בית שערים יורה דעה חלק א· רבי עמרם בלום
תשובה קלח
שיל"ת ב' איפאלא תמה"ר ישועה לפ"ק. אלף שלומים מגבהי מרומים לאהובי תלמידי הרבני החו"ב כמו"ה שלמה גראסמאנן נ"י ביישוב לעקעניעש-בעניע:
מכתבך קבלתי ועל דבר שאלתך בפרה שחלבוה לעת ערב ושמו החלב בקדרות להקפיא ושוב חלבוה בבוקר ובשלו החלב ואכלו אותה ואח"כ נמצא בחלב של תמול בערב דם ואח"ז כשחלבו בערב יום נראה ג"כ דם בחלב ועתה מסופק אתה אם הכלים שבשלו בהם החלב של בוקר שבין הערבים אם אסורים משום שמא הי' ג"כ בחלב של בוקר דם או לא, הנה אנכי שולח לך לוטה פה תשובה ערוכה אשר השבתי בשנת תר"ל להגאון המנוח מו"ה דוד ליב זילבערשטיין זצ"ל בעהמ"ח ח שבילי דוד שהי' אז אב"ד בקערעסטור ושם בארה דאי ליכא מכה בדד יש להתיר אפילו החלב כל זמן שלא נפרש הדם בשולי הקדרה דהוי כדם אברים שלא פירש, ואיך הדין ביש מכה וגם איך הדין אם הפרה אחר כ"ד חודש מלידתה ע"ש באורך:
ועתה באתי עמ"ש דהוי כמו חזקה שהי' דם בחלב בבוקר כיון שנמצא בערב שלפניו ושל אחריו, הנה מה שהי' דם בחלב בערב שלפניו ודאי לא מקרי חזקה כמ"ש תוס' גטין ב' ע"ב ד"ה ע"א דנדה לא מקרי איתחזק איסורא דאינה בחזקת שתהא רואה כל שעה ועיין מהרש"א שם, וה"נ אינה בחזקת שתהא דם בחלב כל שעה ומכ"ש מצד שנמצא דם בחלב בערב שלאחריו דלא מחזקינן ריעותא למפרע עיין ביו"ד סי' פ"א ס"ב וש"ך וטו"ז שם, אמנם יש לדון בזה דאמרי' בפסחים צ"א המפקח הגל ונמצא המת תחתיו חייב לעשות פסח שני שטמא מתחלתו והקשה תוס' נימא חי הי' כשהתחיל לפקח, ותי' כיון דנמצא מת אמרי' מתחלתו נמי מת הי' שכל הטומאות כשעת מציאתן ומזה הביא הטו"ז סי' שצ"ז ראיה דהיכא דחזקה דהשתא סותרת לחזקה דמעיקרא לא אזלינן בתר חזקה דמעיקרא כלל ונקוה"כ שם חולק דשם בגל אי אמרינן למפרע משעה שנפל מת יש זמן ידוע ואינו סותר חזקה דמעיקרא לכן אזלינן בתר חזקה דהשתא, אבל בנידון טו"ז אין זמן ידוע לתלו' בו שפסקה חזקה דמעיקרא לכן חזקה דמעיקרא עדיף ואוקמא על חזקת חי עיי"ש, וה"נ כיון שנמצא בערב שלאחריו אוקמא אחזקה דהשתא שהי' דם גם בבוקר ואי דאינו בחזקת שהי' דם מעולם, ז"א דהרי יש זמן ידוע לתלות בו מאימת הי' דם דהיינו מערב שלפניו שנמצא ג"כ דם והכי עדיף טפי דשם משעה שנפל הגל אינו רק ריעותא אבל כאן ודאי ילאה מחזקה דמעיקרא מערב שלפניו ושפיר י"ל דאזלי' בתר חזקה דהשתא שודאי הי' דם גם בבוקר ויש לעיין בזה אם מדמי' איסור לטומאה ועיין תוס' רפ"ק דנדה ובספר מקו"ח סי' תס"ז אות י"א:
אבל לפי מה שכתבתי בתשובה אחת בכונת תוס' גטין הנ"ל עפמ"ש ש"ש ש"ג פ"ד ליישב דעת ב"י סימן קי"ט שכתב דאפי' מי שהמיר אינו חשוד למפרע שאם שחט או ניקר חלב ואח"כ המיר בו ביום הכל כשר, והקשה הנ"ל נימא העמד בהמה בחזקת איסור והרי הרשיע לפניך כמו במקוה שנמדד ונמצא חסר ברפ"ק דנדה, ותי' דמקוה שאני דאותו חסרון בעצמו שנמצא עתה אמרי' שהי' למפרע אבל בהמיר שמעשה, רשע שעשה עכשיו ודאי לא עשה למפרע רק דנימא מדהשתא עשה מעשה רשע גם למפרע עשה מעשה רשע אחרת הא לא אמרינן ע"ש, וזה סברת תוס' דבנדה ל"ש חזקה דדם שרואה עכשיו אינה רואה אח"כ אלא דנימא מדעכשיו ראתה דם זה תראה אח"כ דם אחר הא לא אמרי' דאינה בחזקת שתהא רואה כל שעה דם זה, וא"כ ה"נ כיון דאמרי' בב"מ ס"ד דחלב לאו מיני' קרבו דשקלי לי' להאי ואתי אחרינא בדוכתא א"כ ל"ש חזקה מחלב על חלב אחרת לומר מדזו לא נתבשלה כל צרכה ויש בה דם הי' דם גם בחלב של בוקר דהרי דם זה וחלב זו של עכשיו ודאי לא הי' בבוקר אלא שנאמר שהי' דם וחלב אחר והא לא אמרינן, ולא מיבעי' היכא דליכא מכה בדדי הפרה והדם הוא רק מחמת שלא נעכר עדיין הדם כל צורכו ועיין פ"ת יו"ד סימן פ"א ס"ה בשם חינוך ב"י סי' ל"ח ודאי י"ל כנ"ל, אלא אפי' איכא מכה המוציאה דם, מ"מ יש לומר דלא שייך חזקה בשביל שעתה או אתמול הוציאה דם שגם בחליבה של בוקר הוציאה דם מטעם הנ"ל כיון שזה דם והוצאה אחרת, ועוד כיון דרוב פעמים אין דם בחלב ועיין באשר"י קידושין מ"ה אפי' הוי חזקה רובא וחזקה רובא עדיף ועיין טו"ז סי' ס"ט סקכ"ד ואשר"י כתובות ט', ואף די"ל הרי חזינן דיצאה מהרוב שהרי נמצא דם לפניו ולאחריו וכמ"ש תבו"ש סיכ"ט לענין מים במוח שאני התם דעתה יצאה מכלל רוב בריעותא דמים י"ל דיצאה בשעה זו מרוב כשרות ג"כ, אבל בשביל שיצאה לפניו ולאחריו מן הרוב מ"מ לא אמרינן שגם בחליבה אמצעית יצאה מן הרוב ועיין בש"ך סימן פ"א ססק"י כיוצא בזה, ויש לחלק ועכ"פ נ"ל דמידי ספיקא לא נפקא ואין כאן רק ספק שמא הי' דם גם בחליבת הבוקר ולא חזקה כלל:
וכיון שאינו אלא ספק וקי"ל דם שבשלו אינו אלא איסור דרבנן ועיין בש"ך סי' ס"ט סקע"ו וסי' פ"ז סקט"ו ופמ"ג בריש פתיחה לה' מליחה א"כ הו"ל ספיקא דרבנן ולקולא ואף דאית בי' נמי משום בישול דם בחלב גם זה אינו אלא דרבנן ועיין סי' פ"ז ס"ו וש"ך שם סקי"ג וג"כ סד"ר לקולא, אלא שהשבת ע"ז ממ"ש הש"ך בנקוה"כ סי' ס"ט להשיב על טו"ז סקכ"ד שהתיר באשה שבשלה בשר ושכחה אם מלחה משום דסד"ר לקולא דדם שבשלו דרבנן, והשיג נקוה"כ דלא אמרי' סד"ר לקולא אלא אם מצד עצמו הוא דרבנן אבל אם מצד אחר בא לו שהוא מדרבנן לא אמרי' סד"ר לקולא כמ"ש בדיני ס"ס אות י"ט, וה"נ דם עצמו הוא דאורייתא רק מצד שבישלו הוא מדרבנן לא אמרינן בי' סד"ר לקולא וא"כ גם בנ"ד אין להקל מה"ט:
אבל לפענ"ד נראה דאפי' לדעת נקוה"כ הכא שרי דבאמת דבריו תמוהים דהרי הוא בעצמו כתב שם בדיני ס"ס אות י"ט דהיכא דיש ספק שמא אין כאן איסור כלל אפילו בא לו מצד אחר שהוא דרבנן מ"מ אמרינן בי' סד"ר לקולא כמו בשתי קדרות בסימן קי"א ע"ש וא"כ ה"נ בנידון טו"ז כיון שיש ספק שמא נמלחה ואין כאן אי' א"כ אפילו הספק בא לו מצד אחר נימא סד"ר לקולא אך הדבר ברור דכונת הש"ך שם דוקא היכא די"ל שמא לא הי' כאן איסור מעולם אז אמרינן סד"ר לקולא אפילו בא לו מצד אחר שהוא דרבנן, אבל בנידון טו"ז דודאי הי' כאן אי' שהי' דם בחתיכה רק דאמרי' סרכי' נקט ואתי ודאי מלחה כדרכה והסירה האי' בזה שפיר כתב נקוה"כ דאם מצד אחר בא שהוא מדרבנן לא אמרינן בי' סד"ר לקולא ועיין תוס' כתובות כ"ב ע"ב ד"ה והבא דחזקה נגד חזקה מקרי איקבע איסו' וה"נ חזקה שמלחה כדרכה נגד חזקת דם בחתיכה הוי עכ"פ כאיקבע איסורא ולא אמרי' בי' סד"ר לקולא היכא שבא לו ממקום אחר שהוא דרבנן ועיין ש"ך דיני ס"ס אות כ"א, ולפ"ז בנדון דידן שיש ספק שמא אין כאן איסור כלל בחלב של בוקר מעולם גם הש"ך מודה דאפילו בא מצד אחר שהוא דרבנן ג"כ אמרינן בי' סד"ר לקולא אם לא נודע הספק עד אחר שהי' איסור דרבנן אף שנולד כשהי' ספק דאורייתא ועיין שעה"מ פ"י דמקואות כלל וי"ו ד"ה וראיתי:
וראיתי במכתבך שהפלאת על נקוה"כ ויען לא ביארת זה מזה לחוזה הנני מביא ככתבך וכלשונך, בשלמא בהך דק"י דין י"ט דשם קאי על הא דמקשה בס"ד שנתערב אמאי לא יתבטל דהא דבע"ח לא בטל הוא דרבנן א"כ כיון דהוי ספק דרוסה הוא סד"ר ע"ז שפיר תי' ד"מ כיון דמצד עצמו דרוסה הוא דאורייתא וספיקו דאורייתא רק מצד אחר בא לו שהוא דרבנן מכח שנתערב ע"ז שפיר אמרינן דזה לא נחשב לסד"ר רק אנו אומרים דהוי כמו סדא"ו נתערב וגם אז אמרו חכמים דינם דבע"ח לא בטל ולא אמרינן דעתה הוא דרבנן דהא גם עתה הו"ל רק הספק אם נדרסה וזה הספק הוי בדאו' ע"כ אמרינן דהו"ל כמו סדא"ו נתערב וא"ש אבל כאן שאנו דנין עתה לאחר שכבר נתבשל ועתה הוא דרבנן גם אם הי' בו דם אמאי לא נימא כשאנו מסופקין אי הי' בו דם דודאי לא הי' בו דהא אף אי הי' הו"ל רק דרבנן והו"ל סד"ר ומה לנו עתה למה שהי' קודם שנתבשל דם דאורייתא כיון דעתה בזמן שדנין עליו הוי דרבנן עכ"ד, ואני אינני רואה בדבריך שום הפרש בין זה לזה דגם כאן כיון דמצד עצמו דם הוא דאו' וספיקו אם יש בו דם דאורייתא רק מצד אחר בא לו שהוא דרבנן מכח שנתבשל ע"ז אמרינן כיון דהספק אם יש בו דם וזה הספק הוא דאורייתא רק בא לו עתה שהוא דרבנן מכח שנתבשל ע"ז שפיר אמרינן דזה לא נחשב לספק דרבנן רק אנו אומרים דהוי כמו סדא"ו חתיכה שהוא ספק אם יש בו דם שנתבשלה וגם אז אמרו חכמים דדם שנתבשל אסור ולא אמרינן דעתה הוא דרבנן דהא גם עתה הספק אם יש בה דם וזה הספק הוי בדאורייתא ע"כ אמרינן דהוי כמו ספק דאורייתא נתבשל ומ"ל אם הספק דרוסה ניתר מכח ביטול ברוב מה"ת או חתיכה ספק נמלחה ניתרת מכח דם שנתבשל מה"ת, לכן אינני יודע פירוש אחר בדבריך רק דק"ל בשלמא בספק דרוסה כבר דנו עליו קודם שנתערב והחלטנו לאיסור דהוי ספק תורה לכן לא מהני אח"כ ביטול דבע"ח לא בטלי ואין להתיר מכח ספק דרבנן דכבר פסקנו הספק לאיסור בעודו ספק תורה אבל כאן לא דנו על חתיכה זו בעודו ספק תורה קודם שנתבשלה רק אחר הבישול שכבר הוא ספק דרבנן שפיר י"ל סד"ר לקולא ועיין סי' ק"י ס"ט בהג"ה ובש"ך שם סקס"ב:
וע"ז נראה דלא כן הוא ועיין בטו"ז סי' ק"י סקי"ג גבי ס"ס דבעינן דוקא שנולדו שני הספיקות בפעם אחת שלא הי' אפשר לדון על ספק אחד בלי חבירו אז הוי ס"ס אבל אם לא נולדו בפעם אחת רק בזאח"ז ח"ז שהי' אפשר לדון על אחד בלי חבירו אף שלא נודעו רק בפעם אחת ולא דנו על אחד בלי חבירו שוב לא הוי ס"ס עיי"ש וה"נ ס"ל לש"ך בדעת ד"מ דאפי' לא נודע הספק דרוסה עד אחר שנתערב ולא דנו עליו כל זמן שהי' ספק תורה רק אחר שכבר הי' ספק דרבנן מ"מ כיון שנולד הספק בשל תורה והי' אפשר לדון עליו קודם שנתבטל ונעשה אי' דרבנן שוב לא אמרינן ב' ספק דרבנן לקולא והכא נמי נהי דנודע הספק אחר הבישול שהוא דרבנן מ"מ לידת הספק הי' קודם הבישול והי' אפשר לדון עליו אם מותר לסחוט הדם במכבש ולאכלו שהוא אי' דאורייתא ועיין רשב"א ברכות דף ט"ל ד"ה דבש ולדעת בית יעקב שהביא הפמ"ג בפתיחתו למליחה יש לדון עליו בתחלת בישולו שעדיין אסור מה"ת עיי"ש א"כ אף שלא נודע הספק עד אחר הבישול שהוא דרבנן מ"מ לא אמרינן בי' סד"ר לקולא, ועיין בשעה"מ פ"י דמקואות כלל וי"ו שהביא ראי' לדברי ד"מ בסי' נ"ז מגמ' יומא נ"ה ע"ב אמרי במערבא גזירה משום חטאת שמתו בעליה ופרש"י שמא מת אחד מהן שנתנו מעות בשופר ונמצאו מעות מעורבות עם הכשרות והק' הנ"ל הא מה"ת בטיל ברוב רק מדרבנן לא בטל משום דמטבע חשיבא וכיון דאינו רק ספק שמא מת הו"ל סד"ר לקולא אלא ודאי כיון דמצד עצמו אסור מה"ת רק מצד אחר בא לו שהוא מדרבנן לא חשיב סד"ר עיי"ש והרי התם אפי' לידת הספק הי' אחר התערובות שהוא דרבנן אלא כיון שאפשר לספק זה לבא בדאורייתא בלי תערובות ולדון עליו שוב לא נחשב סד"ר מכ"ש היכא דלידת הספק הי' בדאו' רק ידיעת הספק הי' אחר שהוא דרבנן ודאי לא אמרי' בי' סד"ר לקולא וצדקו דברי נקה"כ:
ובהכי ניחא מה דהוי קשי' אנקה"כ בתרתי חדא דשם בנידון טו"ז אפי' לידת הספק לא הי' בדאורייתא דהרי הספק הוא מחמת ששכחה ומלחה והרי בשעת הבישול הי' ברור לה שמלחה ולא עלה על לבה שום ספק ולא הי' אז בעולם מה לדון רק אחר שנתבשל עלה הספק בלבה ואז כבר הי' דרבנן ועיין שעה"מ הנ"ל ד"ה וראיתי ביישוב קושי' ש"ך ופר"ח ועיין מקו"ח סי' תל"ח סק"ג משא"כ בספק דרוסה אפי' נודע הספק אחר שנתערב מ"מ באמת על ארי קודם שנתערב והי' אדם בעולם שידע מספק זה ואילו הוי ידעינן מזה קודם שנתערב מה שידעינן עתה הי' על מה לדון משא"כ כאן שהספק רק מחמת שכחה וכיון שאז לא עלה בלבה ספק לא הי' ספק לשום אדם בעולם בדאורייתא, ועוד דהא דם אברים שלא פירש מותר וא"כ גם אם הי' מסופקת אם נמלחה קודם הבישול ג"כ אין לדון על ספק תורה דבאומצא מותר ואי כנ"ל אם מותר לסחוט ממנו ולאכלו מ"מ אפשר שלא היינו דנין ע"ז כלל דאין דרכו בכך והראי' שבאמת לא סחטו ממנו רק היינו דנין על דרבנן מה יהי' דינו אחר שיתבשל אבל בדרוסה ודאי אם היינו יודעין מן הספק קודם שנתערב היינו דנין ע"כ בדאורייתא אם אסורה או מותרת לכן לא אמרינן בי' סד"ר לקולא ומה דמיון זה לזה ולב"י הנ"ל א"ש קושי' השני' דבתחלת הבישול היינו דנין ע"כ על סדא"ו אם הי' נולד הספק קודם הבישול אבל הש"ך מדויל ידיה משתלם ש דלא ס"ל הב"י הנ"ל רק מיד בתחלת הבישול הוי דרבנן עיין סי' ס"ח סקל"ד ופמ"ג בפתיחה ולדברי שעה"מ א"ש דכיון דאפשר לספק זה בשל תורה דהיינו שתהי' מסופקת אם מלחה קודם הבי הבישול ואם מותר לסחוט הדם ולאכלו כנ"ל אף שעתה נולד הספק רק בדרבנן שוב לא אמרינן בי' סד"ר לקולא וא"ש:
אלא דמ"מ יש לי קצת עיון על דברת נקוה"כ דמלשון או"ה שהביא הש"ך בדיני ס"ס דין י"ט שכתב דכל מקום שיש חשש איסור דאורייתא לא אמרינן בי' סד"ר לקולא ע"ש נראה שיש חילוק בין אם הוא רק אי' דרבנן מצד ביטול אז לא אמרינן בי' סד"ר לקולא כיון דנהי דהתורה התירה לנו מצד ביטול ברוב אבל אם היא דרוסה קמיה שמיא גליא שאוכל איסור והרי לדעת הרשב"א שהביא המחבר סי' ק"ט ס"א אסור לאכול שלשה יחד ולי"א אפי' בזאח"ז לאדם אחד אסור אבל אם הוא איסד"ר מצד עצמו כדם שנתבשל וגם קמיה שמיא גליא שאינו אוכל איסור דאורייתא אפשר דכ"ע מודו דאפי' הספק בא מחמת דבר אחר אמרינן בי' סד"ר לקולא והדבר צריך תלמוד:
ודברי שעה"מ הואיל ואתי לידן נימא בי' מלתא דק"ל עליו מאי ראי' מייתי מהתם דלמא התם משו"ה לא עשו שופרות לקיני חובה אף דהוי רק סד"ר משום דאין עושין סד"ר בידים כמ"ש פר"ח בסי' ק"ו ועיין ב"י או"ח סי' תל"ח, ועוד ק"ל למ"ש הפלתי סס"י ק"ב ונובי"ת יו"ד סי' נ"ד וצל"ח פסחים נ"ד בדעת מרדכי דאם האיסור עיקר ביאתו לעולם ע"י תערובות והיתר הי' בעולם בלא תערובות אפי' דשיל"מ בטל עיי"ש ועיין תשובת חות יאיר סס"י קל"ג דגם לענין בע"ח חשיבי ולא בטלי נמי הדין כן א"כ שם נהי דמטבע חשיבא ולא בטלי מ"מ הלא לא מתו הבעלים רק אחר שנתערב וא"כ האיסור ביאתו לעולם עי"ת וליבטיל ואי הוי אמרינן דלא מקרי ביאתו לעולם ע"י תערובות אלא אם העצם בא לעולם עי"ת כמו גבי גיגית ביו"ד סי' ק"ב ס"ד אבל אם העצם הי' בעולם בלא תערובות רק שם איסור בא בתערובות לא בטיל [ע"ל סי' מ'] א"ש דגם שם הי' עצם המטבע בעולם בלי תערובות רק שם איסור בא בתערובות אבל למה שהבינו האחרונים דאפי' שם איסור בא בתערובות בטיל קשי' כנ"ל ועיין מל"מ פ"א מהלכות משכב ושע"ת ח"ג כ"ג פ"ד וצ"ע:
וגם מ"ש שעה"מ דזה תליא במחלוקת הרה"מ פ"ז מעירובין הי"ג עם תוס' ורשב"א ור"ן בעירב בתרומה ספק טהורה ספק טמאה דאינו עירוב דלדעת הרה"מ אינו עירוב משום שאינו סעודה ראויה אבל עירב בין השמשות הוי עירוב דספק עירוב כשר והחולקים למדו מזה דגם בעירב ביהש"מ אינו עירוב כיון דליכא חזקת כשר לא אמרינן ספק עירוב כשר וס"ל דלה"מ בספק תרומה טמאה אינו עירוב משום דספק נולד בדאורייתא לענין אכילה אף דנתגלגל לסד"ר לענין עירוב ל"א סד"ר לקולא ולהחולקים אמרינן גם בזה סד"ר לקולא וע"כ הטעם משום דלא אמרינן ספק עירוב כשר אלא בהי' לו חזקת כשר עיי"ש, ודבריו תמוהים לפענ"ד לא מיבעי מהרה"מ ודאי לא מוכח מידי דספק תרומה טמאה כיון דאסור באכילה מצד סדא"ו א"כ הוי ודאי סעודה שאינה ראויה ודאי אין כאן עירוב ולא הוי סד"ר רק ודאי דרבנן אלא אפילו משיטת החולקין נמי לא מוכח מידי דודאי בספק דרוסה שנשחטה ונתערבה ממנה חהר"ל שאינה בטלה ברוב ויש ממנה שלא נתערבה אפי' בלי סברת ד"מ נמי לא אמרינן במה שנתערב סד"ר לקולא כיון שחציה שבחוץ אסורה מכח ספק דאורייתא ועיין פתחי תשובה סי' ק"י דיני ס"ס אות י"ט וי"ל, דזה תליא בפלוגתא הגאונים בסי' ק"י בדין של תשובת גאונים בתראי סי' וי"ו עיין פלתי שם אות י"ג ועיין ש"ש ש"ד פ"ד רק הד"מ חידש דאפי' עכשיו אין לדון כלל על סדא"ו רק על סד"ר מ"מ כיון שקודם שנתערבה הי' דאורייתא שוב לא אמרי' סד"ר לקולא והרי שם אם עירב בספק ת"ט גם עכשיו יש לדון לענין דאורייתא לענין אכילה ואמרי' דאסור באכילה ואפ"ה אמרי' לדידהו סד"ר לקולא לענין עירוב:
אבל האמת יורה דרכו דלא דמי כלל דשם בנידון דד"מ לענין אותו הדבר בעצמו שהי' הספק בשל תורה אם מותר באכילה הוא עתה ספק בדרבנן כיון שהוא בתערובות אבל כאן הם שני ענינים נפרדים ענין ספק אחד הוא בשל תורה אם מותר באכילה וענין השני הוא סד"ר אם מהני העירוב לכן אפי' יש לדון על שניהם כאחד נמי ס"ל דלענין דאו' אזלינן לחומרא ולענין דרבנן אזלינן לקולא אבל בנידון דד"מ שפיר י"ל דס"ל כיון דבאותו ענין עצמו הי' סדא"ו אף שדבר אחר גרם לו אח"כ שנעשה דרבנן מ"מ כיון שהס' על אותו ענין עצמו לא אמרי' בי' סד"ר לקולא ועיין באו"ח סי' ס"ז ספק קרא ק"ש דחוזר וקורא גם מה שהוא רק דרבנן אף דהוא סד"ר כ' המג"א סק"א הטעם שכך היתה התקנה עי"ש ועיין סי' קפ"ד ס"ד דספק בירך ברהמ"ז צריך לחזור ולברך דהוי סדא"ו וכ' המג"א שם סק"ג דצ"ל גם ברכה הד' שהיא מדרבנן דלא לזלזולי בה עי"ש אבל מדינא הוי אמרי' אף דלענין דאו' אזלי' לחומרא מס' מ"מ לענין דרבנן אמרי' סד"ר לקולא וזה דומה לנידון דעירוב הנ"ל אבל כשהספק בדאו' ובדרבנן בענין א' אלא שבתחלה הי' ענין ספק זה דאו' ואח"כ ע"י ד"א בא לו שנעשה דרבנן י"ל שגם החולקים על הה"מ מודו לד"מ דל"א בזה סד"ר לקולא ודברי שעה"מ צ"ע:
נחזור לראשונות דכאן בנ"ד אפי' לש"ך בנה"כ מותר משום סד"ר לקולא אף שהספק בא ממק"א כיון דיש ספק שמא אין כאן איסור כלל ועי' פמ"ג סי' ק"י בדיני ס"ס אות א' ד"ה הנה פסק להלכה כדברי מהריב"ל בשור ספק טרפה ובשלו בכלים ולא נודע הספק עד אחר מעל"ע דהוי סד"ר לקולא בהפ"מ ע"ש באריכות אף דס' נולד בדאו' כיון דלא נודע רק בדרבנן ואף שבא לו מצד אחר שהוא מדרבנן משום שהוא נוטלפ"ג אחר מעל"ע מ"מ אמרי' בי' סד"ר לקולא אף שגם בגוף זה של הכלים נולד הספק בדאו' מכ"ש בנידון דידן שבכלים מעולם לא הי' סדא"ו דמיד שנתבשל הוי דם שבשלו דרבנן לדעת פמ"ג בפתיחה דלא כבית יעקב שהבאתי למעלה ועיין בפ"ת שם אות י"ט דאם יש עדיין מן הבשר של ס"ט בעין אחר מעל"ע בשעה שנודע הספק כיון דאנו דנין גם על הבשר ואוסרים אותו משום סדא"ו לחומרא יש לצדד ולהחמיר גם בכלים ולפ"ז גם בנ"ד אם בשעה שנולד הספק הי' עוד בעין מחלב שחלבו בבקר שלא נתבשלה עדיין א"כ הוי על החלב סדא"ו לחומרא יש להחמיר גם בכלים אף דהוי ספק דם שבשלו דרבנן אבל כבר כ' שם דגם בכה"ג מותר וכן מוכח ממש"ל בספק עירוב וספק בירך בהמ"ז וספק קרא ק"ש כיון שהם ב' גופים או שני ענינים ועי' בש"ך דיני ס"ס אות וי"ו בביצה שנולדה ויש בה ספק אם נולדה מכשרה או מתרנגולת ס"ט דביצה מותרת משום ס"ס אף דס' נולד בתחלה בתרנגולת לא הוי ס"א בגוף וס"א בתערובות משום דאין אנו דנין על התרנגולת רק על הביצה והביצה הוא גוף אחר אף שהתרנגולת עדיין בעולם וה"נ דכוותי' הכלים הם גוף אחד ובהם מעולם ל"ה סדא"ו:
וענ"ל להוסיף דאפי' למש"ל בדעת שעה"מ שם שאם רק אפשר שיהי' ספק זה בדאו' אף שעכשיו נולד אפי' רק בדרבנן מ"מ ל"א בי' סד"ר לקולא מ"מ גבי ספק דם בחלב א"א שיהי' סדא"ו לענין הכלים דהרי הכלים א"י לבלוע חלב זו אלא ע"י בישול או מלח או כבישה מעל"ע עי' ש"ך יו"ד סי' ס"ט סקס"ח וטו"ז רס"י ק"ה ומג"א תמ"ז סקט"ז אי שייך כבוש בכלים היינו להפליט מן הכלי אבל להבליע בכלי לכ"ע שפיר שייך כבוש בכלים וא"כ ממילא הוי דם שבשלו או שמלחו והוי רק דרבנן כדמוכח מנחות כ"א וכמ"ש פמ"ג בפתיחה וכן בכבוש הרי הדם נכבש בחלב וקי"ל כבוש כמבושל והו"ל כדם שבשלו דאינו רק מדרבנן ועיין פמ"ג הנ"ל ועיין ש"ך סי' ע' סקל"ו [ועי' חוו"ד סי' ע' סק"ד] וא"כ לענין הכלים א"א שיהי' סדא"ו בזה שפיר אמרינן ודאי סד"ר לקולא אך יש לעיין אם שייך בתערובות דם בחלב לח בלח כלל דין כבוש שיהי' דינו כדם שנכבש וצ"ע אבל מ"מ מה שנבלע ממנו בכלי היא ע"י כבישה שפיר שייך בי' כבוש כמבושל וא"ש:
וראיתי לפמג"ד סי' ק"ה משב"ז סוף סק"ב הביא ראי' דדם שנכבש אסור מה"ת מהא דילפינן בבכורות וי"ו דחלב שריא משום דם מדאצטריך קרא למיסר בב"ח ומאי קושי' הא שפיר צריך קרא דאי משום דם הי' מותר דהוי דם שבשלו אע"כ דילפי' מדאסרה תורה דרך בישול ושרי תרי לי' והלא גם בתרי לי' יש איסור משום דם אע"כ דחלב שרי משום דם ואי נימא דגם דם כבוש מותר מה"ת א"כ גם מתרי לי' לא מוכח מידי עיי"ש, ולפענ"ד לק"מ לפמ"ש הוא עצמו שם לחלק בין מליחה לכבוש דמלח משנה הדם מכמות שהי' משא"כ כבוש י"ל דאינו משנהו מבואר דהטעם דדם שמלחו ושבשלו מותר מה"ת משום דנשתנה מבריתו ולפ"ז י"ל דבאמת גם כבוש כמבושל לגמרי ומשנהו מבריתו לגמרי אלא דכל זה לבתר דגלי קרא דחלב שריא ואין בה איסור דם משום דנשתנה מבריתו ועיין במג"א סי' רט"ז סק"ג וח"י סי' תס"ז סקט"ז ומקו"ח סי' הנ"ל אבל אי הוי אמרינן דחלב אסור משום דם אף דנשתנה מבריתו לא הוי אמרינן כלל דדם שבשלו ומלחו וכבשו מותר אף דנשתנה מבריתו ועיין תוס' מנחות כ"א ד"ה דם ונובי"ת יו"ד סי' ל"ו:
ואמנם כבר כתב הרא"ה בבדה"ב דף ע"ה ע"ב דאף דדם שבשלו דרבנן מ"מ לאו בכל ספקותיו מקילין כיון שקרוב מאוד לאיסור תורה עיי"ש אבל מ"מ נ"ל להקל בנ"ד דהרי איכא ס"ס שמא אין בה דם כלל ואת"ל יש בה דם שמא איכא ששים נגד הדם ואף דא"י להתהפך הלא כיון דתחלה אנו צריכין לדון אם יש בו דם א"צ יכול להתהפך כמ"ש הש"ך בדיני ס"ס אות ט"ו בשם מ"ע ומה"ט נמי לא הוי שם אונס חד כמ"ש חוו"ד שם סק"י ובלאה"נ לא הוי שם אונס חד כיון דספק אין בו דם מתיר יותר שא"צ ביטול ועיין ש"ך שם אות י"א וי"ב וגם שאם יפול בו דם אחר מס' יתבטל אם אין בו דם כלל משא"כ אם יש בו דם ונתבטל בס' חוזר וניעור ועוד הרבה טעמים לפי הכללים שכתבו אחרונים בזה ואין לומר דיש לברר שישאר החלב בלא בישול ויקפיא הדם למטה ועיין חולין קי"א גבי בי דוגי חדא דאין זה מוכרח שיש לברר בזה השני הספיקות דאפי' ימצא דם קפוי בשולי הקדרה אולי לא הקפיא כולו ואין ס' ועיין נובי"ק יו"ד סי' נ"ז ובגוף הדבר אם צריך לברר עיין ש"ך שם אות ל"ה ועוד בנ"ד אנו דנין על הכלים והחלב כבר נאכל כולו וא"א לברר כלל, וגם לא הוי ספק אחד בגופו וספק אחד בתערובות דהרי נולדו שני הספיקות ביחד ועיין סי' ק"י ס"ט וש"ך וטו"ז שם ובלאה"נ כבר ביארתי במק"א דל"ש ס"א בגופו וס"א בתערובות אלא בתערובות יבש ביבש דבר חשוב שאינו מתבטל דספק התערובות הוא על כל או"א שמא אין זה האיסור אבל אם הוא לח בלח ומסופקים אם יש ששים לבטלו גם ספק התערובות הוא בגופו שמא הותר האיסור ונתבטל בששים והוא סברא ישרה לפענ"ד:
אלא שאתה פקפקת על ביטול בששים ממ"ש המרדכי סוף חולין דהיכא דהיתר ביאתו לעולם עי"ת לא מהני ביטול וה"נ עיקר ביאת החלב לעולם מעורב בדם, ומה שחלקת דכאן כיון דע"י הבישול מתערבים הטעמים מחדש הו"ל תערובות חדש י"ל דבטל אפי' למרדכי, לא נ"ל מתרי טעמי חדא דמ"מ אסור מחמת תערובות הראשון ולא מיבעיא אי אמרינן גם בלח בלח חנ"נ ודאי הוא כן אלא אפי' אי בלח בלח לא אמרינן חנ"נ עיין יו"ד צ"ב ואפי' אמרינן בי' נמי אפשר לסוחטו מותר כמו שנראה מתוס' חולין ק' ד"ה בשקדם ואפי' למ"ש תוס' שם דהיכא דאינו נאסר ע"י נ"ט כמו כאן ביש ששים לא אמרינן חנ"נ מ"מ כיון דאתה קאי בשיטת מל"מ פ"א ממשכב דאפי' ביטול בס' לא מהני בהיתר עיקר ביאתו לעולם עי"ת ודלא כנובי"ת יו"ד סי' נ"ד ופמ"ג סי' י"ד סקי"ב וע"כ אף שהטעם נאבד מעולם מ"מ כיון שממשו לא ביטל אסור א"כ מה אהני לך שיש תערובות חדש בבישול ע"י עירוב החלקים והטעמים מ"מ ממשו לא בטיל, ועוד דסכ"ס ההיתר לא הי' לו שעה"כ קודם התערובות ואין בכחו לבטל ההיתר:
אבל הסכת ושמע מה שנ"ל בזה דבר חדש דבאמת דברי המרדכי תמוהים דהא ביטל ברוב ילפינן מאחרי רבים להטות וכמ"ש רש"י בחולין צ"ח ומה שהק' ע"ז פמ"ג בפתיחה לתערובות דל"ד לסנהדרין דשני מזכין ואחד מחייב בטלה דעתן משא"כ לאכול שלשתן יחד להרא"ש אוכל אחד איסור כבר יישבתי במק"א לפמ"ש מהר"ם חביב בכללים שבסוף ספר גט פשוט כלל א' בפי' תוס' ב"ק כ"ז ד"ה קמ"ל דמשו"ה אזלינן בממון בת"ר דיינים אף דאין הולכין בממון בת"ר משום שהמיעוט מבטלין דעתם וסברתם מפני סברת הרוב עיי"ש והרי מוציאין ממון מחזקה אף דודאי הוא נגד סברת המיעוט מ"מ סברת המיעוט בטל ברוב וה"נ דכוותי' ולפ"ז לדעת המרדכי התם נמי נימא דאם המיעוט אמרו דעתם תחלה וסברת הרוב לא בא לעולם אלא אם דעת המיעוט אין דעת המיעוט בטל ברוב והא ודאי ליתא ועיין ברמב"ם פ"ח מסנהדרין סוף ה"ב:
לכן נ"ל בדעת המרדכי דסברתו כך דלא אמרי' ביטול ברוב אלא מצד דאמרינן דהמיעוט בטל והוי כמי שאינו וכ"ז היכא דאפשר שיהי' הרוב בעולם בלי המיעוט וכן בסנהדרין אפשר שהמיעוט יאמרו סברתם אח"כ ואפשר שיהי' הרוב בעולם בלי המיעוט ולכן אף שהמיעוט אמרו דעתם תחלה ואח"כ בא הרוב לעולם מ"מ המיעוט בטל דהוי כמי שאינו אבל אם אי אפשר שיהי' הרוב בעולם בלי המיעוט כגון ביבמה שרקקה דם ביבמות ה' דאמרינן שם שא"א בלא צחצוח רוק או בשכבת זרע של זב בב"ק כ"ה ונדה כ"ב דאמרינן שא"א בלא צחצוח זיבה אין לומר דהמיעוט בטל ברוב והוי כמי שאינו דהרי אי אפשר שיהי' הרוב בעולם בלי המיעוט וכיון שהרוב בעולם עכ"ח גם המיעוט בעולם ולהכי לא בטיל וזה פירוש דבר שתחלת ביאתו לעולם מעורב שכתב המרדכי שא"א לבא בעולם רק מעורב עם המיעוט וכן בנידון מל"מ פ"א מהלכות משכב ומושב אי אפשר שיבא הרוב לעולם בלי המיעוט שעכ"ח יש בחלב גם מן מיעוט אבר היוצא ודמי להאי דמרדכי ולא בטיל אבל בנ"ד דאפשר לחלב לבא בעולם בלי דם אף דעיקר ביאתו לעולם הי' מעורב בדם שפיר בטל ואמרינן דמיעוט דם כמי שאינו דהא אפשר להיות חלב מבהמה זו בעולם בלי דם וידעתי שהאחרונים לא הבינו כן כי בזה נסתר הרבה מדבריהם מ"מ נ"ל האמת כמ"ש לכן נ"ל דהכלים מותרים בלי שום פקפוק וגמגום כלל מכל הלין טעמים שכתבתי:
אבל מ"ש להתיר כלים משום דמוקמינן הכלים בחזקת היתר כמ"ש ב"י סוס"י קכ"ב בשכח כלי בבית הגוי דהעמד כלי על חזקת היתר ואימור לא נשתמש בה איסור עיי"ש יפה דחית דשם מכח חזקת היתר דכלים אמרינן שלא נשתנו ולא נשתמש בהם אבל כאן מכח חזקת היתר דכלים אין לומר שלא הי' דם בחלב ועיין תוס' חולין פ"ו ד"ה מ"ט ועוד יש לחלק דהתם הספק נולד בכלים לכן מהני להו חזקתיהו אבל כאן הספק נולד בחלב והחלב לית לה חזקת היתר ואזלינן בתר דבר שהספק בא ממנו ולא בתר הנגרר ועוד כיון דודאי בישל החלב בכלים פקעה חזקתיהו ושתי סברות אלו מבוארין בריטב"א עירובין ל"ו ד"ה רבא ע"ש:
ועיין בטו"ז יו"ד סי' א' סק"ו שחידש סברא זו מדנפשי' בשוחט שבדקו אותו ונמצא שאינו יודע הדינים דלדעת רמ"א אם לא נטל קבלה מעולם ולטו"ז אפי' נטל קבלה כל הכלים שבשלו בהם מה ששחט אסורים וכתב ואין לומר דמוקמינן הכלים בחזקת היתר דהא בגטין ל"א גבי מקוה שנמדד וכו' פירש"י כל תרומות וטהרות שנשתמשו בהם בכלים ואנשים שטבלו מטומאתן טמאים אפי' ביש חזקת טהרה לאותן טהרות לא מהני כיון דאיכא ריעותא במקוה ה"נ כן הוא ע"ש וה"ט דאזלי' בתר דבר שנולד בו הספק ולא בתר הנגרר ועיין שע"ת ח"ב כ"י פ"א ופמ"ג שם וגוו"ד כס"ב תמה עליו מתוס' חולין ד"י ע"ב ד"ה ודלמא שהק' בנגע שנמצא חסר לאחר ז"י הסגר אמאי מטמאין למפרע אותן שנכנסו לבית בימי הסגר משום דאוקי נגע אחזקה נימא אוקי גברא בחזקת טהרה והרי נגע חסר לפניך ועיין מה שתי' בזה בנדה ב' ד"ה התם ולט"ז מאי קושיא הא הספק נולד בבית ואזלינן בתרי' שהי' טמא דאוקי נגע אחזקה ולא בתר הנכנס שהוא רק נגרר ע"ש:
ולפענ"ד לק"מ דהתם בשעה שנולד הספק דהיינו אחר ז' ימי הסגר שנמצא הנגע חסר ויש ספק אם הי' חסר למפרע אין לדון על ספק זה רק לענין לטמאות אדם שנכנס בו או כלים וגם בתוך ז"י הסגר אין לדון על הבית לענין דבר אחר רק לענין הנכנס בו אם נטמא דהא הבית הוא מוסגר והרי הנכנס בו יש לו חזקת טהרה לכן הוי כאלו הספק נולד באדם או כלים שנכנסין בו ושפיר אזלינן בתר חזקתיהו אבל באדם וכלים שטבלו במקוה שנמדד ונמצא חסר הספק נולד בהם עצמם אם מותר ליכנס במקדש ולאכול תרומה וקדשים וכן בכלים אם מותר להכניסם למקדש ועיין ברמב"ם פ"ג מביאת מקדש הט"ז וכיון שהם טמאים אזלינן בתריהו ולא בתר חזקת טהרות שנשתמשו בהם ועיין רש"י קידושין ס"ו ד"ה סמוך כיון דלא דנו על אם ינאי וגם לא הי' לדון עליה שבאו תרי ותרי אחר מיתתה הוי כאלו נולד הספק בינאי ולא מהני חזקתה לבנה ובזה מיושב קושי' תוס' שם על רש"י ועיין פנ"י שם וכן בנידון טו"ז הספק נולד בבשר שהי' לבהמה חזקת איסור והי' לדון על הבשר אם הי' נודע הספק אלא שלא נודע הספק עד עכשיו שאין לדון על הבשר רק על הכלים שפיר אזלינן בתר דבר שנולד הספק בו ולא בתר הנגרר משא"כ באם ינאי שלידת הספק מחמת תרי ותרי וכיון שהיא כבר מתה אין לידת הספק בה אבל בבית המוסגר אין לדון עליו כלל מעולם רק לענין הנכנס בו הוי שפיר כאלו נולד הספק בנכנס ואזלינן בתר חזקת הנכנס כנ"ל וא"ש:
ובהכי ניחא נמי מה שעמד הרא"ם בתשובה סי' כ"א אהא דאמרינן בנדה ב' וכמה דוכתי גבי מקוה שנמדד משום דאיכא למימר העמד טמא על חזקתו הא הספק נולד במקוה ואזלינן בתר דבר שנולד בו הספק ולא בתר הנגרר דהיינו הטמא ולפמ"ש א"ש דעל מקוה אין לדון על ענין אחר אם חסירה אם לאו אלא לענין לטבול בו טמא והוי כאלו נולד הספק בטמא ואזלינן בתר חזקתו:
עוד הק' עליו ממ"ש הרמב"ם פ"י ממקואות ה"ז שני מקואות אחד כשר ואחד פסול וטבל באחד מהן מטומאה חמורה ועשה טהרות הרי אלו תלויות עיי"ש ואמאי הן תלויות ולא טמאות ודאי דהעמד טמא על חזקתו אע"כ משום דאיכא כנגדו חזקת טהרות דתרומה ואוקי חזקה להדי חזקה והוי ספק אלמא דאזלינן גם בתר הנגרר עיי"ש שהאריך, ולפענ"ד לק"מ לפי מה שהבינו אחרונים בכוונת הר"ש פ"ב דמקואות מ"ב דמשו"ה מחמרינן בטומאה קלה מבטומאה חמורה משום דבטומאה קלה י"ל דאוקמא אחזקה שעדיין טמא טומאה קלה כמו שהי' קודם שטבל אבל בטומאה חמורה כיון שודאי אינו כמו שהי' קודם שטבל דקודם טבילה הי' טמא מה"ת ומה"ת ודאי טהור עכשיו וכיון שא"א לומר שהוא עוד כמו קודם שטבל שוב ליכא חזקה והוי סד"ר לקולא ע"ש וה"נ אני אומר לפי מה שנראה שם מדברי הרמב"ם אין הספק על הטמא באיזה מהן טבל אבל ידעינן איזהו הכשרה ואיזהו הפסולה רק מיירי שהוא יודע באיזה מהן טבל רק הספק איזה מהן הכשרה ואיזה מהן הפסולה כי אם יודע איזה מהן הכשרה ואיזה מהן הפסולה ומסתפק על עצמו באיזה מהן טבל לא משכחת כל הדינים שכתב אח"כ כמבואר למעיין שם והגוו"ד העתיק לשונו שלא בדקדוק וא"כ אם לא הי' טובל בראשונה והי' טובל בשני' לא הי' עלתה לו טבילה וע"י שטבל בראשונה אם יטבול בשני' הרי הוא ודאי טהור וא"כ שוב ל"ש לומר העמד טמא על חזקתו שהרי ודאי אינו כמו שהי' קודם שטבל דקודם שטבל בזו לא מהני לי' טבילת שני' ועכשיו מהני וכיון דליכא חזקת טמא שפיר הוי רק תלויות ולא משום חזקת טהרות דתרומה דלא אזלינן בתר הנגרר כלל רק בתר דבר דנולד בו הספק וא"ש:
ועוד נ"ל עיין טו"ז או"ח סי' תל"ט סק"ג הק' על הרה"מ שתירץ סתירת הרמב"ם שפסק בשני בתים בדוקים ונכנס עכבר וככר חמץ בפיו לאחד מהן וא"י לאיזה מהן נכנס דא"צ בדיקה ובבית אחד ומסופק אם נכנס פסק דצריך בדיקה ותירץ דגבי שני בתים כיון שהאחד ודאי א"צ בדיקה לכן א"צ למבדקינהו משא"כ בבית אחד והק' טו"ז ונימא איפכא ומה כשאחד ודאי צריך בדיקה מ"מ א"צ לבדוק כש"כ בבית אחד ע"ש ואני מוסיף הלא בכל מקום איקבע איסורא חמיר דחייב אשם תלוי כיון דודאי יש אחד איסור אף דודאי יש אחד היתר ובחתיכה א' איכא למ"ד דליכא אשם תלוי:
ובזה נ"ל סברא ישרה דבאמת הי' לנו לומר בזה סד"ר לקולא דהבדיקה רק מדרבנן אלא דכבר כתב הרה"מ בזה כיון דעיקר הבדיקה ניתקנה על הספק לא אמרי' בזה סד"ר לקולא דחכמים עשאו הספק כודאי ועיין תוס' חולין ט' ד"ה התם דבסוטה דעשה הכתוב הספק כודאי לא אמרי' אלא בדבר שאפשר להיות אבל בדבר שא"א להיות שודאי לא נטמאו שניהם לא ילפינן מסוטה ע"ש ולפ"ז ה"נ בבדיקה דעשאו חכמים הספק כודאי היינו בדבר שאפשר להיות כגון בית אחד שאפשר שנכנס בו העכבר עם חמץ אבל בשני בתים כיון שהוא דבר שא"א שנכנס בשניהם שיהיו שניהם חייבים בבדיקה לא עשו חכמים הספק כודאי וממילא סד"ר לקולא וא"צ בדיקה וא"ש:
אבל ק"ל בטו"ז חו"מ סי' ל"ד בד"ה עו"ש בטור כתב הרמב"ם וכו' בשנים שהעידו באחד שהוא פסול בעבירה ובאו שנים והכחישום ה"ז ספק פסול והוא דין המובא שם בשו"ע סכ"ח והק' הב"ח נוקי אותו בחזקת כשרות כמו בשני כיתי עדים המכחישים זא"ז ותי' טו"ז בתירוץ השלישי דבשני כיתי עדים איכא תרתי לטיבותא חזקת כשרות לכל כת וגם שכת אחת ודאי כשרה משא"כ בחד גברא דליכא אלא חזקת כשרות ובחידושי הארכתי בביאורו ועכ"פ ק"ל מה טיבותא הוא זו שהאחד ודאי כשרה הא הכת האחת ודאי פסולה ובכל מקום סבירא לן דאיקבע איסורא חמיר כנ"ל, לכן נ"ל דהטעם דאיקבע איסורא חמיר מחתיכה אחת ספק חלב הוא כך דבשלמא בחתיכה אחת אמרינן מספק שהוא היתר אבל בב' חתיכות א"א לומר מספק על כל אחת שהיא היתר שהרי אם יאכל שתיהם עכ"ח תאמר שאכל ודאי איסור ולמ"ד הת"ס שמה התראה אם התרוהו בשתיהן לוקין כמו בהכה את זה וחזר והכה את זה במכות ט"ז ועיין תוס' יבמות פ' ד"ה נעשה וא"כ עכ"ח א"א להחזיק שתיהן להיתר אבל כאן הוא להיפוך באדם אחד י"ל שמחזיקין אותו לפסול אבל בשני כיתי עדים א"א לומר שמחזיקין שתי הכתות לפסולים שהרי אם יעידו שתי הכתות בעדות אחת כת שני' אחר כדי דיבור של כת ראשונה דל"ש נמצא אחד מהן קרוב או פסול יהי' עדותן קיימת כיון דכת אחת ודאי כשרה וא"כ א"א להחזיק שתי הכתות בפסולים לכן שפיר אוקמינן כל כת בחזקת כשרות והוי שפיר תרתי לטיבותא ועיין בישוע"י בהלכות מקואות:
ולפ"ז אני אומר דה"נ משו"ה לא אמרינן העמד טמא על חזקתו והוי רק תלויות משום דא"א להחזיק שני המקואות בחזקת פסולים דהא אם יטבול הטמא בשניהם בזא"ז יהי' ודאי טהור כיון שהאחת כשרה ודאי ולהכי הוי רק ספק ותלויות משא"כ במקוה שנמדד דאפשר שהיתה חסרה למפרע ומחזיקין אותה בכך משום העמד טמא על חזקתו והרי חסר לפניך ואולי לזה נתכוון המשנה למלך שם ולחנם התמרמר עליו בגוור"ד הנ"ל ובזה נרך יהל ואל תמוש מאוהל כנפשך ונפש רבך החותם באהבת וברכת התורה:
עמרם הק' בלוהם בק"ק הנ"ל