אור ברסלב

בית שערים יורה דעה חלק א· רבי עמרם בלום

תשובה פט

תשובה פח

עוד להגאון הנ"ל נר"י

שיל"ת ב' איפאלא ב' שמות תרמה"ל:

יקרת מכתבו קבלתי וד' ישלח דברו וירפאהו וכו' וע"ד שתיית מים חמים בבהמה אי שייך נחמרו בני מעיה ופרו"מ הביא ראיה למ"ש חת"ס יו"ד סי' נ"ד דבשתיית מים חמים בבהמה ל"ש נחמרו מגמרא זבחים ע"ד דפריך האי טרפה היכי דמי וכו' ומוקי לה בדרוסה או נפולה או בולד טרפה ואמאי לא מוקי בשתתה מים חמים דאיכא חשש נחמרו ואינו ניכר אלא ודאי דבזה ל"ש נחמרו עכ"ד:

אינני יודע מ"ט לא קשיא לי' לשיטת הסוברים בסי' נ"ב דגם בבהמה שייך נחמרו בנפלה לאור א"כ מ"ט לא מוקי לי' בנפלה לאור ונחמרו בני מעים ואינו ניכר וקושיא זו הקשה בספר יריעות שלמה סי' הנ"ל, ואי ניחא לי' כמ"ש הראשונים בחולין נ"ו לשיטה זו דמשו"ה לא תני נפלה לאור ונחמרו בני מעיה גבי בהמה משום דלא שכיח שתפול לאור ולהכי לא מוקי לי' במלתא דלא שכיח א"כ ה"נ אפי' נימא דשייך נחמרו בשתיית מים חמים בהשקוה בע"כ או אפילו חזינן דשתתה מעצמה ולא אמרינן דאמדה נפשה וכמ"ש בתשובה הקודמת מכל מקום הא ודאי דלא שכיח שתשתה בהמה מים חמים כל כך שיחמרו בני מעי' ומשום הכי לא מוקי לה בהכי:

ואולי מנפילה לאור ל"ק לי' דאפשר בזה כיון דנשרף עורה ובשרה נהי דנתרפא מ"מ ניכר מבחוץ ומקומו נעשה צלקת כדאמרינן בנדה נ"ה ועיין תוס' שם ד"ה בשר ומה"ט נמי לא מוקי לי' שנקבו הסימנים או ריאה וטחול בסומכיה ובני מעים מבחוץ ונתרפא העור והבשר ואינו ניכר משום דאעפ"י שנתרפא מ"מ ניכר מבחוץ דמקומו נעשה צלקת, וכן הא דאמר דאיערב נקובת הקוץ בדרוסת הזאב למה צריך שהכשרות נקובת הקוץ הלא סגי למימר דאיערב בדרוסה ונתרפא מקום הדריסה ואינו ניכר ומכ"ש דתקשי למ"ד בין דרוסה לנקובה מידע ידוע האי משיך והאי עגיל ומשו"ה לא מוקי לי' דאיערב בדרוסה והלא אפשר דנתרפא ואינו ניכר מיהו בזה י"ל אם איתא דיש טרפות לא הי' עור ובשר מתרפאין יפה וכמ"ש לב"ש סי' נ"ג או סי' נ"ה סק"ו להכשיר מה"ט בנשבר גף העוף סמוך לחיבורו בגוף וחזר ונקשר שבר אל שבר יחדיו ידבקו דאם איתא דניקבה הריאה לא הי' מתרפא וה"נ דכוותי' אבל הש"ך בסי' נ"ג סק"ו ופרמ"ג בשפ"ד שם ובסי' נ"ה במש"ז סקי"א לא ס"ל הא' סברא דמה שאין הטרפות תלוי בו שפיר מתרפא ע"ש, אע"כ כנ"ל דאפי' נתרפא מ"מ ניכר מבחוץ דמקומו נעשה צלקת ואף דרש"י כ' ד"ה נקובת הקוץ ומום נמי לא הוי דהדר ברי' היינו רק שנתרפא, עד דלא הוי מום אבל מ"מ נשאר רושם ומקומו נעשה צלקת ואין זה מום ומ"מ ניכר מבחוץ ועיין בש"ך סי' נ"ז סק"ל ואפי' לדבריו דיש לו בדיקה מבחוץ היינו מיד קודם שנתרפא אבל אח"כ אפשר שיתרפא והארס נכנס לפנים ועיין באשר"י חולין מ"ג וא"כ אכתי תקשי לוקי בנתרפא אע"כ דנשאר צלקת ובזה מיושב קושיתו לפוסקים דבעינן דוקא בדיקה בפנים, אבל משתיית מים חמים שפיר קשה לי' דבזה אין שום רושם והיכר מבחוץ:

אבל מ"מ נ"ל דאין ראי' מזה דהרי פסק הרמב"ם פ"ב מאיסורי מזבח הי"א דאם נמצא א' מאברים הפנימים חסר אעפ"י שאינה טרפה כגון שנמצאת בכוליא אחת או שניטל הטחול הרי זו אסורה למזבח אעפ"י שאין חסרון מבפנים מום מ"מ אינו תמים וכתיב תמימים יהיו לכם ועיין ברמב"ם פ"ז מה"ש ה"כ והכ"א, מבואר בנחמרו דמקום שהוריק באדומים והאדים בירוקים הוי כאלו ניטל וכמו שאינו ועיין רשב"א בתוה"ב שהביא ב"י סי' נ"ב ומעתה אם הוריק כל האבר הו"ל כאלו ניטל כולו וכמי שאינו וא"כ אפילו הוריק טחול כולו דהוי כניטל ואינו טרפה ועיין סי' נ"ב ס"א בהג"ה וש"ך ופמ"ג שם מ"מ פסול להקרבה משום דאינו תמים, ולפ"ז א"ש דלא מוקי לה בשתיית מים חמים ומשום נחמרו דאז אין הפסול משום טרפה אלא משום דחיישינן נמי שמא נשתנה אבר שלם והוי כאלו ניטל וכמי שאינו ופסול משום שאינו תמים:

ובלאה"נ יש לדחות דבזה אין רבותא כ"כ דאין מקריבין אותו על סמך הבדיקה דאפילו בודק ואינו מוצא שינוי מ"מ הרי קי"ל בסי' נ"ב ס"ב דאפי' לא נשתנו ואירע ששלקו ונשתנו טרפה וא"כ גם בבדיקה עדיין לא פלטינן לגמרי מחששא והו"א דוקא בכה"ג שייך משום הקריבהו נא לפחתיך אבל היכא דע"י בדיקה ידעינן ודאי דכשר שפיר שוחטין ובודקין ומקריבין ול"ש כלל הקריבהו נא ומשו"ה מוקי לי' בדרוסה ונפילה דע"י בדיקה ודאי הוא כשר ואפ"ה פסול להקרבה משום הקריבהו נא לפחתיך:

ועוד נ"ל דבר חדש דעיין רש"י זבחים ע"ד ע"ב ד"ה נפולה מן הגג וא"י לעמוד ספק טרפה היא ואם שחטה קודם ששהתה מעל"ע טרפה וכו' ואפילו בדקה ולא מצא בה נקובת הריאה וכו' וכיון דאיתחזק בה ספק טרפות אין מכניסין אותה לעזרה לשוחטה משום הקריבהו נא לפחתיך עיי"ש, והנה מ"ש רש"י דקודם מעל"ע לא מהני בדיקה הוא כאן ללא צורך דהרי אפילו היכא דמהני בדיקה דהיינו אחר מעל"ע נמי פסולה להקרבה משום הקריבהו נא וגם הלשון וכיון דאיתחזק בה ספק טרפות אין לו ביאור מה לשון איתחזק והכי הו"ל למימר וכיון דיש בה ספק טרפות:

ועוד הרבה דקדוקי' וייתור לשון:

לכן נ"ל דבאמת יש להבין דמפשטות הסוגיא משמע דטרפה נמי מיירי שהוא הקדש דהיינו שהקדישה ולבסוף נטרפה ועיין תמורה י"ז ומ"מ לא נקרא פסולו בקודש כיון דפסול זה אפשר שלא בקודש ועיין זבחים דף פ"ד וברמב"ם פ"ג מפסוהמ"ק ובספר יריעות שלמה סי' נ"ח אות וי"ו הוכיח מתוס' זבחים ע"א ד"ה ובטרפה שהקשו מה מהני רעי' הא אין פודין קדשים להאכילן לכלבים ותירץ שם דנפולה ודרוסה יש לו בדיקה, ועוד תי' כיון דמצד עצמם ראוי' לאדם רק משום שיש תערובות אינן ראוי' לאדם מותר להאכילו לכלבים א"כ ע"כ מיירי שהטרפה חולין דאל"כ אכתי תקשה איך יפדה את הטרפה אם יבדוק וימצא טרפות וגם לתירץ השני הא הטרפה בעצמותה אינה ראוי' לאדם ע"ש, ולפענ"ד אין זה ראי' ולא מיבעי' לתי' הראשון שבתוס' ודאי י"ל שגם הטרפה היא זבח ומ"מ הועילו שפיר ברעיי' ופדיי' דעכשיו היו כולם צריכין קבורה כדין קדשים פסולים שאין נדונן בשרפה ואם יפדם ויבדקם ולא ימצא טרפות יהיו כולם מותרים אפילו לאדם ולתירוץ זה אין מקום להוכחתו כלל, אלא אפילו לתי' השני נמי י"ל דגם הטרפה הוא הקדש דדוקא למה דס"ל לתוס' דאפילו ראוי לאדם אסור לכלבים קשי' להו כיון דעכ"פ אין אדם יכול לאוכלם אף דמה"ת ברובא בטיל מ"מ מדרבנן ב"ח חשיבו ולא בטלי ולכלבים אינו רשאי להאכיל אבל למה דתירץ דראוי לאדם מותר לכלבים וחדשו דאפילו אינם ראוי' לאדם מצד התערובות כיון דבעצמותן ראוי' לאדם מותר לכלבים ולפענ"ד הכונה כיון דמה"ת מותרי' לאדם דאיסור בטל ברוב רק מדרבנן אסירי לאדם משום דב"ח לא בטלי לכן שרי לכלבים ואולי ס"ל לתוס' דאפילו בתערובות חד בחד דל"ש ביטול מותר לכלבים כיון דבעצמותו מותר לאדם א"כ מכ"ש די"ל דגם הטרפה אפילו היא הקדש מותרת לכלבים דהא מה"ת ברובא בטיל וחזי' לאדם אלא מדרבנן ב"ח חשיבי ולא בטלי ואסורה לאדם וכיון דמה"ת ראוי' לאדם שוב מותרת לכלבים ואפילו מדרבנן, ויש להסביר יותר דלתי' הראשון אפילו נתפס הפדיון ויצא לחולין מ"מ אסור לכלבים דלענין זה לא מהני הפדיון ובאיסורו עומד ועיין תוס' ביצה י"ב ד"ה השוחט וא"ש לשון אין פודין קדשים להאכילן לכלבים ולכאורה הי' לו לומר קדשים שנפדו אסור להאכילן לכלבים, אבל למ"ש ניחא דהפי' דלענין זה לא מהני הפדי' ובאיסורו עומד ואינו איסור חדש משא"כ לתי' השני אם ראוי לאדם ונתפס פדיונו ויצא לחולין מותר אף לכלבים ולפני הפדיון אף לכלבים אינו ראוי אבל אם אינו ראוי לאדם רק לכלבים אינו נתפס פדיונו ונשאר באיסורו וזה לשון אין פודין וכו' ולפ"ז אם מה"ת חזי לאדם נתפס פדיונו והוי הפדיון הקדש וזה יצא לחולין, אף דרבנן אסרו לאדם מ"מ כיון שיצא לחולין מותר לכלבים, ומ"ש תוס' שם בתי' השני אבל הני אסורי' מחמת טרפות חולין שנתערבו בהם אין כונתם שהטרפות הן חולין באמת רק כונתם כיון דבעצמותם חזי לאדם נתפס פדיונם ואינם שוב קדשים רק טרפות חולין כאלו טרפות חולין מעורב בה ושרי לכלבים. או כונתם ליישב גם לפי מה דס"ד שם בזבחים דחטאת המתות הוי רובא ובהכי מיירי כל המשנה וגם כאן דטרפות הוי רובא וא"כ ל"ש סברתי הנ"ל דהא הטרפות אינם בטלים מה"ת וע"כ לומר דהטרפות היו חולין וכן משמע לשון תוס' דנקטו טרפות לשון רבים דקאי למאי דס"ד דאיסורא הוי רובא אבל למסקנא דמיירי דהיתר הוי רובא שפיר י"ל כנ"ל:

ולפ"ז יש להבין איך שייך בספק טרפה שיש לה בדיקה הקריבהו נא לפחתיך בשלמא אם לא הקדישו עדיין אין ראוי לתת מתנה לפחת או לפרוע מה שהוא חייב לו בדבר שהוא ספק אם יהי' ראוי לו, אבל אם כבר הקדישו והרי הוא של הפחת ועיין ב"ק ע"ו ורמב"ן ובעה"מ שם א"כ גם הפחת עושה כן בשלו ששוחט ובודק ואם הוא טוב וכשר אוכל וה"נ שוחט ובודק ואם כשר יזרוק הדם ויקריבנו ואין בזה גנאי, לכן נ"ל דבאמת כן הוא דל"ש בזה הקריבהו נא לפחתיך אלא דבנפולה קודם ששהתה מעל"ע הי' ספק טרפה דלא מהני בדיקה ופסול ודאי להקרבה בלי טעמא דהקריבהו אלא כיון דילפינן במנחות ה' פסול טרפה מקרא דמן הבקר א"כ גם ספק טרפה פסול משום דסדא"ו לחומרא אי מה"ת אי מדרבנן וכיון דתוך מעל"ע אידחי מהקרבה הוי אחר מעל"ע כהקרבה חדשה וכאלו עתה מקריב לפחת דבר חדש שהוא ספק אם ראוי לו לכן שפיר שייך בי' משום הקריבהו נא לפחתיך, ולפ"ז דברי רש"י שבעתים מזוקקים דהקדים דנפולה תוך מעל"ע לא מהני בדיקה וכיון דאיתחזק בה ספק טרפות שלא הי' ראוי להקרבה אפילו בבדיקה הוי עכשיו כהקרבה חדשה ושפיר אין מכניסין אותה לעזרה לשחוט משום הקריבהו וכו' אף דעתה יש לו בדיקה מ"מ כיון דאפשר שלא יהי' ראוי אין מקריבין כזאת הקרבה חדשה לפחת, ומעתה זה שייך דוקא בנפולה אבל בשתיית מים חמים דמעולם הי' לה תקנה בבדיקה אם נחמרו בני מעים ל"ש הקריבהו וכו' כלל ושפיר לא מוקי לי' בהכי משום דבעי לאוקמא גם בשנטרפה אחר שהקדישה וא"כ אין מזה ראי' כלל לדברי חת"ס דבשתיית מים חמים ל"ש נחמרו:

אלא דק"ל ע"ז ממ"ש תוס' דע"א ד"ה ובטרפה שכתבו מיהו למ"ד דאיערב בדרוסה יש לה בדיקה לאחר שחיטה אם האדים בשר כנגד בני מעים וכו' דאפילו ודאי דרוסה יש לה בדיקה וכו' ואי נימא דל"ש בזה הקריבהו וכו' א"כ אמאי ירעו ישחטם ויבדקם ויקריבם אע"כ אפילו אית לי' בדיקה מעולם נמי שייך הקריבהו אמנם נ"ל דזה דוקא לס"ד דתוס' שאין תירוץ לקושיתם שהקשו מה מועיל הרעיי' אבל כיון דע"כ צ"ל כשני התירוצי' שכתבו התוס' כנ"ל למ"ד דמוקי לה בולד טרפה א"כ גם למאן דמוקי דאיערב בדרוסה י"ל כן וא"כ שפיר אמרינן דאם יש לו בדיקה ל"ש הקריבהו רק דמוקי לה בדרוסה שאין לה בדיקה ואף דלתוס' אפילו ודאי דרוסה יש לה בדיקה מ"מ כבר כתב הפמ"ג סי' נ"ז בשפ"ד ס"ק ל"ה דהיינו דוקא בלא האדים בשר מבחוץ אבל האדים מבחוץ טרפה ודאי ולא מהני בדיקה לכ"ע ואפילו שהיי' יב"ח לא מהני ודלא כש"ך שם וא"כ י"ל דמוקי לה בדרוסה כה"ג אבל לעולם בדבר שצריך רק בדיקה אם כבר הקדישה ל"ש בי' הקריבהו וכנ"ל:

ועוד נ"ל לפי מה דמשמע לי מלשון רש"י זבחים ע"ד בד"ה נקובת הקוץ שכתב ואינה נקובה לחלל ומום נמי לא הוי דהדר בריא ונראה דכל זמן דלא הדר בריא הוי מום דאל"כ מה צריך רש"י לתת טעם משום דהדר בריא אפילו לא הדר בריא נמי לא הוי מום אע"כ דהוי מום רק דהוי מום עובר דמותר להקרבה אחר שעבר מומו אליבא דכ"ע כדאמרינן ביומא ס"ד ועיין רמב"ם פ"ז מביאת מקדש ה"י ובפ"ב מאיסורי מזבח וא"כ למ"ד דמוקי לה באיערב בדרוסה ולא ידוע בין נקובת הקוץ לדרוסה א"כ דרוסה נמי הוי מום עובר אפילו אינה טרפה ולא שדי זיהרא ולפ"ז כל זמן שהי' בה המום לא חזי להקרבה בודאי והוי אח"כ כשעבר המום הקרבה חדשה וכיון שצריך בדיקה שפיר שייך משום הקריבהו אבל נפולה אינו מום דאינו בגלוי ועיין רמב"ם פ"ז מביאת מקדש הי"א ואף שהיא חולה מ"מ כתב הרמב"ם שם הי"ב דבעינן רועד מפני חליו וכשלון כחו והכא למאן דמוקי לה בנפולה ס"ל עמדה צריך מעל"ע כדאמרינן בגמ' שם ולא הוי אפילו מום עובר ומשו"ה צריך רש"י למש"ל, אבל בשתיית מים חמים דלא הוי מום ולא נדחה מהקרבה מעולם מחמת ד"א שפיר י"ל כנ"ל כיון דסגי בבדיקה ל"ש הקריבהו נא לפחתיך כלל וא"ש:

ובהכי ניחא לי לשון הרמב"ם פ"ב מאיסורי מזבח ה"י שכ' בהמה שנולד בה אחת מן הטרפיות האוסרות אותה באכילה אסורה לגבי מזבח הרי הוא אומר הקריבהו נא וכו' והנך תיבות האוסרות אותה באכילה הם שפת יתר דכל טרפות אסורות באכילה, ולמ"ש א"ש דאתי לאפוקי אם נולד בה טרפות דמהני לי' בדיקה ל"ש הקריבהו וכנ"ל רק אם אוסרות אותה באכילה לחלוטין אז שייך הקריבהו נא לפחתיך וא"ש:

ואמנם הדרנא בי ונ"ל דכונת הרמב"ם הוא רק לאפוקי אם נולד בה טרפות שצריך בדיקה אם הוא לפנינו אבל אם נאבדה בלא בדיקה כשרה כגון נפלה לאור לדעת בעה"ע בזה ל"ש הקריבהו כיון שאינה אוסרות אותה באכילה בלי בדיקה אבל טרפות שצריך בדיקה ואם נאבד בלא בדיקה אוסרות אותה באכילה יש בו משום הקריבהו, ובזה מיושב קושית כ"מ שם הלא ילפינן דטרפה פסולה מקרא דמן הבקר במנחות ה' ע"ב ובכורות נ"ז ותמורה כ"ט ולמה לי' לרמב"ם משום הקריבהו, ולמ"ש א"ש דודאי אי לאו קרא דמן הבקר ל"ש כלל בטרפה הקריבהו נא אף דאסור להדיוט כמו חלב דאסור להדיוט וכשר לגבוה ועיין תמורה שם להכי צריך קרא מן הבקר. ואי מקרא דמן הבקר שרי להקריב טרפה שכשרה בבדיקה אלא כיון דפסול רחמנא טרפה לגבוה יש בזה משום הקריבהו כיון דקרוב הדבר שלא יהי' ראוי לפחת יא"ש:

ואולי י"ל עפמ"ש דג"מ יו"ד סי' ל"ג דטרפות שהם הל"מ לא מהני יב"ח אבל שאר טרפות שהוא מצד הסברא שאינה חיה מהני יב"ח אפילו חיה בנס מ"מ חי' הוא ועיין בכורות ט"ז ותוס' שבועות י"ב ד"ה אשם דקאי קרא אהלכתא וא"כ מקרא דמן הבקר ממעטינן רק ח"י טרפות שהם הל"מ דע"ז קאי קרא אבל שאר טרפות שהם מצד שאינו חי' אינו אסור למזבח מקרא דמן הבקר דלא קאי קרא אסברא ולהכי הוסיף הרמב"ם דג"ז אסור למזבח משום הקריבהו כיון דאוסרות אותה באכילה וכל זה בתר דכתיב מן הבקר דהקפידה תורה על ח"י טרפות שלא יקרבו ע"ג מזבח יש גם בשאר טרפות משום הקריבהו אבל אי לאו קרא דמן הבקר לא הי' בטרפה משום הקריבהו דאינו גנאי כלל וכמש"ל וא"ש הכל:

או י"ל להיפך דאי מקרא דמן הבקר הו"א בכל שאר טרפות ג"כ אפילו חי יב"ח פסולי' למזבח אף דלהדיוט שרי כמ"ש דג"מ היינו משום דלא ידעינן שאסורה אלא מזאת החיה וא"כ כתיב חיה אכול אבל לגבוה תפסל דאף דחי' בנס מ"מ טרפה היא ולהכי כתב הרמב"ם דוקא טרפות האוסרות אותה באכילה אבל אם חיה יב"ח דאז מותרת להדיוט מותרת גם לגבוה וביאר הטעם דמוקמי' קרא רק באסורה להדיוט משום דהרי הוא אומר הקריבהו נא וזה שייך רק באסורה להדיוט ומוקמינן קרא בדדמי ועיין חת"ס יו"ד סימן ע"ב:

ועוד אפשר לומר דמשום הקריבהו נא אינו פסול אלא כשהטרפות בא מבחוץ שהוא בגלוי וצריך קרא מן הבקר על טרפות מבפנים ואי לאו הקריבהו הוי מוקמינן מן הבקר על טרפות שמבחוץ אבל טרפות מבפנים כשר כמו שיש חילוק במומין בין מומין שבגלוי למומין שבפנים ועיין ברמב"ם פ"ז מביאת מקדש הי"א וכ"מ שם ופ"ב מאיסורי מזבח הי"א ועיין תוס' ע"ז וי"ו ד"ה תמי' אבל השתא דיש הקריבהו על טרפות שמבחוץ מוקמינן קרא דמן הבקר על טרפות שמבפנים ועיין תמורה דף כ"ט:

ולולי דמסתפינא הייתי אומר דבר חדש דאף דילפינן דטרפה פסולה לגבי מזבח מקרא דמן הבקר ואפילו עלה ירד דאין פסולו בקודש כמבואר זבחים דף פ"ד מ"מ היינו רק שאינו עולה לרצון כלל ואפילו עלה פסול הוא אבל מ"מ כל זה כשעלה לשם קרבן אבל אין איסור להקריבו והדם יזרוק לשם מים ואימורי' יעלה לשם עצים ועיין תוס' נזיר כ"ט ד"ה קסבר וש"מ שם והשחיטה בעזרה נמי מותרת אפילו למ"ד חולין שנשחטה בעזרה דאורייתא מ"מ זו אינה חולין אבל משום הקריבהו נא אסורה לגבי מזבח אפי' באופן זה וכמ"ש רש"י זבחים דף ע"ד אין מכניסין אותה לעזרה לשחוט משום הקריבהו וכו' וזה שדייק הרמב"ם בלשונו וכ' אסורה לגבי מזבח ולא כתב פסולה וע"ז נתן טעם משום הקריבהו אבל פסול טרפה מודה דילפינן מקרא דמן הבקר וא"ש:

וחזות קשה ראיתי בחת"ס יו"ד סי' ע"ב שכתב ליישב קושית שעה"מ פי"א מה"ש שהקשה לדעת כ"מ ברמב"ם הנ"ל דקרא דמן הבקר רק אסמכתא א"כ איך ילפינן בחולין י"א מרישא של עולה דאזלינן בת"ר הא קרבן טרפה כשר מה"ת ותירץ חת"ס דלענין דרוסה דמפורש בקרא הוי דרשה גמורה רק לשאר טרפות שהם הל"מ הוי רק אסמכתא וקושית הגמ' בחולין מדרוסה ע"ש, ואני תמה דא"כ איך מוכח דאזלינן בתר רובא הא דרוסה יש להכיר מבחוץ דמקומה נשאר צלקת וכמש"ל מגמ' דזבחים ע"ד דקאמר דאיערב דרוסת הזאב בנקובת הקוץ ואמר נמי בין דריסת הזאב לנקובת הקוץ מידע ידיע האי משיך והאי עגיל אלמא דניכר מבחוץ אפילו אחר שנתרפא אפילו לשיטת הסוברים דלא מהני בדיקה מבחוץ לענין היזק הארס ואפילו אחר זמן מרובה שכבר נתרפא ואפשר נכנס הארס לפנים וכמש"ל ולא מהני בדיקה לכ"ע להכשירו על סמך הבדיקה אבל רושם הנקב שעשה בדריסה ניכר ע"י צלקת אלא שאינו ניכר אם הטיל ארס או לחד מ"ד אם הוא רושם דרוסה או נקובה וא"כ אם לא ניכר שום רושם וצלקת מבחוץ ודאי לאו דרוסה היא ושוב א"צ בדיקה אפילו לא אזלינן בת"ר, ותו דהרי הגמרא פריך שם בחולין י"א וניחוש שמא ניקב קרום של מוח ובזה ל"ש דרוסה לדעת רש"י ור"ן דמכפא דמוחא היינו סוף כפא וכן נראה דעת השו"ע סימן נ"ז סט"ז ועיין ש"ך ס"ק ל"ז ואף שמדברי הרשב"א ורא"ש וטור נראה דגם בזה שייך דרוסה ומפרשי' מכפא דמוחא מתחילת כפא ועיין כ"ז בב"י סי' נ"ז ד"ה וכיצד וכן דעת הרוקח, מ"מ דברי הרמב"ם פ"ה מה"ש ה"ח שכתב ובודקי' כל החלל שלו מכף הירך עד הקדקד אינו סובל פירוש זה דכונתו עד הקדקד ועד בכלל שגם הקדקד צריך לבדוק דהא הרמב"ם פוסק עד ולא עד בכלל ועיין כ"מ פ"ט מה"ש והכ"מ בפ"ה מה"ש כתב בהדיא אבל רבינו שלא כתב אלא עד שיאדים בשר כנגד בני מעים משמע דסובר דדוקא כנגד בני מעים אמרו אבל כנגד שאר אברים שהבהמה נטרפת בהם לא וכו' ע"ש ואם כן לרמב"ם וכ"מ לשיטתיהו לא תירץ כלום דבקרום של מוח ל"ש דרוסה, ולטעם שכתב ב"י סימן נ"ז דבקרום של מוח ל"ש דרוסה כיון שהוא לפנים מעצם ע"ש א"כ לענין חוט השדרה נמי ל"ש דרוסה וא"כ גם על מה דפריך גמרא שם וניחוש שמא נפסקה חוט השדרה נמי לא שייך תירוץ הנ"ל ועוד דמזה לא מוכח דאזלינן בתר רובא דלמא משום חזקה דאוקמא אחזקה כמו כשנולדה לא היתה דרוסה כן עכשיו אינה דרוסה וזה הוא חזקה שנתבררה בשעתא וא"כ איכא רובא וחזקה ועיין ראש יוסף שם ד"ה וראיתי וחולין כ"ח בתוס' ד"ה אתא ומהרש"א שם, ועיין טו"ז סוס"י מ"ט שנסתפק אם נדרסה האם בעוד שהולד בתוכה אם מזיק הארס לולד ע"ש ועפ"ז יש לפקפק על הנ"ל כמ"ש ראש יוסף שם, [אבל לפענ"ד מוכח מגמרא זבחים ע"ד הנ"ל מדלא מוקי לה בולד דרוסה ואליבא דד"ה דגם ולד דרוסה כשרה לחכמים דר"א דס"ל ולד טרפה יקרב ולהכי מאן דמוקי לה בולד טרפה ע"כ מוקי לה כר"א, שוב מצאתי בפלתי שם שעמד בזה], ועוד דהרי הגמ' פריך וניחוש שמא ניקב קרום של מוח ושמא נפסקה חוט השדרה ולא פריך שמא נדרסה בקרום של מוח ובחוט השדרה והרי משום נקובה ופסוקה אינה פסולה לקרבן מה"ת לשיטתו דרק דרוסה פסול מה"ת ולא שאר טרפות אפילו בא נקובה ופסוקה מדורס רק משום טיפת הארס ששורף וזה מזיק אפי' אינו נקובה ופסוקה ועיין תשב"ץ ח"א סי' ס"ז סוף ד"ה כתוב, ואם באנו לסבול דוחק ולומר דלאו דוקא קאמר וכונת הש"ס על דרוסה אף אני אומר תירוץ מרווח יותר דניקב ונפסק לאו דוקא רק כונתו נוטל לגמרי ופסול להקרבה משום חסר אבר אפילו בפנים שאינו תמים כמו שכתב בפרק ב' הי"א מאיסורי מזבח אלא ודאי דאזלינן בתר רובא אבל כל זה דוחק גדול:

אבל לפענ"ד נראה פשוט ליישב קושית שעה"מ לפמ"ש רשב"א בחולין צ"ח אהא דאמרי' זרוע בשילה חידוש הוא דמבטלין איסור לכתחלה והקשו הא אין מבטלין איסור לכתחלה הוא רק מדרבנן ותי' דמה שאסור מדרבנן נהי דמותר מה"ת אבל עכ"פ חידוש הוא שיהי' זה מצוה ע"ש, וה"נ נהי דקרא דמן הבקר אסמכתא ומה"ת טרפה מותר בהקרבה אבל עכ"פ מדרבנן אסור דאסמכוהו אקרא דמן הבקר וגם אית בי' משום הקריבהו דהוי דברי קבלה ולפ"ז נ"ל דאף דאמרינן ספיקא דרבנן לקולא מ"מ כאן ספק טרפה אינו ספק דרבנן אלא ודאי דרבנן דחכמים אסרו בהקרבה כל טרפה שאסור להדיוט וכיון שגם ספק טרפה אסור להדיוט דבדידי' הוי סדא"ו ממילא פסול נמי לגבוה מכח ודאי ומכ"ש מצד הקריבהו נא דפסול גם ספק טרפה מדרבנן כודאי טרפה ועיין כת"ס או"ח סימן פ"ח וא"כ שפיר ילפינן דאזלינן בת"ר דאל"כ ניחוש שמא ניקב קרום של מוח ונפסקה חוט השדרה ואי דטרפה פסול רק מדרבנן מ"מ אי אפשר שיהי' זה מצוה להקריב ספק טרפה ואיך ציותה תורה אותה לנתחיה ולא נתחיה לנתחים ועצם לא תשברו בו והאלי' תמימה והערופה כשהיא שלימה ושחט ושרף כשהיא שלימה ולמה מצוה לעשות בשעיר המשתלח באופן שא"א לבדקו אלא ודאי דאזלינן בתר רובא והוא כשר ודאי ולק"מ, ובזה מיושב ג"כ מה שמקשי' מסוגיא זו על רמב"ם דסדא"ו מה"ת לקולא איך מוכח רוב, ולמ"ש א"ש כיון דעכ"פ מדרבנן לחומרא א"א שיהי' מצוה בזה וא"ש:

ועוד נ"ל דמעיקרא לק"מ דנהי דלרמב"ם לדעת כ"מ קרא דמן הבקר רק אסמכתא בעלמא מ"מ טרפה פסול להקרבה מה"ת משום הקריבהו נא לפחתיך דהוא סברא דאורייתא וגם הנביא אמר סברא דאורייתא על הגזול ופסח וחולה ואינו רק דברי קבלה אלא ד"ת ממש ורמב"ם חידש דשייך סברא זו גם על טרפה ועיין כתובות כ"א וב"ק מ"ו ע"ב ותמורה ל' ע"ב ותוס' שבועות כ"א ע"ב ד"ה אבע"א והראי' דפסק שם בהי"א דנשחטה ונמצאת טרפה ה"ז תצא לבית השרפה וכתב כ"מ בפ' כ"צ פ"ב אמרינן דמדכתיב בקודש באש תשרף לימד על כל הפסולי' שבקודש בשרפה ואי טרפה אינו פסול רק מדרבנן אין ראי' משם דקאי על הפסולי' מה"ת אלא ודאי דגם טרפה פסול לרמב"ם מה"ת רק לא מקרא דמן הבקר דזה רק אסמכתא אלא מסברא דהקריבהו נא כנ"ל ולפ"ז שפיר ילפינן דאזלינן בת"ר דאל"כ ניחוש שמא טרפה הוא ופסול להקרבה מה"ת וא"ש:

ושלישית נ"ל בדרך פלפול קצת דבע"ז וי"ו אמרי' דנח לאו טרפה הוי משום דתמים כתיב בי' והקשה תוס' ד"ה תמים א"כ למה צריך קרא מן הבקר להוציא טרפה ת"ל מתמים ותי' דהתם סברא הוא למידרש תמים ולא בעל מום דמגונה לגבוה יותר מטרפות תדע דבע"מ מגונה הוא ביותר דכתיב גבי בעל מום לגבוה הקריבהו נא לפחתיך הירצך וה"ט דניכר אבל טרפות יש שאינו ניכר עיי"ש, והנה אין זה סותר לדברי הרמב"ם שכתב גם גבי טרפות הטעם משום הקריבהו נא דרמב"ם מיירי מטרפות שנולד בה מחיים מבחוץ דניכר עכ"פ בשעת מעשה ועיין תוס' ב"ב דף ב' ע"ב ד"ה וחייב ושייך בי' הקריבהו ותוס' שפיר כתבו דאצטריך מן הבקר לטרפות שבפנים דאינו ניכר ול"ש הקריבהו ואינו פסול משום תמים ומשו"ה אצטריך מן הבקר וכן משמע לשונם אבל טרפות יש שאינו ניכר אבל יש גם טרפות ניכר. ולפ"ז אני אומר סברא ישרה דכל זה בתר דידעינן דאזלינן בת"ר ואנו מחזיקין כל בהמה בחזקת כשרות א"כ אם יש בה איזה טרפות בפנים או אפי' בחוץ בסתר שאינו נראה הוי דבר שאינו ניכר ול"ש בי' הקריבהו ואין למעטו מתמים אבל כל כמה דלא ידעינן דאזלינן בת"ר א"כ כל בהמה בחזקת ספק טרפה והוי ניכר הספק טרפות בכל בהמה ושייך בי' הקריבהו נא וממילא פסול מה"ת משום שאינו תמים כקושית התוס' בע"ז דל"ש תירוץ התוס' דהרי מגונה כבע"מ דגם בזה שייך הקריבהו, וא"כ שפיר ילפינן דאזלינן בת"ר דאי לא אזלינן בת"ר הוי כל בהמה ספק טרפה ופסולה מה"ת להקרבה מקרא דתמים כנ"ל וא"כ ניחוש שמא ניקב קרום של מוח או נפסקה השדרה וא"א למבדק אבל השתא דאזלינן בת"ר ליכא למילף מתמים כיון דאינו ניכר כתירוץ תוס' ומוקי תמים לבע"מ ונולד טרפות מחיים משום הקריבהו ואפשר ממילא יש בו פסול תורה משום תמים אבל נמצא טרפות בפנים לאח"ש וזריקה אינו אלא פסול דרבנן ועלה לשם חובה ואולי גם אם עלה לא ירד וא"ש:

ורביעי בקודש עיין רמב"ם פ"ה מאיסורי מזבח ה"ט דכ' אין מביאין מנחות ונסכים לא מן הטבל ולא מן החדש קודם לעומר ולא מן המדומע ואצ"ל מערלה וכה"כ מפני שהוא מצהב"ע וכו' ועיין במל"מ שם דערלה וכה"כ הוי מצהב"ע שאסורים בהנאה, ולפ"ז בטבל וחדש ומדומע דמותרים בהנאה ל"ש ה"ט דמהב"ע רק פסולים משום דכתיב ממשקה ישראל מן המותר לישראל כדאמרינן בפסחים מ"ח ולכן כתב ואצ"ל ערלה וכה"כ דאית בי' תרתי ממשקה ישראל וגם מהב"ע ועיין נ"מ שם, ולפ"ז תקשי נהי דס"ל לרמב"ם דקרא דמן הבקר אסמכתא בעלמא כמ"ש כ"מ מ"מ כיון דס"ל דקרא דממשקה ישראל דרשה גמורה היא א"כ למה צריך בטרפה לטעם דהקריבהו נא ת"ל דאינו ממשקה ישראל, אך לק"מ דבתמורה כ"ט מצריך ג' קראי בטרפה חד בלא הי' לה שעת הכושר וחד בהי' לה שעה"כ ונטרפה קודם שהקדישה וחד בנטרפה אחר שהקדישה ע"ש ולפ"ז א"ש דממשקה ישראל לא ידעינן אלא בלא הי' לה שעת הכושר כגון שנולדה טרפה כמו טבל וחדש ונטרפה קודם שהוקדשה כמו מדומע אבל נטרפה אחר שהוקדשה לא ידעינן רק מקרא דמן הבקר וכיון דלרמב"ם קרא דמן הבקר רק אסמכתא צריך בזה טעמא דהקריבהו, ולפ"ז התינח בתר דידעינן דאזלינן בת"ר אבל אי לא אזלינן בת"ר א"כ כל בהמה יש חשש שנולדה טרפה ולא הי' לה שעת הכושר ונטרפה קודם שהוקדשה א"כ אם הוא טרפה מן הבטן פסולה מה"ת מקרא דממשקה ישראל ופריך שפיר וניחוש דלמא ניקב קרום של מוח ונפסק חוט השדרה אלא ודאי דאזלינן בת"ר אבל השתא דאזלינן בת"ר הי' לה שעת הכושר ואם נטרפה אחר שהוקדשה דל"ש ממשקה ישראל צריך רמב"ם שפיר לטעם דהקריבהו נא משום דקרא מן הבקר אסמכתא בעלמא הוא:

אך אכתי צ"ע דבעי למילף שם דאזלינן בת"ר מפרה אדומה ופרה בת שתי שנים וא"כ כשנולדה היתה ודאי כשרה וא"כ הי' לה שעת הכושר ואין טרפות פוסל בה לרמב"ם ואיך מוכח דאזלינן בת"ר, אבל אחר העיון אף הא לא תברא חדא די"ל כמ"ש תוס' שם דלא הוי חזקה כיון שלא נתבררה בשעתה ה"נ לא מקרי הי' לה שעת הכושר כיון דשעת הכושר לא נתברר בשעתה ועוד דכאן ודאי לא הי' לה שעת הכושר דנהי דמצד טרפיות נתברר עכשיו שהי' לה שעת הכושר כשנולדה מ"מ הרי אז לא הי' לה שעת הכושר לפרה אדומה משום מחוסר זמן דבעינן בת שתי שנים ואף דכל בהמות אין להם שעת הכושר כשנולדו משום מחוסר זמן עד אחר ח' ימים, שאני התם דכל בהמות הם כן כמ"ש תוס' יומא ס"ד ד"ה התם דלילה לא מקרי דיחוי כיון דלא חזי לשום קרבן, [ומ"מ צ"ע בזה דאפשר כיון דהי' לה שעת הכושר לשאר קרבנות או לאכילת הדיוט אף דלא הי' לה שעת הכושר לפ"א מקרי הי' לה שעת הכושר דמצד איסור טרפה שאנו רוצים לפוסלה עתה הי' לה שעת הכושר], ועוד נ"ל דאפי' אי אמרי' דטרפה כשרה להקרבה מה"ת היינו בקדשים שאין נאכלים כעולה וקרא דמן הבקר דממעטינן מיני' טרפה בעולה כתיב אבל בקדשים הנאכלין כגון חטאת דכתיב בי' ואכלו אותם אשר כופר בהם שהכהנים אוכלין ובעלים מתכפרין כיון דאית בי' אכילת הדיוט פשיטא דטרפה פסול בלי קרא דמן הבקר שהרי אינו ראוי לקיים בו ואכלו אותם וכו' דטרפה אסורה להדיוט וכיון דאינו ראוי לבילה בילה מעכבת בו ועיין רשב"ם ב"ב דף פ"א ע"ב ד"ה כל הראוי לבילה, ולפ"ז פרה אדומה דחטאת קרי' רחמנא כדאמרינן בחולין שם ודאי טרפה פסולה מה"ת ושפיר ילפינן מינה דאזלינן בתר רובא:

עוד רגע אדבר במש"ל כיון דלמ"ד דמוקי לה בילד טרפה אנו מוכרחים לתירוץ תוס' א"כ גם למ"ד דמוקי לי' בדרוסה ונפולה א"ש וא"כ אין הכרח לומר דמיירי בדרוסה שיש לה בדיקה כמ"ש תוס' תחלה, עלה בדעתי דלמ"ד דמוקי לי' בולד טרפה יש ליישב קושית תוס', עיין תמורה ל"א דלמ"ד טרפה ילדה פלוגתא דר"א וחכמים בולד טרפה הוא בנטרפה ולבסוף עיברה דר"א סבר זוז"ג אסור ורבנן ס"ל זוז"ג מותר ע"ש ועיין תוס' ב"ק מ"ז ד"ה מ"ט דכן עיקר דפליגי בזה ולא כאוקמתא דפליגי בעובר ירך אמו ועיין ר"ן ע"ז דמ"ט דזוז"ג מטעם ביטול נגעו בה ע"ש, ולפ"ז נ"ל סברא ישרה דהא דאמרינן ב"ח חשיבי ולא בטלי היינו רק אם כולו איסור יש בו חשיבות ב"ח אבל בולד טרפה דהוי זוז"ג אפילו לר"א דאוסר היינו משום דהוי כתערובות חד בחד אבל עכ"פ אין כולו איסור רק מעורב איסור והיתר ואין באיסור לחוד חשיבות בעלי חיים ובטיל שפיר כמו דפסקינן בסימן ק"א סעיף ב' דלא מקרי חהר"ל אא"כ אסור מחמת עצמו ולא מחמת בליעה משום דאין האיסור ראוי להתכבד עיי"ש, [ע"ל סי' ת"ג] אלא דלפ"ז תקשי למ"ד דמוקי לה בולד טרפה קושית הגמרא וליבטל ברובא דל"ש תירוץ הגמרא ב"ח חשיבי ולא בטלי בולד טרפה, ונ"ל לפמ"ש הראשונים בחולין צ"ח דבקדשים כיון דהמל"א דילפינן מחטאת לכ"ע חנ"נ מה"ת וא"כ לענין פסול הקרבה גם המל"א ונעשה איסור והוי כולו איסור ושפיר יש בו חשיבות ב"ח ולא בטיל, ואף דגבי חהר"ל בסי' ק"א אמרינן אפילו למ"ד חנ"נ בכל איסורין מ"מ בלועה לא מקרי ראוי להתכבד רק בב"ח מטעם שכתב הש"ך שם סק"ג משום דכל חדא באפי נפשי' שרי וע"י חיבורן נאסרו נעשה הכל כגוף א', מ"מ נ"ל לחלק דהתם ההיתר הי' לו חשיבות בפ"ע קודם שנבלע האי' בתוכו ואין עיקר ביאת היתר בעולם ע"י תערובות והבליעה אינה ראוי להתכבד אין הנאסר יכול ליאסר יותר מאיסור עצמו והיתר אינו גורם אי' אבל כאן היתה עיקר ביאתו לעולם עי"ת ולא הי' לו שעת הכושר וחשיבות בפ"ע רק ע"י חיבורו עם האיסור בא החשיבות וכיון דכולו איסור שפיר שייך בי' חשיבות דב"ח, והתינח כל זמן שהוא קדשים אבל אם ירעו עד שיסתאבו ויפדם שוב אינם קדשים ואין המל"א באיסור טרפה להדיוט והוי מעורב או"ה ואין בו חשיבות ב"ח ובטיל שפיר חד בתרי ומותר באכילה להדיוט ומיושב קושית תוס':

ומה שהתפלא עלי מדוע הבאתי במכתבי הקדום [עיין תחלת תשובה הקודמת] גם דברי חק יעקב סי' תנ"א סקמ"ב הלא הי' סגי במה שהבאתי דברי רא"ה שהביא ש"ך יו"ד סי' קכ"א סקי"ז. הדבר פשוט משום דשם אינו מבואר דליבון עדיף מהגעלה דליבון שורף והגעלה אינה שורפת רק דהגעלה עדיף מליבון דהגעלה מפליטה מכולו וליבון אינו מפליט מכולו רק שורף במקום שמלבן אבל אפשר שגם הגעלה שורפת במקום שנוגע, ולכן הבאתי גם דברי ח"י דמבואר דהגעלה אינה שורפת רק מפליטה ולהכי לא מהני הגעלה בקדם בליעה לטלאי וליבון מהני דבזה ליבון עדיף מהגעלה:

הארכתי קצת מענין לענין באותו ענין, וה' שנותינו יאריך לראות בבנין, הנקרא קנין, בשובע שמחות ורוב ברכות והצלחות, וישביע נפשינו בצחצחות. ברוך מבנים דשנים ורעננים, כנפשו ונפש מחותנו, החותם בברכת הודאה על מתנו, אשר שלח ספרו דמש"א יפיצו חוצה, חשוב ומקובל ומרוצה, ידידו הנאמן הדוש"ת באהבה רבה:

עמרם הק' בלוהם בק"ק הנ"ל:

תוכן העניינים

בית שערים יורה דעה חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה