בית שערים יורה דעה חלק א· רבי עמרם בלום
תשובה קסט
שיל"ת ב' איפאלא יום ה' לס' ראשי המטות תר"ס לפ"ק:
אור לישרים יזרח, להרבני המופלג מלא פלג כמו"ה שמחה בונם נ"י פ"מ:
מכתבו קבלתי וע"ד פמג"ד בפתיחה לתערובת ריש חלק ג' שנסתפק בחצי זית בשר שחוטה וח"ז בשר נבלה שנפלו לקדירת אינו מינן של היתר ויש בהיתר ס' נגד ח"ז נבלה ומ"מ הטעם נרגש מכח ח"ז היתר אם אסור מה"ת משום טע"כ או מותר אפי' מדרבנן וכו' ע"ש [עיין בפמ"ג יו"ד סי' פ"ז בשפ"ד סק"ג מה שהעיר על הפלתי] ומעלתו כתב דהוא נגד משנה שלימה פ"י דתרומות מ"ה תלתן שנפלה לתוך הבור של יין בתרומה במע"ש אם יש בזרע כדי ליתן טעם אבל לא בעץ וכתב הרע"ב אע"פ שטעם עצו ופריו שוה אין העץ מצטרף עם הפרי לאסור יין של חולין לפי שאין העץ קדוש בתרומה ולפמ"ג תקשי אמאי אין העץ מצטרף אפי' הוא היתר כיון שעכ"פ טעם איסור נרגש:
ולפענד"נ לפמ"ש הר"מ במתני' דתרומות והתלתן טעם עצו כטעם זרעו קרובים זה לזה מבואר דאין טעם העץ והפרי שווין לגמרי רק קרובים בטעם ודבריו מוכרחים מן הירושלמי שהביא הר"ש שם דפריך ואין עץ פוגם וחוזר ופוגם ומשני כמ"ד נוטלפ"ג אסור ואפי' למ"ד נוטלפ"ג מותר מודה דהכא אסור למה כל שעלה לתוכו תלתן הוא משביח ע"ש וא"כ כיון שהעץ פוגם והתלתן משביח ע"כ אין טעמם שוה לגמרי אלא קרובים בטעמם, ולפ"ז א"ש דגם פמג"ד לא נסתפק אלא בבשר נבלה ובשר שחוטה דטעמם שוה לגמרי בזה י"ל דע"י ההיתר טעם האי' ניכר אבל שם במתני' דתרומות שאין טעם הזרע והעץ שוה לגמרי שפיר מותר אם יש ששים נגד הזרע ואין לומר דטעם האיסור ניכר ע"י העץ של היתר דזה טעם אחר חדש ועיין בעה"מ בפסחים ר"פ אלו עוברין ואינו טעם האיסור ולהכי מותר:
ועונ"ל דודאי ברוב בשר שחוטה ומיעוט בשר נבלה לא נסתפק פמג"ד שהרי דינו מבואר בסי' צ"ח סוס"ב דאמרינן סלק שא"מ כמי שאינו ומינו רבה עליו ומבטלו ולפ"ז יש להבין א"כ במחצה על מחצה נמי כיון דא"א לצמצם שמא טעם היתר רבה ונתבטל במינו ועיין פמג"ד בפתיחה לתערובות פ"א חקירה ג' אך ז"א דהא יש ספק נמי שמא שוה בשוה או שמא טעם האיסור רבה וסדא"ו לחומרא אבל אין לומר דהוי ס"ס לחומרא שמא טעם האיסור רבה ואת"ל שאין טעם האי' רבה שמא שוה בשוה ועי' תוס' עירובין ה' ע"ב ד"ה וספק ותוס' חולין כ"ח ע"ב ד"ה לפי דהא הוי שם אונס חד שמא לא נתבטל ברוב היתר והתינח בנבלה שהוא אי' דאו' אבל שם בתרומת תלתן דהוי תרומת פירות דרבנן שפיר מותר מה"ט דשמא טעם היתר רבה וסד"ר לקולא וא"ש:
ובגוף הספק הנה דעת חת"ס בע"ז ס"ו דבכה"ג טע"כ אינו אסור מה"ת ואני אינני מודה לו שכתב ליישב דברי רמ"א סי' צ"ח ס"ב שכתב ולענין מב"מ אזלינן בתר שמא וש"ך סק"ו תמה עליו דאם אינו שוה בטעמא מה מהני דשוה בשמא הא טע"כ דאו' ואם שוו בטעמא ולא בשמא בטל חד בתרי אפי' במין בשא"מ כמו ביבש כיון דאין הטעם ניכר ותירץ חת"ס עפמ"ש לתרץ קושי' הש"ך סק"ח שהק' על הרשב"א דאמרינן סלק שאינו מינו כמי שאינו ומינו רבה עליו ומבטלו הא סוף סוף האי' נו"ט בשא"מ והטעם ניכר ונרגש ותי' כיון דאינו ניכר ונרגש טעם האי' בפ"ע רק עם ההיתר דמינו בכה"ג טע"כ אינו אסור מה"ת וכמ"ש טו"ז סי' ק"ט ע"ש:
ולפענ"ד ז"א דודאי במב"מ אין הטעם נרגש יותר ע"י טעם האיסור כיון דשווין בטעמא אבל בשא"מ כגון ירק נהי דשני זיתי היתר נתנו בו טעם בשר מ"מ ע"י כזית שלישי של נבלה נרגש בו טעם בשר יותר שפיר הוי ניכר האיסור ואינו בטל דטע"כ דאו':
ועוד אמרתי בחידושי יו"ד ליישב קושי' טו"ז סק"ה על השגת מהרש"ל דכונתו בשלמא הא דאמרינן סלק את מינו כמי שאינו ושא"מ רבה עליו ומבטלו היינו משום דכשאינו מינו מבטלו הוי כנאבד האי' מן העולם כמ"ש ש"ך בשם עט"ז סי' רצ"ט ושוב אין כח במינו לחזקו דמה שהיתר מינו שדומה לו בטעמו מחזקו אינו גורם איסור אבל אם מינו מבטלו אינו כנאבד מן העולם כי אדרבה מחזקו כיון ששוה בטעמו רק שמינו אינו נאסר ממנו כיון שהוא רוב אבל שפיר יכול לאסור אח"כ שא"מ כיון שאינו כנאבד מן העולם:
ושנית אמרתי לפמ"ש תוס' חולין ק' ד"ה בשקדם דאם אינו אסור אלא במשהו משום מב"מ לא בטל לא אמרינן ביה חענ"נ ע"ש וכבר כתבו אחרונים דאי טע"כ דאו' ולוקין על כזית מן התערובת א"כ כ"ז שיש בהיתר טעם האי' חענ"נ מה"ת ובעינן ששים נגד כולו עיין פלתי ולפ"ז בשלמא הא דאמרינן סלק את מינו כמי שאינו היינו משום שאפי' תאמר שמינו נאסר תחלה מ"מ אין ההיתר נ"נ רק האיסור אסור וא"כ אינו מינו רבה עליו ומבטלו אבל א"ל סלק שא"מ כמי שאינו שאם אינו מינו נאסר תחלה בנו"ט גם היתר נ"נ ומסייע לאסור את מינו ול"ש לומר דמינו רבה עליו ומבטלו:
ואמנם מ"ש ליישב בזה דברי רמ"א תמוה ביותר שכתב למ"ש רשב"א חולין צ"ח ע"א וקרוב שזה דעת רש"י דבמב"מ ששוה בטעמא ואינו שוה בשמא דליכא למיקם אטעמא בעינן ששים מה"ת וא"כ בשר וחלב הוי מב"מ בשמא כמ"ש הראב"ד עיין ב"י סי' צ"ח ואינו שוה בטעמא א"כ אם נפל בקדרה שני זיתי חלב אחד טמא ואחד טהור ליכא משום טע"כ דהא אין טעם האי' ניכר בו כיון דאיכא נמי היתר דשוה בטעמו ומ"מ אי אזלינן במב"מ בתר טעמא הוי החלב איסור עם הקדרה מבשא"מ ובעינן ששים אבל כיון דאזלינן בתר שמא הוי מב"מ ובטל חד בתרי ע"ש:
ולפמ"ש ז"א דיש בו משום טע"כ משום דמוסיף טעם אבל כאן תמוה ביותר דאפי' נימא ברוב היתר מינו בטעמו מיקרי אינו ניכר האי' היינו משום שהיתר הרוב ואלו נתערב תחלה במינו בטעמא הי' בטל חד בתרי דטעם היתר נרגש שהוא הרוב אבל בחד בחד שאם נתערב תחלה כך ודאי אסור ולא אמרינן שאינו נרגש טעם האי' דמי יימר שאין טעם האי' נרגש דלמא אין טעם ההיתר נרגש ועוד כיון דא"א לצמצם שמא האי' רוב וא"כ בנפלו בב"א לאינו מינו נמי אין לומר שאין טעם אי' נרגש דלמא אין טעם היתר נרגש ושפיר אסור משום טע"כ ואם יאמר בנפלו שני זיתי חלב טהור ואחד טמא א"כ היינו דין הרשב"א הנ"ל ומזה לא מיירי רמ"א שזה כתב המחבר אח"כ:
ועוד כיון דלרמ"א במב"מ אזלינן בתר שמא ואם אינו שוה בשמא אע"פ ששוו בטעמא בעינן ששים א"כ אמרינן בשוו בטעמא דאין הטעם בטל כלל אלא אדרבה מתחזק והולך א"כ ל"ש כלל לומר שאין טעם ההיתר נרגש וליתא גם מ"ש ליישב דעת רשב"א:
ואני תמה עוד שלא מצאתי זה ברשב"א בשם רמב"ן דהיכא דשוו בטעמא בעינן ששים מה"ת ואם כדבריו הלא כ' רש"י שם היכא דבדקנא ולא יהיב טעמא א"כ ליכא למיקם אטעמא בעינן ששים ובחדא מחתא מחתינהו וא"כ גם היכא דבדקנא ולא יהיב טעמא צריך ששים מה"ת וא"כ א"צ לכל אריכות הזה אלא דמיירי דטעמיה קפילא ולא יהיב טעמא ומ"מ אם אינו שוה בשמא צריך ששים אבל אם שוה בשמא חד בתרי בטל וי"ל דעכ"פ בנשפך וספק אם הי' ששים אין נפ"מ בזה דכיון דבדקנא ולא יהיב טעמא אמרינן דמסתמא הי' ששים ועיין מ"ש חוו"ד שם בזה:
ומה שרצה פמג"ד לפשוט ממתני' דערלה פ"ב מט"ו תבלין של תרומה ושל כה"כ ואין באחד כדי לתבל ונצטרפו ותבלו מותר לכהנים ואסורים לזרים וכו' ואמאי מותר לכהנים הא טעמא לא בטיל ונצטרף ההיתר עם האי' והרי נרגש הטעם וטע"כ ד"ת וכו' ודחה אח"כ ע"ש בזה הנני להעתיק מאריכות גדול מחידושי ממס' ע"ז דף ס"ו וז"ל שם:
תוס' ד"ה תבלין הקשו על פרש"י דפי' אם נפלו לקדרה ולא בזה כדי לתבל ולא בזה כדי לתבל ונצטרפו ותבלו והם של אי' מצטרפין לאוסרה דלפירושו משמע דחדא מלתא היא ולישנא דברייתא משמע דתרי מילי נינהו ומ"ש ולישנא דברייתא צ"ל דמתני' דמשנה היא בפ"ב דערלה מ"י, ולפענ"ד דבמעילה י"ז ע"ב אהא דתנן התם הפגול והנותר אין מצטרפין מפני שהן שתי שמות אמרינן בגמ' ל"ש אלא לטומאת ידים אבל לענין אכילה מצטרפין ופרש"י דפגול ונותר מצטרפין דאי איכא פחות מכזית פגול ונותר משלימו לכזית ואכלו חייבין עליו משום פגול וכן אי הוי רוב דנותר ופגול משלימו לכזית ואכלו חייב עליו משום נותר וא"ל רבי דאי הוי חצי זית מזה וחצי זית מזה מצטרפין זע"ז לחייב עליו משום נותר ומשום פגול ע"ש מבואר דאע"ג דאין כאן רוב זית פגול והמיעוט אינו פגול ואלו הי' המיעוט היתר לא הי' לוקין עליו משום פגול באכלו בזה אחר זה אף דבקדשים המל"א היינו דוקא בב"א כדאמרינן לענין המל"א דנזיר בפסחים מ"ה ובנזיר ל"ז אבל כיון דהוא אי' אף שהוא שם איסור אחר דהיינו נותר משלים גם אם אכלו בזאח"ז דאי בב"א השתא המל"א אי' לאי' מיבעיא וכדאקשינן נמי התם בפסחים ובנזיר הנ"ל:
ולפ"ז נ"ל לחדש דבר דהא דתנן במשנה ט"ו פ"ב דערלה תבלין של תרומה ושל כה"כ שנפלו בקדרה לא באלו כדי לתבל ולא באלו כדי לתבל ונצטרפו ותבלו אסור לזרים ומותר לכהנים והכי פסק הרמב"ם פט"ז ממ"א הי"ג דאינו אסור אלא כקל שבשניהם היינו דוקא בשנפל משניהם שיעור שוה אבל אם הרוב הוא מכה"כ אסור נמי לכהנים בהנאה דמיעוט תרומה משלים הכה"כ לכשיעור כמו שמיעוט נותר משלים שיעור פגול לכזית ועיין חולין קי"ז דיש דברים שאין מקבלין טומאת אוכלין בפ"ע ומ"מ משלימין לכשיעור ע"ש, והגם דיש לחלק דשאני התם בהך דפגול ובנותר דאם הם שוה בשוה מלקין אותו בין אם מתרין אותו משום פגול בין משום נותר ולהכי כי הוי אחד מהם רוב מתרין בו משום הרוב והמיעוט משלים משא"כ כאן דאם הם שווין אינו אוסר רק כהקל שבהם לכן גם אם החמור הוא הרוב מ"מ לענין החומרא הוי המיעוט כהיתר ואינו משלים מ"מ מדברי רש"י אינו נראה כן דרבי הוא שחידש לו דאם יש ח"ז מכל אחד מתרין בו מכל אחד שבהם אבל רש"י מעיקרא הוי ס"ל דאם הם שוין אין מתרין ואין מלקין אותו כלל רק בדאיכא רוב מאחד מהם חבירו המיעוט משלים וא"כ ה"נ דכוותיה:
וסברא נמי הוא דבשלמא אם הם שוה בשוה נהי דתיבול הכה"כ נרגש מ"מ מהי תיתי דשל כה"כ נרגש דלמא דתרומה נרגש ועיין בש"ך סי' צ"ח סק"ח וטו"ז סק"ה וסוס"י ק"ט ובמש"ל על דברת חת"ס אבל היכא דכלאים הוא הרוב ל"ש למימר דלמא דתרומה נרגש שהוא המיעוט ועיין בטו"ז סי' קמ"ב לענין זוז"ג דאם גורם אחד הוא העיקר אזלינן בתרי' אע"פ שגורם אי' מסייע ג"כ ואפי' במיעוט היתר הי' סברא לומר דמצטרף כיון דתיבול הכה"כ נרגש כמ"ש ש"ך הנ"ל אלא דבזה י"ל שטעם היתר נרגש כיון שאינו מצטרף כלל אבל כאן כיון שהתרומה עכ"ח מצטרפת לאסור לזרים שוב אינו פוסק הצירוף ואסור ג"כ לכהנים בהנאה דאינו מניחו ליפרד מעליו ועיין תוס' זבחים ל"א ד"ה התם וכיון שכה"כ הוא הרוב והעיקר ופעולתו בתיבול ניכר אוסר:
ולפ"ז י"ל דפירש אסורים אם הם אסורים שווין או אפי' אחד חמור כערלה ושני קל כתרומה או טבל אך שהם שווין בשיעור אסורים כקל שבשניהם ומצטרפין אם האחד חמור הוא הרוב והשני קל הוא המיעוט מצטרפין לאסור הקדרה כחמור שהוא הרוב וכנ"ל ובזה נופל לשון צירוף והכל רק לאסור את הקדרה וא"ש:
ועונ"ל דבמעילה י"ז כלל אר"י כל שטומאתו ושיעורו שווין מצטרפין טומאתו ולא שיעורו שיעורו ולא טומאתו וכו' אין מצטרפין וביומא פ"א מדמה לזה הא דאוכל ושותה ביו"כ אין מצטרפין משום דאין שיעורו שוה אלא דהתם דחי דאפי' אי נימא בטומאה מצטרפין מ"מ ביו"כ אין מצטרפין כיון דמשום יתובי דעתא הוא ע"ש וא"כ נראה דשאר איסורים דומים לטומאה ואם אין שיעורן ואיסורן שוה אין מצטרפין ועיין חי' רמב"ן בשמעתין דהא דתניא פ"ק דכריתות דחלב ודם אין מצטרפין היינו משום דאין שיעורן שוה דחלב בכזית ודם ברביעית [ע"ל סי' קכ"ו] וא"כ ה"ה אם אין איסורין שוה נמי אין מצטרפין כגון כלאי כרם ותרומה דכה"כ אסור לכל בהנאה ותרומה אינה אסורה רק באכילה לזרים ולפ"ז תקשי במשנה פ"ב דערלה הנ"ל אמאי מצטרפין תבלין של תרומה ושל כה"כ לאסור הקדרה לזרים הא אין אין איסורן שוה, אך ז"א דהא דאם אין איסורן ושיעורן שוה אין מצטרפין היינו דוקא למלקות או בנתערב ערלה ותרומה בהיתר במקום דליכא נו"ט דתרומה בטלה בק"א וערלה במאתים אז אין מצטרפין לאסור אפי' כקל שבשניהם משום דאין שיעורן שוה אין להם צירוף לענין שיעור עיין מ"א פ"ב דערלה אבל היכא דאוסר בנו"ט או מתבל אפי' אין שיעורן ואיסורן שוה שפיר מצטרפין דמ"מ טעמא דאיסורא קטעים דהא הטעם נרגש וכן ס"ל לר"א במשנה שם מצטרפין בנו"ט אבל לא לאסור ועיין בר"ש שם ופלתי סי' צ"ח אות ד' ד"ה ולכאורה, ומעתה א"ש אסורים ומצטרפין הכל רק לאסור הקדרה אלא דאסורים היינו באיסורים שוין ומצטרפין אפילו אין איסורן שוה מצטרפין לאסור כקל שבהן וזה רבותא יותר דלא נימא כקושי' הנ"ל ואשמעינן כתירוץ הנ"ל עכ"ל, ומתוך הדברים הנ"ל יראה דעתי בענין זה ובזה הנני חותם בברכה שלימה:
עמרם הק' בלוהם בק"ק הנ"ל