בית שערים יורה דעה חלק א· רבי עמרם בלום
תשובה קח
ישאו הרים שלום לתלמידי הרבני המופלג חו"ש מו"ה יודא ווייס נ"י בק"ק נייטרא:
מכתבך וכו' ומה שעמדת בגמ' פסחים כ"ב ע"ב ר' נתן אומר מנין שלא יושיט אדם כוס יין לנזיר ואמה"ח לב"נ אמאי נקט דוקא הני תרתי לענין לפ"ע והבאת דברי תוס' בע"ז והארכת קצת עיין פלתי סוס"י כ"ז מ"ש בזה:
ומה שנ"ל בזה הוא דתוס' בגטין ל"ג הקשו נזיר שהי' שותה יין אמאי לוקה הא הוי התראת ספק שמא ישאל על נזירתו, ותירץ דמוקמינן אותו אחזקתו ע"ש והק' מהרש"א הא ודאי ישאל על נזירתו כדי שלא ילקה ותי' דביודעין בו שעבר על נזירתו במתכווין החכם לא ישאל לו כדי שלא ילקה אבל הת"ס מיהו איכא דשמא זה הנזיר יבא לחכם שלא ידע שעבר על נזירתו וישאל לו ע"ש, ופלא בעיני א"כ מה תירץ תוס' דאוקמא אחזקתו בשלמא אם הספק הוא אם הוא ישאל שפיר מהני החזקה דאמרי' כמו שעכשיו לא שאל כן לא ישאל מכאן ולהבא והחזקה מברר הספק אבל לפ"ד מהרש"א כיון שהוא ודאי ישאל והספק הוא רק אם החכם ידע שעבר על נזירתו במתכווין או לא איך אפשר לומר בשביל שהוא לא שאל עד עתה אוקמא אחזקה שידע חכם שעבר על נזירתו במתכווין ודמי למ"ש תוס' חולין פ"ו ד"ה מ"ט דרבנן מספקי להו אי רוב מעשיהם מקולקלי' או מתוקנים ובשביל חזקת איסור דבהמה לא ישתנה להיות רוב מעשיהם מקולקלים וכ"כ הפוסקים דבספיקא דדינא ל"ש לאוקמא אחזקה דבשביל החזקה לא ישתנה הדין, וה"נ בשביל חזקתו שעומד עתה בנזירתו ודעתו להיות נזיר שייך לומר שישאר בדעתו אבל כיון שהוא ודאי לא ישאר בדעתו איך שייך לומר בשביל החזקה ידע החכם שעבר במתכווין, והנ"ל בזה דלכאורה יש ליישב קושי' מהרש"א כיון דהתרו בו וקיבל התראה חזינן דרוצה לעמוד בנזירתו וללקות ושפיר י"ל דאוקמא אחזקתו שישאר בדעה זו ולא ילקה, אלא דכעין זה הקשה פנ"י בגטין דף י"ז בסוגיא דשמא יחפה איך אפשר לחפות עלי' שתאמר גרושה הייתי בשעה שזינתה הא כיון דהתרו בה וקבלה התראה ודאי היתה א"א, ותירץ כיון שגיטה בידה מצי למימר דמה שקבלה התראה ע"מ כן אחוכי הוא דקמחייכת בהו דאגיטה קא סמכה ע"ש וה"נ אפשר דמה שקיבל התראה אחוכי הוא דמחייך בהו משום דסמיך שישאל על נזירתו ושפיר הק' מהרש"א הא ודאי ישאל, וע"ז תי' דביודע חכם שעבר במתכווין אינו נשאל לו ושוב ל"ש אחוכי הוא דמחייך בהו משום דסמיך שישאל, דשמא ידע החכם שעבר במתכווין וא"כ אינו ודאי שישאל כיון דקיבל התראה כקושיא הנ"ל אבל הת"ס מיהו הוי שמא מ"מ ישאל, וע"ז תירץ תוס' כיון דהשתא קיבל התראה ולא חשש שמא ידע החכם ע"כ עתה בדעתו שלא ישאל על נזירותו אפילו ילקה מוקמי' אחזקה שישאר בדעה זו ולא ישאל אפילו ילקה, ולפ"ז יש סברא לומר דהיכא דלא התרו בו ושתה יין ודאי ישאל על נזירתו כדי שלא יעביד איסורא וגם עכשיו סומך ע"ז ול"ש אוקמא אחזקתו שישאר בדעתו של עכשיו דגם עכשיו אפשר שהוא בדעתו לישאל וגם ל"ש שידע החכם שעבר במתכווין דלענין זה ל"ש חזקה כנ"ל וגם כיון דליכא עדים והתראה מנא ידע והוי רק ספק אם ישאל ועיין ריטב"א ע"ז ט"ו ע"ב ד"ה מ' דמי דבספק אם יעבור ליכא לפ"ע מה"ת רק מדרבנן ועיין שע"ת ח"ב כלל מ"ב פ"ד שהאריך בזה ומעתה תקשי אמאי במושיט כוס יין לנזיר עובר מה"ת על לפ"ע והא שמא ישאל על נזירתו וא"כ אין כאן רק ספק שמא יעבור וליכא לפ"ע מה"ת, אך יש לחלק דוקא אם יש ספק אם יעבור כלל אז אינו עובר מה"ת אלפ"ע אבל כאן דודאי יעבור אלא דספק שמא יעשה אח"כ מעשה לישאל על נזירתו ולעקור העברה בכה"ג שפיר עובר מה"ת אלפ"ע ועיין כעין חילוק זה ברשב"א חולין ד"ט ד"ה א"ל אביי וש"ש שמעתתא א' פ"ד, ולפ"ז שפיר נקט כוס יין לנזיר לאשמעי' האי סברא שכתבתי וא"ש:
ובאמה"ח נמי נ"ל לפמ"ש פמ"ג יו"ד רס"י ס"ב בשפ"ד דבאמה"ח יש לאסור שלכד"א דהרי כל אבמה"ח הוי שלכד"א אלא שמסיק דאינו לוקה אלא כד"א משום דאכילה כתיב בי' והביא ראי' מרמב"ם ע"ש, עכ"פ חזינן דכל אבמה"ח אין דרך לאכלו וא"כ הו"א דמותר להושיט לב"נ דעכ"פ ספק הוי אם יאכלנו ומספק אינו עובר על לפ"ע קמ"ל דאפ"ה אסור להושיט כיון דב"נ רגילין לאכול אמה"ח ודאי יעבור ועובר ישראל משום לפ"ע, ואל תשיבני הא עכ"פ יש בו משהו בשר והרי פסק הרמב"ם פ"ט ממלכים ה"י דב"נ חייב על אמה"ח ועל במה"ח בכל שהוא וא"כ פשיטא שאסור להושיט משום משהו בשר שבו שהוא כד"א, ז"א דרוב ראשונים חולקים ע"ז דאין ב"נ חייב כלל על במה"ח משום קושית כ"מ שם עיין עליו ואפילו לדעת הרמב"ם הא כתב כ"מ ספ"א מחמץ דכ"ש מעט מן המעט הוי שלכדה"נ ושפיר הו"א דלא ניחוש שיאכל אותו משהו ואינו עובר קמ"ל דעובר משום לפ"ע, ובזה מיושב קושית פלתי סי' ס"ב מאי פריך והרי אמה"ח דלמא מיירי בבשר מה"ח דאיסורו מובשר בשדה טרפה ומותר בהנאה מלכלב תשליכון אותו, ולהנ"ל ניחא דבמה"ח שפיר הוי כדרך אכילה ואין בו שום רבותא ולמה נקט איסור זה דוקא וא"ש:
אמנם כ"ז אי איסור אמה"ח מותר בהנאה, אבל אי אמה"ח אסור בהנאה הדק"ל אמה"ח פשיטא דעובר משום לפ"ע כמו בכל איסור ואי משום דהוי שלכד"א הו"א דלא יאכלנו הנכרי ז"א דנהי דלא חזי לאכילת אדם מ"מ חזי לכלבים וישלכנו הב"נ לכלבים ועביד איסורא ופשיטא דישראל עובר משום לפ"ע, ובזה מיושב קושית פלתי בסי' כ"ז וס"ב מאי פריך והרי אמה"ח דלמא מיירי באמה"ח מטמאה דלישראל אין אמה"ח נוהג בו ושרי בהנאה ומשום לפ"ע אסור דבב"נ נוהג בטמאים כטהורים ע"ש. ולפמ"ש ניחא דאפילו מיירי בטמאה דמותר לישראל משום אמה"ח אפילו באכילה מ"מ מוכח דאמה"ח מותר בהנאה דאי אסור בהנאה א"כ הב"נ אסור לתת לכלבו ולכלב הרי ראוי לאכילה ופשיטא דעובר משום לפ"ע והדק"ל מ"ש אמה"ח דנקט, ומה נאוה בזה לשון הגמ' הא לכלבים שרי דהוא שפת יתר והכי הו"ל למימר ל"ל משום לפ"ע ת"ל משום דאסור בהנאה, ולפמ"ש ניחא דהא ל"ק די"ל באמה"ח דטמאה כקושיא הנ"ל, אלא דמדייק הא לכלבים של ב"נ שרי דאי אסור א"כ אין שום רבותא במה דנקט אמה"ח ועיין תשו' מהרי"ל סי' קצ"א שהבין השואל הא לכלבים שרי היינו כלבים של ב"נ והארכתי בזה בחידושי ואכ"מ:
ומה שנ"ל עוד ביישוב קושית הפלתי בשנקדים דקשיא לר"א דלא תאכל הוי איה"נ בהמה טמאה מנ"ל דשריא בהנאה הא כתיב גבי לא תאכלו ואי דא"כ איך משתמשין בסוסים וחמורים הא אסורים בהנאה וקרא כתיב לא תחרוש בשור וחמור הא חמור לחודא שרי ז"א דבמידי דאכילה דוקא מיירי ולא מחיים כמ"ש תוס' פסחים כ"ג ד"ה אמר קרא דהא לא תאכלו כתיב ובפרט בבהמה טמאה דכתיב בפ' שמיני מבשרם לא תאכלו ואי משום דכתיב טמאים הם לכם דרשינן לכם שלכם תהא כדמשני בפסחים כ"ג אשרצים מ"מ תקשי אמאי לא פריך נמי מבהמה טמאה ולישני הכי כדפריך ומשני אשרצים דהא בהמה טמאה מוקדם בקרא משרצים, ונ"ל משום דאמרי' לעיל כשהותרה נבלה היא וחלבה וגידה הותרה ה"נ בהמה טמאה בכלל איסור נבלה וכשהותרה נבלה טמאה נמי הותרה בהנאה, אלא דז"א דע"כ טמאה לא הי' בכלל איסור נבלה דאין איסור נבלה חל על איסור טמאה דאאחע"א עיין רש"י חולין ק"ו ובראש יוסף שם ומכ"ש דאי נימא דטמאה אסבה"נ ונבלה הא מותר בהנאה והוי קל על חמור דהא איסה"נ הוי איסור חמור כמ"ש תוס' חולין ק"א ד"ה איסור וכיון דאם טמאה אסבה"נ אין איסור נבלה חל עלי' א"כ אינו בכלל נבלה ול"ש לומר כשהותרה נבלה היא נמי הותרה בשלמא בגיד וחלב אף דאין איסור נבלה חל עליהם מ"מ הם בכלל נבלה כיון דגופה היא עיין צל"ח, אבל בהמה טמאה כיון דאין איסור נבלה חל עלי' אינו בכלל נבלה ג"כ להיתר הנאה, אך י"ל כמו דאמרינן בחולין ק"ג מ"ס איסור טרפה חל על איסור אמה"ח מידי דהוי אחלב דאמר מר התורה אמרה יבא איסור נבלה יחול על איסור חלב יבא איסור טרפה יחול על איסור חלב ע"ש ה"נ כיון דתורה אמרה דנבלה חל אחלב ה"נ חל אטמאה:
אלא דאכתי קשיא לשיטת תוס' בשבועות כ"ד ד"ה האוכל דכל בהמה איכא איסור עשה שאינו זבוח א"כ תקשי איך משכחת איסור נבלה כלל הא אינו יכול לחול על עשה דשא"ז דאין איסור לאו חל על איסור עשה כמ"ש תוס' שם כ"ג ד"ה דמוקי למ"ד בחולין הנ"ל דגם נבלה אינו חל על שאר איסורין רק אחלב דהותר מכללו, וצריך לומר דאיסור נבלה שפיר חייל על איסור דשא"ז משום דא"א לאיסור נבלה להיות בענין אחר ע"ש ולפ"ז הדר תקשי דלמא נבלה אחלב שפיר חייל מיגו דחייל על א"ז דא"א בענין אחר חייל נמי אחלב ועיין כעין סברא זו בתוס' חולין ק"ג ד"ה דאיסור אבל בטומאה דל"ש א"ז דהא לאו הבא מכלל עשה וזבחת ואכלת דהא אסורה משום טומאה ל"ש בה איסור א"ז, ועוד דבהדיא כתיב וזבחת מבקרך ומצאנך א"כ שפיר י"ל דאין נבלה חל על טמאה, אך ריצב"א שם בתוס' הוכיח דליכא איסור שאינו זבוח דא"כ איסור אמה"ח איך משכחת לה אפי' למ"ד לאברים עומדת הא לא קייימא לאברים במעי האם ואיך חל איסור אמה"ח על איסור א"ז [ויש לעיין לכאורה מה קושיא הא אמה"ח הוי איסור מוסיף לב"נ וכדאמרינן בחולין ק"ב ור"י ל"ל קרא ליתי איסור אבר לחול על איסור טומאה שכן איסורו נוהג בב"נ ועיין תוס' שם ודף צ' ד"ה קדשים ודף ק"ג ד"ה מ"ס ואפשר לומר דק"ל למאי דאמרינן בסנהדרין נ"ט כל מצוה שנאמרה לב"נ ונשנית בסיני לזה ולזה נאמרה, לב"נ ולא נשנית בסיני לישראל נאמרה ולא לב"נ ואי נימא דלא משכחת איסור אמה"ח ח אלא משום דניתוסף איסור לב"נ א"כ למה נשנית בסיני הא גם אם לא נשנית הוי ידעינן דגם לב"נ נאמרה דאל"כ איסור אמה"ח לישראל לא משכחת לה וצ"ע] ולדבריו לק"מ קושיא הנ"ל ושפיר טמאה מותר בהנאה משום כשהותרה נבלה טמאה נמי הותרה דנבלה חל על טמאה כמו דחל אחלב וא"ש:
אמנם אי נימא דאמה"ח אסבה"נ יש ליישב קושית ריצב"א דתוס' הקשה לר"א יהא נהנה מחמץ בפסח בכרת וכו', ותירץ דלא יאכל ולא תאכל ילפינן מלא תאכלו אבל כי כל, אוכל לא ילפינן ובחי' רשב"א ב"ק דמ"א ושמ"ק שם ביארו הדברים דוקא אכילה דכתיב גבי לאו פירושו איה"נ אבל אכילה דלא כתיב גבי אזהרה ולאו אין פירושו איה"נ ע"ש ולפ"ז אפילו לר"א דלא תאכל הוי איה"נ מ"מ איסור עשה דא"ז דלא כתיב גבי אזהרה ולאו אינו רק איסור אכילה ולא איה"נ ועיין רשב"א בספר תוה"ב ב"ג ש"ד בספרו דף נ"ב ע"ב בסופו דכתב דבב"ח אחלב ונבלה הוי איסור מוסיף משום דבב"ח אסבה"נ דלא כרמב"ם בפיה"מ כריתות י"ג ועיין פירושו בפלתי סי' פ"ז אות י"ג ופלתי שם כתב דאין כונת הרשב"א דהוי מוסיף אלא איסור חמור דאל"כ לא הוי מקשה הגמ' בחולין קי"ג לשמואל מתרומה טמאה דהתם ליכא מוסיף ולא ראה כי כבר עמדו שם הראשונים חי' הר"ן והריטב"א בקושיא זו, ותירץ דהוי כולל, דכשנטמא הגוף מיגו דנאסר בתרומה טהורה נאסר נמי בתרומה טמאה משום כולל וסוגיא דחולין פליג ארבא בשבועות כ"ד ע"ב דמוסיף עדיף מכולל או דאם הוא איסור כולל וגם איסור חמור חל כמו מוסיף ע"ש ועכ"פ גם הם ס"ל דבב"ח הוי איסור מוסיף משום דאסבה"נ ואיסור הנאה הוי איסור מוסיף:
ומעתה ל"ק קושית ריצב"א דאפילו איכא עשה דשא"ז מ"מ שפיר חל איסור אמה"ח עלי' משום דאמה"ח אסבה"נ והוי איסור מוסיף והדק"ל מנ"ל דטמאה מותר בהנאה כנ"ל, אך ז"א דהרי באמת מסקינן דאמה"ח מותר בהנאה דאיתקש לדם ומוכח כריצב"א דליכא עשה דאינו זבוח ושפיר טמאה מותר בהנאה דהיא בכלל איסור נבלה דנבלה חל על טמאה כמו שחל על חלב וכמש"ל, וכ"ז לפי האמת אבל מה הקשה הפלתי דלמא אמה"ח אסבה"נ רק דמיירי באמה"ח של טמאה דלישראל ליכא איסור אמה"ח ולב"נ אסור וטמאה מותר בהנאה, ז"א דאי אמה"ח אסבה"נ א"כ גם טמאה אסבה"נ כיון דאכתי לא ידעינן מלכם דמותר בהנאה ואכתי תקשי הא לכלבים שרי הא אסבה"נ לישראל משום טמאה לר"א דלא תאכל משמע איה"נ וא"ש וד' ישלח לנו משיחו הולך תמים. ונבלה ימינו בטוב ובנעימים, כנפשך ונפש רבך ידידך דוש"ת באהבה:
עמרם הק' בלוהם בק"ק הנ"ל