בית שערים יורה דעה חלק א· רבי עמרם בלום
תשובה פד
שיל"ת ב' איפאלא ב' אלה הדברים תר"ן לפ"ק:
מנחם ציון, יראנו בבנין אפריון, ידידי הרבני המופלג, מלא פלג, חו"ש, שמו ינון, כמו"ה חיים יודא נ"י שלעזינגער מו"צ ביישוב וואידא סט' איוואן:
מכתבו הגיעני בעתו ובזמנו אבל דברים שונים מנעוני מבוא בתשובה עד היום אודות שאלתו באווזא פטומה שנמצא מחט תחוב בקורקבן וניקב מעבר לעבר רק שהי' שם שומן הרבה והמחט נתחב קצת גם בשומן אבל נשאר עוד שומן הרבה כדי להגין על הנקב מה דינו, והראה מקום ביו"ד סי' מ"ו דבעוף כל שומן שלו סותם והכי פסק המחבר סי' מ"ט ס"ב בקורקבן ניקב ושומן שעליו סותמו כשר ואף שרש"ל פא"ט סי' נ"ב מפקפק בהיתר דשומן עוף משום דרך הוא ולא הוי סתימה מ"מ כבר כתב פמ"ג בשפ"ד סימן מ"ו דנהוג עלמא כדעת השו"ע:
ובאמת לפענ"ד דברי רש"ל תמוהים דהא אמרינן בחולין מ"ח ע"ב דהא דאר"נ האי סמפונא דריאה דאינקב טרפה ההוא לחבירו אתמר ופרש"י דכיון דדופן חבירו קשה הוא עומד כנגדו ואינו סותם הנקב ולא מגין עליה אבל וכו' בשר הריאה שהוא רך נכנס לנקב ומגין עליו ע"ש אלמא דדבר רך מגין יותר מדבר קשה וכ"כ הרמב"ם פ"ו מה"ש ה"י בחשבו החלבים טהורים שאינם מגינין סיים אינם מגינין לפי שהם קשים ונקב שנסתם באחד מהם אינו כסתום ע"ש ועיין פרמ"ג בשפ"ד סי' מ"ו סקה"ו ורש"ל אזיל בתר איפכא ויש ליישב בדוחק ועיין תבו"ש סי' מ"ו סק"ב:
אלא שמעלתו צידד להחמיר דהפלתי רס"י מ"ו הקשה לדעת הרמב"ם ומחבר סי' ל"ג בושט דפי' שמא הבריא שמא ניקב ונתרפא וכן דעת רש"י שהביא רמ"א סי' מ"ח ס"ז בהמסס א"כ ה"נ במחט בקורקבן ושומן סותם ניחוש שמא ניקב השומן ונתרפא ע"ש, וצ"ל דוקא בושט שכבר התחיל לנקוב באבר זה וכן בהמסס חיישינן שמא הבריא ונתרפא אבל כאן שלא התחיל כלל לנקוב בשומן לא חיישינן שמא ניקב ונתרפא, ולפ"ז היכא שניקב גם קצת השומן שפיר חיישינן להכי אלו דבריו בתוס' ביאור, הנה כי כן כתב הפרי תואר סי' מ"ט סק"ב, ואינו מחוור בעיני כיון דקיימ"ל דאינו סותם אלא באותו אבר שהשומן דבוק בו בתולדתו וכמ"ש רמ"א סי' מ"ו ש"מ דכחד חשיב לענין סתימה א"כ לענין חשש שמא הבריא נמי כחד חשיב השומן עם בשר הקורקבן וכיוץ שניקב הקורקבן מקרי התחיל לנקוב אותו אבר וניחוש שמא ניקב גם השומן ונתרפא, ואף דריאה שניקבה ודופן סותמתה כשרה אף שדופן אבר אחר, כבר כתב טו"ז סי' מ"ו סק"ג דמכאן מוכח דבשר עדיף מחלב וסותם אפילו באבר אחר, והגם דש"ך סק"ד חולק עליו וס"ל דאין חילוק בין שומן לבשר אלא בריאה שניקבה ודופן סותמה הטעם משום דאדוק בו בתולדה אלמא דגם מאבר אחר מהני סתימה, מ"מ לפענ"ד אין ראי' משם דהתם באמת בעינן סביך בבשרא וכדאמרינן חולין מ"ח וכן דעת רוב פוסקים וכמו שפסק בשו"ע סי' ט"ל סי"ח ולהכי מחשיב כחד אבר, אבל בשומן דלא סביך בעינן דוקא מאותו אבר דנחשב כחד אבר ועיין תבו"ש סי' מ"ו סק"ב. ובזה נדחה ראית טו"ז דבבשר סותם אף באבר אחר דשאני ריאה שניקבה ודופן סותמה דבעינן סביך בבשרא וריאה דרכה להסתבך מתוך ששואבת משקה תמיד וכמו"ש תבו"ש הנ"ל:
אבל גוף קושית הפלתי לק"מ לפמ"ש תה"ד סי' קס"ה הביאו ש"ך סי' מ"ח סקכ"ב דדוקא בדבר שדופנו דק ובדבר מועט שתופס בו המחט נוקב מעל"ע חיישינן שמא הבריא אבל בדבר שדופנו עב אפילו עבר המחט רוב עביו ולא נשאר רק מעט בשר ודק נגד פי המחט אין לנו למיחש שמא הבריא דאמאי נימא שהבריא הא אחזוקי ריעותא לא מחזקינן ע"ש, א"כ ה"נ בשומן אפילו לא נשאר רק מעט כיון שעברה דופן עב לא חיישינן שמא הבריא, ואני מוסיף עוד דהרי אי אמרינן דניקב ונתרפא צריכין לומר דחזרה המחט לאחורי' ועיין בש"ך סי' מ"ח סקי"ט וא"כ בשלמא בדופן דק שאפילו נוקב מעל"ע א"צ המחט ליכנס בו רק פורתא ובהאי פורתא אינה נאחזת שם כיון שרובה ככולה מבחוץ שפיר חיישינן שחזרה לאחורי' אבל אם עברה דופן עב ונאחזת שם היטב והיא מהודקת מהיכא תיתי ניחוש שחזרה לאחורי' ולק"מ:
ומ"ש לתרץ קושית פלתי דדוקא באבר שנטרף בו קרום שעלה מחמת מכה אינו קרום דסופו ליסתר אבל שומן דאין נקב פוסל בו נהי דניקב ונתרפא הוי רפואה מעליא ואין סופו ליסתר ושפיר מהני סתימה וכמ"ש פמג"ד סי' ל"ג בטו"ז סק"ד שתי תשובות בדבר חדא דתינח אם הטעם דקרום שעלה מחמת מכה אינו קרום משום דסופו ליסתר שפיר י"ל דכאן אין סופו ליסתר, אבל אי נימא דקרום שעלה מחמת מכה אינו קרום משום דלא הוי סתימה דמעיקרא א"כ גם כאן שכבר ניקב השומן פ"א מעל"ע נהי דאח"כ נתרפא מ"מ לאו סתימה דמעיקרא הוא כיון דבשעה שהי' נקוב לא הי' סתימה ונטרפה אין פסול חוזר להכשירו, ואין להתעקש ולומר כיון דבשעה שניקב הקורקבן מעל"ע הי' השומן סותם מקרי סתימה דמעיקרא דמ"מ כיון דבשעה שניקב השומן מעל"ע לא הי' סתימה מה שנתרפא אח"כ לא מקרי סתימה דמעיקרא שכבר הטרפות נכנס בכל גופה ועיין באשר"י חולין ע"ו, ושנית אפילו אם הטעם משום דסופו ליסתר מ"מ הפמג"ד לא חידש אלא בניקב עור הפנימי של ושט ולא חיצון ונתרפא ואח"כ ניקב החיצון דכשר דאין סופו ליסתר כיון שנתרפא בעוד שהי' כשר קודם שניקב החיצון דאז מעלה ארוכה כיון שעדיין אין בו טרפות בשעה שנתרפא, אבל כאן שניקב השומן מעל"ע בשעה שהי' הקורקבן נקוב והי' טרפה ודאי אינו מעלה ארוכה גם השומן והטרפות פועל שאינו מתרפא יפה ואינו סתימה כלל וטרפה דסופו ליסתר:
וראיה לכל זה מדפרכינן בחולין מ"ח אהא דריאה שניקבה ודופן סותמתה כשרה אלו אינקב בדופן להדה [להדיה] מאי טרפה ליתני נקובת הדופן וכו' ומאי קושיא הא כיון דנקובת דופן בעצמו אינו טרפה סופו להתרפאות ולא לסתור אינו טרפה כלל אלא עכ"ח כדכתיבנא דשוב לא הוי סתימה דמעיקרא, וגם כיון דאינקב ריאה כנגד נקב הדופן שוב אינו מעלה ארוכה ואם יסתם סופו ליסתר:
ומה שהביא תשובת באר עשק דדוקא כשהנקב בלי מחט אמרינן דשומן סותם אבל אם המחט תחוב ותמיד ניקב אין השומן סותם ומכ"ש כשתחוב גם בשומן ודאי חיישינן דסופו לינקב וכנקוב דמי, ומתחלה עלה בדעתי דהאי קו"ח פריכא הוא דסברת באר עשק נראה אחת משתים או דס"ל דהא דסתימה מהני היינו משום דהשומן נכנס בתוך הנקב ומגין עליו וכמ"ש רש"י חולין מ"ח בשר הריאה שהוא רך נכנס לנקב ומגין עליו ולפ"ז אם המחט שם שא"י ליכנס אינו סותם:
או דס"ל דה"ט דסתימה מהני משום דע"י הסתימה הקורקבן הדר בריא והנקב מתרפא ומעלה ארוכה וא"כ כשיש שם מחט א"א להתרפאות דהרי המחט מעכב ולכן לא מהני סתימה, ולפ"ז למה שהעלה הש"ך סי' מ"ו סק"ב דאפילו מחט תחובה מהני סתימה [וכ"נ באו"ז הגדול סי' תי"ג] והסכים עמו מנחת יעקב סוף כלל צ"ה וכן נראה דעת פמ"ג שם ועיין פ"ת סי' מ"ט אות ג' והדין עמהם דהרי לטעם א' שכתבתי א"כ שאר בשר שהוא קשה ואינו נכנס בנקב אינו סותם וכמ"ש תבו"ש סימן מ"ו אות ב' ע"ש והרי הסכמת כל פוסקים אחרונים כרמב"ם שבשר סותם ועיין נובי"ק סי' ה' וסי' ט' ביו"ד וא"צ שיכנס בנקב דוקא:
וגם טעם שני אינו נראה דאפי' לא יתרפא הנקב אינו טרפה דהוי כמי שלא ניקב מעל"ע ולא לבית חללו דכשר אפי' מחט תחובה בו דא"א להתרפאות כמו במחט שנמצאת בעובי ביה"כ בסי' מ"ח, וגם הא גופא שא"א להתרפאות אינו מוכרח דאפשר יהי' המחט כלה ואבד כמו שחוש מעיד בעופות שנמצא בהם מתכות שבלעו והוא נפחת מכמות שהי' שנאכל שם בפנים ונתרפא אח"כ, ועכ"פ מה קו"ח יש דאם ניקב קצת השומן דחיישינן שינקוב יותר הלא אם לא קיימ"ל כבאר עשק הנ"ל בין מטעמים דכתיבנא או מטעמים אחרים גם בניקב השומן קצת מותר וגם הבאר עשק גופא לאו מטעם דסופו לינקב אתי עלה, אלא שראיתי למנחת יעקב הנ"ל שהביא בשמו אבל אם המחט על עמדו עומד ותמיד נוקב קשה הדבר להאמין כי יסופר שהשומן ימנע המחט או הקוץ מלצאת ע"ש ומוראו הדברים שאוסר מטעם שסופו לינקב גם השומן וכנקוב דמי וא"כ שפיר דן קו"ח מעצמו שאם כבר נקב קצת השומן דחיישי' לזה אפילו לדעת החולקים:
אבל לפענ"ד דברי באר עשק תמוהים דנ"ל סברא ישרה דל"ש כל העומד לינקב כנקוב אלא באם יש לקותא אשר מחמתה עומד לינקב אמרינן כל העומד לינקב כנקוב דמי שכבר היא חולה עכשיו כאלו הי' נקוב והיא טרפה מעכשיו ואינה יכולה לחיות יב"ח מעתה ועיין לב"ש בחידושי דינים לה' טרפות ס"ז דבהמה שנשחטה וניטל הכוליא מחמת חולי אסרינן החלב למפרע עד יב"ח ולא אמרינן אוקי אחזקה שנגמר הקטנות מכפול ברגע קודם השחיטה לפי שמשעה שהתחילה החולי שמחמתה נתקטנה כ"כ מאותה שעה היא טרפה ע"ש וכ"ז בעומד לינקב ממילא מחמת חולי אבל בעומד לינקב מחמת קוץ או מחט ע"י מעשה שלהם שינקבו כל זמן שלא ניקוב כשיעור שנטרף בו אין כאן טרפות משום שעומד לינקב רק לכי מינקב יהי' טרפה אבל עכשיו עדיין כשרה היא שאין כאן חולי המטריף ונ"ש כל העומד לינקב כנקוב דמי, וראי' לזה שהרי בסי' ל"ג בישב לו קוץ בושט כתבו הפוסקים להטריף בניקב הפנימי או משום דחיישינן שמא ניקב גם החיצון וושט אין לו בדיקה מבחוץ או משום דחיישינן שמא ניקב ונתרפא ע"ש ות"ל אפילו יש לושט בדיקה מבחוץ ואפילו לא חיישינן שנתרפא מ"מ ניחוש שמא ינקב וכל העומד לינקב כנקוב דמי דטפי חיישינן שמא ינקב משמא נקב כמו דאמרינן גטין כ"ח שמא מת לא חיישינן שמא ימות חיישינן אעכ"ח דבקוץ ומחט ל"ש כל העומד לינקב כנקוב דמי, ולפ"ז מה בכך שאין השומן יכול למנוע המחט מלצאת ועומד לינקב מ"מ השתא שאינו עדיין נקוב כשר אם לא שנדקדק דכוונתו כיון שהשומן א"י לעכב המחט מלצאת דרך הוא לא מקרי סתימה כלל וכדעת רש"ל הנ"ל ועכ"פ מ"ש בכונתו משום עומד לינקב כנקוב ליתא:
אבל מטעם אחר נ"ל לאסור כשהמחט תחובה גם בשומן שהרי קיי"ל דשומן של אבר אחר אינו סותם משום דלא מהדק וכן דבר קשה אינו סותם לרמב"ם מטעם הנ"ל דלא מיהדק שפיר, וא"כ כשהמחט תחובה גם בשומן א"כ השומן לא מיהדק עפ"י הנקב שהרי המחט מפסקת ואין כאן סתימה ועיין בהגהות מהרב"פ סי' מ"ו, ויש לפקפק ע"ז דאפשר כיון שהוא שומן של הקורקבן עצמו כגוף הקורקבן דיינינן לי' וכמו שאם הקורקבן אינו נוקב מעל"ע כשר ה"נ אם השומן אינו נוקב מעל"ע כשר דשפיר יש סתימה על פי נקב השומן משאר השומן שאינו נוקב וצ"ע:
אך מה שהביא ראי' להכשיר מהג"א פא"ט סי' ד' בקורקבן תרנגולת שניקב והוסר ממנה ונתערבה אותה תרנגולת טרפה בכשרות ודימו שומן שבקורקבן אל שומן תרנגולת שלמקום חיבור הקורקבן ואידמו לגמרי והכשיר הכשרות עי"כ ע"ש וכתב הג"א ויש לפרש שהנקב הי' שלא במקום השומן דאי במקום השומן הא קיימ"ל דחלב טהור סותם [מ"ש האי ויל"פ בשם הג"א וכן משמע בהגש"ד בדיני טרפות ובאמת לשון האו"ז הגדול עצמו הוא בסי' ת"ה ובאו"ה שער נ"ב ד"ג] ואי כדברי באר עשק אין הכרח לפירש זה דשמא מיירי שנתחב גם בשומן קצת דלא מהני סתימה בכה"ג ע"כ:
שתי תשובות בדבר חדא הא לא נזכר שם שניקב ע"י קוץ ומחט ומשמע דמיירי שניקב ע"י חולי וא"כ ל"ש כלל להא דבאר עשק, ועוד דכל זמן שלא הסירו השומן מן הקורקבן קשה הדבר לצייר שידעו שנכנסה המחט גם בשומן ואפילו שניקב הקורקבן מעל"ע א"א לידע ואם הסירו אותו כבר נשתנה וא"א לדמות שיהי' מכוון לשומן התרנגולת דלא במראה אידמו אלא אם חתיכת השומן מכוונים יחד כמו בחסר מקצת מן הוורדא בסי' ל"ה ס"ב וא"כ ע"כ אכתי לא ידעו שניקב גם קצת השומן אע"כ שניקב שלא במקום שומן. ועוד אני אומר ולטעמך נמי תקשי שמא מיירי שניקב גם השומן מעל"ע דודאי טרפה, אלא דכונת הג"א שניקב שלא במקום שומן היינו שלא במקום דשומן סותם וא"כ אם גם ניקב קצת אינו סותם ג"ז בכלל דבריו:
ומה שהביא מדברי פמ"ג סי' מ"ו בשפ"ד סק"ב שכתב מיהו אם שומן סביב המחט ובראשו נגד פי המחט אין שומן ואעפ"י שיש עליו בשר הרי מראין הדברים דקרום מחמת מכה הוא וכו' משמע דוקא בכה"ג אבל אם יש שומן נגד פי המחט מותר, אין זה דרך ישר לפני איש לחדש דינים מדיוקים קלים בדברי אחרונים ומה חידש בזה לאפושי גברי' שגם פמ"ג חולק על באר עשק הלא בלא"ה כל האחרונים חולקים עליו אבל באמת אין ראי' כלל איך דעת פרמ"ג נוטה והוא כתב דין זה לדעת הש"ך החולק בהדיא על דינו של באר עשק:
שוב ראיתי בטו"ז סוס"י ק"א דס"ל בהך מעשה דהג"א הנ"ל אם השומן דומה במראה ג"כ כשר וזה סתירה למש"ל, אבל הש"ך סקי"ט כתב עיין לעיל סי' פ"ג סק"ד, ופמ"ג העיר דשם נאמר דבמכוונת יפה בחיתוכן שרי והי' לו לציין אראש כבש ע"ש, אבל נראה דש"ך ס"ל דגם בהך דהג"א דימו מקום חיתוכן אם דומות וכמ"ש וכן מוכח מדברי ב"י שכתב על מעשה דהג"א שזה נלמוד מהא דע"ז מ' וכו' והוא דין המבואר בסי' פ"ג ס"ד שציין הש"ך ושם הי' חיתוכן מכוונות מוכח דגם במעשה דהג"א דימו חיתוכן ודברי טו"ז צ"ע:
ושוב חקר מצד מ"ש בתשובת באר עשק סי' ס"א שבעופות מפוטמים יש לפעמים הרבה שומן מגין על הנקב ואינה הגנה שאותו שומן לאו בתולדה הוא וכשיוכחש יוסר משם ותבו"ש סי' מ"ט ס"ב הסכים עמו ועיין פלתי סימן מ' אות ב' בסופו העיר ג"כ בזה ודג"מ סי' מ"ט השיג ע"ז לפמ"ש הר"ן חולין מ"ז שהקשה לשיטת רש"י דאין סרכא בלא נקב ואפ"ה בכסדרן כשר והא אין טרפה חוזר להכשירה וע"כ דלא הי' טרפה מעולם א"כ גם כי ליתא לסרכא ואית בה נקב ליתכשר בכסדרן, ותירץ שיש נקב שראוי שתעלה בו סרכא ויש נקב שאינו ראוי ואין אנו בקיאים בהם לכן כל זמן שאין בו סרכא מטריפין מספק אבל כל שעלה בו סרכא הוברר הדבר שלא נטרפה מעולם ע"ש, וא"כ ה"נ כל נקב שהוא טרפה אינו מקבל סתימה לא משומן ולא מד"א וזו הואיל וע"י פיטום עלה סתימה של שומן הוברר שמעולם לא נטרפה ומה בכך שיוכחש השומן כבר נודע שהוא מן הנקבי' הכשרים דאל"כ נפל סתימה של שומן בבירא דלעולם יש לחוש שמא יוכחש השומן, ושוב מחלק דשאני בהאי דר"ן שודאי קדם נקב לסרכא דאין סרכא בלא נקב שפיר מוכח מדקיבל סתימה שלא נטרף מעולם אבל בעופות פטומים יש לחוש שהשומן הי' קודם שניקב והשומן יוכחש ולא יהי' לו סתימה ע"ש, ואני תמה על סוף דבריו הלא מדברי באר עשק שכתב שאותו שומן אינו בתולדה נראה שחושש שמא לא הי' אותו שומן בשעה שניקב ולא הוי סתימה דמעיקרא ולא מהני דכיון שנטרפה שעה אחת אין פסול חוזר להכשירו, אך שמא תאמר דקרום שעלה מחמת מכה אין הטעם משום דלא הוי סתימה דמעיקרא אלא משום סופו להתפרק וכאן אין סופו להתפרק לזה כתב דגם כאן סופו להתפרק שאם תכחש יוסר משם השומן אבל אם נאמר שהי' השומן שם קודם שניקב דהוי סתימה דמעיקרא ודאי אין כאן טרפות ואפילו באר עשק מודה בזה ומה בכך שאינו בתולדה מ"מ סתימה דמעיקרא הוא ולא נטרפה מעולם ואם תיכחש ויוסר השומן תהי' טרפה מכאן ולהבא כמו ריאה שניקבה ודופן סותמתה ואח"כ ניקב הדופן להדה דטרפה מכאן ולהבא:
וגם מה שהקשה בתחילת דבריו על הבאר עשק מדברי הר"ן נ"ל דלק"מ דכבר כתב הר"ן שם דכסדרן ה"ט דכשרה משום דכיון דהיינו רביתיהו חברתה מגינה עלי' ולא מתפרקא ולא מחמת הקרום לבד הוא שכשרה דא"כ הו"ל קרום שעלה מחמת מכה בריאה ואינו קרום אלא משום דדמיא לריאה שניקבה ודופן סותמתה דכשרה, וה"נ האונה סותמתה ע"ש, מבואר דלא משום הסרכא לחוד הוי סתימה דא"כ לאו סתימה דמעיקרא הוא וכיון שנכנס בה הטרפות שוב אינו חוזר להכשירו ואף דהוברר שנקב זה ראוי' להעלות בו סרכא מ"מ אין לומר שלא הי' טרפה מעולם שהרי הל"מ דניקבה הריאה הוא א' מהטרפות אלא משום דאיכא סתימה מאונה חברתה וא"כ מיד שניקבה מתחיל הסתימה אלא דלא סגי בהכי עד שתגמר גם בסרכא הסותמה וכיון שעלה בה סרכא הוברר שלא נטרפה מעולם כיון דמעיקרא הי' לה סתומה מחברתה והי' ראוי' שתגמר הסתימה ע"י סרכא והל"מ דניקבה ריאה טרפה לא הי' רק בלא הי' לה מעיקרא סתימה כלל אבל בשומן דלא הי' לה מעיקרא סתימה כלל ל"ש לומר כיון דעלה בה שומן הוברר הדבר שלא היתה טרפה מעולם שהרי ניקב הקורקבן הוא טרפה ודאי מהל"מ ולוקין עלי' משום טרפה ולא ספק טרפה שמא ראוי שיעלה בו שומן ולא עלה על הדעת שיהי' נקב בריאה או בקורקבן שאינו טרפה אלא ביש סתימה מעיקרא ולא נגמרה אז יש נקב שראוי שתגמר הסתימה ואינו טרפה ויש שאינו ראוי שתגמר ואז הוא טרפה אבל בליכא מעיקרא סתימה כלל אין כאן ספק טרפה דנימא הוברר שלא נטרפה מעולם אלא טרפה ודאי:
ויותר נראה דכונת הר"ן דיש נקב שראוי שתעלה בו סרכא ויש שאינו ראוי תלי' בסתימת חברתה שאם סתימה מעליא היא ולא נטרפה אז הנקב מעלה ארוכה בסרכא שסותמה ואם אינו סתימה מעליא ונטרפה אז אינו מעלה ארוכה ואינו ראוי לסרכא הסותמת ולכן כשעלה בה סרכא הסותמת הנקב והעלה ארוכה הוברר שלא נטרפה מעולם רק סתימת חברתה סתימה מעליא הוי וראי' דהעלה ארוכה וכן פי' פמג"ד סי' ל"ג בטו"ז סק"ד ד"ה וראיתי אבל כאן כיון שבשעה שניקב הקורקבן לא הוי שום סתימה ודאי נטרפה ול"ש לומר כשנתפטמה והעלה שומן איגלאי מלתא שלא נטרפה מעולם דהא ודאי נטרפה כיון שהי' נקוב בלי שום סתימה כלל:
ובהכי מיושב קושית חת"ס יו"ד סי' ל"ח לדברי הר"ן אהא שכתבו דמ"ז ד"ה היינו רביתהו בשם ר"ג ותשובת הגאונים שכתב הרב ר' יוסף ט"ע דסריכו כסדרן בעי בדיקה ולפמ"ש הר"ן ל"ל בדיקה הא א"נ תבצבץ מ"מ חזי' דהאי נקב ראוי לסרכא אלא שעדיין לא נתחזקה לסתום כל הנקב וא"כ מעולם לא נטרפה ועיקש לומר דאין כל נקב ראוי לסרכא הגומרת סתימתה כיון שנקב זה מוציא ליחה המסתרכת ע"ש שהאריך, ולפמ"ש לק"מ דדוקא אם הסרכא סותם הנקב והעלה ארוכה מוכח דהוי סתימת חברתה סתימה מעליא ולא נטרפה מעולם אבל כשמבצבץ א"כ נהי דראוי לסרכא מ"מ עדיין יש ספק שמא סתימת חברתה אינה סתימה מעליא ואינו ראוי להעלות ארוכה וטרפה מספק וא"ש:
ובזה א"ש נמי מה שהקשה שם הגאון מוהרע"א אמאי לא הקשה כן אפילו לשיטות דיש סרכא בלא נקב מהאי דריאה שניקבה ודופן סותמתה כשרה והוא דסביך בבשרא כיון דאלו סביך כשרה א"כ לא נטרפה מעולם וכי לא סביך נמי ליתכשר. ולהנ"ל ניחא דשם מפורש שעדיין נקובה רק שדופן סותמתה וכשרה משום סתימת דופן שפיר ידע ר"ן דכי סביך הוברר דהוי סתימה מעליא וכי לא סביך יש ספק אם הוי סתימה מעליא אבל כאן שפיר ק"ל כקושית חת"ס כי איכא סרכא אפילו עדיין יש נקב נימא הוברר דהוי סתימה מעליא וע"ז תי' דכאן אין ראי' דהוי סתימה מעליא אלא אם מעלה ארוכה אבל מסרכא אין ראי' דדרך הריאה להסתרך ומכ"ש כשיש נקב אבל שם שהבשר אין דרך לסבך שפיר יש ראי' מדסביך דהוי סתימה מעליא ועיין רשב"א במשמה"ב ריש דף כ"ד בספרו:
ועוד נ"ל לחדש דהמעיין בר"ן יראה דקושיתו לא הי' משום דאין טרפה חוזר להכשירו דזה כתב הר"ן רק בתירוצו אלא קושיתו הא אפילו לשיטת רמב"ן שהביא האשר"י חולין ע"ו דטרפה אפשר שתחזור להכשירה ע"י שינוי רק באותו ענין שהטרפות בא בה אינו חי ע"ש רק קושיתו הי' כמו דאמרי' אי בדרי לה סמא חי' ולכן אפילו לא בדרי לה ואין כמוה חי' נמי כשרה ה"נ כיון דאם נסתם הנקב חי' כי נמי לא נסתם תהוי כשרה, ולפ"ז החילוק נכון דוקא במקום שאפשר להתרפאות המכה והדרא בריא ואין כאן רושם מכה של טרפות כלל אז אמרינן שאפילו לא נתרפאה אינה טרפה ושפיר הק' הר"ן בסרכא בכסדרן דס"ל אם נסתם הנקב ע"י סרכא הדרא ופוסק גוף הטרפות אבל בריאה שניקבה ודופן סותמה גם כי סביך בבשרא הריאה לא הדרא בריא ונשאר הנקב המטריף אלא דאי סביך יש כאן סתימה המכשירה וזה דוקא אם יש דבר סותם אבל כל זמן שאין דבר סותם אף שאפשר לסתום שפיר הוא טרפה כיון שגם אם יהי' סתימה לא הדרא בריא רק ד"א גורם להכשירה:
ובפשיטות נ"ל לפ"מ שהעלה מדברי רשב"א במשה"ב הנ"ל דבריאה שנקבה ודופן סותמה וסביך בבשרא אין הסביכה מחמת הריאה שמסבכת הדופן אצלה רק להיפוך שהדופן מסבך הריאה אצלו ע"ש, ולפ"ז שם ל"ק קושית הר"ן דכי סביך כשר דאמרינן שנסבך קודם שנקבה והוי סתימה מעליא דמעיקרא דאוקי בחזקת כשרות מחמת רוב ואפילו לתוס' דאסרו הגבינות משום דיצאה מן הרוב מ"מ כאן גם עכשיו לא יצאה מהרוב כיון דיש סתימה בדופן הסביך ואין ריעותא כלל, ול"ד למים בראש בסי' מ"ח וכמ"ש פמג"ד במש"ז סי' ל"ג סק"ד סד"ה וראיתי אבל כי לא סביך דהי' הנקב קודם הסתימה באמת טרפה אפילו ראוי ליסבך אבל בריאה הק' ר"ן שפיר לשיטת דאין סרכא בלא נקב א"כ ודאי נקב קדים לסרכא ואפ"ה כשר א"כ כי ליכא עדיין סרכא נמי ליתכשר וא"ש:
ולפמ"ש הרא"ה בבדה"ב ריש דכ"ד ביישוב קושית הר"ן שיש נקב שאפשר שתעלה לו רפואה ויש נקב כיוצא בו באותו מקום שא"א שתעלה לו רפואה לפי הליחה שנעשה הנקב מחמתה וכו' ע"ש, מיושב קושית חת"ס בתרתי) חדא דאם עדיין מבצבץ אפשר שהוא ליחה שאינו ראוי לרפואה אף שהוא נקב ראוי לסרכא, וזאת שנית דלהרא"ה אפשר כיון שהנקב נעשה מחמת הלידה אפשר דמיד שהליחה ניקבת ודוחקת ויוצאה לחוץ סותמת הנקב והוי סתימה דמעיקרא ולכן כשרה. אבל כשנמצא נקב אף שיש כאן סרכא מ"מ הליחה ודאי לא סתמה מעיקרא ולכן טרפה:
ובזה יש ליישב נמי השגת דג"מ על הבאר עשק דדוקא בנקב בלא מחט יש לומר שיש נקב ראוי לסתימה ויש נקב שאינו ראוי לסתימה הכל לפי הליחה שנעשה הנקב מחמתה אבל בקורקבן ניקב על ידי קוץ ומחט לא שייך האי טעמא כלל:
וסבור הייתי לומר דכונת דג"מ הוא עפ"י גמרא חולין נ"ד ע"ב דרוצה להוכיח דנוטלה הנוצה כשר מדגידלה כנפים האחרונים יותר מן הראשונים ופריך ודלמא סבר ר"י טרפה משבחת ומשני א"כ במידי דמיטרפא בה וה"נ אלו לא הי' שומן בשעה שניקב והי' ניקב לחוץ לא היתה משבחת בשומן אח"כ במידי דמיטרפא אע"כ הי' השומן קודם שניקב והוי סתימה דמעיקרא ולא נטרפה מעולם ושוב מצאתי בספר כנפי יונה סי' מ"ט שכתב כן ונכון הוא, אלא דכונת דג"מ א"א להעמיס כן, חדא דאל"כ לא הי' צריך לדברי הר"ן, ועוד שהרי אדרבה מסיק להטריף מטעם זה שמא הי' השומן קודם שניקב וכבר הארכתי לעיל בזה:
ומה שפקפק על הדג"מ דהיכא דליכא חזקה דמעיקרא אזלינן בתר חזקה דהשתא וא"כ אמרינן כמו דהשתא ניקב כמו כן הי' ניקב מעיקרא וחזקה דמעיקרא שלא ניקב ליכא דהוא חזקה שלא נתבררה וליכא רק חזקה דאתי' מכח רובא וכאן דיש ניקב מחיים הרי יצאה מהרוב משא"כ השומן דאיכא חזקה דמעיקרא שלא נולדה בשומן אמרינן השתא היא דהשמינה מאוחר לנקב, הרבה תשובות בדבר, חדא דחזקת כשרות מכח רוב נמי ס"ל להרבה פוסקים דאוקמא אחזקה ואמרינן השתא הוא דאיתרע כמבואר כ"ז בסי' פ"א וכן העלה ש"ך שם סק"י, ומ"ש דבשומן איכא חזקה דמעיקרא אמרי' השתא היא דהשמינה, ז"א כיון דל"ל השתא ברגע קודם השחיטה השמינה רק בזמן קודם שוב שפיר יש לספק שקודם שניקב השמינה וגם זה מבואר בסי' פ"א, ועוד דלא אזלינן בתר חזקה דהשתא רק אם יש לקבוע זמן מאימת שהוא כמו השתא אבל אם אין לקבוע זמן בזה ומעולם ודאי לא הי' כמו שהוא השתא לא אזלינן בתר חזקה דהשתא ועיין נקוה"כ יו"ד סי' שצ"ז, ולפ"ז אם העוף יותר מיב"ח דודאי לא נולדה בנקב ואין כאן לקבוע זמן מאימת ניקב לא אזלינן בתר השתא למפרע והוי רק ספק, ועוד דהטעם דחזקה שלא נתבררה בשעתה לאו חזקה היא אף דנוכל לומר שלא נשתנה מכמות שהי' ודאי בלי טרפות מ"מ כיון שלא נתבררה בשעתה להתיר הבהמה לא מקרי חזקה רק ספק התלוי במעשה ומקרה עיין רשב"א חולין ט' והארכתי בזה בתשובה אחת [ע"ל סי' א'] וא"כ אם לא נחקור לענין איסור והיתר רק לענין ספק אם נעשה מעשה שפיר יש חזקה דמעיקרא שלא הי' נקב כמו שיש חזקה שלא הי' שומן, ועוד דחזקה כמו שיש שומן עתה כן הי' מעיקרא נמי לאו חזקה דהשתא היא אם לא תוכל לומר כמו שעתה ודאי טרפה שאדרבה בא להכשיר מכחה וא"כ כמו דחזקה דמעיקרא שלא נתבררה לאו חזקה היא מה"ט כן חזקה דהשתא נמי לאו חזקה היא, ועוד יש להשיב הרבה אבל אינני מכניס עצמי בעניני חזקה כי רחבים מני ים:
אבל מה דקשיא לי על תשובת באר עשק מה בכך שהשומן אינו בתולדה ויש לחוש שנשמן אחר שניקב ול"ה סתימה דמעיקרא מ"מ הא סמא בידו לפטמה ויוסתם הנקב והרי אמרינן דאי בדרי לי' סמא חיי הרי היא כשרה וה"נ כיון שהרפואה בידי אדם לפטמה לא נטרפה מעולם ועיין מ"ש בדה"ב הנ"ל על קושית הר"ן לחלק בין רפואתו בידי שמים לרפואתו בידי אדם ע"ש, וכ"ש דקשה טפי מ"ש שאם תוכחש יוסר משם השומן והוי עומד להתפרק והלא בידינו לפטמה שלא תוכחש ולא יתפרק הסתימה, ולפמ"ש לעיל לחלק בין אפשר לרפאות גוף המכה ובין אי אפשר לרפאות גוף המכה רק להעלות סתימה ע"ש יש ליישב, אבל יותר נראה דהנה בהא דקרום שעלה מחמת מכה אינו קרום יש בו שני פירושים, הפרישה ותבו"ש סי' ל"ו אות י"ד פירשו משום דסופו לסתור ולתפרק והלבוש וטו"ז סי' ל"ו סק"ד וש"ך שם סק"ו פירשו הטעם משום דלא הוי סתימה דמעיקרא ודברי רש"י נראה כסותרין דבחולין מ"ג ד"ה אינו קרום פירש תחלה משום שאינו מתקיימת ובסוף כתב ולא דמי וכו' דהוי סתימה דמעיקרא הוא ובדף מ"ח גבי ריאה שניקבה ודופן סותמתה נראה שם מכל הלשונות דהטעם משום דסופו להתפרק. אבל לפענ"ד דברי רש"י נכונים והכל חד טעמא הוא דהיכא דליכא סתימה דמעיקרא מיד נכנסה בה הט הטרפות ומכח זה אף שנסתם אח"כ עומד להתפרק משום שכבר שולט בו הטרפות אין הסתימה סתימא מעליא וכאשר יפעול הטרפות פעולתו להיות מתנונות והולכות יפעול גם על הסתימה שתתפרק, ובזה א"ש מה שהעיר רמב"ן שבאשר"י חולין דף ע"ו מה בכך שנכנס בה הטרפות מ"מ מסוכנת היא זו ולא טרפה ותחזור להכשירה, ולפמ"ש ניחא דכיון שנכנס בה הטרפות הקרום סופו להתפרק, ומשו"ה צריכי שני טעמים להדדי כדי שלא תקשי כמו שהקשה רמב"ן, ובזה תבין דעת קדושים הרמב"ן דשם בנחתכו רגליה במקום צוה"ג ואח"כ חתכם למעלה ס"ל לרמב"ן דחוזר להכשירו משום דל"ש ה"ט כיון שנכנס בה טרפות סוף הקרום להתפרק כמובן, ולפ"ז א"ש דעת באר עשק כיון שהשומן אינו בתולדה חיישינן שמא בעת שניקב לא הי' סתימה וכבר נכנס בה הטרפות וא"כ נהי שנסתם אח"כ מ"מ אם תוכחש אפילו יפטמה מ"מ תוכחש פי' שתהי' מתלונה והולכת מחמת הטרפות יוסר משם השומן פי' מחמת הטרפות וא"כ ל"ק כנ"ל הא סמא בידן ז"א דאדרבה כיון שנכנס בה הטרפות אין בידינו לסותמה:
ומה שתמה הא בהמה נמי מתפטמת ואפ"ה אמרינן בגמרא דחלב טהור סותם ואמאי לא חיישינן שבשעה שניקב לא הוי חלב כ"כ, לפענ"ד נראה דעת באר עשק דבכל בהמה יש האי חלב טהור בתולדה כמדת אורך ורוחב שהוא כנתפטמה אלא דקודם פיטום הוא חלב כחוש וכשמפטמה הוא שמן, אבל האורך ורוחב לא הגדיל מדתו ולכן אם חלב טהור סותם הנקב אין לחוש שלא הי' שם בשעה שניקב שהרי הוא חלב של אותו אבר וסמוך לאבר ודאי הי' מתולדה אבל שומן של עוף אינו בתולדה לא מיני' ולא מקצתו רק נתחדש אח"כ ע"י פיטום שפיר חיישינן שבשעה שניקב לא הי' שם סתימה וא"ש:
ולפ"ז יש עוד טעם לאיסור בתחובה המחט קצת בחלב טהור שמא בשעה שניקב הי' מעבר לעבר רק אחרי כך ע"י פיטום נתערבה החלב אלא עכ"ח מדלא הביאו אחרונים בזה לאיסור ונראה שגם הבאר עשק גופא אינו אוסר בזה א"כ לכאורה גם בשומן העוף אין לחוש ומטעמים שכ' כנפי יונה ופמג"ד:
הנה הארכתי קצת להבין דברי חכמים ולדינא אף שהבאר עשק מחמיר והסכים עמו בתב"ש וגם פלתי עמד בזה, מ"מ כיון דהדין פשוט כן בשו"ע בשני מקומות והסכימו לזה שני עמודי הוראה ש"ך וטו"ז וכן הסכים כנפי יונה וכן נראה דעת פמ"א שהביא פמג"ד סי' ל"ג בטו"ז סי' הנ"ל סק"ד ד"ה וראיתי וכן הסכים פמג"ד שם ומנחת יעקב הנ"ל, וחכמת אדם כלל כ' אות כ"ג הביא דעת תבו"ש וכתב ואין נוהגין כך והרוצה יחמיר לעצמו שפיר יש לסמוך להקל בסתימת שומן העוף אך בתחובה גם בשומן קצת אין להקל רק לעני והפסד מרובה או לכבוד שבת, וד' ינחילנו ליום שכולו שבת ומנוחה, וישכנינו במשכנות מבטחה, ורוב ברכה והצלחה. כנפשו ונפש ידידו דוש"ת:
עמרם הק' בלוהם בק"ק הנ"ל