בית שערים יורה דעה חלק א· רבי עמרם בלום
תשובה קכד
שיל"ת מאדע יום ב' לס' ראשי המטות תרל"ז לפ"ק:
שלום רב למלמד ידו לקרב גבר חכם בעת לעשות כנשר שמים ידיו פרושות ידינ"פ ורב חביבי הרב הגאון הגדול מעוז ומגדול חו"ב אור הברקי צדיק תמים בסוד חכמים כקש"ת מו"ה דוד יודא נ"י האב"ד דק"ק טערעבעש:
ידיו גלילי זהב הגיעני בזמנו ומה דק"ל לפר"מ בחולין צ"ו דפריך לרבנן דס"ל ג"ה חייב אפי' בפחות מכזית מה עבדי באכילה דכתיב בגה"נ דילמא להכי כתיב אכילה להתיר שלכד"א ורצה לחדש דלמ"ד אין בגידין בנו"ט גם שלכד"א אסור הנה גם אנכי עמדתי זה זמן רב בסברא זו וכן חידשתי גם באבמה"ח ועיין בתוס' פסחים כ"ב ד"ה ור"ש שכתבו דלמ"ד אין בגידין בנו"ט סברא הוא דאסור בהנאה כיון דל"ש בי' אכילה ועיין במחה"ש סי' תמ"ב במג"א סקי"ד מ"ש על דברי תוס' אלו:
אבל מצאתי לפמג"ד ביו"ד סי' ס"ב בשפ"ד סק"א שחולק ע"ז והביא ראיה מרמב"ם ואני בעניי הבאתי ראיה לזה מתוס' בפסחים כ"ד ע"ב ד"ה פרט שהקשו מהא דאמרינן בחולין ק"ב אכל צפור טהורה בחייה בכ"ש במיתה בכזית ותי' דעוף רך וחזי לאומצא חשוב כדה"נ ואי נימא דבאמה"ח לכ"ע אסור שלכד"א לא מקשי תוס' כלום ויש ליישב דלל"ק בפסחים פרט לאוכל חלב חי לא מקרי שלכד"א אלא אם יכול לאכול בהנאה טובה ואכל בהנאה מועטת אבל אם אין יכול לאכול בהנאה טובה יותר ממה שנהנה הגם שאין דרך בנ"א לאכול כזה מקרי כד"א ולפ"ז דוקא בחלב שיכול לאכול בהנאה מרובה ואכל בהנאה מועטת חי מקרי שלכד"א אבל אמה"ח וגיד הנשה שאינו יכול לאכול בהנאה מרובה יותר שפיר הוי כד"א באכלו מבושל אבל באכלו חי הק' תוס' שפיר דהוי שלכד"א דהרי יכול לאכלו בהנאה מרובה מבושל אבל ללישנא בתרא דהניח חלב של שור הנסקל ע"ג מכתו מקרי נמי שלכדה"נ אף שנהנה בהנאה מרובה מ"מ כיון שאין דרך העולם להנות כן הוי שלכדה"נ ועיין במל"מ פ"ה מיסוה"ת הבנתי כן מדבריו בדעת רש"י א"כ גם אבמה"ח וג"ה אין דרך העולם לאכלו והוי אפי' מבושל שלכד"א ואפ"ה אסרה רחמנא שפיר י"ל כסברא הנ"ל דגם כל שלכד"א אסור בהו, ויש להביא ראי' לסברא זו מגמ' ע"ז ס"ח ע"ב בעלמא סבר רב נוטלפ"ג מותר והכא חידוש הוא דהא מימאס מאיס ובדיל אינשי מיניה ואפ"ה אסרה רחמנא הלכך נוטלפ"ג נמי אסור ועיין פלתי סי' פ"ז דנוטלפ"ג הוי שלכד"א:
ומה שעלה בדעתי ביישוב קושיתו לפמ"ש מהרש"ל בשבועות כ"ג דלר"ש דמחייב בכל איסורים בכ"ש מחייב נמי בשלכד"א דכ"ש נמי הוי שלכד"א וא"כ ה"נ כיון דבגיד שלם חייב בכ"ש משום בריה א"כ גם שלכד"א אסור בגיד ול"ל דאתי אכילה למעוטי שלכד"א, אמנם שתי תשובות בדבר חדא דנ"ל דבריה שלימה גם אם היא רק משהו לא מקרי שלכד"א דדרך לאכול בריה שלימה ועיין תוס' יומא ע"ט בשם ירושלמי ובספר לב אריה חולין ק"כ לא עמד בזה, אלא דכאן יש לעיין שהרי כתב הרמב"ם פ"ח ממ"א ה"ב דאינו אסור מה"ת אלא גה"נ שעל הכף וזה הוי בריה והחלק ממנו שלמעלה ולמטה מכף אינו אסור רק מד"ס וא"כ נהי דלענין שיעורא הוי מה שעל הכף בריה מ"מ לענין דיהא נקרא כד"א בכ"ש אפשר דזה לא שייך אלא באכל רמון שלם וזית שלם או שרץ שלם אבל כאן היא רק חצי גיד רק שהוא כל החלק שאסרה תורה י"ל דזה אינו דרך אכילה בכ"ש רק אוכל כזית מהיתר ואיסור יחד וליתא לתשובה הנ"ל וצ"ע:
שנית לפי מה דמשמע מדברי הכ"מ בפ"א מחמץ ומצה ה"ז דדוקא כל שהוא מקרי שלכדה"נ אבל פחות מכזית הוי שפיר כד"א יעיי"ש בפנים בכ"מ וכבר כבר האו"ה כלל כ"ה והביאו ראש יוסף בחולין דלא משכחת שלא יהי' בגה"נ שלם כזית רק במה שעל הכף אפשר דאין בו כזית ע"ש וא"כ אין ראי' מדאסרה תורה מה שעל הכף אף שאין בו כזית דשלכד"א נמי אסור דאולי אי אפשר שלא יהי' במה שעל הכף כזית אבל אי אפשר שלא יהי' בו כ"כ שיהי' כדרך אכילה דגם פחות מכזית הוי כד"א כנ"ל וליתא ליישוב הנ"ל:
אבל הנ"ל ביישוב קושי' הנ"ל היא דהא דשרינן שלכד"א ושלכדה"נ לאו מדכתיב אכילה מפיק לה דהא אינו מיותר דצריך לשיעור אכילה וגם הלשון אינו משמע דרך אכילה דמידי דרך אכילה כתיב לא תאכל ולא תאכלו כתיב ואפשר בשלכד"א ובשלמא לדעת הרה"מ בפ"ח ממ"א בדעת הרמב"ם דאין לוקין על הנאה משום דדבר שראוי לאכילה כל הנאה הוי שלכדה"נ שפיר י"ל כיון דילפינן מנבלה דלא תאכלו הוי איה"נ וא"כ למה פרטה התורה דוקא הנאת אכילה אלא לומר דעל אכילה שהיא כדה"נ לוקה ולא על שאר הנאות אבל לשיטת רש"י ותוס' דלוקין גם על שאר הנאות כדה"נ ואכילה דקרא לאו דוקא לא משתמע כלל מלשון אכילה לאפוקי שלכדה"נ אלא מסברא קאמר ר"י דאין לוקין אלא כד"א וכדה"נ דמסתמא לא דברה תורה אלא באופן שלולי צוה תורה הי' אכלו ונהנה ממנו אבל שלכד"א ושלכדה"נ שגם בלי ציווי התורה לא הי' אכלו ונהנה ממנו כך מזה לא מיירי קרא ועיין סברא מתוקה בפלתי סי' פ"ז דבב"ח לא הוי איסור מוסיף על חלב יען דבב"ח אסור שלכד"א דהא לאו להכי קיימא וגדולה מזה כתבו הראשונים בחולין ק"ך דלא אסרה תורה אלא כבריתו והא ודאי לאו ממשמעותיה דקרא ידעינן רק מסברא דלא מיירי קרא רק באופן שעומד לאכלו וליהנות ממנו כך:
ותדע לך שהיא כן דאל"כ אמאי לא קאמר ר"י כל איסורין אין לוקין עליהם אלא דרך אכילתן מ"ט משום דאכילה כתיב בהו וכדקאמר אביי בכה"כ מ"ט משום דלא כתיב בי' אכילה אלא ודאי כדקאמרן דמלשון אכילה לא מוכח כלל דבעי בד"א אלא מצד הסברא כנ"ל ואפי' אי לא כתיב אכילה נמי הסברא נותנת דפטור באוכל ונהנה שלכד"א והנאה רק אביי חידש בכה"כ מדהו"ל לקרא למיכתב לשון אכילה כמו בכה"ת ושינה קרא ולא כתיב אכילה ילפינן משינוי זו דבא להורות נגד הסברא דחייב גם בשלכד"א וכדאמרינן שם בפסחים כ"ה בב"ח להכי לא כתיב אכילה בגופו לומר שלוקין עליו אפי' שלא כדה"נ ולפ"ז בגה"נ שפיר קאמר ר"י אכילה כתיב בי' דאי חייב משום בריה לא לכתוב אכילה ולא הוי קשיא לן למה לא כתיב אכילה משום דלא בעי שיעור אכילה רק חייב משום בריה וכיון דלא הי' לנו הוכחה ממה דלא כתיב אכילה לחייב בשלכד"א ממילא הוי ידעינן מסברא דפטור דלא בעי קרא אכילה לפטור שלכד"א אלא אדרבה בעינן לימוד לחייב שלכד"א כנ"ל ועכ"ח קרא דאכילה אתי דבעי כזית דוקא ובזה תנוח דעתו הרמה ידידו הדש"ת באהבה עזה:
עמרם הק' בלוהם בק"ק הנ"ל