בית שערים יורה דעה חלק א· רבי עמרם בלום
תשובה צ
עוד להגאון הנ"ל נר"ו. שיל"ת ב' איפאלא ג' בשלח תרמ"ה לפ"ק:
יום אתמול קבלתי יקרת מכתבו ושמחתי בהראותו את יקר תפארת אהבתו בשים עין בקורת על כל דברי וחציו שנוני' באיזה השגות ואחרי רואי אשיב כיד ד' הטובה עלי ותנצל נפשי, וזה החלי בעזהי"ת:
עמ"ש בדעת הרמב"ם פ"ב מאיסורי מזבח ה"י דמשום ק הקריבהו נא לפחתיך אסורה לגבי מזבח אפילו לשם עצים אבל מקרא דמן הבקר אינו רק פסולה ומותרת להקריב לשם עצים, השיג פר"מ הא שם בהי"א בניטל הטחול כתב ג"כ ה"ז אסורה למזבח בלי קרא דהקריבהו וכי עדיף טרפה דילפינן מקרא דמן הבקר מחסר בפנים, כן הבנתי בכונתו כי נכתב בשיבוש מתחילה לא ידעתי מאי קשיא לי' הא כתבו תוס' בע"ז וי"ו דבע"מ מאיס יותר מטרפה ומ"מ בע"מ כשר בב"נ ובעוף ומחוסר אבר פסול ע"ש דף ה' ובתוס' א"כ חסר אבר ודאי גרע מטרפה וא"כ אפשר דאף דמחוסר אבר אסור להקריב אפי' לשם עצים מ"מ טרפה שרי אי לאו משום הקריבהו:
שוב נתישבתי דאפשר הא דמחוסר אבר פסול בב"נ ובעוף היינו רק מאבראי אבל מפנים לא וא"כ שפיר י"ל דטרפה יותר פסול מחסרון מבפנים וצדק בהשגתו ועיין ברמב"ם פ"ג מאיסורי מזבח הלכה א':
אמנם צ"ל למאי דמבואר בבכורות דף ט"ל דאין פודין על חסרון שבפנים רק פסול להקרבה אבל אינו פסול גמור כמום לכן כתב הרמב"ם ה"ז אסורה למזבח וכונתו רק לשם קרבן אלא דבא לאפוקי שאין פודין ע"ז, אבל עדיין אין זה מספיק דמ"מ לא הי' צ"ל אסורה רק פסולה, אך נ"ל דהו"א כיון דאינה נפדית ע"ז נהי דאין עולה לרצון אבל אין איסור להקרבה אפילו לשם קרבן ועיין ברמב"ם פ"ג מאיסורי מזבח ה"ז וה"ח דיש פסולין דאם עבר והקריבן אינו לוקה לכן כתב לשון אסור, אבל בטרפה דהוי פסול גמור ונפדה ע"ז מיד וא"צ לרעות עד שיסתאב למ"ד פודין את הקדשים להאכילן לכלבים וכדמשמע מלשון רש"י במשנה זבחים דף ע"א דרק משום הכשרות ירעו עד שיסתאבו אבל הטרפה ראוי לפדות מיד למ"ד פודין ולמ"ד אין פודין אפי' אחר שנפל בו מום אין פודין ולא משום דקלוש פסול טרפה א"כ פשיטא דאסור להקריבה לשם קרבן שפיר כתבתי דלשון אסור שכ' הרמב"ם היינו אפילו לשם עצים משום הקריבהו נא, ואם נפשך לומר דאפי' לשם קרבן סברא לומר דאין איסור להקריבה דאין איסור רק בבע"מ כ"ש דא"ש טפי דכתוב דאסורה לגבי מזבח היינו אפי' להקרבה משום הקריבהו נא וא"ש:
ואולי יש חילוק בין לשון אסורה לגבי מזבח שכ' בטרפה דלשון לגבי משמע אפילו לשם עצים ובין לשון אסורה למזבח שכתב בניטל הטחול דמשמע רק לשם קרבן. ועוד שסיים בזה ותשרף ולא כתב ותצא לבית השרפה כמ"ש בריש הי"א משום דבאמת מותרת לשם עצים אפי' לשרפה ע"ג מזבח רק שאסורה לשם קרבן למזבח, משא"כ בטרפה כתב ותצא לבית השרפה משום דע"ג מזבח אסורה לשרפה אפילו לשם עצים ויש לעיין בזה:
ובגוף תמיהתו אינני יודע הלא כתב הרמב"ם בפ"א מאי' מזבח דיש לאו בבע"מ להקדיש ולשחוט ולזרוק ולהקטיר חלבו ולהקריב בע"מ עובר וא"כ אפשר שיש איסור זה גם בחסר אבר מבפנים דפסולו משום תמים ועיין מנחות פ"ה ובמקדיש טרפה כ' שם בפ"ג הלכה יו"ד דהוי כמקדיש עצים ואבנים ע"ש וא"כ מנ"ל לדמות טרפה לחסר אבר מבפנים:
ועל מה שתמהתי על חת"ס יו"ד סי' ע"ב שכתב דילפינן בחולין י"א דאזלינן בת"ר מרישא של עולה היינו דאל"כ ניחוש לדרוסה וכתבתי דמקומו נעשה צלקת, וע"ז השיג פר"מ דחתול ונמיי' שיש להם דרוסה בגדיים וטלאים אפשר דאין מקומו נשאר צלקת, אפשר כן הוא וזכר לדבר מ"ש תוספות זבחים ע"ד בהא דניכר בין נקובה לדרוסה היינו מן הזאב ולמעלה דוקא ע"ש והא דלא מוקי לה בזבחים בכה"ג היינו משום דרצה לאוקמי בכל בהמות וכמ"ש תוס' שם אבל מרישא של עולה יליף שפיר אם מן הצאן עלה קרבנו דלמא נדרס בקטנותו מחתול ונמיי' ואין מקומו נשאר צלקת, ומ"מ יש לפקפק דהרי הגמ' שם בחולין מייתי קרא ונתח אותה לנתחיה דכתיב גבי עולת בן הבקר דגבי עולת צאן כתיב לנתחיו ולא לנתחיה ובגסה אין דריסה לחתול ונמיי' אפילו לדקי' שבגסות כמבואר סימן נ"ז רק לזאב, ובזה שפיר תמהתי דמקומו נשאר צלקת:
ומ"ש דרק עפ"י הרוב נשאר צלקת אבל מיעוט יש שאינו נשאר צלקת, לא נ"ל דא"כ מה הקשה תוס' נדה נ"ה ד"ה בשר מחולין קכ"ח דבשר מה"ח אינו מטמא באוהל משום דבעינן דומיא דמת שאין עושה חליפין ובשר עושה חליפין והרי אמרינן כאן דמקומו נעשה ללקת ואין גזעו מחליף ותי' דאין גזעו מחליף שאינו חוזר לגמרי כבתחלה ואינו עושה חליפין היינו שאינו חוזר כלל ואם איתא מה קושיא הא בעינן דומיא דמת שאינו עושה בשום פעם וכן אבמ"ה אינו חוזר בשום פעם אבל בשר מיעוט עושה חליפין אלא ודאי דגם בשר אפילו מיעוט ליכא דאין מקומו נשאר צלקת:
ומה שהשיג על תירוצי בקושית שעה"מ עפ"י רשב"א חולין צ"ח אינני מבין דהכי קאמינא כל דבר שאסרו חכמים בודאי מאוס בעצמותו גם קודם שאסרו ונהי דתורה לא אסרה אותו מ"מ אינו ראוי להיות מצוה באופן מאוס כזה וכיון דחכמים אסרו טרפה לגבוה ע"כ טרפה מאוס לגבוה ונהי דלא פסלה תורה טרפה לגבוה מ"מ אין ראוי שתהי' מצוה ולא נתחי' לנתחי' באופן מאוס כזה שיקריב ספק טרפה לגבוה, אלא ודאי מדצותה תורה בזה ע"כ אינו באופן מאוס רק דאזלינן בת"ר וכשרה היא ובזה בטלו השגותיו לפענ"ד:
וגם מה שהשיג על מ"ש דהקריבהו נא הוי סברא דאורייתא לרמב"ם ושפיר טרפה פסולה מה"ת וגם ספק טרפה וא"כ שפיר מוכח דאזלינן בת"ר וע"ז כתב כיון שא"א באופן אחר גם לפחת מקריבין כזה, לפענ"ד ז"א דפחת עושה באופן שיוכל לברר שאינו טרפה וא"כ למה אמרה ולא נתחי' לנתחי' שלא יהי' אפשר להקריב רק באופן שיהי' ספק טרפה אע"כ דאזלינן בת"ר, ומה שהביא דכת"ס תירץ קושית פלתי לר"מ דחייש למיעוט א"כ כל קרבן פסול משום הקריבהו בזה ודאי א"ש כיון דלא אפשר בענין אחר לא חייש ר"מ למיעוטא כדאמרי' בחולין שם:
אבל לא מצאתי הקושיא בפלתי ולא התי' בכת"ס, רק עמ"ש כת"ס או"ח סי' פ"ח דקושית הגמרא הי' משום דדברי קבלה כד"ת כתב שם סברא זו כיון דא"א בענין אחר גם לפחת מקריבין כזה וגם שם א"ש כיון דתורה שפיר כתבה ולא נתחי' לנתחי' דמה"ת מותר להקריב טרפה שוב אף דמדברי קבלה שהן כד"ת טרפה פסול מ"מ ספק טרפה כזה שפיר מקריבין כיון דא"א בענין אחר דגם לפחת מקריבין מה שא"א בענין אחר' אבל גוף תירוצו שם הוא מקושי הבנה דנהי דדברי קבלה חמורי' כד"ת מ"מ איך מוכיח מן התורה דאזלי' בתר רובא כיון דמה"ת אין טרפה פסול רק מדברי קבלה:
ושוב השיג עמ"ש דטרפה שלא הי' לה שעת הכושר פסולה לגבוה לרמב"ם משום ממשקה ישראל ולא צריך הקריבהו אלא בהי' לה שעת הכושר ומיושב קושית שעה"מ דאי לא אזלינן בת"ר הרי לא הי' לה שעת הכושר וע"ז כתב מע"כ נ"י דאף שתוס' חולין ק"מ ד"ה למעוטי כתבו כן דממשקה ישראל היינו בלא הי' לה שעת הכושר מ"מ זה רק להו"א אבל באמת אינו כן רק ממשקה ישראל הוא אפי' בהי' לה שעת הכושר וכמ"ש תוס' מנחות וי"ו ד"ה כתב משום דג' קראי כתיבי וכדאמרינן תמורה כ"ט והראה מקום למל"מ פ"ג מאיסורי מזבח ה"ו והת"ס או"ח סי' ק"פ. [עמש"ל סי' שע"ז] זה אינו השגה כלל דודאי לדידן דמן הבקר דרשה גמורה ואיכא תלתא קראי ודאי האמת דאפילו הי' לה שעת הכושר ואפילו הקדישה ואח"כ נטרפה לא מקרי ממשקה ישראל עיין תמורה הנ"ל אבל אני אמרתי לדעת הכ"מ בשיטת הרמב"ם דמן הבקר הוא רק אסמכתא וליכא תלתא קראי א"כ גם לפי האמת אין פסול רק בלא הי' לה שעת הכושר או עכ"פ בנטרפה ואח"כ הקדישה אבל הקדישה ואח"כ נטרפה אין פסול רק משום הקריבהו, ואפילו לדידן דמן הבקר דרשה גמורה ואיכא תלתא קראי מ"מ י"ל דקרא דממשקה ישראל לא מיירי רק בלא הי' לה שעת הכושר כדאמרינן בפסחים מ"ח מכאן אמרו אין מביאין נסכים מן הטבל, רק בטרפה דאיכא תלתא קראי בתמורה כ"ט ומנחות וי"ו גלי קרא לפסול אפילו הי' לה שעת הכושר אבל קרא דממשקה ישראל דאיירי בכל איסורי' שפיר י"ל דבשאר איסורין אינו פסול אלא בלא הי' לה שעת הכושר אלא שתוס' במנחות כתבו מדמייתי לי' בתמורה כ"ט גב' נעבד שהוא שאר איסורין והי' לה שעת הכושר ש"מ מדגלי רחמנא בטרפה דאפילו הי' לה שעת הכושר פסולה מוכח דלענין זה אין לחלק בין הי' לו שעה"כ ללא הי' לו שעה"כ וא"כ גם בכל איסורין אפילו הי' לו שעה"כ פסול מקרא דממשקה ישראל אבל עכ"פ לרמב"ם דמן הבקר אסמכתא וליכא תלתא קראי שפיר כתבתי דממשקה ישראל מיירי רק בלא הי' לה שעת הכושר:
אלא דמסוגיא דפסחים הנ"ל מוכח דאפי' בשאר איסורין אפי' הי' לו שעת הכושר שייך ממשקה ישראל דפריך ואי אמרת דאיסור מוקצה דאורייתא וכו' מוקצה הי' לו שעת הכושר וגם בברייתא גופא לא ממעטינן מוקצה רק משום שאין איסור גופו גרם לו ולא ממעטינן משום דהי' לו שעת הכושר ע"ש, אך גם הא לא תברא דנהי דלרמב"ם מן הבקר אסמכתא מ"מ קרא דכל אשר יעבור תחת השבט אינו אסמכתא ואיכא תרי קראי ילפינן גם היכא דהי' לו שעת הכושר דפסולה אבל כל זה רק אם נטרפה קודם הקדישה אבל נטרפה אחר הקדש צריך הכתוב השלישי ולרמב"ם כיון דכתוב השלישי רק אסמכתא אינו פסול בנטרפה אחר הקדש רק משום הקריבהו נא ולזה כיוונתי מתחלה וא"ש:
ובזה נכון מה שלא הביא הרמב"ם בשום מקום קרא דממשקה ישראל אשר עמד עליו פר"מ וגם כ"מ פ"ה מאיסורי מזבח לא הביא רק גמרא דפסחים הנ"ל על ומביאין נסכים מן המוקצה ע"ש, משום דמקרא ממשקה ישראל לחוד אינו אסור אלא בלא הי' לה שעת הכושר ובאמת אסור אפי' בהי' לה שעת הכושר מקרא דכל אשר יעבור:
ומה שהשיג בולד טרפה בנטרפה ולבסוף עיברה דהוי זוז"ג אם אכל כזית לוקה למ"ד זוז"ג אסור משום טרפה ולא אמרינן דהוי רק חצי זית איסור וחצי זית היתר אלא כולו איסור, ולדעתי לא כן ידמה וכעת אין לי ראי' מגמרא אבל מסברא נ"ל לדעת הר"ן דזוז"ג מטעם ביטול דודאי לא עדיף גורם מגופו של איסור דהרי זוז"ג קי"ל דמותר ובנתערב או"ה חד בחד ודאי אסור ואפ"ה לרוב פוסקים אינו לוקה אא"כ אכל מאיסור כבכא"פ כ"ש בזוז"ג דאינו לוקה עד שיאכל כ"כ שיהי' כזית מן גורם איסור לחוד ולא אאריך בזה כי אינני רוצה לנטות דעתו וסברתו לדעתי וסברתי כמ"ש חת"ס בתו"מ בפ' ולא תענה על ריב לנטות:
אבל מ"ש דגם אחר שירעו ויסתאבו דין קדשים עליהם שלא לפדות לכלבים וא"כ המל"א ושייך בי' ב"ח חשיבי ולא בטלי וממילא אסור באכילה לכאורה השגה גדולה היא, אך לפענ"ד נשמרתי מזה דודאי הא דאמרינן בקדשים המל"א היינו רק באיסור שהוא בקדשים אבל לא כשנבלע כזית חזיר בבשר קודש כשר ודאי לא אמרינן המל"א דמיקדש ילפינן יקדש להיות כמוה שאם פסולה תיפסל וא"כ לכאורה באיסור טריפה שאינו איסור קדשים ל"ש כלל המל"א רק סברתי הי' כיון דפסול הקרבה בטרפה הוא פסול קדשים שפיר אמרינן בי' המל"א וכל זה לענין הקרבה אבל לאחר שירעו עד שיסתאבו נהי דעדיין דין קדשים עליהם מ"מ האיסור שאנו דנין עליו דהיינו איסור טרפה לאכילת הדיוט אינו איסור קדשים רק איסור חולין וא"כ אפילו הנאסר הוא קדשים מ"מ כיון שהאוסר אינו איסור קדשים ל"ש בי' המל"א דל"ש בי' יקדש להיות כמוהו דלאו מצד קודש אסור להדיוט אלא משום טרפה ואיסור טרפה להדיוט אין האיסור מקדש את ההיתר הפוך בה ויראה שהוא ישר בסברא. וד' ישיב שופטינו כבראשונה, ומלאה הארץ דעה, ויחננו ויברכנו בכל עת ובכל שעה, כנפשו ונפש מחותנו ידידו הנאמן הדוש"ת:
עמרם הק' בלוהם בק"ק הנ"ל