אור ברסלב

בית שערים יורה דעה חלק א· רבי עמרם בלום

תשובה קעה

תשובה קעד

שיל"ת ב' איפאלא ב' לס' בשלח תרס"ג לפ"ק

ברכתי תעלה לראש ידידי הרב הגדול חו"ב זך ונקי כמו"ה משה שמואל נ"י שטערן בסערענטש:

מכתבו הנעים מיום ג' שבוע העברה קבלתי ומה שהאריך בדברי כ"מ פט"ו ממ"א הי"ב הנה הפירוש הפשוט הוא שמ"ש הכ"מ ונ"ל שטעמו הוא וכו' אין כוונתו שטעמו של הראב"ד הוא כמו שהבין ידידי דע"ז ל"ש לשון שטעמו רק לשון שכונתו הוא על סוגי' דמשילין אלא הכ"מ, בא ליישב דעת הרמב"ם שכתב יראה לי וכו' וע"ז הק' הראב"ד שהוא משנה שלימה והיינו בירושלמי פ"ו דנדרים וכמ"ש הכ"מ שם לפניו ולאחריו וכמו שנשאל ע"ז הרשב"א וע"ז תירץ שטעמו של הרמב"ם הוא מהאי דפ' משילין דמשם מוכח דאפיק בשאינו מינו דבר שיש לו מתירין אינו בטל ולדעת רבינו דס"ל דבטל בשא"מ י"ל כמ"ש בסמוך דמים ומלח לגבי עיסה הוי כמין אחד ולכן כתב לשון יראה לי וכמ"ש שם קודם לזה

ואפשר לומר עוד שטעמו פירושו ג"כ טעמו של הרמב"ם שכתב יראה לי מדאמרינן בירושלמי פ"ו דנדרים וכו' ומאחר שבירושלמי אמרו על משנה זו כן כתב שהוא משנה שלימה ואני אומר וכו' דאינו מוכרח במשנה ולכן כתב הרמב"ם לשון ויראה לי כיון שאינו מוכרח במשנה ולשון שטעמו נמשך על ואני אומר שכתב לבסוף רק שהוצרך להקדים מאין יצא להראב"ד שהוא משנה שלימה כדי שיוכל לכתוב ואני אומר דאינו מוכרח מן המשנה ולכן כ' הרמב"ם שפיר ויראה לי כיון שאין הוכחה מן המשנה שלימה זהו פשוטן של הדברים:

אבל יען אין ביהמ"ד בלא חידוש נ"ל בשנדקדק בלשון הרמב"ם שכתב שאפי' דשיל"מ אם נתערב בשא"מ ולא נתן טעם מותר מהו לשון שאפי' דשיל"מ דמשמע כ"ש דבר שאין לו מתירין וקשי' פשיטא דשאל"מ בשא"מ דהוא בנו"ט וכל הש"ס ופוסקים מלא מזה וגם סוף דברי הרמב"ם שכ' ואל תתמה על חמץ בפסח שהתורה אמרה כל מחמצת לא תאכלו לפיכך החמירו בו צריכין ביאור:

ונ"ל עפמ"ש בעה"מ בפסחים ר"פ אלו עוברין ונקוט האי כללא בידך דהמל"א יש בו חומר גדול יותר מטע"כ לפי שאין טע"כ אמור וכו' והמל"א אע"פ שאין בו טעם האי' וכו' ואי אמרת והא ד' מיני מדינה דתנן במתני' כולהו לטעמא עבידי ובגמ' פר פרכינן א"ה חמץ בפסח נמי נחשבין שהמל"א כר"א אלמא המל"א טעמא נמי אית בי' יש להשיב ולהפריש בין טעם לטעם שכל העירובין השנויים במשנתינו אע"פ שהן עשויין לטעם טעמן משתנה ע"י העירוב לטעם אחר שאין טעם הדגן נראה בעירוב אלא שהוא מסייע לתת לו טעם חדש וטעם זה שהוא מחדש בעירובו גרם לו להתבער בפסח ולעבור עליו באזהרה ואינו מתבטל ככל איסורים שבתורה לפי שהדגן הוא יסוד אחד מיסודות המינים השנויים במשנתינו אבל טעמו הראשון אינו ניכר בו ברוב הטעמים וכו' ע"ש ולפ"ז הי' אפשר לומר דבר חדש דאף דלענין מב"מ בדשיל"מ אזלינן בתר שמא וכמ"ש הש"ך סי' ק"ב סק"ג ואם אינו שוה בשמא אע"ג דשוה בטעמא בטל הוא ואם שוה בשמא אע"ג דאינו שוה בטעמא לא בטל משום דנקרא על שם האי' וכמ"ש תו"ח כלל מ' אות נו"ן מ"מ אם אינו שוה לא בשמא ולא בטעמא הדבר ברור דאינו בטל אפי' מה"ת בכדי נו"ט דהא טע"כ מה"ת ועיין בש"ך סי' צ"ח סק"ו ולשיטות הפוסקים דטע"כ לאו דאו' אסור עכ"פ מדרבנן משום טע"כ רק היכא דליכא נו"ט שרי ובזה שפיר י"ל דה"ט דאפי' בדשיל"מ בטל משום דהוי כנאבד מן העולם משום דבטל שמו וטעמו וכמ"ש העט"ז הביאו ש"ך יו"ד סי' רצ"ט דמה"ט לא אמרינן גבי בב"ח היתר בהיתר לא בטל אבל בנתערב מבשא"מ כמה מינים וע"י העירוב נשתנה לטעם חדש כמו שהוא בד' מיני מדינה נהי דמה"ת מותר דל"ש בי' טע"כ לפי שטעם הראשון אינו ניכר וגם ליכא קרא לאסור בשאר איסורים מ"מ ל"ל בי' דהוי כנאבד מן העולם דהא האי' הוא אחד מן היסודות המולידים אותו טעם חדש ושפיר אפשר לומר דבדשיל"מ אינו בטל מדרבנן אפי' אינו שוה בשמא, ואפי' בדבר שאין לו מתירין נמי י"ל דאסור מיהו מדרבנן כמו שאסרו מב"מ בטעמא לדידן דמה"ת חד בתרי בטל ומדרבנן אסור עד ששים:

אלא דבאמת לא מצינו זה בשום דוכתא והוא מותר אפי' מדרבנן לא מיבעיא בדבר שאין לו מתירין אלא אפי' בדשיל"מ כיון דקודם העירוב הוי מבשא"מ ואין כאן טע"כ ואינו שוה בשמא אע"ג דלא הוי כנאבד מן העולם ויש להביא ראי' לזה מטבל דאינו בטל במינו מדרבנן משום דאפשר לתקנו והוי דשיל"מ ותקשי כיון דבטל ברוב מה"ת איך אפשר לתקנו ועיין רש"י ב"מ נ"ג ד"ה דאו' ודרבנן ובתוס' חדשים סוף מעילה והארכתי בזה בתשובתי ליו"ד ועכצ"ל כמ"ש בתשו' [ע"ל סי' ת"ח ותי"ב] דכשאוכל הטבל צריך להפריש משום חיוב הפרשה שהי' חל עליו קודם שנתערב או קודם שאכלו ושפיר יכול לתקנו וא"כ גם בשנתערב בשא"מ א"א לומר דהוי כנאבד מן העולם דהא אפשר לתקנו מכח מצות הפרשה וא"כ לא יתבטל אפי' בשא"מ משום דשיל"מ אע"כ דבשאינו מינו לא גזרו חכמים כלל משום דשיל"מ:

ובזה יובן הא דבחמץ גזרו שאינו מינו אטו מינו כמ"ש הרמב"ם שם ה"ט משום דבחמץ ילפינן בפסחים מ"ג ד' מיני מדינה שהן בלאו מן כל מחמצת לא תאכלו אע"ג דל"ש בהו טע"כ כנ"ל וגם הם בשא"מ וא"כ מצינו אי' מה"ת כיון דלא הוי כנאבד מן העולם שפיר גזרו גם במבשא"מ משום דשיל"מ אטו מינו דלא יכירו וידעו העולם חילוק בין מב"מ ובין מבשא"מ כיון דמצינו איסור תורה גם בשא"מ:

וזה כוונת הרמב"ם יראה שאפי' דשיל"מ אם נתערב בשא"מ ולא נתן טעם מותר היינו אפי' נתחדש עי"ז טעם חדש רק לא נתן ולא ניכר טעם הראשון וזה חידש הרמב"ם מדעתו ולא נשמע מן הירושלמי ולכן כתב ויראה לי וכ"ש אם אינו דשיל"מ ודאי מותר אפי' מדרבנן אף דלא הוי כנאבד מן העולם ושייך שפיר לשון אפי' וע"ז כתב לא יהי' זה שיל"מ חמור מטבל שהרי אפשר לתקנו ואעפ"כ שלא במינו בנו"ט כמו שביארנו והוא הראי' שכתבתי לעיל וע"ז כתב ואל תתמה על חמץ בפסח דאפי' בשא"מ לא בטל משום דשיל"מ שהתורה אמרה כל מחמצת לא תאכלו דמיני' ילפינן ד' מיני מדינה בלאו לפיכך החמירו בו כמו שביארנו והוא כמו שכתבתי לעיל וא"ש:

ולפ"ז אתיין שפיר דברי כ"מ דכתב דהא דכתב הראב"ד משנה שלימה הוא היינו מהאי דפ' משילין ל"ז דהא מים ומלח בקמח ועשה מהם עיסה אין טעם הראשון של מים ומלח ניכר אלא שנשתנה לטעם חדש [עיין ב"ש או"ח סי' רכ"ה ורס"ה וע"ל סי' קפ"ג] ואפ"ה פריך בפשיטות וליבטל מים ומלח לגבי עיסה ופרקה ר"א משום דהוי דשיל"מ וא"כ מדאשמעי' מתני' דין זה דאינו בטל בדשיל"מ ש"מ דבדבר שאין לו מתירין פשיטא דמותר אפי' מדרבנן א"כ מאי אפי' דכתב הרמב"ם דמשמע דבא לחדש כ"ש בדשאל"מ והלא בדבר שאל"מ משנה שלימה דבטל, וע"ז כתב ולדעת רבינו דס"ל דאפי' דשיל"מ בטל ומותר והוא לכאורה נגד סוגי' הנ"ל דמים ומלח לגבי עיסה כמין אחד דהיינו דהוי שוה גם בשמא כיון שאינו נקרא על שם היתר קמח רק קורין לה שם חדש עיסה ע"י עירוב מים ומלח וקמח והוי כמו שוה בשמא וא"ש הכל בעזה"י, ומ"מ הפשוט כמ"ש בתחלת דברי, וד' יראינו מתורתו נפלאות עדי יחוש ישועות הנבאות וינחנו בדרך אמת ובזה אתן החותמת ידידו דש"ת באהבה:

עמרם הק' בלוהם בק"ק הנ"ל

תוכן העניינים

בית שערים יורה דעה חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה