בית שערים יורה דעה חלק א· רבי עמרם בלום
תשובה קיא
שיל"ת ב' אויפאלו ערב שבועות תרמ"ט לפ"ק. ביום הבכורים יתעטר בתפארת הורים וכשלמה יעטה אורה ביום מ"ת החו"ש כמו"ה יודא שווארץ נ"י:
כתבו בא אלי בזמנו ולא הי' פנאי להשיב והיום אמרתי שלא יהא שבועות משמטת שמתי עין על דבריו אשר כתב ליישב קושי' תוס' בשבועות כ"ד על רש"י שפי' דאפי' נתנבלה ביו"כ אין יו"כ חל על נבלה והא למ"ד בחולין ק"ג לאו לאברים עומדת חל אי' יו"כ מחיים ואפי' למה שתירץ תוס' דאיכא עשה שא"ז ולכן אין יו"כ חל, תקשי א"כ איך חל אמה"ח על א"ז ע"ש, ותי' דעשה שא"ז מחיים הוא איסור חפצא ולאח"מ הוא איסור גברא ולכן יו"כ אינו חל דהוי נמי רק אי' גברא אבל אמה"ח חל דהוי אי' חפצא ואי' חפצא על אי' גברא חל כמ"ש ר"ן נדרים ח"י, ואני בעניי אינני יודע מה זה אי' גברא ואי' חפצא רק כמו נדרים ושבועות דנדר אמר קונם חפץ זה והוא לשון הקדש וחפץ זה מיוחד בשמו מכל החפצים שנקרא הקדש ושם זה מורה עליו שהוא איסור וכן נבלה וחלב חזיר ובב"ח וערלה וכה"כ שמו מורה עליו שהוא אסור והוא מיוחד בשם זה מכל הדברים שבעולם זה נקרא אי' חפצא אבל שבועות לא נשתנה שם חפץ זה מכל החפצים שבעולם זה נקרא אי' גברא וכעין זה בתוס' יומא ס"ד כיון דלילה לא חזיא להקרבת שום קרבנות לא מקרי דיחוי כיון שאין לו שם פסול בעצמו והרי הוא ככל הבהמות שבעולם, ולפ"ז גם אי' שא"ז שיש לו שם לווי א"ז ושמו מוכיח עליו שהוא אי' הוי אי' חפצא שהאי' קשור בשמו:
ולפי הבנה זו אני מסתפק בחמץ בפסח אם הוא אי' גברא או אי' חפצא מי נימא כיון דחמץ שמו עליו שם חמץ הוי אי' חפצא וכמ"ש מג"א סי' תמ"ז סק סקכ"ד דגבי חמץ לפני פסח ל"ש נ"ט בר נ"ט דהתירא או דלמא כיון דהוא איסור התלוי בזמן ושם חמץ עדיין אינו מורה עליו שהוא אי' שהרי לפני זמנו ולאח"ז הוא היתר הוי רק אי' גברא ואף אם נתאפה חמץ בפסח אין לומר עליו שהוא אי' חפצא שהרי אין החפץ קרוי חמץ בפסח והזמן אינו קשור בחפץ [עיין בי"ש או"ח סי' רמ"ו]
ובהדי שותא נפל מלתא בלבאי לדון בדבר החדש שכתב המרדכי פ"ק דביצה אהא דאמרינן במנחות ס"ח דאמוראי אכלו חדש באורתא דשיתסר נגהי שיבסר דס"ל חדש בחו"ל דרבנן ולספק לא חיישינן והקשה הא הוי דשיל"מ וספק אסור אפי' בדרבנן, ותי' דחדש כיון שחוזר לאיסור לשנה הבאה אינו בכלל דשיל"מ כמ"ש בפ' כ"ש בשם הר"ח דחמץ לא מקרי דשיל"מ הואיל וחוזר לאי' לשנה הבאה ופר"ח ביו"ד סי' ק"ב הק' דל"ד לחמץ שאותו חמץ עצמו אם ישאר לשנה הבאה חוזר לאי' אבל חדש תבואה זו לא תיאסר לשנה הבאה והלא גם מוקצה ונולד אסור לשבת הבאה ומ"מ מקרי דשיל"מ, ועוד דאמרי' בהדיא בנדרים נ"ח דחדש הוי דשיל"מ ע"ש, ונ"ל דבאמת יש להבין גם בחמץ אף שחמץ זה עצמו חוזר לאיסורו לשנה הבאה מ"מ שייך בי' עד שתאכלנו באי' תאכלנו בהיתר לכן נראה דס"ל דטעם דדשיל"מ אינו בטל הוא כך דכל דשיל"מ אין שם האי' קשור בגופא אלא מחוץ לגופו כגון טבל שיכול להפריש עליו ממק"א ומע"ש והקדש שניתרי' ע"י פדיי' וכן מוקצה ונולד אין האי' קשור בגופו אלא בדבר שחוץ ממנו דהיינו הזמן ואנן קיי"ל כרבנן דר"י דמב"מ בטיל ועולין אין מבטלין זא"ז ור"ן בנדרים הסביר דס"ל דאין העצם בטל רק השם אי' בטל מיני' וא"כ בשלמא אם האי' קשור בגוף הדבר שנתערב שפיר בטיל כיון דשם האיסור נתערב בהיתר אבל אם שם האי' הוא תלוי בדבר שחוץ לגופו כגון מוקצה ונולד ששם האי' תלוי בזמן והזמן אינו מעורב ל"ש בי' ביטול וכן טבל והקדש ומע"ש דאפשר לתקנו הלא תיקון הזה אינו מעורב וניכר אינו בטל ולהכי בחמץ שחוזר לאי' לשנה הבאה א"כ שם חמץ גורם האי' וכיון שבטל מיני' שם חמץ ע"י תערובות הוא היתר, ומעתה בחדש בזמן דליכא עומר דמה"ת מותר בהאיר המזרח ומדרבנן אסור כל היום א"כ מה"ת עד צפרא דשיתסר ומדרבנן עד אורתא דשיתסר מקרי חדש ואח"כ מקרי ישן וא"כ שם חדש אסור לעולם דחדש יהי' אסור גם לשנה הבאה וא"כ שם האי' קשור בגופו והוא אי' חפצא חדש והרי הוא ושמו מעורבים בהיתר ובטל ממנו שם חדש וכיון דבטל שם האי' ממילא הוא היתר וס"ל דעיקר דשיל"מ נאמר לענין ביטול דאינו בטל ושוב החמירו גם בסד"ר לחומרא אבל בחדש דל"ש בי' עיקר דשיל"מ לענין ביטול מטעם הנ"ל לא מחמרינן בי' נמי לומר סד"ר לחומרא ושפיר דומה לחמץ דשם חמץ חוזר לאיסורו לשנה הבאה וא"כ האי' קשור בגופו ושם חדש נמי חוזר איסורו לשנה הבאה והאי' קשור בגופו שמעורב ושפיר בטל, משא"כ שם נולד אינו שם אי' גם ביו"ט אבל שם האי' הוא נולד ביו"ט וא"כ שאינו אסור רק מצד שנולד ביו"ט והרי היו"ט והשבת אינן מעורבים ואינו בטל וכן מוקצה אינו שם איסור דהרי קי"ל בסי' ש"י סיג דאין מוקצה לחצי שבת רק אם הוא ביהש"מ איתקצאי לכולה יומא אבל מה שאינו מוקצה ביהש"מ ותלוי בזמן והרי הזמן אינו מעורב ואינו בטל, וכ"ז חדש בזמן שאין עומר אבל בזמן שיש עומר אם לא קרב העומר עד אורתא הרי הוא אסור משום חדש ע"ש במנחות ס"ח וברמב"ם רפ"י ממ"א וכשמקריבין העומר מותר מיד וא"כ שם חדש עליו גם אורתא ומ"מ העומר מתירו א"כ שם חדש אינו שם אי' דהא אפשר להיות עוד חדש ומ"מ מותר בהקרבת העומר וא"כ אין האי' תלוי בגופו רק בדבר שחוץ לגופו בעומר והרי העומר אינו מעורב ושפיר אינו בטל:
ובזה אמרו בנדרים הנ"ל דחדש הוי דשיל"מ ועיין בר"ן שם שכתב וחדש שהעומר מתירו ומאי בעי בזה שהעומר מתירו וכן פירש"י שם וחדש עומר מתירו, ולפמ"ש א"ש דס"ל דוקא חדש שעומר מתירו מקרי דשיל"מ אבל חדש שניתר בהאיר מזרח ומדרבנן בנגהי שיבסר לא מקרי דשיל"מ וא"ש:
ונחזור לראשונות נ"ל לפשוט ספק הנ"ל ממ"ש הר הרמב"ם פ"א מחמץ ה"ז שכ' האוכל מן החמץ עצמו בפסח כ"ש ה"ז אסור מה"ת שנאמר לא יאכל וכו' ותמה מל"מ שם ל"ל קרא דלא יאכל תיפוק לי' משום חזל"א, ועוד הקשו האחרונים הא בה"ב שם כ' דחמץ בפסח אסבה"נ שנאמר לא יאכל חמץ וכו' וא"כ אצטריך קרא לאיסה"נ ומנ"ל דח"ש אסור מה"ת, ונ"ל דהנה בס' תוס' יוהכ"פ ביומא ע"ג ד"ה מודה ר"ל עמד שם דכיון דדין זה דח"ש אסור היא בכל האיסורין אמאי אש אשמעינן מתני' דין זה טפי ביו"כ מבשאר איסורין ותירץ בשלמא בשאר איסורין כגון חלב דהאוכל עצמו הוא אסור לפיכך גם ח"ש אסור מה"ת אבל ביו"כ דהאוכל עצמו הוא מותר והאי' הוא אגברא וכו' סד"א דליכא אי' דאורייתא קמ"ל, ונ"ל לבאר דבריו דהנה בהואיל וחזל"א יש ב' פירושים הראשון הואיל ואם הי' מצטרף עם עוד ח"ש הי' עליו שם אי' כגון חלב ונבלה א"כ ע"כ גם ח"ש הוא עליו שם חלב ונבלה ואסור דאל"כ איך יבא עליו שם אי' כשהוא שיעור שלם אמנם זה שייך רק באי' חפצא כיון דכזית ממנו הוא אי' חפצא ע"כ גם ח"ש ממנו האי' קשור בו אבל באיסור גברא שאין שם אי' על החפץ גם אם יש כשיעור רק הגברא אסור לעשות ל"ש ה"ט דכזית אסור הגברא לאכול ולא ח"ש וסד"א דח"ש מותר באי' גברא וקמ"ל דאסור משום פי' השני בחזל"א בכא"פ וכיון דאם יאכל עוד ח"ש בכא"פ יתחייב ע"י ח"ש ראשון איסורא קאכיל וכמו שהאריכו בזה האחרונים:
ובזה נתיישב לי קושיא גדולה דרמב"ם פ"ט ממלכים ה"י כ' דב"נ חייב על אמה"ח בכ"ש שלא נתנו השיעורין לב"נ אלא לישראל, והק' הפלתי סי' ס"ב אות ג' א"כ תקשי מא"מ דלישראל שרי ח"ש ולנכרי אסור, ותי' דל"ש מא"מ דהא לישראל נמי ח"ש אסור מה"ת אלא דעונש ליכא דאסור רחמנא עלי' ע"ש ונתקשיתי הא האי דח"ש אסור מה"ת היינו משום דחזל"א כזית בכא"פ כמ"ש האחרונים והלא באמה"ח אינו מצטרף כזית בכא"פ דחלקו מבחוץ לכ"ע פטור כדאמרי' בחולין ק"ג ע"ב ועיין ברמב"ם פ"ה ממ"א ה"ד וא"כ ח"ש מותר מה"ת ואיך כתב רמב"ם דב"נ נהרג על כ"ש באמה"ח הא כאן תקשי מא"מ ולפמ"ש ניחא דהא דצריכין לטעם דחזל"א כזית בכא"פ לאסור ח"ש ה"ד באי' גברא אבל אמה"ח דהוא אי' חפצא ח"ש אסור מה"ת אפי' לא חזל"א בכא"פ רק כיון דבצירוף כזית כ"א שם אי' עליו א"כ החצי ממנו נמי שם אי' עליו ואסור מה"ת כנ"ל וא"ש:
ולפ"ז לצד שכתבנו לעיל דחמץ הוי רק אי' גברא א"כ אין ח"ש אסור בחמץ רק משום חזל"א כזית בכא"פ, ולפ"ז ק"ל אמאי יהי' ח"ש אסור בחמץ הלא כתבו התוס' בסוכה ל"ה ד"ה לפי דאתרוג של תרומה טמאה פסול כיון דמצותה בשרפה כתותי מיכתת שיעורא ואע"ג דהוא שלו דדרשי' בשבת כ"ה שלך תהא להסיקה תחת תבשילך ע"ש וא"כ בחמץ נמי כיון דמצותה בשרפה אפי' לר"י הגלילי דחמץ מותר בהנאה וא"כ כתותי מיכתת שיעורי' ואמאי חייב כרת באוכל חמץ בפסח ועיין במהר"ם מינץ האחרון סי' ה' אלא דזה שיבוש דהא קרא כתיב דחייבי אלא דהא קשיא למ"ש רש"י ותוס' בחולין ק"ג ע"ב דמשו"ה אמה"ח אינו מצטרף כזית בכא"פ משום דחידוש הוא דבכה"ת אינו חייב על גידין ועצמות והכא חייב אין לך בו אלא חידושו כשאוכלו בב"א ולא בזאח"ז בכא"פ וא"כ ה"נ בחמץ דחידוש הוא דבעלמא מה שעמד לשרפה כתותי מיכתת שיעורי' ופטור והכא חייב ואין לך בו אלא חידושו כשאכלו בב"א ולא בכא"פ וכיון דל"ש צירוף בכא"פ באי' גברא ח"ש מותר מה"ת, אמנם נ"ל כיון דהא דחמץ בשרפה יליף ר"י או בקו"ח מנותר שאינו בב"י וב"י טעון שרפה חמץ שישנו בב"י וב"י לא כ"ש שטעון שרפה או נותר ישנו בבל תותירו וחמץ בבל תותירו ופירש"י לא יראה ולא ימצא מה נותר בשרפה אף חמץ בשרפה כדאמרי' מרי' בפסחים כ"ז כ"ח וא"כ כיון דהא דחמץ בשרפה הוא משום בל יראה א"כ אדרבה הא דחמץ בשרפה הוא חידוש דהא אמרינן בפסחים וי"ו ע"ב דחמץ משש שעות ולמעלה אינו ברשותו של אדם משום דאסבה"נ אלא דעשאן הכתוב כאלו הוא ברשותו וא"כ הא דעובר בב"י הוא חידוש וממילא הא דהוי בשרפה ג"כ חידוש וממילא דהא דכתותי מיכתת שיעורי' חידוש וא"כ הא דחיוב כרת אינו חידוש דאדרבה הא דמכתת שיעורי' הוא חידוש וכיון דאינו חידוש שפיר חייב בכא"פ ושפיר ח"ש אסור מה"ת משום חזל"א, ולפ"ז דברי הרמב"ם נכונים דכ' האוכל מן החמץ בפסח כ"ש ה"ז אסור מה"ת שנאמר לא יאכל ומיני' ילפינן דאסבה"נ כמ"ש בה"ב וא"כ הא דכתותי מיכתת שיעורי' הוי חידוש והא דחייב בכשיעור אינו חידוש וחייב גם בכא"פ וממילא ח"ש אסור משום חזל"א ומיושבים שתי הקושית כמובן ודו"ק:
אלא דלפ"ז כיון דנפשוט ספקתי להאי גיסא דחמץ הוי רק אי' גברא אף דשמו עליו כיון דשם זה אינו אסור בכל זמן ויש תחת שם זה היתר בכל השנה מקרי רק אי' גברא א"כ תקשי לשיטת תוס' בשבועות כ"ד דמשכחת הן בנבלות שאוכל נבלות דחל בנבלה מסרחת דגם נבלה מסרחת בכלל נבלה א"כ גם תחת שם נבלה יש אופן שמותר ואין שם נבלה מחייב האי' א"כ שם נבלה נמי ליהוי רק איסור גברא, אך ז"א דודאי תחת שם נבלה ליכא נבלה מותרת והא דמסרחת מקרי נבלה ומ"מ מותרת היינו משום דהוי שלכד"א ואפי' בעודה אינה מסרחת ג"כ היתה מותרת שלכד"א ולמה שנאסרת לא הותרה לעולם ולמה שהותרה לא נאסרה מעולם וכדאמרי' ביבמות פ"א דמה"ט חתיכה של חטאת אינו דשיל"מ משום התירא של כהן ע"ש ושפיר הוי נבלה איסור חפצא, ובזה נדחה מ"ש על קושית תוס' בשבועות הנ"ל שהקשו דאפי' למ"ד לאברי' עומדת מ"מ כי מתה פקע אי' אמה"ח והוי נבלה ויו"כ אי' ב"א וכ' דלפמ"ש תוס' יבמות ל"ג ד"ה באי' ב"א ופי' בקונטרס דהא דקאמר לעיל חייב שתים כגון שבא עליו אי' אשת אח ואחות אשה כאחד ומשכחת לה ע"י שליח והשתא הא דפליג ר"ש וס"ל דאינו חייב אלא משום אשת אח בלבד אע"ג דבב"א כיון דאשת אח חמור דאין לה היתר אח"מ אלא במקום ייבום אבל אחות אשתו שר' לאח"מ אשתו ע"ש, ולפ"ז רש"י ותוס' לשיטתייהו דרש"י ס"ל דנבלה מסרחת לא נקרא נבלה וא"כ נבלה אין היתר לאיסורו ויו"כ יש היתר לאיסורו לכן אפי' בב"א אין יו"כ חל אבל תוס' לשיטתיהו דנבלה מסרחת שמה נבלה וא"כ גם נבלה יש היתר לאיסורו הקשו שפיר, ולפמ"ש ז"א דאפי' לשיטת תוס' לא מקרי נבלה יש היתר לאיסורא דלמה שניתר שלכד"א לא נאסר מעולם:
ומה שנ"ל ליישב קושית תוס' בשבועות הנ"ל אקדים דמ"ש במכתבו ליישב קושית תוס' חולין ק"ג ד"ה מ"ס שהק' דאמה"ח הוי מוסיף אי' לב"נ, ותי' עפ"י הנחתו דאי' א"ז מחיים הוי אי' חפצא ואח"מ הוי רק אי' גברא ובזה לא אפלפל כי כבר כתבתי דלא נראין לי דבריו כלל והראתי לדעתי מה הוא אי' גברא ומהו אי' חפצא ומלבד זה אין דבריו ברורי' בזה דהפי' איסור שא"ז הוא מדכתיב וזבחת דרשינן מה שאתה זובח אתה אוכל ומה שאי אתה זובח אי אתה אוכל והוי לאו הבא מכלל עשה ומ"ל מחיים או לאחר מיתה הכל הוא אי' חפצא דמה שא"ז אסור באכילה] ולפ"ז פי' דהא דאמרינן לאו לאברים עומדת היינו משום דאמה"ח אינו חל על אי' א"ז דהוא מחיים אי' חפצא אבל כשנחתך הוי א"ז רק אי' גברא ואמה"ח אי' חפצא ושפיר אמה"ח חל אבל גבי ב"נ דליכא אי' א"ז חל אמה"ח מחיים וא"כ לגבי ב"נ אינו מוסיף אי' כלל כשנחתך, ודברי' אלו בורכא דא"כ איך אפשר שיהי' אי' טרפה קדים או אפי' עכשיו כשנחתך האבר חל על הבהמה כיון שעל הבהמה אי' א"ז חל והוי אי' חפצא שהוא מחיים ואין אי' טרפה חל. ופי' לאברים עומדת פירש"י בחולין ק"ב לנתחה עומדת הלכך כל אבר ואבר שבה קרוי אבר בפ"ע ויש כאן משום אמה"ח וכו' לאו לאברים עומדת פירש"י עד שתשחט ואין כאן שם אבר אא"כ הפרישו ע"ש והכונה דלמ"ד לאברים עומדת הדרך הוא לנתחה מחיים אברים אברים ולאכול ולמ"ד לאו לאברים עומדת אין זה הדרך כמו דאמרינן בחולין י"ד בהמה בחיי' לאכילה עומדת או לגדל עומדת וכן בריש ביצה גבי תרנגולת, ומיהו רש"י לשיטתו שם לעיל דאין אמה"ח בשלימה ולכן אי לאו לאברים עומדת אין אי' אמה"ח חל משום דאינו חל בשלימה ואי לאברים עומדת חל על כל אבר בפ"ע, אבל לשיטת תוס' שם ד"ה שאין דשפיר חל בשלימה צריך הסבר מ"ט אי לאברים עומדת חל ואי לאו לאברים עומדת אינו חל, ונ"ל עפמ"ש הפלתי סי' פ"ז אות י"ג שהק' אמאי אינו חל בב"ח על חלב ונבלה הא הוי אי' מוסיף דחל דנבלה מותר שלכדה"נ ובב"ח אסור שלכדה"נ, ותי' דחלות היינו שאלולי האי' הי' אכלו רק שהאי' מעכבו אבל אי' בב"ח א"ל שחל משום שלכד"א שהרי גם בלי האי' לא הי' אכלו כן שהרי אין זה דרך אכילה ע"ש, וזה הפי' לאו לאברים עומדת שבלי האי' ג"כ אין דרך לחתוך אבר ולאכול וא"כ אין האי' מעכבו מזה לכן אין האי' חל אבל אי לאברים עומדת א"כ אלולי האי' הי' אכלו שפיר חל אי' אמה"ח וזה הפי' ג"כ באאחע"א שגם בלי אי' השני לא הי' אכלו מפני אי' הראשון והארכתי בזה במק"א ואכ"מ, ועוד אי כמו"ש דהפי' לאו לאברים עומדת וא"כ אין אמה"ח חל על א"ז א"כ גם בשמה"ח א"י לחול על א"ז ואיך כתבו התוס' בחולין ק"ב ד"ה שאין דאפילו למ"ד לאברים עומדת מודה דלאו לחתיכת בשר עומדת דהא לדידי' כמו דאמה"ח חל על א"ז ה"נ במה"ח אלא ודאי כדכתיבנא וס"ל אף דהדרך לחתוך ממנה אבר ולאכול מ"מ אין דרך לחתוך ממנה חתיכת בשר ולאכול:
אלא דלפמ"ש תקשי מה הק' הריצב"א בתוס' שבועות כ"ד למ"ד לאו לאברים עומדת איך חל אמה"ח על א"ז ובחולין ק"ג כגון שנטרפה עם יציאת רובה דאי' אמה"ח ואי' חלב וטרפה בהדדי קאתי ואיך חלו על א"ז דחל אפי' במעי אמו ומה"ט נמי קשה אפי' למ"ד לאברים עומדת איך משכחת אי' אמה"ח הא לא קיימא לאברים במעי אמו ואי' א"ז חל במעי אמו ע"ש, ולפמ"ש תקשי הא כמו דאמה"ח אינו חל משום דבלי האי' נמי מעוכב לאכלו א"כ א"ז נמי אינו חל מה"ט דבלא איסור א"ז נמי מעוכב מלאכלו, אך זה שיבוש דודאי אמה"ח אינו חל כיון שגם בלי אי' אמה"ח לא הי' חותך ממנה אבר ואכלו דאין דרך לעשות כן אבל אי' שא"ז שפיר חל מחיים שאלולי אי' שא"ז הי' הורגה בקופיץ ואכלה וא"כ רק אי' שא"ז מעכב עליו שלא יהרגנה בקופיץ, וכן במעי אמו אין אמה"ח מעכב עליו שלא יחתוך ממנה אבר דבלא"ה אין דרך לעשות כן אבל אי' א"ז מעכב עליו שלא יהרגנה בקופיץ וז"פ:
ומעתה אני אומר דאפי' בהמה בחיי' לאו לאברים עומדת מ"מ אין אי' אכילת יו"כ חל מחיים דהא א"א לאכול ממנה מחיים דאפי' בלי אי' אכילת יו"כ הרי מעוכב לאכול ממנה משום דלאו לאברים עומדת וכנ"ל ואי משום דאי לאו אי' אכילת יו"כ הי' שוחטה ואוכלה דשוחט בשבת ויו"כ שחיטתו כשרה הא מזה ג"כ בלא"ה מעוכב משום אי' מלאכה ביו"כ בשלמא כי חותך אבר הוי מקלקל דאינו מתקן אפי' מאי' אמה"ח לב"נ ואי דהי' הורגה בקופיץ ואכלה היינו ע"י עכו"ם, ז"א דמזה ג"כ מעוכב בלי אי' אכילת יו"כ משום אי' נבלה דשחיטת נכרי נבלה ואי ע"י חש"ו דשחיטתן כשרה באחרים רואין אותן מזה ג"כ מעוכב משום אי' מלאכה דיי"כ דספי לי' בידים אסור מה"ת ועיי' בטוש"ע או"ח סי' שמ"ג ובב"י שם מה אמרית הא מה שמעוכב משום אי' מלאכה הוא משום אי' יו"כ וא"כ גם אי' אכילה דיו"כ חל ז"א דהא ר"ש ל"ל כולל וא"כ אין אי' אכילה ואיסור מלאכה אגודים זב"ז ועיין רש"י חולין ק"א ע"ב דמלאכת ואכילת יו"כ הוי כולל ע"ש וא"כ שפיר אין אי' אכילת יו"כ חל מחיים:
אלא דאכתי תקשי הא הוי יו"כ ונבלה אי' ב"א וכמו שהק' התוס' שבועות הנ"ל למ"ד לאברים עומדת וזה קשה גם על מ"ש שאם יהרגה בקופיץ יהי' מעוכב מאי' נבלה הא יבא אי' יו"כ ונבלה בב"א, אמנם לפענ"ד נראה לפמ"ש תוס' רי"ד קידושין נ' אמאי אמרינן אאחע"א ואי' ב"א חל נימא כל שאינו בזאח"ז אפי' בב"א אינו, ותי' דלא אמרינן כן אלא באי' שאוסר בפיו אבל לא באי' שבא ממילא ולכן בב"א שניהם חלין דהי מנייהו מפקת ע"ש ומזה שפטו גדולי האחרונים דאם הא' כולל או מוסיף והשני אינו כולל ומוסיף אפי' באים בב"א הכולל ומוסיף חל דישנו בזאח"ז והשני אינו חל משום דאינו בזאח"ז וכבר כתב הר"ן בנדרים ח"י דאי' חפצא חל על אי' גברא ואי' גברא על אי' חפצא לא חייל ע"ש, ולפ"ז יו"כ דהוא אי' גברא דתלוי בזמן א"י לחול על נבלה דהוי אי' חפצא ונבלה יכול לחול על יו"כ מה"ט וא"כ גם כשבאו בב"א נבלה חל ויו"כ אינו חל וכנ"ל וא"ש:
ובזה יובנו היטב דברי התוס' יבמות הנ"ל שכתבו דאם אשת אח ואחות אשה באי' בב"א אשת אח חל משום דאין היתר לאיסורו ואחות אשתו לא חייל משום דיש היתר לאיסורו אח"מ אשתו ע"ש, ולפמ"ש לעיל נראה דאחות אשתו כיון דיש היתר לאיסורו א"כ אינו רק אי' גברא דשם אחות אשתו עדיין אינו מורה שם אי' דהא יש אחות אשתו מותרת אבל אי' אשת אח הוא אי' חפצא דאין היתר לאיסורו אלא במקום ייבום ואז היא מצוה ולא נקרא אשת אח רק יבמה, ולפ"ז אי' אשת אח מצי חייל על אחות אשתו דאי' חפצא חל על אי' גברא ואחות אשתו אינו חל על אשת אח דאי' גברא אאי' חפצא אינו חל ולכן כשבאים בב"א נמי אשת אח חל דישנו בזאח"ז ואחות אשתו אינו חל דאינו בזאח"ז ודו"ק:
ומעתה נ"ל דבר חדש דלמ"ד אין שחיטה לעוף מה"ת א"פ משכחת א"ז שהוא היתר ועיין תוס' חולין כ' ד"ה לא וד"ה אילימא ושם ל"ג ד"ה אחד א"כ כיון שמשכחת שם א"ז שהיא היתר לכן אף במקום שאסור לא מקרי אי' חפצא רק אי' גברא אבל למ"ד יש שחיטה לעוף מה"ת א"כ לא משכחת שם א"ז בהיתר שפיר הוי אי' חפצא, ולפ"ז מיושב קושית ריצב"א בשבועות הנ"ל שהק' למ"ד לאו לאברים עומדת איך חל אמה"ח על עשה דשא"ז, ולפמ"ש לק"מ דמ"ד לאו לאברים עומדת בחולין ק"ג הוא ר"ל ור"ל לשיטתו ס"ל בנזיר כ"ט אין שחיטה לעוף מה"ת וא"כ א"ז הוי רק איסור גברא ושפיר אתי אמ"ה דהוא אי' חפצא וחייל וא"ש:
אמנם עדיין קשה קושית תוס' למ"ד לאברים עומדת הא לא קיימא לאברים במעי האם ואי' א"ז הוא גם במעי האם ואיך חל אי' אמה"ח על א"ז ע"ש, וע"ז ל"ש לתרץ כנ"ל דהא מ"ד לאברים עומדת הוא ר"י ור"י לשיטתו משמע בנזיר שם דס"ל יש שחיטה לעוף מה"ת, לכן נ"ל דתוס' שם בחולין ק"ג הקשו אמאי אין אמה"ח חל על טרפה הא הוי אי' מוסיף דאסור לב"נ וכתבתי במק"א עיין תשו' הקודמת] דלק"מ דהרי אי' מוסיף הוא אם מוסיף אי' על אותה חתיכה עצמה כמ"ש רש"י שבועות כ"ד ע"ב וביבמות ל"ד ואמה"ח אינו אסור אלא במשהו גידין ועצמות וטרפה אינו אלא בבשר ולא בגידין ועצמות וא"כ על אותה חתיכה שהיתה אסורה משום טרפה דהיינו בשר לא ניתוסף איסור כלל שהרי עדיין אינו אסור משום אמה"ח ומה שאסור משום אמה"ח בהדי גידין ועצמות לא נאסר מעולם משום טרפה ואין לומר דחל בכולל מיגו דחל על גידין ועצמות חל נמי על בשר כיון דגידין ועצמות בלא בשר נמי אינו אסור משום אמה"ח א"כ אינו חל דאי בשר לא אכיל בשר וגידין ועצמות נמי לא אכיל וכמ"ש תוס' שבועות כ"ח ע"ב באומר שבועה שלא אוכל תאנים וחזר ואמר שבועה שלא אוכל תאנים וענבים ביחד אין השני' חל דאי תאנים לא אכל תאנים וענבים נמי לא אכיל ע"ש, ואי משום דאסור לב"נ משום בשמה"ח, ז"א דבמה"ח אינו משם אחד לב"נ ולישראל כמ"ש לח"מ פ"ט ממלכים הי"א וכיון שאינו משם אחד לא מקרי מוסיף כמ"ש התוס' יבמות ל"ב ע"ב ד"ה איסור ועיין תשו' א"מ רס"י ט"ו, ועיין פמ"ג בפתיחה לה' שחיטה שורש ב' דאי' עשה דשא"ז הוא אפי' בכ"ש ולא כמו ח"ש רק דלא בעי שיעור כלל ע"ש במלתא בטעמא, ומה"ט אאחע"א דשא"ז אפילו בח"ש ע"ש. ולפ"ז א"ש דאמה"ח חל על א"ז כקושית תוס' חולין איסור מוסיף לב"נ ואי משום דמשהו בשר לא נאסר מעולם משום א"ז, ז"א דגם משהו בשר נאסר בעשה דא"ז לישראל ועתה ניתוסף על משהו בשר זה איסור לב"נ בהדי גידין ועצמות דהלא משהו בשר אינו אסור משום אמה"ח ושפיר חל:
אלא דאכתי תקשי דהא ר"ש ל"ל כולל ול"ל גם מוסיף כמ"ש התוס' שם בשבועות כ"ד ע"ב ד"ה ומאן וא"כ לדידי' תקשי איך חל אמה"ח על א"ז, אמנם לפענ"ד יש ליישב קושית התוס' מהא דיבמות ל"ג גבי נשא חי ואח"כ נשא מת דקאמר ר"ש אינו חייב אלא משום אחות אשה בלבד ואמאי לא חל נמי אי' אשת אח הא מוסיף אי' לגבי שאר אחים, ולפענד"נ דהתם שאני כיון דלדידי' אי' אחות אשה קדים וא"כ לא הי' חל עליו אי' אשת אח אלא מגו דחייל אשאר אחים חל נמי עליו וא"כ כשמת זה האח שנשא אחות אשתו בלא בנים הרי הותרה לכל האחים ליבמה כמבואר ביבמות ל' ובאה"ע סי' קע"ה ולדידי' נמי מותרת אלא דאי' אחות אשתו מעכב עליו ליבמה וממילא הוי אשת אח שלא במקום מצוה וכיון דאאחע"א הרי אי' אחות אשתו מעכב אי' אשת אח מלחול ואיך נאמר עתה שאי' אחות אשתו יגרום לאי' אשת אח לחול ובפרט שפסק המוסיף דהרי מותרת לשאר אחים ויש לעיין בזה, ועוד יש לחלק דהתם יש לדון גם עלי' ולגבי דידה לא ניתוסף אי' עליו מחמת שאר אחים והוי רק כולל לכן גבי דידה נמי הוי רק כולל ולא מוסיף וקצרתי כי לא כתבתי רק להערה בעלמא:
ובמש"ל יש ליישב דרך פלפול מה שהקשו לפמ"ג הנ"ל דאי' עשה דשא"ז הוא בכ"ש א"כ מה משני ר"ל בשבועות כ"א וכ"ג במפרש ח"ש וכו' דאכתי תקשי בנבלה איכא אי' עשה דשא"ז דהוא גם בח"ש, [עיין ב"ש או"ח סי' רנ"ד] ולהנ"ל אפשר לומר דכבר הקשה בספר ראש יוסף בחולין א"כ נבלה איך משכחת לה ואיך חל על עשה דשא"ז, ובאמת לק"מ דאי' נבלה נמשך מאי' א"ז דכל שפקע החיות בלא זביחה הוא אסור משום א"ז ומשום נבלה ואין כאן משום אחע"א אלא הוא אי' אחד כמו חמץ לפני זמנו בלאו לר"י ותוך זמנו בכרת שהאי' מתחיל לפ"ז באי' קל בלאו ובתוך זמנו הוא אי' חמור, וה"נ כל שלא מתה אם יחתוך ממנה חתיכת בשר או אבר אסור באי' עשה דא"ז ואם נוטל כל החיות בלי זביחה אסור גם בלאו והי' אפשר לומר דפקע אי' עשה דא"ז אלא שתוס' כתב להדיא בחולין ל"ז סוד"ה השתא דגם כשנתנבלה אכתי לא פקע ע"ש, אלא דכ"ז למ"ד יש שחיטה לעוף מה"ת וא"כ ליכא נבלה שלא יהי' מתחלה אינה זבוחה שפיר י"ל שהוא אי' אחד ונבלה נמשך מא"ז אלא דמתחלה הוא אי' קל בעשה וכשנתנבלה הוא אי' חמור בלאו ועשה אבל לר"ל דס"ל דאין שחיטה לעוף מה"ת והקשה תוס' בחולין כ' ד"ה לא איך משכחת נבלות עוף טהור ותי' נהי דלא בעי שחיטה נחירה מיהא בעי בסימנים ע"ש וא"כ אין אי' נבלה נמשך מאי' א"ז דהא אפי' בעוף דליכא אי' א"ז מ"מ הוי נבלה אם נוטל החיות בלי נחירת סימנים וא"כ לדידי' הדק"ל אם יש עשה שא"ז אי' נבלה איך משכחת לה, ועכ"ח דתוס' לא כתבו דוזבחת הוי אי' עשה אלא לר"י דאליבא ר"י קאי שם הסוגיא בשבועות כ"ד דס"ל יש שחיטה לעוף מה"ת אבל ר"ל דס"ל אין שחיטה לעוף מה"ת ע"כ וזבחת לאו לאי' עשה כקושית פמ"ג ושפיר משני במפרש ח"ש וא"ש
ומה שצ"ע קצת בתוס' שבועות הנ"ל שכתבו דוזבחת בא להתיר את האסור ופירש לך דשחיטה שרי ולא בנחירה וכו' ואמאי לא כתבו למאי דאמרי' בחולין ל"ג דבני מעים בישראל דבשחיטה תליא מלתא כיון דאיכא שחיטה מעליתא אישתרי להו נכרים דבנחירה סגי להו ובמיתה תליא מלתא הני כאמה"ח דמי וכן במפרכס הוא כן אי לאו משום מא"מ ע"ש וא"כ אמאי לא כתבו דוזבחת בא להתיר האסור היינו בני מעים ומפרכסת מידי אמה"ח:
וביישוב קושית התוס' חולין ק"ג הנ"ל הא אמה"ח הוי אי' מוסיף לב"נ, נ"ל לפמ"ש הרמב"ם פ"ט ממלכים ה"י דב"נ חייב על אמה"ח ועל במה"ח בכ"ש שלא נתנו השיעורין אלא לישראל בלבד וכו' והנה דעת רש"י בחולין ק"ב דגם למ"ד לאו לאברים עומדת מ"מ לחתיכת בשר עומדת ע"ש בתוס' ד"ה שאין וכיון דאמה"ח אינו חייב אלא במשהו בשר גידין ועצמות א"כ לא ניתוסף אי' כלל לב"נ שהרי גם קודם שחתך הי' אסור עליו האי משהו בשר משום במה"ח, ואפילו תאמר דאאחע"א מקרא מפיק לי' מן ומתו בו כי יחללוהו עיין חולין קי"ב ותוס' חולין ק"א סד"ה בנטמא וא"כ בב"נ דליכא קרא אחע"א ושפיר ניתוסף אמה"ח לב"נ מ"מ ז"א דכבר כ' הפלתי סי' ס"ב אות ג' דבב"נ אמה"ח ובמה"ח חד אי' וחד לאו היא וא"כ אין אי' מוסיף כלל לב"נ:
אמנם אכתי תקשי לשיטת התוס' שם דאפי' למ"ד לאברים עומדת מ"מ לאו לחתיכת בשר עומדת וא"כ ל"ל כמ"ש, אבל נ"ל דמ"מ לק"מ דבאמת יש להבין כיון דב"נ מצווה על במה"ח אפי' בכ"ש א"כ מה זה חילוק שם שאסור באמה"ח הלא גם באמה"ח יש משהו בשר וא"כ הכל חד אמה"ח ובשר מה"ח, אלא דכבר צידד הפמ"ג רס"י ס"ב דבאמה"ח חייב גם שלכד"א כמ"ש רש"י בחולין ק"ג ע"ב דעצמות וגידין לאו דרך אכילה הוא ע"ש, ולפ"ז אי משום במה"ח דחייב בכ"ש הו"א דוקא בלא גידין ועצמות דהוא כד"א אבל באכלו עם גידין ועצמות דהיינו אמה"ח אינו מצווה דהוי שלכד"א ולהכי אמרי' דמצווה על אמה"ח ג"כ אף שהוא שלכד"א, ולפ"ז לדברי פלתי הנ"ל אין לומר כלל דאי' אמה"ח חל קודם שאכלו, דהא אינו מעוכב מחמת האי' דבלא"ה לא הי' אכלו משום דאין דרך לאכלו ואין האיסור חל עד שיאכל והוי כמו איסור גברא וא"כ ל"ש לומר שניתוסף אי' לב"נ משום אמה"ח דקודם שאוכל הב"נ לא חל עליו אי' אמה"ח לב"נ כלל ואם שניתוסף אי' במה"ח לב"נ דהא לאו לחתיכת בשר עומדת וזה הוי כד"א ושפיר חל ז"א דבמה"ח לב"נ הוא מקרא דלא תאכל הנפש ולישראל משום ובשר בשדה טרפה, כמ"ש לח"מ ופלתי הנ"ל וא"כ אינו משם א' ול"ש מוסיף וכמש"ל:
ושלישים על כולו נ"ל דטעמא דכולל ומוסיף הוא משום דאפי' נימא דלא חייל על האי' שכבר הוא מ"מ על הכולל חייל או מה שמוסיף וכיון דחייל עכ"פ אמרינן מגו דחייל על אחרים חייל נמי ע"ז בכולל או מגו דחייל לענין אי' המוסיף חל נמי לענין האי' שאינו מוסיף, ולפ"ז כאן אנו צריכין לומר דאפי' אינו חל אי' אמה"ח לגבי ישראל מ"מ חייל לגבי ב"נ ומגו דחל על ב"נ חייל נמי על ישראל, וז"א דאי לגבי ישראל לא חייל איך חייל לגבי ב"נ מא"מ דלישראל שרי ולנכרי אסור וכמו שהקשה תוס' חולין ל"ג גבי אמה"ח דטמאי' מה אמרת כיון דלישראל אסור משום טרפה ל"ש מא"מ וכתי' התוס' שם בטמאים א"כ מה גורם שחל אמה"ח לב"נ אי' טרפה לישראל והרי אי' טרפה מעכב אי' אמה"ח שלא יחול לגבי ישראל ואיך תאמר שאי' טרפה יגרום לו לחול:
ומה שנתקשה למ"ש המפרשים בדעת רש"י חולין ק"א ע"א דס"ל דמשו"ה בגיד הנשה של עולה חייב שתים משום דהקדש איה"נ והוי אי' מוסיף א"כ שם בע"ב דהק' רש"י אמאי לא מוקי ברייתא כר"ש דל"ל כולל גבי אוכל נבלה ביו"כ ותי' משום דאפי' באי' חמור ל"ל כולל דיו"כ חמור שהוא בכרת, ואכתי תקשי דמ"מ אפשר לאוקמא כר"ש דנהי דאפי' באי' חמור ל"ל כולל מ"מ אי' מוסיף אית לי' כדאמר רבא בשבועות כ"ד ע"ב והקדש אסבה"נ הוי מוסיף לרש"י, לק"מ דכבר כתב הריטב"א בחולין קי"ג דתרי גווני איסור מוסיף איכא חד דלא איתוסף בי' לא אי' גברא ולא איסור חתיכה אלא דחמיר משום איה"נ או כרת והאי לא עדיף מאי' כולל ותו דהוי אי' מוסיף גמור דאיתוסף בי' איסור גברא והאי עדיף מאי' כולל והכא האיכא בתרומה זו איסור כולל בחומרא דאי' מוסיף דאית בי' כרת בטומאת הגוף [צ"ל מיתה במקום כרת] משא"כ בטומאת תרומה דלית בי' לא כרת ולא מיתה ולהכי חשיב כאי' מוסיף דבב"ח ע"ש, וה"נ יו"כ כיון דהוי כולל וחמיר דאית בי' כרת חשיב כאי' מוסיף ואפ"ה סובר ר"ש דאינו חל על נבלה א"כ גם עולה על גיה"נ אינו חל ותיכוץ רש"י א"ש:
ומה שנתקשה על קושית רש"י, איך אפשר לאוקמא כר"ש דהא מסקינן בפסחים כ"ב דר"ש ס"ל גיה"נ אסור בהנאה א"כ מה אי' חמור ומוסיף איכא בגיה"נ של עולה או שור הנסקל, ונ"ל לפמ"ש הצל"ח שם ופלתי סי' ס"ה דהא דאמרי' שם אי אב"ג בנו"ט אין גה"נ בכלל נבלה ול"ש לומר כשהותרה נבלה היא וגידה הותרה היינו רק למאן דל"ל אחע"א אפי' בכולל ואין נבלה חל על גיה"נ א"כ לא נאסר משום נבלה ולא הותר בכלל נבלה, רק למ"ד יש בגידין בנו"ט אף דלא נאסר משום נבלה מ"מ נבלה הוא והותר בכלל נבלה אבל למ"ד אחע"א בכולל א"כ נאסרה גיה"נ משום נבלה אפילו למ"ד אב"ג בנו"ט דמגו דחשיב אכילה לגבי גיה"נ חשיב נמי אכילה לגבי נבלה וא"כ גיה"נ מותר בהנאה דהותרה בכלל נבלה ע"ש, ואני עני מוסיף דאפי' מ"ד דל"ל כולל רק מוסיף לריטב"א הנ"ל דכולל שהוא אי' חמור הוי כמוסיף גמור נמי חל נבלה על גה"נ שהרי נבלה כולל שחמור שמטמא במגע ומשא ואין לה טהרה במקוה כדאמרי' חולין ק"א דלמא טומאת בשר חמורה דל"ל טהרה במקוה, אלא דלפ"ז תקשי לר"ש אמאי גה"נ אסבה"נ נימא כשהותרה נבלה היא וגידה הותרה כיון דנבלה חל על אי' גה"נ, אך ז"א דר"ש ל"ל כולל אפי' באי' חמור וכמ"ש רש"י דיו"כ כולל וחמור ואפ"ה אינו חל על נבלה וה"נ נבלה על גה"נ אף דהוי כולל וחמור אינו חל:
אבל הא תקשי אמאי באוכל גה"נ של נבלה אינו חייב אלא אחת לחכמים הא אית להו כולל באי' חמור ונבלה נמי כולל וחמור וכנ"ל, ונ"ל לפמ"ש הרמב"ם בפיה"מ בכריתות י"ג דמשו"ה הקדש על חלב מקרי אי' מוסיף לפי שהקדש אסבה"נ ובב"ח על חלב ונבלה לא מקרי מוסיף אף שאסבה"נ משום דאיה"נ דהקדש ומעילה הוא גם בדברים שאינם מידי דאכילה א"כ אין איה"נ קשור באכילה שפיר אמרינן מגו דחל הקדש על חלב לאוסרו בהנאה חל נמי לענין אכילה אבל בב"ח הוא במידי דאכילה ואיה"נ קשור באיסור אכילה אמרינן אדרבה כיון דאי' אכילה אינו חל על חלב ונבלה גם איה"נ אינו חל ע"ש ועיין פלתי סי' פ"ז אות י"ג ועיין בכורות כ"ג דס"ל לבר פדא טומאה חמורה עד לגר וטומאה קלה עד לכלב ופירש"י ותוס' דטומאה חמורה היינו בין מגע ובין משא וטומאה קלה לפי' התוס' היינו טומאת אוכלין דטעמא דבר פדא מפרש התם משום דאינו ראוי' לגר לא מקרי נבלה וה"ט שייך בין למגע בין למשא ואפי' לרש"י שמפרש שם טומאה קלה היינו מגע י"ל דרש"י לא כתב רק דאפילו אם נפרש כן מ"מ ניחא לבר פדא די"ל דבמגע נמי לא דאמרי' בדם הלידה נגע שהוא הרוב אבל באמת מודה רש"י לתוס' דאם אינו ראוי' לגר גם במגע אינו מטמא לבר פדא ואפי' לר"י דס"ל התם אחד זו ואחד זו עד לכלב מ"מ מוקי קרא בסרוחה מעיקרא דאם מעולם לא היתה אסורה בא באכילה אין עלי' שם נבלה כלל אפי' לענין טומאה ובזה י"ל דגם רש"י מודה דגם במגע אינו מטמא, ולפ"ז טומאת נבלה קשור באכילה וא"כ אין לומר דנבלה הוי מוסיף משום דטמאה דאדרבה כיון דאינו חל לענין אכילה משום אאחע"א גם טומאת נבלה לית בה ושפיר אינו חייב אלא אחת אבל בעולה אין איה"נ קשור באכילה וכמ"ש רמב"ם בפירוש הנ"ל ושפיר חייב שתים, אמנם תוס' שם בבכורות ד"ה ואידך הק' איך מוקי ר"י לקרא בסרוחה מעיקרא הא בע"ז ס"ז מוכח לר"י אליבא דר"ש דסרוחה מעיקרא ל"צ קרא, ותירץ דלענין אי' אכילה ודאי ל"צ קרא דמעיקרא עפרא הוא אבל לענין טומאה הו"א דמיטמא אע"ג דלא חזי לאכילה מידי דהוי אשרץ ושכבת זרע וזיבה ע"ש, ולפ"ז לר"ש ע"כ אין הטומאה קשור באי' אכילה והדק"ל אמאי גיה"נ אסבה"נ הא נבלה חל אגה"נ משום דהוי מוסיף דהוא כולל וחמור שמטמא דהא טומאה אינו קשור באי' אכילה ול"ש תי' הנ"ל כיון דאכילה אינו חל אינו מטמא וא"כ נימא כשהותרה נבלה היא וגידה הותרה) וצריך לומר כדמשני מעיקרא דר"ש ל"ל כולל אפי' באי' חמור' ולפ"ז אינו יכול רש"י לתרץ דמשו"ה לא מוקי כר"ש משום דס"ל גיה"נ אסבה"נ דאי ס"ל כולל באי' חמור א"א לומר כלל דס"ל גיה"נ אסבה"נ כי קושיין ושפיר יש לאוקמא חכמים כוותי' ואי דא"כ בגה"נ של נבלה אמאי אינו חייב אלא א' היינו משום דבהא לא ס"ל כוותי' שאין הטומאה קשור באכילה אלא ס"ל שהוא קשור ושפיר אינו חל וכמש"ל ולהכי כ' רש"י דא"א לאוקמא כוותי' משום דל"ל כולל אפי' באי' חמור ולפי האמת שפיר ס"ל דגיה"נ אסבה"נ וא"ש, וכ"ז כתבתי לפלפולא כיון שגוף הפלפול נכון אבל קושיתו אינו קושיא כלל דקושית רש"י נוקי כר"ש דל"ל כולל ובהא דגה"נ אסבה"נ לא ס"ל חכמים כוותי', ויען כבר הארכתי הרבה תהא פה שביתת קולמסי וד' יתן בלבו וכו' כנפש החותם באהבת וברכת התורה ולומדי':
עמרם הק' בלוהם בק"ק הנ"ל