בית שערים יורה דעה חלק א· רבי עמרם בלום
תשובה קט
יאר ה' פניו אליך בני אהובי הרבני החריף כש"ת מו"ה יצחק יעקב בלוהם נ"י:
מכתבך היקר הגיעני למשיבת נפשי וכו' ועל קושי' עצומה אשר הצעת לפני מהגאון מו"ה רעק"א זצ"ל בפסחים כ"ב דפריך לר' אבוהו דס"ל לא תאכל איה"נ נמי במשמע והרי אמה"ח וכו' וקשה למ"ד בהמה בחיי' לאברים עומדת ולשי' רש"י אליבא דכ"ע או לאברים עומדת או לחתיכת בשר עומדת א"כ אי אמה"ח אסור בהנאה כל בהמה אסורה בהנאה מחיים ואסורה בעבודה ואיך כתיב למען ינוח שורך וכו' ולא תחרוש בשור וחמור ולא תחסום שור בדישו וכו' א"ו גילתה תורה דאמ"ה מותר בהנאה וקושי' זו כבר כתובה ג"כ על ס' חת"ס או"ח סי' פ"ו:
ואשתקד כשהייתי בק"ק האלאש אמרו לי קושי' זו על הא דכתיב בפ' משפטים ומכרו את השור החי ואי אמ"ה אסור בהנאה אינו בר מכירה, ועניתי ואמרתי דלא מיבעי' לדעת רמב"ן שבר"ן חולין ד' דאין איסור במכירת איה"נ רק דגזל הוא אצלו דאינו דמיהן והוא מירוש' וילפינן היתר בנבלה מדקריא לי' רחמנא מכירה ונתינה ואי לאו דמותר בהנאה ל"ה קרוי מכירה ונתינה ומדאצטריך למכתב היתר בנבלה ש"מ בעלמא היכא דכתיב לא תאכל אסבה"נ ואינו בר מכירה ועיין חת"ס יו"ד סי' ק"ל, ודאי לק"מ דכאן כיון דאית לי' תקנתא בשחיטה ויהי' מותר אפילו באכילה שפיר בר דמים הוא וגדולה מזו אמרי' פסחים כ"ט ע"ב דלמ"ד דבר הגורם לממון כממון דמי חמץ של הקדש במועד דאינו מחויב לבערו בר דמים הוא אע"ג דמחוסר זמן ואין בידו לקרב הזמן מכ"ש הכא ואפי' למ"ד לאו כממון דמי נ"ל דה"ט משום דמחוסר זמן ואין בידו, אבל כאן מודה דבר דמים הוא דהא בידו לשחטו וכל שבידו לאו כמחוסר מעשה דמי ואפי' א"י לשחוט יכול לשחטו ע"י אחר וכמ"ש תוס' ריש גטין ומכ"ש דהכא לא צריכין לזה דגם אם יהרגנה בקופיץ ותהי' נבלה נמי מותרת בהנאה דנבלה גלי קרא ושפיר הוי בר דמים:
ואין להשיב מהא דכ' הריטב"א ז"ל בקידושין נ"ו דאפי' יש באפרן שו"פ אינה מקודשת דכי שריף להו לבערינהו לאו דידי' נינהו וכל הקודם זכה באפרן ע"ש, דהתם אפרן דבר חדש הוא וכיון דגוף הדבר לא הי' שלו דאסור בהנאה א"כ גם האפר שבא מחמתו אינו שלו, אבל כאן אינו דבר חדש דהרי הוא בעצמו הגוף שהי' בחיים הוא ג"כ לאח"מ ואמרינן דגם מחיים הוא שלו ובר דמים לפי שבכל רגע יכול לסלק האיסור מעליו ועיין ברא"ש חולין ד"ח שכתב ומיהו צ"ע במסוכנת וכו' אבל במסוכנת שכבר גדלה הבהמה ואינה חסרה כי אם להכשירה לאכילה ע"י שחיטה אע"ג שנהנה הרבה בשחיטה ע"י איה"נ לא אסרו חכמים הנאתה בדיעבד ע"ש, וכונתו כמ"ש דבתנור ופת ובגד לא נעשה תנור ופת ובגד אלא ע"י איה"נ אבל כאן הכי נעשה בשר ע"י איה"נ והלא הרי זה הבשר עצמו שהוא לאחר שחיטה הי' בו מחיים והשחיטה לא הסיר רק דבר שחוץ ממנו וה"נ דכוותי':
ובשנדייק בלשון הריטב"א נראה לחלק עוד, דז"ל דכי שריף להו לבערינהו וכו' ותיבת לבערינהו הוא למותר כמובן, לכן נ"ל כונתו דודאי אי לא הי' מצוה לבער והיינו אומרי' דרשות בידו לשורפו ואפרו מותר ודאי הי' דידי' כי יש לו בו שיווי האפר, ועיין גטין מ"ב בעבד שמכרו רבו לקנס, אבל באמת לא התירה תורה האפר רק חייבתו לבערו מן העולם בנשרפין רק אנן אמרינן כיון שנעשית מצותו מותר וכמ"ש תוס' סוף תמורה א"כ לאו לזכות הבעלים נשרף רק לחיוב המצוה והתורה שאסרתו בהנאה הפקיעו מן הבעלים לעולם רק חייבה אותו במצות שרפה ולאו ליהנות ניתנו רק לעול על צוארו וא"א לומר שהוא בר דמים משום דהתירה לו התורה האפר דאי לאו שהי' מצוה בשרפה לזכותו לא הי' היתר אפילו באפר ולא זיכהו התורה בזה, וזה שכ' הריטב"א דכי שריף להו לבערינהו לאו דידי' נינהו כלומר דלא לדידי' זיכה רחמנא באפר הניתרת רק משום חיוב ביעור מחויב לשרפו וממילא מותר ולא שיהי' הוא בעליו ולפ"ז בנ"ד שאינו מחויב לשוחטה וכששחטה התירתה התורה בפירוש וזבחת ואכלת שפיר הוי בר דמים והוא של בעליו משום דאית לי' תקנתא בשחיטה:
ועוד נראה עפ"מ שי"ל עוד בכונת הריטב"א דדוקא אם שורפין לבערינהו ולקיים בהו מצות ביעור דנעשית מצותו אז אפרו מותר אבל אם שורפן כדי ליהנות באפרן ולא לשם מצוה דלא עשה מצותן באמת אפרן אסור אפילו בנשרפין וזה דבר חדש ומשו"ה ל"ש לומר שהוא בעליו ובר דמים בשביל האפר דהרי אם כונתו בשביל האפר גם האפר אסור ועכ"ח כונתו בשביל המצוה ולא שיהי' האפר שלו ומשו"ה אין האפר שלו ואינו בר דמים ועיין היטב בתוס' שבת כ"ד ע"ב ד"ה לפי יע"ש, אבל בנ"ד דמותר לשוחטו לצרכו ומותרת היא לאחר שחיטה שפיר הוי בר דמים וכמ"ש ומכ"ש דא"ש למ"ד בחולין ק"ב ע"ב דמחשבת אוכלין שמה מחשבה וחישב לאכלה מתה ואכלה חי' פטור דודאי אפי' לא חישב לאכלה מתה אפי"ה בר דמים הא כיון שבידו לחשב לאכלה מתה וה"ה מותרת בהנאה כמות שהיא עכשיו ממש בלי שום שינוי בגופה א"כ ודאי בת דמים היא אף בשלא חישב עלי' לאכלה מתה ועיין חת"ס או"ח סי' הנ"ל א"כ פשוט דלדעת רמב"ן לק"מ:
אלא דאפילו לדעת רשב"א בחידושיו לנדרים דמכירה אסור באיה"נ מה"ת והוכיח כן מדילפינן איה"נ מדכתיב בנבלה או מכור ש"מ דמה שאסור בהנאה המכירה הוא אי' דאורייתא, מ"מ נ"ל דהיינו דוקא בדבר שא"א לתקנו ולסלק ממנו האיה"נ דאז לוקח דמים בעד איה"נ, אבל כאן דאפשר לתקני בשחיטה אינו לוקח דמים בעד איה"נ רק בעד דבר המותר דמוכר ולוקח שניהם יכולים לסלק האיסור ולתקנו בשחיטה א"כ הבעלים בעליו ובר דמים הוא ולוקח דמים בעד היתר, וכבר עשיתי סמוכין לזה בתשובה אחת:
ומעתה אני מוסיף והולך לפ"מ שביאר האשר"י ע"ז מ"ט דיש שני מיני הנאות, הנאת הגוף מגופו של אי' והנאת משתרשי יע"ש ועיין חת"ס יו"ד סי' ק"ל דקרי לכל הנאת משתרשי גרם הנאה וכן מכירה והביא בשם תשובת חו"י שכל הנאות משתרשי מביאים לידי אכילה, ואומר אני דילפינן מאו מכור דכתיב בנבלה דמה שאוסרה תורה בהנאה אין פירושו רק גוף החפץ ולא שוה החפץ של איסור, דא"כ הי' המכירה מותרת בכל איה"נ כיון שאין שיווי החפץ נאסר רק גופו והרי אינו נהנה מגופו רק משויו, א"ו דגם שיווי החפץ אסור וא"כ ממילא אסור בכל הנאות משתרשי שהוא גרם הנאה שגם זה הוא שיווי של החפץ, אבל בבהמה חי' שאסורה משום אבמה"ח שכבר ביארנו דמכירה מותרת משום דיש לה תקנתא בשחיטה א"כ אין דמי שיווי של הבהמה נאסר בהנאה רק גופה בעצמה ליהנות הנאת הגוף מגופה ממש א"כ כל הנאת משתרשי שאין גוף האדם נהנה מגופה ממש רק מדמי שווי' מותרים ולהכי מותרת גם בעבודה ולק"מ קושית הגאון ז"ל:
שנית נ"ל לפמ"ש המל"מ פי"ד מאבל הי"ד דלר"א דילפינן אי' אכילה והנאה מחד קרא באוכל שנפסל מאכילת אדם דאין בו איסור אכילה גם אי' הנאה ליכא והמכירה מותרת יע"ש, ולפ"ז נ"ל נהי דבהמה בחייה לאברים עומדת או לחתיכת בשר עומדת היינו לחתוך ממנה אבר או חתיכת בשר ולאכלה אבל לא יאמר אדם בעולם שעומדת לבלוע בהמה גדולה בחייה, ואף דאמרינן בחולין ק"ב ע"ב אכל צפור טהורה בחייה בכ"ש ורבי לא פליג אלא באין בה כזית אבל אית בה כזית מודה, היינו בעוף קטן שיכול לבלוע שלימה אבל בהמה גדולה אינה ראוי' לבלוע שלימה ועיין ביו"ד סימן ק"א ס"ג דכבש שלם לא מקרי חתיכה הראוי' להתכבד יע"ש וא"כ נהי דאמה"ח אסור בהנאה היינו דוקא בהנאה שאפשר ליהנות מן האבמ"ה שהוא באופן זה גם הנאת אכילה, אבל הנאת עבודה ומכירה שהוא מבהמה שלימה חי' שכל אבריה וכחותיה מעילים להנאה זו וא"א ליהנות הנאה זו בלא זו ובכה"ג לא משכחת שיהנה ממנה הנאת אכילה א"כ לענין הנאה זו הוי כדבר שאין בו אי' אכילה לכן גם הנאה זו מותרת דהנאה כזו אינה בכלל לא תאכל וכדברי מל"מ וא"ש:
ועוד בה שלישיה כיון דכתיב ולא תאכל הנפש עם הבשר אזהרה לאמה"ח דרשינן לא תאכל הנפש עם הבשר אלא בשר לחודא ועיין רש"י חולין ק"ב ע"ב ודוקא הנאה שאפשר ליהנות באין נפשו בו אסור ליהנות בעוד נפשו בו אבל הנאת עבודה שא"א ליהנות באין נפשו בו לא נאסר כשנפשו בו וכעין דאמרינן חולין ק"ב ע"א לרבנן דמשו"ה אין אמה"ח נוהג בטמאים דכתיב לא תאכל הנפש עם הבשר אלא בשר לחודא כל שבשרו מותר אתה מצווה על אבריו וכל שאין בשרו מותר אין אתה מצווה על אבריו יע"ש, וה"נ כל הנאה שמותר בבשר לחודא בלא הנפש אסור עם הנפש אבל הנאה שא"א בלא נפש לא נאסר עם הנפש ואפילו הנאת מכירה אפשר שאין ליהנות בלא נפש דא"א למכרו בלא נפש לרדי' כמו עם הנפש ודו"ק:
ועל ארבעה אשיבנה והוא העיקר לפענ"ד דבחולין ק"ב אר"י לא תאכל הנפש עם הבשר זה אמה"ח ופרש"י דאמ"ה מקרי נפש שאם יחתכנו אינו עושה חליפין שלא ישוב עוד כנפש הנטולה שאינה חוזרת והכי משמע לא תאכל הנפש בעודו עם הבשר בעוד החיות עם הבשר, ובשר בשדה טרפה וכו' זה בשר מה"ח ופרש"י משמע שפירש ממקומו זה בשר מן החי וכו' ור"ל ס"ל לא תאכל הנפש עם הבשר זה אמה"ח ובמה"ח ופרש"י והכי משמע לא הנפש ולא הבשר כל זמן שזה עם זה יעיי"ש, והשתא לא מיבעי' לר"י ודאי דל"ש בעבודה בבהמה חי' איסור אמה"ח דאיך שייך אינה עושה חליפין והלא היא כמו שהיתה ודוקא באכל צפור טהורה בחייה שייך אי' אמה"ח דכיון שאכלה אינו עושה חליפין ובמה"ח ודאי דל"ש בבהמה שלימה דכיון דיליף מן ובשר בשדה צריך פירש ממקומו וכאן לא פירש ממקומו, אלא אפי' לר"ל נמי איסור אמה"ח ודאי דל"ש בי' כמו לר"י דל"ש בי' אינה עושה חליפין, ובשר מה"ח נמי לית בי' כיון דמחד קרא נפקא כל היכא דאית בי' משום לא תאכל הנפש אית בי' נמי משום לא תאכל הבשר אבל בבהמה דלית בי' משום אמה"ח לית בי' נמי משום בשר מה"ח ולק"מ, ובזה יבא שלום ינוח על ראשך כחפץ נפש אביך הנאמן הדוש"ת:
עמרם הק' בלוהם בק"ק הנ"ל