אור ברסלב

בית שערים יורה דעה חלק א· רבי עמרם בלום

תשובה קמב

תשובה קמא

שיל"ת ב' איפאלא ב' וישלח תרמ"ד לפ"ק:

ישאו הרים שלום לאוצר בלום כבוד אהובי מחותני הרב הגאון צדיק כביר כקש"ת מו"ה זוסמאן אליעזר סופר נ"י האבדק"ק האלאש תע"א:

מכתבו השני קבלתי וראיתי מה שהתפלא כבוד פר"מ בהא דאמרו חולין ס"ב תרנגולתא דאגמא אסורא חזיוה דדרסה ואכלה וכו' וכתבו התוס' שם מתחלה היו סבורים דלא דרסה ואכלה ובהאי סימנא לחוד היו אוכלים אותה וכו', וק"ל לפמ"ש תוס' חולין ה' דהיכא דאתי לידי אכילת איסור שמאכיל איסור לאחרים נמי שייך אין הקב"ה מביא תקלה ע"י צדיקים ודלא כמ"ש התוס' גטין זי"ן ד"ה השתא והוא תליא בחילופי גרסאות בגמרא כתובות כ"ח א"כ גם כאן אפי' נימא דצדיקים עצמן לא היו אוכלין מ"מ כיון שאחרים אוכלין על פיהם נמי הוי מידי דאכילה וא"כ הלא אין הקב"ה מביא תקלה ע"י זו תורף קושיתו בתוס' ביאור קצת, וכבר עמד בזה הטו"ז יו"ד סי' פ"ב סק"ד:

ואני תמה אמאי לא קשי' לי' אמתני' דהוריות הורו ב"ד לעבור על אחת מכל מצות האמורות בתורה והלך היחיד ועשה על פיהם בין שעשו ועשו עמהם וכו' ופרש"י כגון שהורו שחלב או דם מותר ועיין רמב"ם בפיה"מ שם וכל מס' הוריות מלא מזה ואיך אפשר זה הלא אין הקב"ה מביא תקלה ע"י במידי דאכילה:

וסבור הייתי לומר דל"ש אין הקב"ה מביא תקלה ע"י אלא בדבר שלא כתבה תורה כפרה על השוגג לכן אין הצדיק נכשל בחטא דהוי תקלה כמו באכילת נבלה ועוף טמא בשוגג אבל בדבר שכתבה תורה כפרה על השוגג בקרבן וא"א לקיים מצוה זו של הבאת החטאת אלא בשגגת מעשה אי' ל"ש אין הקב"ה וכו' דאין זה תקלה שהרי מתכפר לו בקרבן ועושה מצוה ומשו"ה גבי הוראת ב"ד שמביאין קרבן על שגגתם ל"ק מהא דאין הקב"ה מביא תקלה ע"י, [והי' אפשר לפרש בזה לישנא דקרא ע"ד דרוש בס' ויקרא, ואם כל עדת ישראל ישגו ונעלם דבר מעיני הקהל וקשה הא אין הקב"ה מביא תקלה ע"י, ע"ז תירץ הקרא כסברא הנ"ל שאין זה תקלה כי עי"כ ועשו אחת מכל מצות ה' אשר לא תעשינה, באופן אחר לכן ואשמו] ועיין חידושי רמב"ן על מס' שבת דף ד' ע"א ד"ה וכי שכתב א"נ שאני הדביק פת בתנור בשוגג דלא איסור הוא שאפשר לו להתכפר בחטאת ואין רדייתה אלא זכות לו שיפטר מקרבן ע"ש והיא ראי' גדולה לסברתינו:

אלא דא"כ מה הקשו תוס' בחולין שם ובכ"מ מר"י שקרא והטה בשבת י"ב וכן מהא דר"ה כ"א כמה בסיס תבשילא דבבלא בצומא רבה דמערבא הלא שם יש חיוב חטאת וכפרה על השוגג ול"ש תקלה, ואמנם חילוק גדול יש בדבר דודאי בזמן שביהמ"ק קיים כמו בהוראת ב"ד שאינו אלא בזמן שביהמ"ק קיים וסנהדרין יושבין בלשכת הגזית ויכול להביא קרבן מיד שנודע לו שגגתו שפיר לא מקרי תקלה, אבל בהאי דשבת ור"ה הנ"ל שהי' בזמן שאין ביהמ"ק קיים שהרי כתב על פנקסו לכשיבנה ביהמ"ק אביא חטאת שמינה כדאמרי' התם וכיון דא"י להתכפר מיד כשנודע לו שגגתו שפיר מקרי תקלה ואין הקב"ה וכו' והוצרכו תוס' לחדש דל"ש תקלה אם אינו מידי דאכילה וא"ש:

ואולי י"ל עוד דאהאי דהוריות ל"ק לי' די"ל דבאמת לא אירע שיטעו ב"ד בהוראה ומ"מ כתבה תורה דין זה כמ"ש רמב"ן בחומש פ' נשא בד"ה וטעם כי שטית ופ' בחקתי כ"ו סו"פ י"א וכ"פ שהתורה לא תסמוך דיני' על הנס [עיין רש"י שבת דכ"ב ע"ב ד"ה ובה הי' מסיים ותוס' יומא כ"א ד"ה נבלעי' וב"י יו"ד סי' קע"ט בשם תשו' רמב"ן סי' רפ"ב] ועיין ירושלמי יומא פ"א הלכה ד' ותשב"ץ ח"ג סי' ל"ז ותוי"ט פ"א דדמאי מ"א ועיין הגהות מהרצ"ח בפ"ק דיומא וזה שלא יארע תקלה אינו בטבע רק בדרך נסיי לכן לא סמכה התורה על זה וכתבה הדין אבל בחולין ס"ב שאירע באמת. שאכלו עוף טמא על פיהם שפיר ק"ל דאין הקב"ה וכו':

והנלע"ד ליישב עפ"מ שראיתי בתשובת פמ"א ח"ג סי' י"ט שנשאל באחד שאכל עוף ואח"כ מצאו בו א' מי"ח טרפות אם צריך כפרה ופסק דא"צ כפרה והביא ראי' מתוס' ביצה כ"ה ע"ב ד"ה אורח ארעא וממשנה פסחים ע"א ע"ב שחטו ונמצא טרפה בסתר פטור מחטאת משום דהוי אונס ע"ש מבואר דמי שאכל דבר עפד"ת אף שאח"כ נודע שהוא אסור אין בזה איסור כלל למפרע וא"צ כפרה לפי שעשה עפ"י ד"ת ואנוס הי' [עיין חת"ס אה"ע ח"ב סי' ה' וב"ש או"ח סי' ו'] ול"ד להורו ב"ד הנ"ל דצריכין כפרה וקרבן דשם באמת לא עשו כד"ת רק טעו בהוראה ויש להם דין שוגג אבל כאן שעשה באמת כד"ת אין כאן איסור כלל והפה שאסור הוא התיר לאכול עפ"י הרוב והוא היתר גמור:

ולענ"ד ראי' לזה גם מהא דיבמות פ"ז ניסת עפ"י ב"ד תצא ופטורה מן הקרבן לא ניסת עפ"י ב"ד תצא וחייבת בקרבן וכו' ובגמרא שם דף צ"א מוכח דאפילו שלא עפ"י ב"ד רק בעדים נמי פטורה מקרבן אף שלא עשאה בהוראת ב"ד משום דמה הו"ל למיעבד ע"ש ועיין שבועות י"ז ונובי"ק יו"ד סי' נ"ה וצל"ח פסחים וי"ו ע"ב והדבר מבואר יותר בחת"ס יו"ד סי' רמ"ה שהוא היתר גמור ועיין נובי"ק יו"ד סי' צ"ו בהג"ה, ולפ"ז אין כאן תקלה כלל אם צדיק אוכל מבהמה ע"פ רוב בהמות כשרות אף אם קמי שמיא גלי' שהוא טרפה ועיין רמב"ן בחומש פ' שופטים בפסוק ימין ושמאל (ועיין יו"ד סי' ק"ט שכתב דמהר"ם שנתן א' לגוי ולא רצה לסמוך על בטול ברוב אפשר משום דהוא הי' ת"ח וצדיק והי' נראה דרך גנאי שיזדמן לפיו שום אכילת איסור וכדמפרשי' התוס' חולין ה' גבי השתא בהמתן של צדיקים וכו' ע"ש, ומ"מ אין זה סתירה לדברינו דודאי הרוצה להחמיר גם בזה יבא להחמיר אבל מעיקר הדין היתר גמור הוא], וא"כ ה"נ דכל כמה דלא חזיוה דדרסה עפ"י ד"ת אכלו ולא טעו בהוראה כלל ובכה"ג ל"ש תקלה וז"פ:

וראיה לזה מהא דפריך חולין זי"ן ע"ב ומי מחייבא וכו' והא הלוקח לבהמה א"ל לעשר דמאי וא"כ ל"ש אין הקב"ה מביא תקלה ע"י במה שהאכיל לבהמה ולא עישר וקשה מה פריך הא באמת לא הי' מעושר וקמי שמיא גלי' שאינו מעושר ולכן לא הביא הקב"ה תקלה ע"י, אלא ודאי כיון שעפ"י ד"ת לא הי' צריך לעשר אף דקמי שמיא גלי' שאינו מעושר לא מקרי תקלה:

ובזה א"ש מה שהביא מעכ"ת הערה למ"ש האר"י דמי שנשמר ממשהו חמץ בפסח נשמר מחטא כל השנה א"כ תקשי קושית התוס' מכל הני שנכשלו בחטא שאינו מידי דאכילה דעכ"ח נכשלו תחלה במשהו חמץ שהוא מידי דאכילה ואיך נכשלו הא אין הקב"ה מביא תקלה ע"י, ולפמ"ש א"ש דאפשר שאכלו ס' משהו בתערובות שהוא מותר עפ"י ד"ת ל"ש תקלה [עי' בנ"י מאמר שקל קודש דרוש ז' ובחי' אנ"ש שסביב הרי"ף פגה"נ] ומ"מ כיון דקמי שמיא גלי' שהי' משהו חמץ שוב לא נשמר כל השנה מחטא שאינו מידי דאכילה, ואף שכתב רשב"א מגילה ט"ו שאין מתיישבין באגדה לא נמנעתי מלכתבו משום יגדיל תורה ויאדיר:

ומעכ"ת נ"י כתב עפי"ד תוס' חולין הנ"ל דהיכא שהמאכל כל מותר רק יום גורם איסור ל"ש תקלה וחמץ נמי יום גורם וכבר חקרו אחרונים אם חמץ אי' גברא או אי' חפצא [עיין בי"ש או"ח סי' רמ"ו] הנה בתשובה אחת כתבתי דחמץ כיון דלא כתיב לא תאכל על הגברא רק לא יאכל על החפץ הוי איסור חפצא ויישבתי בזה דברי הרמב"ם שכתב ח"ש מלא יֵאָכל ואכ"מ ע"ש סוס"י קצ"ט ולעיל סי' קי"א] מ"מ לפמ"ש במק"א [ע"ש באו"ח סי' קי"ב] דכל אי' דרבנן הוי רק איסור גברא לא אי' חפצא ול"ש בי' אין הקב"ה מביא תקלה וכו' ועיין בנתיבות חו"מ סי' רל"ד ס"ג דאם עבר אי' דרבנן בשוגג אין כאן איסור כלל והיתר גמור הוא וא"כ ודאי אינו תקלה מ"מ אינו משומר עי"ז מחטא כל השנה ואין משיבין את האר"י וא"ש:

ולולי דמסתפינא הייתי אומר דבר חדש עפמ"ש בעשרה מאמרות מאמר חיקור דין ח"ב פי"ז ולע"ל ה' מתיר אסורים שישלים לקצתם סימני טהרה וכו' ועיי"ש במפרש יד יהודה דק"ל על משאחז"ל בחזיר למה נקרא שמו חזיר שעתיד להחזירו לישראל הלא התורה לא תשתנה וע"ז תירץ דלא אסרה תורה חזיר רק בסי' טהרה א' מפריס פרסה ואינו מעלה גרה אבל לע"ל יהי' גם מעלה גרה ושני סימני טהרה לא אסרה תורה ע"ש ועיין רמב"ן בחומש פ' נח בפסוק ואך את דמכם לנפשותיכם וכו' שבתחילת הבריאה לא הושם בטבע ב"ח לטרוף זא"ז עד אחר המבול שנשתנה טבעם לטרוף זא"ז ע"ש ועיין תשובת חוו"י שבסוף ספר חוט השני וחת"ס או"ח סי' קכ"ז שנשתנו הטבעיים (ויש לי צ"ע בדבריו שכתב שמשערים בכל דור לפי אגודל של אותם בני אדם ומסתמא לפי השינוי הזאת ישתנו כל הדברים שבאותו הדור ע"ש, [וחת"ס או"ח סי' קפ"א ובהגהות אמ"ב יו"ד סי' מ"ד וחיי"א כלל קכ"ח אות ט"ו] ובעיני יפלא ממ"ש הרמב"ן בפ' נח בפסוק ואני הנני מביא וכו' ואל תתפתה לאמר כי היו שלש מאות אמות באמות איש נח והי' גדול שא"כ היו גם האנשים גדולים גם החיות ועופות בדורות ההם גדולים עד שלקה העולם במבול ועוד כי האמות אמות התורה הנה ואם כדבריו ששיעורי התורה המה בכל דור לפי גדלות וקטנות האנשים בדור ההוא א"כ מה ועוד הלא אמות התורה היו אז לפי גדלות נח ואי כונתו שא"כ גם שאר דברים היו גדולים בדור ההוא לפי גדלות נח א"כ היינו תירוץ הראשון ומזה נראה ששיעורי התורה שווים בכל דור וצ"ע] ועיין רמב"ן פ' שמיני בטעם עופות הטמאים ובחינוך שם ועיין בראשונים שפי' עוף הדורס עוף חבירו, ולפ"ז אני אומר דכל שאין לו אצבע יתירה וזפק ואין קרקבנו נקלף הוי סי' טומאה אבל דורס אינו סי' טומאה רק זהו טומאתו אם דורס הוא טמא ואעפ"י שיש לו כל סימני טהרה ובזה א"ש לשון המשנה כל עוף הדורס טמא והדר נקט סימני טהרה, אחר כמה שנים הראה לי בני הב' החו"ש מו"ה משה נחום נ"י שזכיתי לכוין בזה לדעת הר"א ממיץ בס' יראים סי' קל"א, [עיין ל' התוס' חולין נ"ג ד"ה שאר עופות וכו' דמשמע דדורס הוי מסי' טומאה ולפ"ז אני אומר דהך תרנגולתא דאגמא באמת ל"ה דורסת מקודם והיתה טהורה ואח"כ נשתנה טבעה וחזיוה דדרסה והי' טמא כיון שדורס ולהכי עוף טהור אינו נאכל אלא במסורת דדלמא נשתנה טבעה ודרס אבל הנך שיש בהם מסורת מסתמא נמסר הל"מ שלא ישתנה לעולם שיהי' טמא וא"כ כל זמן דלא חזיוה דדרסה הוי עוף טהור באמת ואכלו היתר ולא הי' תקלה כלל וא"ש

ושמעתי להקשות על דברי עשרה מאמרות הנ"ל בשם אדמ"ו הרב הגאון מו"ה מאיר פערלס נר"ו ממתני' דבכורות ה' ע"ב וטמאה שילדה כמין בהמה טהורה אסורה באכילה שהיוצא מן הטמא טמא וכו'. וה"נ נהי שיהי' החזיר טהור בשני סימני טהרה מ"מ לא בריאה חדשה יברא ה' רק יהי' נולד מחזיר שהי' טמא וא"כ כל היוצא מן הטמא טמא הוא נמי ד"ת והדק"ל איך תהי' תורה מוחלפת:

ולפענ"ד נראה דהנה המג"א בסי' רט"ז סק"ג הקשה על ר"י דהתיר מוס"ק אף שבא מדם משום שנהפך לדבר המותר מבכורות וי"ו דאמר חלב חידוש הוא דדם נעכר ונעשה חלב ולר"י מאי חידושי' הא נהפך לדבר המותר ותי' בח"י סי' תס"ז והסכים ע"י חת"ס ח"ו סי' כ"ב ובכ"מ בספרו דכ"ז שלא התירה תורה חלב ל"ש לומר שנהפך לדבר המותר דמאן לימא לן שהוא דבר המותר הא קיימי' דכל חלב יהי' אסור אף שנהפך במראה ועיין מקו"ח סי' הנ"ל אות ד' דאיסור שנשתנה מברייתו מותר ומה שהשיג עליו חת"ס סי' הנ"ל וביו"ד סי' קי"ד ורנ"ו הארכתי במק"א ואכ"מ ועיין ברשב"א חולין ק"ך כתב ג"כ שלא חייבה תורה אלא כדרך ברייתן ולא כשנשתנה במידי דלאו אורחי' ע"ש, ולפ"ז א"ש דודאי טהור שנולד מן הטמא אסור משום כל היוצא מן הטמא דלא נשתנה מברייתו אבל חזיר שיש לו סי' טומאה שנולד מן הטמא הי' טמא בעצמו וכיון שנשתנה אח"כ לדבר המותר שיהי' לו שני סימני טהרה ואינו כברייתו שפיר יהי' מותר עפ"י ד"ת וא"ש:

ובהנ"ל נ"ל ע"ד חידוד פרפרת נאה בגמרא מנחות מ"ה וכל נבלה וטרפה מן העוף ומן הבהמה לא יאכלו הכהנים כהנים הוא דלא יאכלו הא ישראל אכלי א"ר יוחנן פרשה זו אלי' עתיד לדורשה רבינא אמר כהנים אצטריך לי' סד"א הואיל ואשתרי מליקה לגביהו תשתרי נמי נבלה וטרפה קמ"ל, וכבר עמדו בזה אמאי אר"י פרשה זו אלי' עתיד לדורשה ותלה באלי' עיין דורש לציון דרוש א' וחת"ס או"ח סי' ר"ח [עיין בי"ש או"ח סי' ט"ו], ונ"ל דהנה מאז אמרתי ליישב מה שמדקדקי' עוד אמאי לא אר"י כרבינא כהני אצטריך לי' וכו', דבחולין ק"ך פריך נבלה נמי אישתראי מליקה דחטאת העוף לכהנים וכו' ומשני כהנים משולחן גבוה קא זכי ופרש"י והתירא משום גבוה הוא אבל לגבי הדיוט לא אשכחן דהותר ע"ש, ולפ"ז תקשי מאי קאמר רבינא סד"א הואיל ואשתרי מליקה לגביהו תשתרי נמי נבלה הא לא הותר לגביהו נבלה כלל דכהנים משולחן גבוה קזכי, ונ"ל דתוס' בחולין שם ע"ב ד"ה לכתוב הקשו דתיתי נבלה מכולהי ותי' ושמא לא הייתי אומר אלא לענין איסור אכילה אבל לענין טומאת נבלת עוף טהור לא ואע"ג דאפקי' בלשון אכילה לא יאכל לטמאה בה והוא פלא א"כ אמאי לא קאמר הגמרא לעיל, האי פרכא [עיין צל"ח והגהות רש"ש שעמדו בזה]:

ונראה לי דהנה בהא דפריך הגמרא אכילה כתיב בה והא לאו אכילה היא ובעינן קרא לרבות השותה יש שני פירושים. יש מפרשי' משום דאכילה כתיב בי' ובמידי דבר אכילה הוי שתיה שלכדה"נ עיין תורת חיים שם ופנ"י בקונטרס חדש, אמנם הרשב"א שהבאנו לעיל מפרש דבעינן קרא נפש משום דאכילה כתיב בי' והמחהו וגמעו נשתנה מבריתו, ועיין צל"ח פסחים כ"ד ע"ב דיש תרי גווני שלכדה"נ הראשון בפירות העומדין מתחלתן לאכילה וסחטן אף שעכשיו א"א בהנאה יותר טובה מ"מ מתחלתן היו עומדין להנאה יותר חשובה ור"ז ס"ל דג"ז הוי שלכדה"נ אבל אביי ס"ל דלא מקרי שלכדה"נ אלא באוכל חלב חי שראוי עכשיו להנאה יותר חשובה לבשלו ולאכלו אבל משקה שסחט מאוכל שאינו ראוי עכשיו להנאה יותר חשובה שפיר מקרי כדה"נ ע"ש, ולפ"ז י"ל דקושית הגמ' הי' אכילה כתיבא והוי שלכדה"נ מסוג הראשון אף שעכשיו אינו ראוי להנאה יותר חשובה מ"מ מתחלתו היו ראוי ומשני נפש לרבות השותה דגלי קרא דזה מקרי כדה"נ ובאמת ילפינן מהני בכה"ת ולא מקרי שלכדה"נ רק אם עכשיו ראוי להנאה יותר חשובה, ולפ"ז ל"ל כתירוץ תוס' דהו"א דוקא לענין איסור מרבינן שותה אבל לענין טומאת נבלת עוף טהור לא דהא כל עצמו דצריך קרא לענין טומאה הוא רק משום דכתיב אכילה לא יאכל לטמאה בה וזה הוי שלכד"א וכיון דגלי קרא לענין איסור דזה מקרי כד"א מהי תיתי לא יטמא בבית הבליעה והכי אזלא סוגיא דלעיל ולהכי לא קאמר האי פרכא, אבל אי אמרי' דקושית הגמ' הי' משום דנשתנה מברייתו ונפש מרבה אע"ג דנשתנה מברייתו אסור וכרשב"א הנ"ל שפיר כתבו תוס' דטומאה מאי' לא ילפינן, ולפ"ז ה"ה איסור מטומאה נמי לא ילפינן וא"כ אצ"ל כלל האי סברא דכהנים משולחן גבוה קזכי אלא דבאמת נבלה נמי הותרה מכללה ואפ"ה א"א למילף חלב במה הצד מחמץ ונבלה דאיסור מטומאה לא ילפינן, ומעתה י"ל דרבינא לא ס"ל כר"י בפסחים כ"ד דשלכדה"נ מותר אלא ס"ל דאסור בכה"ת וע"כ הא דצריך נפש היינו משום דנשתנה מברייתו וא"כ איסור מטומאה לא ילפינן ולית לי' כלל ה"ט דכהנים משולחן גבוה קזכי כנ"ל וקאמר שפיר סד"א מדאשתרי מליקה לגביהו, אבל ר"י לשיטתו דס"ל דשלכדה"נ מותר ס"ל דלא איכפת לן בנשתנה מבריתו דגם זה אסור ועיין חת"ס יו"ד סוס"י קי"ד אלא דקושית הגמ' הי' משום שלכד"א וא"כ שפיר ילפינן איסור מטומאה ועכצ"ל כתירוץ הגמ' דמליקה לא הותר מכללו משום דכהנים משולחן גבוה קזכי וא"כ ל"ל כרבינא משום קושיין הנ"ל ולא הי' יכול לשנויי כדרבינא והוצרך לומר פרשה זו אלי' עתיד לדורשה וא"ש:

ואמנם אכתי צריך יישוב למה תלה באלי', ונ"ל דהנה לפמש"ל ביישוב קושית עשרה מאמרות לכאורה איכא הוכחה דנשתנה מברייתו שרי דאל"ה הד"ק הגאון מוהרמ"פ לדוכתא וכיון דמוכח דנשתנה מברייתו שרי א"כ י"ל כתירוץ התוס' דאיסור מטומאה לא ילפינן ואינו מוכח ה"ט דכהנים משולחן גבוה קזכי וא"כ י"ל כרבינא דכהנים אצטריך לי' ושוב יל"ד ל"ל משני ר"י הכי, אמנם יש ליישב קושית י"מ באופן אחר דבקידושין ע"ב אמרינן דממזירי ונתוני טהורים הם לע"ל והקשה רשב"א וכי מצות לא יבא ממזר תיבטל לעתיד ותירץ דהוראת שעה תהא לאותן שהי' בדורות קודם ביאת אלי' שאלי' בא ומטהרן אבל אותם שיהיו בימי המשיח יהיו פסולי' ע"ש, וה"נ י"ל בחזיר דתהא רק הוראת שעה שאותן שהי' בדורות הקודמים יהיו מותרין וא"כ אינו מוכח דנשתנה מבריתו שרי וי"ל דאסור וכל השקלא וטריא משום שלכד"א ומוכח דכהנים משולחן גבוה קזכי וא"כ ל"ל כרבינא, והיינו דאר"י פרשה זו אלי' עתיד לדורשה שיטהר ממזרים וע"כ כתירוץ הרשב"א קידושין הנ"ל וא"כ ל"ל כרבינא ולכן אלי' לשיטתו צריך לדורשה:

וביישוב קושיא שני' של המג"א סי' רט"ז הנ"ל מהא דאפרוח שנולד מביצת טרפה דמותר מטעם כל כמה דלא מותרת לא גביל ובעידנא דקגביל עפרא בעלמא הוא ותיפוק לי' משום דנהפך לדבר המותר ע"ש, נ"ל סברא ישרה דנהפך לדבר המותר ל"ש אלא אם האיסור תלוי במין דמין דם בהמה חי' ועוף אסור ועתה נהפך למין אחר שהוא היתר וכגון רגלי דבורים שהוא מין איסור ונהפך לדבש שהוא מין היתר אבל טרפה אינו תלוי במין ובין ביצה ובין אפרוח כשרים הם והאיסור תלוי במקרה טרפות שלהם ואפרוח אפשר להיות טרפה כמו ביצה ואיך אפשר לומר שנהפך לדבר המותר אפרוח וכי אפרוח א"א להיות אסור משום טרפה משא"כ דבש אינו שרץ ומין איסור וכן מוס"ק אינו דם ומין איסור ושפיר נהפך לדבר המותר:

ומדי דברי אעורר במה שהביא מג"א סי' תקפ"ו סק"ג בשם ר"מ רבקש שהקשה הא טומאה אין לה קרנים וכו' וכתב באר הגולה שם דלק"מ דמיירי בבהמה טהורה שנולדה מבהמה טמאה ויש לה קרנים ואסורה משום כל היוצא מן הטמא טמא ע"ש, ולענ"ד למ"ש תוס' שבת דף ק"ח ד"ה איזה, דמן המותר ל"ד אלא מין המותר בפיך קאמר ולהכי מנבלה וטרפה מותר דהוי מין המותר בפיך וכן קיימ"ל באו"ח סי' ל"ב סי"ב וא"כ ה"נ נהי דילפינן מקרא בבכורות וי"ו דטהור שנולד מן הטמא אסור באכילה מ"מ הוי רק כנבלה וטרפה ואינו מין האסור בפיך שהרי הוא פרה הנולד מגמל ופרה הוי מין המותר בפיך ועכצ"ל כתירוץ מג"א שם ועיין, ובזה תנוח דעתו הרמה, וד' יהי' לנו כחומה עדי יאיר אור הלבנה כאור החמה כנפשו ונפש מחותנו הדש"ת באה"ר:

עמרם הק' בלוהם בק"ק הנ"ל

תוכן העניינים

בית שערים יורה דעה חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה