"ב ולחזקי' למאי הלכתא איתקש דם למים לימא דאיתקש להיתר סחורה וכן אח"כ דפריך ולחזקי' למאי הלכתא איתקש אמ"ה לדם לימא להיתר סחורה אע"כ דאי' סחורה רק מדרבנן, ולפענ"ד נראה בזה דבר דיש להבין בפסחים דפריך והרי שרצים ומשני דכתיב לכם שלכם יהא ופריך א"ה אפי' לכתחלה נמי ומשני דא"ק יהיו בהווייתן יהו איך יש במשמעות יהיו בהויתן יהו איסור, ועוד דבדאו' אין חילוק בין לכתחלה ודיעבד [עיין בתוס' גיטין ג' וברכ"י יו"ד סי' א'] ואי איסור סחורה מה"ת אמאי לכתחלה אסור לקנות לסחורה ואם קנה מותר למכור וראיתי לאחד מן הקדמונים שהעיר בזה ואינו זוכר כעת מקומו אי', לכן נ"ל דפשר דבר כך הוא דלא תאכל משמע איה"נ והי' אסור בכל הנאות אלא דגלי קרא בכל מקום לר"א דמותר בהנאה והוא שלכם תרומתכם וקצירכם ולכם והרי מצינו בשבת כ"ה גבי תרומה טמאה ואמר רחמנא לך שלך תהא להסיקה תחת תבשילך אעפ"י שאסור בשאר הנאות מ"מ מקרי לך וא"כ תקשי מנלן מלכם להתיר כל הנאות דלמא רק הנאות דבר אחד אך דז"א דמהיכי תיתי נימא שאינו לכם רק לד"א אדרבה אמרי' לכם שהוא כולו לכם לכל הנאות, לכן כתב רחמנא בשרץ יהיו בהויתן יהו שנשארו בהויתן אסבה"נ ועדיין איני יודע איזה הנאה אסורה ואיזה הנאה מותרת אבל גם זה ילפינן מיהיו בהויתן יהו שלא יפסיד מן הקרן אבל להרויח אסור שאין זה הויתו רק רוצה להרויח והוא כמו מלאכת חוה"מ באו"ח תקל"ז ול"ח וט"ל דמותר בדבר האבד שלא יפסיד מן הקרן אבל להרויח אסור וה"נ מותר להנות ממנו שלא יפסיד מן הקרן שיהו בהויתו אבל לא להרויח שא"כ אינו נשאר בהויתו ולכן נזדמן מותר כדי שלא יפסיד הקרן והוי דבר האבד אבל סחורה אסור שאינו דבר האבד ואינו מפסיד הקרן, ובירושלמי שהביא הר"ש פ"ז דשביעית טמאים הם מה ת"ל וטמאים יהיו לכם אלא אחד אי' אכילה ואחד איסור הנאה כל דבר שאיסורו ד"ת אסור לעשות בו סחורה וכו' אלמא דאי' סחורה בדברים האסורים באכילה מצד איסור הנאה אתאי' עלה:

ובזה יובן הא דאמר בירושלמי והרי חמור למלאכתו גדל והרי גמל למלאכתו הוא גדל ולא אסרי' לעשות סחורה אלא בדבר העומד לאכילה וכבר נתחבטו בזה אחרונים מנלן דמותר בדבר שאינו עומד לאכילה ולפי דרכינו יובן דכבר כתב הרמב"ם בנקודה נפלאה דמשו"ה אין בב"ח חל על נבלה משום אי' מוסיף דבב"ח אסור בהנאה לפי שבב"ח אסבה"נ משום שאסרו הכתוב באכילה וכיון דאינו חל לענין אכילה ממילא אינו אסבה"נ [ע"ל קנ"ב] ועיין במל"מ פי"ד מאבל הכ"א ואמרי' בחולין ק"ג דאי בהמה בחיי' לאו לאברים עומדות לא אתי אי' אמ"ה וחייל על אי' טרפה דאין אי' אמ"ה חל עד שתלשו ע"ש וה"נ חמור וגמל למלאכתו הוא גדל ואינו עומד לאכילה וא"כ אין אי' אכילה חל וכיון דאי' אכילה אינו חל גם אי' סחורה שהוא מצד איה"נ נמי אינו חל ולהכי מותר בסחורה:

ובזה נכון מ"ש ב"י בשם א"ח אמרי' בירושלמי מי שלקח חזרים לצורך פועלי' גוים כשמוכרו אינו מוכרו אלא בדמיו ופי' ר"ש במה שקנהו ולא יותר משום דאסור ליהנות רק שלא מן הקרן ולכן אסור למכור ביוקר ממה שקנהו ויש להאריך בזה בצריכותא שכתב ב"י בדברי הרמב"ם רס"י קי"ז, והוסיף ר"ת דאפי' בדבר שסתמא עומדי' לאכילה אלא שהוא מגדלן למשוח עורות בשומנן וכו' נמי לית בי' אי' סחורה דכיון שאינו מגדלן לאכילה אין איסור אכילה חל וממילא דאין הנאה חל ואין כאן אי' סחורה וע"ז חולק רשב"א כיון שאין רובן עומדין לתשמישן אסור לעשות בהם סחורה גזירה שמא יבא לאכול מהם ולא יאכל משום אי' טמאה וא"כ חל אי' אכילה וממילא חל נמי לענין סחורה שהוא מצד הנאה ואין אנו צריכין לדברי טו"ז רס"י קי"ז ותויו"ט פ"ז דשביעית ועל הדרך שכבר כתבתי לעיל אלא שבדברינו אלו יובן יותר:

ובזה יש ליישב דברי או"ח שהביא ב"י שכתב עופות טמאים מותר לגדלם כגון עופות המדברים ובלבד שלא יגדל אותם להשתכר וכו' והק' ב"י דמ"ש מגמל וחמור דמשום דלמלאכתן קיימו שרי בירושלמי ומשמע אפי' להשתכר כיון דלא מפליג בהם, ולפמ"ש י"ל עפמ"ש תוס' פסחים כ"ב ד"ה ור"ש תקשי לחזקי' מר"ש דלא תאכלו איה"נ משמע מדאסר גיה"נ ותי' כיון דסבר אין בגידין בנו"ט סברא הוא דכי אסור בהנאה נמי אסור דל"ש בי' אכילה ע"ש ולפ"ז א"ש דחמור וגמל בני אכילה נינהו רק שעומדי' הם למלאכתם וא"כ איה"נ משום אכילה וכיון דאכילה אינו חל גם הנאה אינו חל כנ"ל ומותר להשתכר אבל עופות המדברים אינם בני אכילה סברא הוא דכי אסור בהנאה נמי אסור ולא משום אכילה דל"ש בהו אכילה ושפיר חל איה"נ לענין סחורה ועיין היטב בנקודה נפלאה ולכן אסור להשתכר בהם ולפ"ז לחזקי' דלא תאכל לא משמע איה"נ ודאי אין אי' סחורה מה"ת אלא היכא דכתיב לא יאכל בצירי ופריך שפיר ולחזקי' למאי הלכתא איתקש דם למים ואמ"ה לדם דא"ל להיתר סחורה דהא לא כתיב בהו לא יאכל בצירי ובלי היקשא נמי אינם אסורים בסחורה אבל למאי דקי"ל כר"א דלא תאכל איה"נ משמע וכמ"ש הרמב"ם פ"ח ממ"א הט"ו שפיר י"ל דאי' סחורה בדברים האסורים באכילה הוא מה"ת:

ולפי האמור דדבר האבד דהיינו שלא יפסיד מהקרן מותר ליהנות באי' אכילה רק להרויח אסור א"כ למה שהביא פ"ת ביו"ד סי' ש"פ בשם חמודי דניאל דאבל שמותר במלאכת דבר האבד אפי' אינו דבר האבד שלו אלא דבר האבד לאחרים נמי מותר האבל לעשות ואם המוכר אבל והוא דבר האבד לקונה מותר למכור לו א"כ ה"נ בנ"ד כיון שהוא דבר האבד להמוכרים שאם לא יקנה מהם לסחורה יהיו צריכי' למכור לגוי בזול יותר מידו ויפסידו הרבה מן הקרן שפיר מותר לקנות מהם לסחורה:

אלא שמצאתי למהרש"ל בפסחי' כ"ג שכתב אהא דפריך לחזקי' לא ליכתב רחמנא לא יאכל ולא בעי לכם שכתב ואין לומר דילמא הוי שרי אף לכתחלה דהא כתיב יהיו בהויתן אלמא דבלא יאכל נמי ידעי' לחזקי' אי' סחורה מקרא דיהיו ומשרצי' ילפי' לכה"ת והד"ק נוב"י לדוכתא, אך המהרש"ל הק' דא"כ הוי אסרי' אפי' בנזדמן ותי' דא"כ הו"ל למכתב לא יאכל ולא ליכתב יהיו והק' מהרש"א דמיהיו לא משמע רק באי' עשה ולא יאכל לאו הוא, ולזה י"ל כיון דכתב הרמב"ם פ"ח ממ"א הט"ז דאין לוקין על הנאה וכתב מ"מ הטעם משום דכל דבר שראוי לאכילה הוי מכירה ונתינה ושאר הנאות שלכדה"נ א"כ כ"ש דאין לוקין על סחורה אפי' אית בי' לאו כיון דאין אי' אלא במידי דאכילה כמ"ש כל הקדמונים וא"כ אין נפ"מ אם הוא אי' לאו או אי' עשה, ועיין תוס' ב"מ ס"א ד"ה לעבור דהיכא דאין לוקין לא אמרי' לעבור בשני לאוי', אבל עוד הק' דא"כ מאי משני חזקי' טעמא דידי נמי מהכא הא איצטריך לכם לאפוקי ממשמעות דיהיו דמשמע אף בנזדמן דל"ל דא"כ הו"ל למכתב לא יאכל בצירי דהא השתא לא ידעי' דלא יאכל איה"נ משמע ולכן חולק על מהרש"ל דיהיו לא משמע אלא לכתחילה ולא בעי' לכם אלא לאפוקי ממשמעות דלא יאכל ע"ש ולפ"ז לדעת מהרש"ל צ"ל דדוקא המקשן הוי ס"ל דמיהיו לחוד בלא לא יאכל ידעי' אי' סחורה אבל חזקי' משני דדוקא מלא יאכל דמשמע איה"נ ולכם דמשמע היתר הנאה אז ידעי' מיהיו אי' סחורה אבל מיהיו לחוד ליכא למילף אי' סחורה וכמש"ל וא"כ א"ש מ"ש ביישוב קושי' נוב"י:

ובזה הונח לי דקדוקו של נוב"י דבפסחי' כ"ג ד"ה א"ק הק' תוס' דאמרי' במרובה אסור לישראל לגדל חזרי' ת"ל דמדאו' אסור ובמרובה פ"ב ע"ב ד"ה לא הקשו ת"ל דאסור לעשות סחורה בכל דברים טמאים כדתנן במס' שביעית ע"ש ולפמ"ש ניחא דכאן ציינו תוס' על המקשן א"ק יהיו וכו' דס"ל מיהיו לחוד מוכח אי' סחורה וכדעת מהרש"ל אפי' לחזקי' שפיר הקשו ת"ל דמדאו' אסור אבל לפי המסקנא דלא ידעי' אי' סחורה מיהיו לחזקי' רק היכא דכתיב לא יאכל וא"כ אין איסור סחורה מה"ת לחזקי' רק בשרצים וכמש"ל והתוס' בב"ק רצו להקשות אליבא דכ"ע גם לחזקי' ולדידי' ל"ק הא מדאו' אסור ולכן הקשו ת"ל דאסור בכל דברים טמאים:

ויישוב דקדוק נוב"י הנ"ל נ"ל עוד משום דק"ל הא בפסחים כ"ג דרשי' יהיו דגבי שרצים לאי' סחורה ובירושלמי שהביא הר"ש פ"ז דשביעית דרשי' גבי בהמה טמאה טמאי' הם מה ת"ל וטמאים יהיו לכם לאי' סחורה ע"ש [ופסוק זה וטמאים יהיו לכם חפשתי ולא מצאתי ואולי צריך להגיה מה ת"ל טמאים הם לכם פי' דכתי' שני פעמים] א"כ הוי שני כתובי' הבאי' כאחד ואין מלמדי' וא"כ מנלן אי' סחורה בנבלות וטריפות, אלא דזה אינו קושי' די"ל דבאמת בשרצים ובהמה טמאה הוא מה"ת אבל בנו"ט הוא רק מדרבנן דילמא אתי לידי תקלה למיכל מינה כמו בתרומות דאסור בסחורה מה"ט אלא דאכתי ק"ל למ"ש בתו"י בקידושי' ל"ה דלמ"ד ב"כ הבאים כאחד אין מלמדין הוי כמו מיעוטא מדכתי' בהני ש"מ דבעלמא הדין איפכא ועיי' נובי"ק אה"ע סי' ע"ח אות ה' וא"כ כיון דיש כאן ב' כתובי' לאי' סחורה הוי כאלו כתבה תורה מיעוט בפירוש דבעלמא מותר סחורה, ולפ"ז למ"ש טו"ז סי' קי"ז דהיכי דכתבה התורה היתר בפירוש אין כח ביד חכמים להחמיר ולאסור וא"כ איך היו חכמים יכולים לאסור סחורה בשאר דברים האסורים באכילה, ונ"ל דהנה לפי המבואר במשנה וגמרא וראשונים ורמב"ם וטוש"ע איסור סחורה בבהמה טמאה הוא אפי' מחיים וכבר כתבתי לעיל דמחיים לא שייך דלמא אתי למיכל לפי שאינו בקל לאכלו ואדכורי מידכר כמ"ש תוס' ביצה ג' וא"כ נהי דאיכא ב' כתובים והוי מיעוט דבעלמא מותר סחורה היינו דוקא מחיים דלא שייך דלמא אתי למיכל אבל מ"מ יכולי' חכמים לאסור נו"ט ושאר אי' שאינם חיים וקרובים לאכילה דאסורי' בסחורה משום דילמא אתי למיכל, אבל עדיין אין זה מספיק למ"ש טו"ז סי' קי"ז דהא דאסור סחורה מה"ת היינו נמי משום דילמא אתי למיכל וא"כ כיון דאיכא ב' כתובים הוי כאלו מיעטה תורה בהדי' דבעלמא אין לחוש דילמא אתי למיכל וא"כ אין חכמים יכולי' לאסור משום האי גזירה ומוכח דלא כטו"ז ותוסיו"ט דאין הטעם משום דילמא אתי למיכל רק כמש"ל ושפיר יכולי' לאסור נו"ט בסחורה, ונפ"מ דאי אמרי' הטעם כמ"ש טו"ז ותויו"ט משום דילמא אתי למיכל אין סברא לאסור סחורה בשרצים ובהמה טמאה מה"ת מחיים כמ"ש אבל אם הוא רק גזה"כ שפיר אסור גם מחיים מה"ת:

והנה טו"ז ותוסיו"ט כתבו מדכתי' יהיו לאי' סחורה וכתי' לכם להיתר סחורה מסרו הכתוב לחכמים והם דנו דבמידי דשייך דילמא אתי למיכל סחורה אסורה ומידי דל"ש דילמא אתי למיכל הסחורה מותרת אמנם לפי דברי מהרש"ל שהבאתי לעיל דיהיו משמע לאסור אפי' נזדמן א"כ צריך לכם להתיר נזדמן וא"א לומר כדברי טו"ז ותויו"ט אך כבר הבאתי קושי' מהרש"א דא"כ לא הוי משני חזקי' מידי וע"כ מוכח לפי המסקנא כדעת מהרש"א דיהיו לא משמע לאסור נזדמן וא"כ לא צריך לכם להתיר נזדמן אלא להיתר סחורה ושפיר י"ל דהכתוב מסרו לחכמים והטעם משום דילמא אתי למיכל, ולפ"ז א"ש דיש להבין מה הק' תוס' ת"ל דמדאו' אסור דילמא מדאו' אינו אסור בסחורה אלא בשחוטין דשייך דילמא אתי למיכל וכטו"ז אבל מחיים דל"ש דילמא אתי למיכל אינו אסור אלא מדרבנן משום האי מעשה דמרובה שהעלו להם חזיר אך ז"א דתוס' קאי בס"ד דהוי ס"ל כדעת מהרש"ל דיהיו משמע לאסור אף נזדמן וא"כ לכם להתיר נזדמן ואין לומר כדעת טו"ז כמ"ש וא"כ אין הטעם דילמא אתי למיכל רק גזה"כ וא"כ אפי' מחיים אסור מה"ת והקשו שפיר אבל במרובה קאי תוס' לפי המסקנא דיהיו לא משמע לאסור נזדמן ושפיר י"ל כטו"ז כנ"ל ושפיר י"ל דמחיים דל"ש דילמא אתי למיכל אינו אסור מה"ת ולק"מ כקושיתינו לזה הקשו ת"ל דאסור לעשות סחורה בכל דברים טמאים כדתנן במס' שביעית אין עושי' סחורה בנו"ט ומזה מוכח דלא כטו"ז וכמש"ל וא"כ בחזיר אפי' מחיים אסור מה"ת ול"ל אי' דרבנן משום מעשה שהי' וא"ש, ולדברינו אלה איסור סחורה בנו"ט ושאר איסורים חוץ משרצים ובהמה טמאה הוי רק דרבנן משום דהוי שרצים ובהמה טמאה בכהבכ"א:

אלא דדעת מהרש"ל שכתב דיהיו משמע אי' סחורה אפי' לא כתיב לא יאכל לחזקי' צריך ביאור דאיך יש במשמעות יהיו בהויתן יהו איסור סחורה וכמו שהקשיתי לעיל ומצאתי לרמ"ע מפאנו בתשו' סיכ"ט שכתב דכתי' ושקץ יהיו לכם יהיו בהויתן פי' לא תחזור אחריהם לצודם וכשהם ניצודין ועומדין מותרי' בהנאה דכתי' לכם ע"ש מבואר דלמדנו מיהיו אי' סחורה דדרשינן בהויתן יהו שישארו במקום שהם, ולפ"ז נ"ל דבר חדש דוקא ליקח נו"ט מן הגוי אסור דאמרי' בהויתן יהו שישארו במקום שהם אבל ליקח מישראל אפי' להרויח שרי דל"ש לומר יהו בהויתן יהו שישארו אצל ישראל שנזדמן לו נו"ט דהא בהדי' כתי' או מכור לנכרי וא"כ אינו נשאר בהויתו ושפיר שרי ישראל אחר ליקח ממנו לסחורה, ובזה א"ש מ"ש רמ"א ואפי' לקנותו להאכיל לפועליו עכו"ם אסור ותמה הש"ך מנ"ל פסק זה ועל מה סומכי' שלוקחי' טריפות בכוון להאכיל לפועליו עכו"ם ולפמ"ש ניחא דאסור לקנות מגוי משום בהויתן יהו שישארו אצל הגוי והלוקחי' טריפות בכוון להאכיל לפועלי' היינו מישראל שנזדמן לו ולק"מ:

והטו"ז כתב להתיר לקנות נו"ט מישראל שנזדמן לו בביתו בזול ולמכור לגוי ביוקר משום דהוי שלוחו של המוכר הראשון למכור ומה שמרויח הוי שכר טרחו והוי כמו סרסור דזבין ומזבין ע"ש באריכות וכ"כ פר"מ מחותני נ"י ולא שם לבו לדברי טו"ז, והנה הטו"ז הביא ראי' מלישנא דקרא דיכול למכרו ע"י אחר מדשני קרא בדיבורי' דגבי גר כתיב תתננה ובנכרי כתיב או מכור ולא כתיב תמכור ש"מ דמכירה ע"י אחר נמי שרי ובאמת ראי' זו תמוה דגבי גר כתיב תתננה לפי שהוא מצוה ליתן לו דהא מצוה להחיותו כדאמרינן שם בפסחים אבל בנכרי אין מצוה למכור לו ואם ירצה ישראל ישליכנו לאשפה, ושנית שמזה אין ראי' רק שיכול למכרו ע"י אחר אבל אפשר ע"י נכרי ולא ע"י ישראל אחר שמשתכר בה דהוי סחורה ועשה הישראל אחר איסור, אלא דבזה אפשר לומר דס"ל אי נימא דמשום דישראל אחר משתכר בה הוי סחורה א"כ גם אם הוא מוכר ע"י נכרי שמשתכר בה נמי אסו' משום סחו' שהרי ע"י שהנכרי משתכר בה מוסי' לו על מחיר הנו"ט ושוי' כאן והוי נמי סחורה אע"כ דגם ע"י ישראל שרי:

ואם כנים דברי נ"ל להביא ראי' דע"י נכרי שרי למכור דהא אמרי' בפסחים כ"א מ"ט דר"י וכו' לכתוב רחמנא לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה ומכור לנכרי או ל"ל ש"מ לדברים ככתבן ואי נימא דאסור למכור ע"י נכרי אחר דלמא אי הוי כתיב תתננה ואכלה ומכור הו"א דנותן לגר או לאכול או למכור לנכרי ובאמת למכור לנכרי אסור אלא דלמכור ע"י נכרי אחר שרי וא"כ למכור ע"י ישראל אחר נמי שרי:

אלא דמדברי הרמב"ם פ"ח ממ"א יש להוכיח נגד טו"ז ונגד סברתי הנ"ל דכתב חוץ מן החלב שהרי נאמר בו יעשה לכל מלאכה וכבר נתקשו האחרונים דלמא התירה תורה רק בנזדמן, ולפענ"ד נראה עפמ"ש סמ"ג במל"ת סי' ע"ה תני' במכילתא כל מלאכה לא יֵעָשֶה בהם לא תעשה אתה ולא יעשה חבירך ולא יעשה גוי מלאכתך וכו' מבואר דפי' יֵעָשֶה הוא ע"י אחרים ובחלב כתיב יֵעָשֶה לכל מלאכה אפי' ע"י אחרים ושפיר מוכח דמותר בסחורה ואי נימא כדעת הטו"ז או כסברתי דאפי' במקום דאסור בסחורה מותר ע"י אחרים הדק"ל מנ"ל דחלב מותר בסחורה דלמא בנזדמן אע"כ דלא כטו"ז וסברתי, מיהו כבר כתבתי יישובי' רבים על קושי' זו ואין מביאי' ראי' מזה:

אמנם נ"ל ראי' לסברת טו"ז מדברי תוס' ר"ה כ"ב ע"א ד"ה אלו שכתבו א"נ בסחורה דרבנן כי האי דזה בורר כ"ו גבי ממציאים מעות לעניים ואזלו עניים ואספו ומייתי שאין זה סחורה גמורה דאזלי בשליחותייהו ע"ש:

ובתשו' חו"י סי' קמ"ב כתב על דברי תוס' סוכה ט"ל ד"ה וליתיב שדבריהם תמוהי' לא לבד מצד קושי' טו"ז רק דאין ענין מה שאמרה תורה או מכור לנכרי שום קושי' משני פנים האחד מצד שנ' בנבלה שאין לו עיקר מה"ת כלל דקראי בבהמות טמאים ובשרצים נאמרו שלא הי' להם שעה"כ לכן ודאי אינו רק גזירת חכמים וא"כ אפשר דגזרו אפילו בנזדמן אעפ"י שהתירה תורה דהוא דוחה שם תי' טו"ז ואת"ל דג"כ איסורו מה"ת היינו לעשות בו סחורה ומה ענין או מכור לנכרי דמיירי בשיזדמן לו נבלה בביתו וגם בטמאים נזדמנו לו מותרי' מדכתיב לכם, וקושי' השני' איננו דהרי זה עצמו רוצה תוס' להוכיח דאין אי' בסחורה אלא להרויח ולא בנזדמן ואי ק"ל ל"ל לתוס' להוכיח מאו מכור דנבלה לוכחו מלכם דשרצים הי' יכול להקשות בקוצר ואי ס"ל דנזדמן לחוד וסחורה לחוד אפי' שלא להרויח א"כ לק"מ דשפיר מייתי תוס' או מכור דנבלה כמ"ש טו"ז מדלא כתיב תמכור משמע דאפי' ע"י אחר מותר וצ"ע:

ומה שמחלק בין בהמה טמאה ושרצים שלא הי' להם שעה"כ ובין נו"ט שהי' להם שעה"כ אינם אסורים בסחורה מה"ת תמוה בעיני הא אמרי' בחולין ע"ח הושיט ידו למעי בהמה ותלש חלב של בן ט' חי ואכל רי"א חלבו כחלב בהמה חדשים גרמי והכי קי"ל ביו"ד סי' ס"ד ס"ג אבל קודם לזה מותר וא"כ גם חלב הי' לו שעת הכושר ואפ"ה כתב הרמב"ם פ"ח ממ"א שכל דבר שאסור באכילה אסור לעשות בו סחורה חוץ מן החלב שנ' יעשה לכל מלאכה והרי חלב הי' לו שעה"כ ול"ל קרא להתירו בסחורה אע"כ מדאצטריך קרא להתיר בחלב ש"מ בשאר אי' אפי' היו להם שעה"כ אסורי' בסחורה:

שוב מצאתי ברשב"א חולין ק"ך אהא דאמרי' התם מה לחלב שכן לא היתה לו שעה"כ וא"ת והלא חלב דשליל לר"י מותר א"כ שעה"כ היתה לו ותי' דלר"י לא מקרי חלב עד שעת לידה א"נ עד שעת יציאתו לאויר העולם דחדשי' ולידה גרמי לי' וא"נ חדשים ואוירא ומשעה שחל עליו שם חלב לא היתה לו שעה"כ ע"ש וא"כ לק"מ קושי' הנ"ל דחלב שפיר לא הי' לו שעה"כ:

אבל שפיל לסיפא דדברי רשב"א שכתב והוא הטעם לנבלה דמשעה שחל עלי' שם נבלה לא היתה לו שעה"כ וכן כתבו תוס' שם מה להנך שכן לא היתה לה שעה"כ דנבלה כמות שהיא עתה מתה לא הי' לה שעה"כ א"נ מחיים הי' בה אי' אמ"ה ואפי' למ"ד לאו לאברים עומדת הי' בה אי' שא"ז ע"ש ועכ"פ גמ' ערוכה הוא שם דנבלה מקרי לא הי' לה שעה"כ ופלא על חו"י וחת"ס קלסי' בזה דאשתמיטתי' להו גמ' זו:

וכדי דלא לשוי' טועה אפשר לומר דס"ל כתי' ב' בתוס' דמשו"ה מקרי נבלה לא הי' לה שעה"כ משום דמחיים אסורה משום אמ"ה והרי אמ"ה איתקש לדם ודם למים דמותר בסחורה וכדכתיבנא לעיל וא"כ הי' לה שעה"כ לסחורה ושוב אינה אסורה בסחורה אלא דא"כ דלא ס"ל כתי' הא' שבתוס' א"כ חלב מקרי הי' לה שעה"כ וקשי' קמייתא וצ"ע:

וחת"ס יו"ד סי' ק"ו הביא ראי' לחו"י מרמב"ם סופ"ה דשלוחי' שכתב וכבר ביארנו במקומו שאסור לעשות סחורה בפירות שביעית ולא בבכורות ולא בטרפות ולא בנבלות ולא בתרומות ולא בשקצים ורמשים ועיין במגדול עוז שם והרי אי' סחורה בבכור ותרומה אינו מה"ת אלא משום תקלה או בזיון קדשים ומדכייל עמהם נו"ט והפסיק בין נבלות וטרפות ובין שקצים ורמשים ש"מ הני נו"ט נמי דרבנן נינהו משום תקלה דלמא אתי למיכל מינייהו ולא מה"ת שהרי הי' להם שעה"כ משא"כ שקצים ורמשים ומוכח כחו"י, ואני אומר ולטעמך דנו"ט דרבנן ושקצים ורמשים דאורייתא ודאי תקשי הרי סחורה בפירות שביעית ודאי דאו' דכתיב לאכלה ולא לסחורה ומ"ט הפסיק בכל הני דרבנן בכורות ונו"ט ותרומות בין שביעית ושקצים ורמשים דאי' סחורה דידהו מה"ת:

אבל האמת יורה דרכו דיש סדר למשנת הרמב"ם דשביעית מותר באכילה ואסור בסחורה וכן בכורות מותרים באכילה ואסור בסחורה משום דלמא אתי לידי תקלה דגיזה ועבודה ועיין רש"י נדרים ט' ע"ב ד"ה נדבה או משום בזיון קדשים חשיב להו גבי הדדי אבל נו"ט ושקצים ורמשים איסור סחורה דידהו משום דאסור באכילה וכן תרומות אינו אסור בסחורה אלא לישראל דאסור באכילה דלמא אתי לידי תקלה ואתי למיכל אבל כהן שמותר לאכול תרומה מותר גם בסחורה עם תרומה וכן משמע מלשון הרמב"ם פי"ז מתרומות הכ"א שכתב וכן אסור לעשות סחורה בתרומה אעפ"י שהוא לוקח מכהן ומוכר לכהן ולא אמר נמי רבותא אעפ"י שלוקח הסוחר כהן אלא ודאי דזה באמת שרי וכמ"ש ולכן הטיל הרמב"ם תרומות בין נו"ט ובין שקצים ורמשים להודיע שכשם שאלו אסורי' בסחורה רק למי שאסורי' באכילה כן תרומות אינו אסור בסחורה רק למי שאסור באכילה דהיינו לישראל ולא לכהן והוא האמת לפענ"ד:

סוף דבר הכל נשמע כיון דאיכא גליון תוס' ותה"ד ורמ"ע דס"ל דאי' סחורה אפי' בשרצים אינו מה"ת וקראי אסמכתא בעלמא ואיכא נמי תוסי"ט וטו"ז דס"ל דמסרו הכתוב לחכמים והרי איכא חו"י ופנ"י בפסחים כ"ג ונוב"י דס"ל אפי' אם בשרצים מה"ת בנו"ט הוי רק דרבנן ואני עני עשיתי סמוכי' לזה משום דהוי שרצים וב"ט ב"כ ובתוס' ורא"ש לא מצינו דהוי מה"ת רק בבהמה יש לסמוך על הטו"ז דאם נזדמן לו נו"ט מותר לישראל לקנות ממנו בזול ולמכור ביוקר דהוי כשלוחו וכמ"ש גם מחותני נ"י ויש גם סניף להתיר מ"ש אני עני דאם אינו נשאר בהויתו אצל מי שנזדמן אצלו שוב מותר בסחורה לגמרי ויש לצרף ג"כ מ"ש דאי' סחורה הוא רק להרויח ולא להפסיד מן הקרן ואפילו הוא דבר האבד למוכר מותר ללוקח לעשות בו סחורה ושפיר דמי למיעבד הכי כמו שעושים באוזות פערזיכערונגס אנשטאלט שכתב:

וגם יפה כתב בני שהרבה טרפות הם רק מצד חומרא והרבה רק ספק טרפות ופרמ"ג בפתיחה לאו"ח הביא שיטת דבספק אי' תורה מותר לעשות סחורה וגם ראיתי כן בתשו' ריב"א בשם מהרשד"ם ולא מצאתיו [עי' בתשו' ריב"א סי' קמ"ו] אבל לשטת הרמב"ם דסדא"ו רק מדרבנן בכן לחומר' הוא פשוט דמותר בסחו' כיון דודאי אי' דרבנן נמי מותר כמ"ש הרמב"ם בפ"ח ממ"א הח"י אבל להסוברים דמה"ת לחומרא אם אי' סחורה מה"ת א"י טעם להקל בסדא"ו, ואולי ס"ל דטעם אי' סחורה משום דלמא אתי למיכל וא"כ הוי ס"ס שמא מותר ואת"ל שהוא איסור דלמא לא אתי למיכל, וגם משמע קצת מלשון הב"ח דאוסר דדוקא אם קונה רק לטובת הלוקח להרויח אוסר אבל אם גם קונה לטובת מי שנזדמן לו שלא יפסיד שרי לכן יש להקל בזה כמ"ש, ובזה הנני חותם בברכה ושלום וכ"ט כנפשו ונפש מחותנו הנאמן ודוש"ת באהבה:

עמרם הק' בלוהם בק"ק הנ"ל

תוכן העניינים

בית שערים יורה דעה חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה