אור ברסלב

בית שערים יורה דעה חלק א· רבי עמרם בלום

תשובה קפה

תשובה קפד

שוכ"ט לאהובי מחו' ידינ"פ הרב הגאון צדיק כביר כמו"ה אליעזר זוסמאן סופר נ"י אבדק"ק פאקש:

ידים אהובות מדברי סופרים בא אלי וכו' ומה שנתקשה בע"ז ס"ו ע"ב דפריך לאביי דס"ל ריחא מלתא ממתני' דתנור שהסיקו בכמון של תרומה וכו' הא לפ"מ שהביא חת"ס ח"ו בע"ז שם בשם בה"ג סוף ה' דם דריחא לאו מלתא קרא מסייעא מדאוסר משרת משמע הא מריחא לא אכפת לן ע"ש ופי' חת"ס כוונתו דס"ל דכ"ע מה"ת אין ריח אוסר אלא דפליגי תנאי ואמוראי אי ריחא מדרבנן אסור דגזרינן ריח אטו טעם או לא וכיון דפלוגתא בדרבנן אזיל לקולא ע"ש ולפ"ז י"ל דאביי ורבא לשיטתייהו דאביי ס"ל בחולין ק"ח דטע"כ מה"ת ומשו"ה ס"ל ריחא מלתא דגזרינן אטו טעם ורבא ס"ל שם טע"כ לאו דאורייתא וכיון דטעמא גופא רק מדרבנן לא גזרינן ריחא אטו טעמא משו"ה ס"ל ריחא לאו מלתא, ולפ"ז למ"ש חוו"ד סי' ק"ה אות ב' דבתרומה לכ"ע טע"כ לאו דאו' משום דמשקין היוצאין מהן אינן כמותן כמבואר בחולין ק"ך ע"ש א"כ י"ל דבתרומה מודה אביי דריחא לאו מלתא כיון דטע"כ דרבנן לא גזרינן ריחא אטו טעמא ולהכי בתנור שהסיקו בכמון של תרומה הפת מותרת:

הנה מ"ש דאביי ורבא לשיטתייהו, תמהני הלא כתבו תוס' בחולין שם דרבא נמי ס"ל טע"כ מה"ת ושם בחולין רק דיחוי בעלמא וכן כתבו תוס' בע"ז ס"ז ד"ה אמר ובזבחים ע"ט וא"כ טעמא דרבא ודאי אינו כמ"ש פר"מ, אלא אפילו להיפך גם לאביי א"א לומר כן כמ"ש כ"ת ואקדים דודאי גם אביי דיליף שם טע"כ מבב"ח ולא ס"ל כדיחוי דרבא דרך בישול אסרה תורה מ"מ מודה דבב"ח אינו אסור מה"ת אלא בבישול ולא בתרי לי' כולי' יומא בחלבא דבישול כתיב ולא פליג אלא אמאי דס"ל לרבא דרך בישול בעי' ואין לך כגון זו שלא יתן טעם כמו שפרש"י שם והוא ס"ל דדרך בישול לא בעי' אבל בישול ודאי בעי, וכ"ת א"כ איף יליף טע"כ מבב"ח הא בב"ח חידוש הוא דאי תרי לי' כולי יומא בחלבא שרי כדאמרינן פסחים מ"ד ע"ב, ז"א די"ל דס"ל כיון דהחידוש לקולא דתרי לי' מותר שפיר ילפינן מיני' חומרא ועיין תוס' מו"ק ח' סד"ה נפקא לי' והא דפריך אי חידוש הוא אפי' כי ליכא נו"ט נמי ה"ד אי חידוש הוא לחומרא משום דהאי לחודא והאי לחודא שרי וכו' א"כ כי ליכא נו"ט נמי אע"כ דליכא חידוש לחומרא דכלאים נמי הכי הוי אלא חידוש לקולא ושפיר בעי נו"ט דילפינן מזרוע בשילה קולא דסגי בס' וכיון דליכא חידוש רק לקולא שפיר ילפינן מיני' חומרא דטע"כ [עיין נובי"ת יו"ד סי' ל"ז ובס' מלא הרועים ח"ב כלל חידוש לא גמרינן אות ב'], ועוד לפמ"ש רשב"א בחולין צ"ח ע"ב ד"ה אמר רבא הא דילפינן טע"כ מבב"ח היינו ממאי דנאסר החלב מטעם הבשר אבל ממאי דנאסר הבשר ליכא למילף דהתם ממשו של חלב נבלע בבשר ע"ש, והרי הא דאמרינן דאי תרי לי' כולי' יומא בחלבא שרי פי' תוס' בחולין שם אע"ג שנבלע החלב בבשר אעפ"י שהוא צונן לפי שהוא צלול והבשר שוהה בתוכו ע"ש ומשמע מדברי' דמאי דהחלב אינו נאסר אינו חידוש לפי שמה שיוצא מן הבשר ע"י כבושה אינו טעם גמור מה"ת רק זיעה בעלמא אבל הבשר בולע חלב בעין זהו חידושו שמותר ועיין נובי"ק יו"ד סי' כ"ו ד"ה ואמנם, ולפ"ז אין כאן חידוש לקולא בענין טע"כ שהרי בתרי אינו טעם רק עיקר וממש וס"ל לאביי דשפיר ילפינן מיני' טע"כ כיון דלא מצינו בב"ח חידוש בענין טע"כ רק בד"א, והא דאמרינן פסחים מ"ד אלא דאי תרו לי' כולי' יומא בחלבא שרי בשיל לי' בישולי' אסור היינו רק דא"א למילף בעלמא בכבוש ותרי לי' דטע"כ, וכגון שרה ענבים במים ויש בהם טעם יין כיון דבב"ח גופא לא אסור תרי לי' ולהכי צריך לרבנן משרת ליתן טע"כ, אלא דלכאורה ז"א לפמ"ש דמה שהלח בולע מן הנכבש אינו טע"כ אלא זיעה בעלמא והא דקרי התם לשרה ענבים במים ויש בהם טעם יין טע"כ היינו משום דהיוצא מן הענבים דעיקרן להכי קיימא ל"ש זיעה בעלמא כמ"ש חי' רשב"א ברכות ט"ל ד"ה דבש ומה שהנכבש בולע מן הצלול הרי אינו טע"כ רק עיקר וממש וכן טעם יין שקיבל המים מענבים הנכבשי' בתוכו הוי עיקר וממש וא"כ א"צ למילף כלל מבב"ח דאסור משום טע"כ, אמנם אחר התבוננות נראה דאפי' נבלע ממשות האי' ברוב היתר מקרי טע"כ דהרי קי"ל מב"מ חד בתרי בטל אלא דבמבשא"מ אינו בטל כיון שהטעם נרגש כמ"ש רשב"א חולין צ"ח סד"ה אבל וטעם האי' ניכר בו טעימתו זו היא הכרתו כדכתיב וחיך אוכל יטעם לו אין חשיבות האוכל אלא בטעמו ע"ש וכיון שהממש בטל שפיר ברוב ואין האי' אלא מחמת טעמו שפיר מקרי טע"כ, אבל בב"ח שהוא היתר בהיתר דהאי לחודא והאי לחודא שרי ותערובתן אוסרתן ול"ש בי' ביטול עיין ש"ך יו"ד רס"י רצ"ט שפיר כתב רשב"א דחלב ממש נבלע בבשר ול"ש בי' טע"כ. אבל אביי יליף שפיר טע"כ בעלמא מא מבב"ח ע"י בישול ובתרי לי' לית לי' באמת טע"כ מה"ת כיון דליכא למילף מבב"ח, ובהכי מיושב קושי' תוס' חולין דף הנ"ל ד"ה דחידוש הוא שהקשו על רש"י דפי' חידוש הוא דשניהן מין היתר וכו' הא בפסחים מסיק דהיינו חידושו דאי תרי לי' וכו' ולפמ"ש לק"מ דאי תרי לי' אינו חידוש כלל רק הפי' דא"א למילף תרי לי' וכמ"ש:

היוצא מזה דאביי נמי מודה דאינו אסור מה"ת בכבוש רק בבישול ולפ"ז למאי דצידד פלתי סי' פ"ז אות ב' להוכיח כדעת הר"ן דבצלי אין אי' בב"ח מה"ת וכן דעת הרבה אחרונים א"כ בצלי אין טע"כ אסור מה"ת לאביי דיליף טע"כ מבב"ח ועיין מג"א סי' תמ"ז העלה כדעת רשב"א דל"ש ריחא מלתא רק בצלי ולא בבישול דאין לו ריח חזק ע"ש, ולפ"ז ל"ל דטעמא דאביי דריחא מלתא משום דטע"כ מה"ת וגזר ריח אטו טעם דהא במקום דשייך ריחא דהיינו בצלי ל"ש טע"כ ובמקום דשייך טע"כ מה"ת דהיינו בבישול ל"ש ריחא וליתא לדברי פר"מ:

אלא אפילו לו יהיבנא כדבריו מ"מ נ"ל דלק"מ דהא דחידש החוו"ד דבתרומה לכ"ע טע"כ לאו דאורייתא היינו משום דמשקין היוצאין מהן אינן כמותן אבל אם נבלע ממשן ברוב היתר ודאי טע"כ מה"ת כמו בכל אי' ואף דגם במיחוי גופן למשקין מותר מה"ת היינו דוקא בהמחה וגמעו ומשום דהוי שלכד"א עיין תוס' חולין ק"ך אבל בנבלע באוכל דהוי אוכל מודה חוו"ד דאסור מה"ת ועיין בטור או"ח סי' רי"ז הביא דעת הרמב"ם דהמריח בכלים שהם מוגמרי' אינו מברך לפי שהוא ריח שאין לו עיקר והטור תמה עליו ופסק דצריך לברך והקשה ב"י הא בסי' רי"ו גבי כשותא ומשחא כבושה כתב הטור שאם סיננו השמן ואין בו כלום מהבשמים י"א שאינו מברך עליו דהוי כריח שאין לו עיקר ותי' ד"מ דשאני התם שריח השמן אינו מגופו אלא שקלט מד"א לכן הוי ריח שאין לו עיקר ואין מברכין עליו אבל הכא שהבשמים נשרפו ונתהפכו ונעשה ריח ואותו ריח הוא כעיקר הבושם ולכן ס"ל לטור דמברכין עליו ע"ש, ולפ"ז בתנור שהסיקו בכמון של תרומה שהכמון נשרף ונתהפך ונעשה ריח הוא כעיקר ובכה"ג גם בתרומה טע"כ מה"ת וא"כ אם אביי גזר ריח אטו טעם ה"נ לגזור ויהי' הפת אסור ופריך שפיר וע"ז משני שאני התם דמקלי איסורי', פי' בשעה שאפה הפת כבר מקלי קלי איסורי' ולכן מותר משא"כ בכלים מוגמרי' בשעה שקבלו הכלים ריח עדיין הבשמים בעין כמ"ש תוס' שבת כ"ה ד"ה הא דשמן ובשר ותבואה חשיבי בעין טפי בשעת היסק מעצים ע"ש ולק"מ. וד' יראנו מתורתו נפלאות, ויעשה עמנו לטובה אות כנפשו ונפש ידידו מחותנו הדוש"ת באהבה:

עמרם הק' בלוהם בק"ק הנ"ל

תוכן העניינים

בית שערים יורה דעה חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה