בית שערים יורה דעה חלק א· רבי עמרם בלום
תשובה קל
עוד להנ"ל
שיל"ת ב' איפאלא ג' בהר בחקותי ל"ז למב"י תרו"ן לפ"ק:
עתה באתי על ד"ת מה שנתקשית בתוס' נזיר ל"ו ע"ב ד"ה וכזית בכא"פ שכתבו אהר"מ דאע"ג דמתני' היא בכריתות י"ב כל אוכלי' מצטרפים בכא"פ הנ"מ לפסול חלב שהוא בעיני' אבל שבתערובת הואיל ואין המל"א יתבטל דגם אם הי' מלקט האי' מתוך ההיתר ואוכלו בעיני' בכא"פ מחייב על האיסור לחודי' ואעפ"י שאין ההיתר מצטרף עמו וע"כ מתמה וכי כבא"פ דאורייתא אפי' בכה"ג ע"ש, וקשה לך מ"ש הואיל ואין המל"א הא אפי' המל"א לא אמרי' כן אלא בששניהם שווין ולא בשהיתר רבה כדאמרי' דל"ז כגון דנפישי חולין ועיין תוס' פסחים מ"ד ד"ה אלא והרי בכזית בכא"פ רבה היתר שהוא ד' ביצים ואי משום דבתבלין דלטעמא וריחא עבידי אמרי' המל"א אפי' בנפיש היתר א"כ מה הק' תוס' מכריתות שאני התם דאיכא עכ"פ כזית משא"כ כאן דאינו אלא משום דתבלין לטעמא עבידא שפיר פריך וכי כזית בכא"פ דאורייתא גם בכה"ג אלו דבריך, ושוב לא הבנת מ"ש תוס' דגם אם הי' מלקט האיסור מתוך ההיתר ואוכלו בעיני' בכא"פ מחייב על האי' לחודי' ואע"פ שאין ההיתר מצטרף עמו איך יעלה על הדעת שאם אינו אוכל רק האיסור לחוד שהיתר יצטרף עמו ובס' אורח מישור לחד מקמאי גורס אם הי' מלקט וכו' לא מחייב וגם זה אינך מבין כוונתו:
שמע בני ואאלפך בינה דיש סברא לומר דאף דכזית בכא"פ דאורייתא ואם שוהה מתחילת אכילת כזית עד סופו כדי אכילת פרס חייב הוא דוקא אם לא הפסיק באכילה של היתר בנתים דאז מצטרף חצי זית ראשון לח"ז אחרון להיות נקרא אכילת איסור אבל אם הפסיק באכילת היתר בנתים הרי כבר נצטרף ח"ז הראשון של אי' עם הח"ז היתר למיקרי אכילה ושוב לא יצטרף עם ח"ז אחרון למיקרי אכילת אי' ועיין זבחים ל"א וברש"י ותוס' שם וכה"ג מצינו באו"ח סי' פקח"ת דאף דשמע ט' תקיעות בט' שעות ביום יצא דשתיקה לא הוי הפסק מ"מ הפסק בקול שאינו ראוי לאותו בבא הוי הפסק ועיין טו"ז או"ח סוס"י ק"ח, אלא דבאמת גם בכהאי גוונא כזית בכדי אכילת פרס הוי דאורייתא מהל"מ כפירש"י בפסחים מ"ד:
ועוד נ"ל ברור דהא דאמרינן דבנפישי חולין לא אמרינן היתר מצטרף לאי' היינו דוקא במב"מ כיון דנפיש היתר חד בתרי בטל ועיין פמ"ג בפתיחה לתערובות או אפי' במבשא"מ ביבש כיון דמה"ת חד בתרי בטל ואפילו בלח אי טע"כ לאו דאורייתא או אפי' הוא דאורייתא אלא שאין לוקין עליו אפי' אוכל כזית מן האי' בפ"א דלא הוי אלא עשה ולא אהדרי' לאי' קמא כמ"ש הר"ן, אבל אי אמרי' דטע"כ דאורייתא ואינו בטל ולוקין עליו עכ"פ באוכל כזית מן האי' בב"א כגון שהבליע כזית יין בשני זיתים פת ואוכלו בב"א כמ"ש תוס' שם בנזיר ל"ו סד"ה וכזית בכא"פ אז תלי' דאי אמרי' המל"א לוקין עליו אפי' באוכל כזית מן התערובות כיון שהאי' בעין עומד ואינו בטל וראוי ללקות עליו אם אוכל ממנו כזית בב"א שוב שפיר המל"א ולוקין על כזית מן התערובות ועיין רשב"א חולין צ"ח ד"ה אמר רבא, אבל אי אין המל"א אז תלי' דאי כזית בכא"פ דאורייתא אפי' מפסיק באכילת היתר בנתים אז חייב עכ"פ באוכל כזית מן האי' בכא"פ אבל אי אמרי' דאם אכילת היתר מפסיק כבא"פ לאו דאורייתא שוב א"א ללקות עליו כיון שא"י לאכול מן האי' יותר מכבכא"פ א"כ אכילת היתר שבתערובות מפסיק ואפשר דבכה"ג אפי' אי' דאורייתא אין בו משום ח"ש דאסור מה"ת כיון דלא חזי לאיצטרופי:
והשתא יתפרשו דברי תוס' כמין חומר הנ"מ לפסול חלב שהוא בעיני' בזה אמרי' דמצטרף בכא"פ כיון דאין אכילת היתר מפסיק אבל שבתערובת הואיל ואין המל"א יתבטל דבשלמא אי המל"א אף דנפישי היתר מ"מ כיון דטע"כ דאו' עכ"פ באוכל כזית מן האי' בב"א לוקין דאינו בטל א"כ שפיר לוקין על כזית מן התערובת דל"ש אכילת היתר מפסיק כיון דהמל"א אבל כיון דאין המל"א א"כ יש כאן אכילת היתר מפסיק וא"א ללקות אפילו אוכל בכא"פ וא"כ יתבטל עכ"פ לענין מלקות או אפי' לענין אי' כיון דלא חזי לאצטרופי וע"ז כתבו דגם אם הי' מלקט האי' מתוך ההיתר ואוכלו בעיני' בכא"פ וההיתר בנתים, דוק בלשון התוס' שלא כתבו ואוכלו לחודי' דכונתם שאוכל גם ההיתר אלא שאינו אוכל האי' והיתר ביחד רק אוכלו בעיני' לא מחייב על האיסור לחודי' פי' שאוכלו לבדנה ואעפ"י שאין ההיתר מצטרף עמו לאכלו ביחד והיינו כגי' אורח מישור וע"כ מתמה וכי כזית בכא"פ דאו' אפי' בכה"ג דהיינו שאכילת היתר מפסיק, וגם לגי' שלפנינו מחייב הפי' כן אלא דלגי' אורח מישור הך דגם וכו' קאי לחזק הטעם דהו"א שבתערובת כיון דאין המל"א יתבטל וכמ"ש אבל לגי' שלפנינו יתבטל הוא הפסק הדיבור דאי מהתם הו"א דיתבטל ואשמעי' הכא דגם בתערובות כבכא"פ פ דאורייתא אף דאיכא הפסק אכילת היתר בנתים מ"מ כיון דגם אם הי' מלקט וכו' מחייב אף דיש הפסק אכילת היתר בנתים לכן גם בתערובת חייב וא"ש:
ומה שתמהת עמ"ש תוס' דגם אי הי' מלקט האיסור מתוך ההיתר ואוכלו בעיני' בכא"פ מחייב על האי' לחודא הא כתבו תוס' שם ע"א ד"ה ארבב"ח דאין דרך אכילה בכך וכן בע"ב ד"ה א"ל כתבו בשם ר"ת דבכה"ג אינו לוקה עליו שאין דרך אכילה בכך, הנה מתוס' ע"א אין ראי' דאם מלקט השום והשמן ואוכל דהוי שלכד"א לפטור ממלקות דבשעת אכילה ודאי הוי כד"א אלא כונת תוס' דאין דרך לעשות כן במקפה ללקוט ולצבור השום והשמן ולאכול רק אוכלם ביחד ולכן ודאי בטולי בטלו להתם וכמו שסיימו ומשום הך טעמא ל"ל למימר שלא יתבטל אגב המקפה והוא רק כעין מ"ש באו"ח סי' תקנ"ב דאפונים שנותנים עליהם בצלים מקרי תבשיל א' משום שדרכו בכך כל השנה דודאי לא מקרי כ"א לבדו שלכד"א ותוס' דייקו בלשונם ולא כתבו שאין דרך אכילה בכך רק שאין דרך אכילתו בכך ולכן בטל לגבי מקפה אלא שר"ת בע"ב כתב להדי' שהרי אם הי' מלקט האי' מתוך המקפה ואוכלו לא הי' לוקה עליו שאין דרך אכילה בכך ולדידי' ודאי צ"ל כגי' אורח מישור דגרס לא מחייב:
ואולי יש לחלק דר"ת לא כתב דהוי שלכד"א ואינו לוקה אלא אם מלקט האיסור מתוך המקפה ואוכלו עם המקפה דזה אינו דרך אכילת שום ושמן ומקפה אבל אם מלקט השום והשמן ואוכל רק השום והשמן שפיר הוי כד"א ולכן כתבו תוס' כאן ואוכלו בעיני' בכא"פ דבזה שפיר מחייב גם לר"ת ושפיר גרסי' מחייב אלא דבזה נסתר מש"ל בפי' דברי תוס' דקאי אם יש אכילת היתר מפסיק בנתים:
ואמנם לפ"ז י"ל פי' נכון בתוס' דהרי הר"ת כתב לעיל כיון דמהני ההיתר שאכלו עם המקפה לצרפו לאי' מלקות ה"נ יועיל ההיתר להצטרף לאי' לאפסולי אעפ"י שאין במקום מגעו כביצה ע"ש ולפ"ז י"ל נמי אעפ"י דאין המל"א בנפישי התירא מ"מ כאן כיון דע"י צירוף ההיתר הוי כד"א שפיר המל"א ולזה כתבו תוס' הואיל ואין המל"א יתבטל דגם אם הי' מלקט וכו' ואוכלו בעיני' בכא"פ מיחייב על האי' לחודא ואעפ"י שאין ההיתר מצטרף עמו מ"מ הוי כד"א ושוב שפיר אין המל"א ובזה מיושבים כל דקדוקך דשפיר הו"א דאם אוכל האי' לחודא שלא יתחייב בלי צירוף ההיתר דהוי שלא כד"א וא"ש:
ודברי המפרש שכתב גבי מקפה ומדוכה אע"ג דנפישי חולין תבלין שאני הואיל ותבלין לטעמא וריחא הוא דעבידי וכו' צ"ע אצלי דל"ל ה"ט ת"ל כיון דהוי מבשא"מ טע"כ דאו' וכ"ש הכא שהעיקר עצמו לא מתבטל וכמו שהקשה רשב"ם בתוס' ד"ה וכזית בכא"פ ואי אמרי' בתבלין הואיל ולטעמא וריחא עבידי אפי' בנפישי חולין המל"א א"כ גם מצד טע"כ דאורייתא דאינו בטל אמרי' המל"א אפי' בנפישי חולין וכמש"ל ואפי' למ"ש רש"י בפסחים מ"ד ע"ב ד"ה מפת ומיין דטע"כ ל"ש אלא בפשט הטעם בכולא פת מ"מ כאן כשלועסן ביחד נכנס טעם אחד בחברו בכולו והוי טע"כ כמבואר בזבחים ברש"י ותוס' שם ואי קאי אם טע"כ לאו דאורייתא א"כ מה בכך דתבלין לטעמא וריחא עבידא, ואולי ס"ל כיון דלטעמא וריחא עבידי הוי כמו דבר המעמיד ואפי' אי טע"כ לאו דאורייתא דבר המעמיד מה"ת לא בטל דהוי כאלו הוא בעיני' ועיין מג"א סי' תמ"ב סק"ט:
ומה שעמדת בתוס' שם ל"ז ד"ה מג"נ דמאן יימר דמשום יין לנזיר הצריך הגעלה לכלים בלועים מיין דלמא משום יי"נ שאין היתר לאיסורו, קושי' זו שמעתי בשם הגאון מוהרב"פ ולענ"ד לק"מ דהא סתם יין אפי' בעיני' אסור מה"ת אי לא ידעי' ודאי שנתנסך לע"ז וכדאמרי' חולין ד' שתי' סתם יינן הוא ועדיין לא נאסר יינן של נכרים ועיין רש"י שם וכ"ש דכלי יין א"צ הגעלה מה"ת מחשש שמא נשתמשו בהם יי"נ שנתנסך לע"ז וסתם יינן אינו אסור מה"ת וע"כ דהא דצריכין הכשר משום יין לנזיר ועיין פנ"י פסחים מ"ד ונובי"ת או"ח סי' ס"ו והא דמותר באמת מה"ת ולא חיישי' שמא נתנסך לע"ז היינו כמ"ש הר"ן בע"ז כ"ט ע"ב שהק' כיון דסתם יינן אטו יי"נ גמור נאסר בהנאה א"כ גזירת בנותיהן ל"ל ותי' ר"ש דיין שנתנסך לע"ז מיעוטא הוא ולמיעוטא לא חיישינן ע"ש וא"כ סתם יינן שפיר מותר מה"ת דלא חיישי' למיעוטא ואפי' ר"מ דחייש למעוטא כבר כתבו תוס' חולין י"ג דהיינו מדרבנן אבל מה"ת לא חיישינן למיעוטא, ואני מוסיף דכאן הוי מיעוטא דתלי' במעשה שמא נסכו לע"ז ודאי לא חיישי' לי' מקו"ח דרובא דתלי' במעשה דלא אזלי' בתרי' כדאמרינן בכורות פ"ג, ואף שהרמב"ן שם נתן טעם אחר דלשמא נתנסך לא חיישינן דאם איתא דנסכי' לא הוי מזבין לי' ואין נותנים אותו לישראל ע"ש וה"ט ל"ש גבי גיעולי מדין שנטלו ישראל בחזקה בכיבוש מלחמה מ"מ הרי כתב הר"ן שם והרמב"ן ז"ל מוסיף בה דברים משמע דגם הרמב"ן מודה לסברא ראשונה דמיעוטא ולמעוטא לא חיישי', אלא דס"ל דמ"מ הי' ראוי לחכמים לגזור בשביל זה דאם יהי' כל סתם יינן מותר א"כ יבואו לשתות גם המעוט שנתנסך לע"ז וכמ"ש דג"מ ביו"ד סי' ט"ו עפ"י תוס' נדה ולהכי הוצרך לומר דאם איתא דנסכי' לא הוי מזבין לי' אבל מה"ת ודאי לא חיישי' למעוטא דתלי' במעשה בכלי מדין שהוא רק פ"א וא"כ ע"כ משום יין לנזיר הצריכם התורה הכשר וא"ש:
ומה שהקשית בגמ' ל"ז דקאמר ואי כתב רחמנא גבי נזיר הו"א מנזיר לא ילפינן משום דחמיר איסורא דאפילו חרצן אסור לי' א"כ מאי פריך דנילוף בכה"ת המל"א מנזיר וגם ק' איך ילפי רבנן טע"כ בכה"ת מנזיר, לא ידעתי על מה תיסוב קושיתך הרי בגמ' פריך מדרבנן נשמע לר"ע כמו דרבנן ילפי טע"כ בכה"ת מנזיר וע"כ ל"ל האי טעמא דנזיר חמיר אי' ה"נ לילף ר"ע המל"א בכה"ת מנזיר, ואי ק"ל השתא דקעביד צריכותא דלא הוי שני כתובים ולכן שפיר ילפי מיני' רבנן טע"כ בכה"ת ע"ש ברש"י אכתי תקשי ניהו דלא הוו שני כתובים מ"מ איך ילפי' מנזיר הא נזיר חמיר איסורא זה אינו דהשתא ילפי' בכה"ת מביניהו דחטאת ונזיר דכי פרכת מה לחטאת שכן קדשי' נזיר יוכיח מה לנזיר שכן חמיר אי' חטאת יוכיח וחזר הדין וכו' וכ"כ בש"מ שם והוא פשוט:
ולמסקנא ודאי דלק"מ דהרי השיב ר"ע לכתוב רחמנא בנזיר ותיתי חטאת מינה דהא כל איסורין שבתורה קא גמרי מנזיר עיין פירש"י וע"כ דאין זה פרכא דנזיר חמיר אי' ועיין ש"מ שם ורבנן מסכימי' לזה לכן השיבו דמשו"ה לא הוי ב' כתובי' משום דחטאת להמל"א ורק משרת לטע"כ ומיכן אתה דן לכה"ת משום דמודי לר"ע דזה לא הוי פרכא כלל דנזיר חמיר איסורו וא"ש:
ובתוס' ד"ה היתר ואי' שכתבו ח"ז חרצן וח"ז מפת ביחד דוקא ואפי' בזאח"ז ובלבד שיהא בתוך כא"פ שאינך יודע הפי' דע שהפי' הוא כך היתר ואי' ח"ז חרצן וח"ז מפת ביחד דוקא צריך לאכול דוקא חרצן ופת ביחד ואפי' אינו אוכל כזית מפת וחרצן בב"א אלא עשירית זית פת ועשירית זית חרצן ביחד בב"א אלא שאוכל כך עד תשלום כזית משניהם בכא"פ נמי חייב וזהו שכתבו ואפילו בזאח"ז ובלבד שיהי' בכא"פ ואין הפי' בזאח"ז שהפת והחרצן הוא בזאח"ז ואוכל כל אחד לבדו אלא שאוכל שניהם ביחד אבל אינו אוכל משניהם כזית בפ"א רק הכזית הוא בזאח"ז שאוכל רביע זית חרצן ורביע זית פת ביחד ובכא"פ אוכל שוב רובע זית חרצן ורובע זית פת ביחד אבל אי' ואי' אפי' בזאח"ז פי' אם אוכל רובע זית חרצן לחוד ואח"כ רובע זית זגים לחוד ואח"כ ח"ז ענבים לחוד והכל בכא"פ נמי חייב וזה ברור ולחנם כתב הגאון מו"ה וו"ב בהגהות שהוא דיבור בפ"ע:
ומה שלא הבנת בדברי בעה"מ בסוגי' דנוקשה דתחלה כתב ונקוט האי כללא וכו' לפי שאין טע"כ אמור אלא על דבר שיש בו שיעור כזית מן האי' והוא נמחה בו וניכר בו טעמו והוא אוכל ממנו בכא"פ פ שיעור כזית מן האיסור וכו' והמל"א אעפ"י שאין בו טעם האי' ואעפ"י שאינו אוכל מן הכל אלא כזית וכו' ואח"כ כתב דהא דאמרי' בגיה"נ דאי מדאורייתא חד בתרי בטיל לאו למימרא דס' ונו"ט לאו דאו' הוא דהא אמרי' כל איסורי תורה גמרי' מנזיר וכו' מבואר דס"ל דס' ונו"ט דאורייתא ולא כבכא"פ בלבד וכן כתב אח"כ ודין א' הוא שיעור ס' במב"מ ונו"ט במבש"מ אלמא דלא בעי כבכא"פ פשוט דתחלה קאי לענין מלקות אין לוקין על טע"כ אלא באוכל כזית מן האי' בכא"פ ודוקא בנמחה בו גוף האי' וגם טעמו נרגש וזה נקרא טעמו וממשו אבל באוכל פחות מכבכא"פ או שלא נמחה בו גוף האי' רק טעמו נרגש נהי דאסור מה"ת דגמרי' מנזיר אבל אין לוקין עליו לפי שאין מזהירין מן הדין כמ"ש בעה"מ עצמו אח"כ ומשום המל"א לוקין על כזית מתערובת אעפ"י שאין טעם האי' נרגשג רק מסייע לטעם חדש ומ"ש אח"כ דס' ונו"ט דאו' היינו לאי' בעלמא ולא למלקות ותמהני עליך שלא עמדת בזה הלא הוא מפורש באר היטב:
ומה שלא הבנת בדברי מלחמות שם שכתב שפי' המל"א אף לדברי ר"א אינו בשאין בו טעם האי' וכו' שא"כ מצינו חמץ בפסח שלא במינו במשהו מה"ת וק"ל הא בנפישי היתר לא אמרי' המל"א וא"כ איך אפשר לומר שיהא אוסר במשהו, והנה לפמש"ל דהא דאמרי' בנפישי חולין לא אמרי' המל"א היינו במב"מ בטעמא או ביבש חד בתרי בין במינו בין בשא"מ משום דבטל ברוב אבל במבשא"מ בלח אי טע"כ דאורייתא ולא בטל שפיר אמרי' המל"א ללקות על כזית מן התערובת עד כדי נו"ט אפי נפישי חולין והנה לדעת בעה"מ בד' מיני מדינה אין טעם האי' נרגש אלא ששינה טעמו לטעם חדש ואפ"ה אמרי' לר"א דעירובו בלאו והבין הרמב"ן לסברתו דגם אם נתערב במבשא"מ בפחות מנו"ט נמי עירובו בלאו משום דהמל"א והק' דא"כ מצינו לדידי' חמץ בפסח שלא במינו במשהו מה"ת אע"כ דבפחות מנו"ט לא אמרי' אפי' במבשא"מ המל"א וה"נ בשינה טעמו לטעם חדש לא אמרי' המל"א בנפיש היתר וה"ה במב"מ בטעמא נמי אין המל"א בנפיש היתרא:
ומ"ש ליישב הקושי' איך ילפי' טע"כ בכל איסורים מג"נ דלמא צותה תורה להגעיל משום בב"ח דודאי בב"ח טע"כ, וכתבת עפ"י חת"ס יו"ד סי' פ"ו דמאי' בב"ח גופא לא שמעי' אלא טעם הבא מן הממש [ע"ל סי' קס"ז] וא"כ אי משום בב"ח לא הי' צריך להגעיל שהרי טעם זה אינו בא מן הממש לא הועלת כלום בזה דאכתי ק' מנלן טע"כ אפי' אינו בא מן הממש בכל אי' דלמא צריך להגעיל משום בב"ח דבזה טעם הבא מן הממש ודאי טע"כ וחידשה בו תורה אפי' אינו בא מן הממש הוי כעיקר אבל בשאר אי' אפי' טעם הבא מן הממש אינו טע"כ וכ"ש באינו בא מן הממש ונזכה בשורות טובות לבשר עדי נשמע קול מבשר כנפשך ונפש אביך הנאמן דו"ש באהבה ובחיבה יתירה: