בית שערים יורה דעה חלק א· רבי עמרם בלום
תשובה קעג
שיל"ת ב' איפאלא עש"ק יתרו תרנ"ג לפ"ק:
שוכ"ט להמופלא ומופלג מלא פלג כ"ה יושיע פאללאק נ"י
מכתבך קבלתי והגם כי אין הזמן מסכים להשיב על פלפלת כ"ש מ"מ להלהיב לבך לתורה הנני משיב לך ואשר תמהת על הש"ך סי' ק"ב ביו"ד שכתב עמ"ש המחבר יש מי שאומר שלא אמרו דשיל"מ לא בטל אלא היכא שהמתיר עתיד לבא עכ"פ ובידו לעשותה בלי הפסד וכו' ולפיכך ביצה של ספק טרפה וכו' וכתב הש"ך לא ידעתי למה כתב וכו' בשם יש מי שאומר הלא הרשב"א כתב כן ואין מי שחולק עליו וכו' וקשי' לך דנעלם ממנו תוס' ב"ק ס"ט ע"א ד"ה כל הנלקט וכו' שהק' כי אמר המתלקט הא אינו מועיל למה שגדל אח"כ ותי' דבטל ברוב ואע"ג דהוי דשיל"מ ע"י פדיי' מ"מ מדאו' בטל וכו' אלמא דתוס' ס"ל אע"ג דאינו בידו בלי הפסד מקרי דשיל"מ ושפיר כתב המחבר דין זה בשם יש מי שאומר:
הנה קושייתך לק"מ דמה הפסד יש בפדיית נטע רבעי אף שמוסיף חומש והוא ממון גבוה מ"מ א"צ רק להעלות המעות לירושלים ולהוציא שם על דבר מאכל כמבואר דינים אלו ברמב"ם פ"י מה' מעשר שני ופ"ט שם ואי משום הוצאות הדרך שיעלה לירושלים עיין אריכות פלתי ושאר אחרונים שם סי' ק"ב לענין מע"ש וה"נ לענין כרם רבעי:
ויותר הי' לך להקשות אהא דאמרי' בנדרים נ"ח דהקדש הוי דשיל"מ ופירשו כל הראשונים שיש לו מתירין ע"י פדיי' ושם מעות הפדיון הוא להקדש ואם הבעלים פודין מוסיף חומש כמבואר ברמב"ם רפ"ז מעירוכין ועיין חת"ס יו"ד רכ"ג ותקשי הא אין לו מתירין ע"י הפסד ואף דשם הקדש יוצא לחולין והוא שלו תחת המעות ואין כאן הפסד משא"כ בכרם רבעי הנ"ל שהעניים לוקחים הכרם רבעי מ"מ כשהבעלים פודין יש הפסד חומש וא"כ להבעלים לא הוי דשיל"מ ועיין חת"ס הנ"ל אבל באמת גם זה אינו כיון דהקדש שוה מנה שחיללו על שו"פ מחולל שפיר מקרי דשיל"מ כמ"ש מג"ש בתוס' פסחים כ"ז ד"ה החדש אבל עכ"פ במע"ש מבואר בדברים הנ"ל דהוי דשיל"מ ומ"ט קשי' לך יותר מכרם רבעי ממה דקשי' ממע"ש:
גם מה שתפסו אחרונים עליו מדברי כ"מ פ"ז דעכו"ם ה"י שכתב בדעת הרמב"ם דמשו"ה החמירו ברמוני בדן להצריך ג' תערובת מפני שהוא דבר שאפשר שיהיו לו מתירי' אם יתפרדו הרמונים ואע"ג דלרשב"א לא חשיב בכה"ג דשיל"מ כדמשמע בטור יו"ד סי' ק"ב לרבינו חשוב. לפענ"ד אינו תפיסה כלל דזה מבואר לכל מעיין דנדון הכ"מ אין לו ענין כלל לדין דשיל"מ שבכל הש"ס ומעולם לא נשמע שיועיל ס"ס באי' משום דהוי דשיל"מ שאם יפול לתוך היתר יתבטל אלא כונת הכ"מ אף דלרשב"א לענין דשיל"מ שבכל הש"ס לא חשיב דשיל"מ היכא שאין ההיתר בא בודאי מ"מ לענין חומרא זו דרמוני בדן חשיב לי' רמב"ם דשיל"מ להצריך ג' תערובת גם באפשר שיהי' לו מתירין ואפשר שטעמו כיון דאפשר שיהי' לו מתירין כשיתפצעו אתי לזלזולי בי' וע"ד שכתב בתי' השני משום דקיל איסורו מעכו"ם אבל עכ"פ על דינו של רשב"א בדשיל"מ בכל הש"ס אין חולק דלא מקרי דשיל"מ וטעמא דמסתבר הוא דהרי הא דדשיל"מ לא בטל הוא רק מדרבנן ואם יש ספק אם הוא דשיל"מ הוי סד"ר ולקולא ודוקא בס' אי' דרבנן אבל ודאי יש לו מתירין אזלינן לחומרא וכמ"ש טו"ז חילוק זה רס"י ק' לענין ברי' וחהר"ל ע"ש וכ"ש דיש להעמיד האי' על חזקתו שלא יהי' ניתר אלא דזה ל"ש בנידון רשב"א שהרי ספק טרפה אין לו חזקת אי' ושפיר תמה הש"ך:
ומ"ש ליישב דעת רמ"א בסי' ק"ב דבטעם גם דשיל"מ בטל והש"ך תמה עליו דמירושלמי ומתוס' ורא"ש ור"ן בנדרים נ"ב משמע דאפי' טעם אינו בטל וכתבת דטעם הרמ"א הוא עפמ"ש רשב"א חולין צ"ז ע"ב ד"ה אמר אביי דרוטב בשר עם בשר הוי מבשא"מ לרבא דאזיל בתר שמא וכיון דדשיל"מ הוא רק במב"מ א"כ טעמו הוי מבשא"מ ולהכי בטל אבל הראשונים בקושי' הוי ס"ל דדשיל"מ אפי' בשא"מ לא בטל ואז שפיר מודה רמ"א דאפי' טעם לא בטל, הנה ניתן להאמר ע"ד פלפול אבל לא משמע כן בראשונים שם רק דבקושי' הוי ס"ל דמיירי במב"מ אבל זה פשיטא להו גם בקושי' דדשיל"מ הוי רק במב"מ ויותר הי' לך לומר דדברי רשב"א ורמ"א הוא רק למאי דקי"ל כרבא דאזיל בתר שמא וקושי' ראשונים הי' לאביי דאזיל בתר טעמא וחמרא חדת בעינבי מקרי מב"מ וא"כ רוטב בשר עם בשר נמי הוי מב"מ' ומה יענה למתני':
אבל לפענ"ד גם הרשב"א לא קאמר דרוטב עם בשר מקרי מבשא"מ בשמא אלא אם כבר יצא הרוטב מן הבשר ועומד בפ"ע ונקרא עליו שם רוטב אבל אם נגע חתיכת אי' בחתיכת היתר ויצא הטעם מזו לזו בלי אמצעות רוטב כיון שמעולם לא הי' עליו שם רוטב רק שם בשר שפיר מקרי מב"מ בשמא וכמ"ש תוס' וראשונים בחולין קי"ב דאם נגעו הקערות במחבת לא מקרי ג' נו"ט וא"כ ליתא לדבריך:
ומה שנ"ל בדעת רמ"א דמ"ש דטעמו בטל היינו במב"מ בשמא ומבשא"מ בטעמא ויש ס' דאז הטעם הוי כנאבד מן העולם וכמ"ש ש"ך יו"ד סי' רצ"ט בשם עט"ז אלא דאם גם ממשות מעורב אמרי' נהי דהטעם הוי כנאבד מן העולם מ"מ ממשותו אינו בטל כיון דנקרא על שם האיסור וכמ"ש בתו"ח אבל אי ליכא רק טעם בלי ממש כיון דהטעם הוי כנאבד מן העולם שפיר בטל אפי' שוה בשמא דל"ש לומר שנקרא על שם האי' כיון דהאי' הוי כנאבד מן העולם ועיין מג"א סי' תמ"ז סק"ז דאפי' לשיטות דלח בלח נמי חוזר וניעור מ"מ בטעם בעלמא אינו חוזר וניעור כיון דהוי כנאבד מן העולם אבל בשוה בשמא ובטעמא דאין הטעם נאבד מן העולם מודה רמ"א דאפי' בטעם דשיל"מ לא בטל וא"כ י"ל דראשונים בקושי' הוי ס"ל דמיירי בנתערב במינו בשמא ובטעמא ולהכי ק"ל דהוי דשיל"מ וע"ז תי' דמיירי במבשא"מ בטעמא ושפיר בטל ויש להאריך בזה ואין הזמן מסכים:
אבל מה שנראה יותר לאמת הוא עפמ"ש חי' הר"ן בחולין צ"ח והוי יודע דלרבנן אית להו תלתא קראי בטע"כ כנגד ג' מינים שיש לנו בטע"כ האחד שלא קלט ההיתר מן האי' אלא טעמו בלבד לא גופו ולא פליטתו ומוכחי להאי ממשרת וכו' השני שקלטו ההיתר מן האי' פליטתו אבל לא גופו וילפי' לי' להאי מג"נ הג' שנתערב בהיתר מגופו של אי' וילפי' לה להאי מבב"ח וכו' ע"ש ולפ"ז הא דכתב רמ"א דבטעם לא אמרי' דשיל"מ היינו בקלט רק טעמו ולא פליטתו והוא מין א' הנ"ל אבל היכא שקלט פליטתו כמין שני הנ"ל ודאי אמרי' דשיל"מ לא בטל ושפיר הק' ראשונים ונסתלקו השגות הש"ך וד' יטע בלבך אהבתו ויראתו לעסוק בתורתו כנפש החותם בברכת התורה:
עמרם הק' בלוהם בק"ק הנ"ל