אור ברסלב

בית שערים יורה דעה חלק א· רבי עמרם בלום

תשובה עא

תשובה ע

שיל"ת ב' איפאלא יום ב' ואתחנן תרמ"ג לפ"ק:

שוכ"ט להרבני המופלא ומופלג, מלא פלג, כמו"ה ישראל היימליך נ"י שו"ב ביישוב קאבא:

מכתבו בא אלי בהיותי בשוקי בראי וכאשר באתי לביתי לא יכולתי להשיב מחמת תשות כח זה כמה שבועות וזה ימים אחדים אשר טוב לי עתה מאז ועדיין לא שבתי לאיתני ופניתי מעט להשיב כפי אשר יחנני החונן לאדם דעת על דבר שאלתו באם נמצאת אונא יתירה בסוף שיפולי האומה אם כשרה:

תשובה: ביו"ד סיל"ה סעיף ד' פסק המחבר דאם נמצאת אונה יתירה בסוף שיפולי האומה כשרה וכתב רמ"א בהג"ה דזה מקרי בדרי דאוני ובסעיף ט' פסק המחבר דאם בצד א' של הריאה חסרה אונה אחת אלא שבסוף האומה שבאותו צד היתה בליטה גדולה כמו אונה אעפ"י שדרך האונות להיות סמוכות זו לזו וכאן האומה מפסקת ביניהם כשרה וכתב רמ"א בהג"ה ויש נוהגים להטריף בכה"ג כי כל מה שלמטה מן הורדא מקרי שלא בדרי דאוני וכו' ובסתירת דברי רמ"א כבר עמדו טו"ז סקי"ז וש"ך סקמ"ז ועיין פר"ח שם ופמ"ג במש"ז אות זי"ן ותבו"ש סי' ל"ה אות י"א תירץ דזה לא מקרי יתרת אונה רק יתרת אומה ולהכי אם האונות כתיקונן כשרה דלענין זה גם אומה מקרי אונה כמו דיתרת אונה בדרי דאוני כשרה כן יתרת אומה בדרי דאומה כשרה אבל אין יתרת אומה משלים לאונות ע"ש וכן מבואר להדיא ביש"ש פא"ט סי' ל"ד:

ונ"ל קצת ראי' וסמך לדבריהם מדברי תוס' חולין מ"ז שכתב והא דלא אמר שבעה אוני אית לה לריאה משום חסר וחליף נקט חמשה דאומה אין דרכה להיות חסר וחליף אלא לחמשה אוני ע"ש, והנה פוסקים אחרונים ביארו לנו דין חסר אומה עיין שמ"ח סי' ל"ה אות ג' ותבו"ש אות ב' ודין חליף באומות עיין הג"ה סי' הנ"ל ס"ב אבל דין יתרת באומה אינו מבואר בפוסקים רק בלשון זה שנמצא אונה יתירה בסוף שיפולי אומה עיין תשובת רשב"א סי' ת"ך ויש"ש הנ"ל וב"י סי' ל"ה ומזה נראה דלא משכחת או עכ"פ לא שכיח יתרת אומה באופן אחר ובאמת אם נימא דזה מקרי יתרת אונה ולא יתרת אומה קשה בעיני לצייר יתרת אומה דהרי אם נחלקה האומה לשנים וחלק שלצד האונות קטן מחלק שלחוץ ודאי לא מקרי יתר אומה רק יתר אונה מכח כ"ש מהנ"ל דחלק שלצד חוץ קטן ואפ"ה מקרי יתרת אונה ולא יתרת אומה רק אפילו אם נחלקה לחצאין שוה בשוה בצמצום מ"מ נראה דחלק שלצד האונות מקרי יתר אונה וחלק שלצד חוץ מקרי אומה, ואין לומר דיש כאן ב' אומות שוות דאף שכתבו תוס' בחולין מ"ז דאומה היא עיקר הריאה מ"מ גם הערוגה שלמעלה מן האונות הוא נחשב להאומה וזהו הריאה והאונות יוצאים ממנה וא"כ אם נחשוב אותו חלק שלצד חוץ לאומה כי אורחי' גם הערוגה שייכא לחלק הזה וממילא אין החלק שלצד האונות רק אונה גדולה יוצאה מהריאה ולפ"ז לא משכחת יתרת אומה אלא בבליטה כמו אונה בסוף שיפולי אומה כנ"ל וא"כ אי נימא דגם זה לא מקרי יתרת אומה רק יתרת אונא לא משכחת יתרת אומה כלל ואמאי כתבו התוס' דנקט ה' ולא שבעה משום חסר וחליף דאומה אין דרכה להיות חסר וחליף ושבקי ליתר והלא יתר לא משכחת כלל באומה א"ו דתוס' ס"ל כיש"ש ותבו"ש דזה מקרי יתר אומה ודרכה להיות יתרת כזה:

איברא לפי שיטה זו דאין יתרת שבסוף שיפולי אומה משלים חסרון אונה יש ליישב בפשיטות קושית התוס' מה דלא נקט שבעה אוני אית לה לריאה דאז הו"א שכולן שווין ואם יש בימין ב' אונות לצד הקנה וא' בשיפולי אומה ג"כ מקרי ג' בימין וכשרה וקמ"ל דלענין זה אין לאומה דין אונה ומפסקת ואין אונה שבשיפולה משלים החסרון ועיין ביש"ש סי' הנ"ל וא"ש:

והנה עפ"ד תבו"ש הנ"ל רצה מעלתו נ"י לומר דאפי' רבא דמטריף יתרת בדרא דאוני מ"מ יתרת בשיפולי אומה מכשיר לפמ"ש בספר לבושי שרד סק"א אות כ"א דהא דאמרי' כל יתר כנטול דמי היינו דוקא בשניהם שוין דאז אמרינן דחיות אותו אבר נחלק לשנים וא"א לבהמה לחיות בענין זה אבל אם אחד מהם נשתנה לגריעותא וניכר שהוא היתרת אז לא נחלק החיות ולא אמרינן כל יתר כנטול דמי ע"ש, ולפ"ז באונה יתירה בשיפולי אומה דניכר שזהו יתרת אומה אף לרבא כשר ואף דבאות שאח"ז כתב הלב"ש דסימן דקטנות אין ראי' שזהו היתרת רק בורדא ואין היתרת ניכר אלא כשהוא שלא במקומו או כשאינו כצורת האבר ע"ש, מ"מ בנידון דידן ניכר שהוא היתרת, ולפ"ז בועה על יתרת הזה ל"ה תרתי לריעותא וכשר דהא דבועה על יתרת בדרא הוי תרתי לריעותא כ' האחרונים משום דרבא מטריף יתרת בדרא ובזה דגם לרבא כשר ל"ה תר"ל אלא לדעת המחבר סעיף ט' יתר אונא דמטריף רבא הוי תרתי לריעותא זה תוכ"ד:

ומלשון תשובת רשב"א סי' ת"ך בדברי השואל על יתר בשיפולי אומה שכתב מי מכשרו לה כיתרת בדרא דאוני או לא, משמע דאין בזה הכשר יותר מיתרת אונה בדרא דאוני ומאן דמטריף בהא ודאי מטריף גם בזה אלא דאפשר שגם מי שמכשיר יתרת אונא בדרא דאוני מטריף בהא וכ"ה לשון מהרש"ל ביש"ש שם שכתב היכא דליכא חסרון באונות ויש באומה בצדה ובדרא דאומה בשיפולי כמו אוזן כשרה כמו יתרת בדרי דאוני ע"ש ונמי משמע כמ"ש וכן משמע גם מלשון רמ"א דדוקא לדידן דמכשירין יתרת אונה בדרא דאוני ג"ז כשר אבל לרבא דמטריף גם בדרא הה"נ יתרת אומה בדרא דאומה טרפה ומוכח דלא כהנ"ל, וראי' לדבר דהלא בחסר אונה אם יש היכר ע"י סמפון כשר כמבואר סי' ל"ה ס"ח בהג"ה, ולפ"ז ביתרת אונה אם אין לה סמפון ולאחרי' יש סמפונות הרי ניכר שזהו היתרת ורבא סתמא קאמר דיתיר טרפה ולא חילק דאם אין בו סמפון כשר ולא הוזכרו סמפונות כלל בגמרא ומשמע דגם בזה מטריף אפילו בדרא דאונא וה"ה נמי באימה יתירה אפילו שניכר שהיא היתרת נמי טרפה לרבא:

ובגוף הדבר אינני יודע כיון דלדעת הלב"ש אין סי' הקטנות ראי' שזהו היתרת רק בוורדא במה ניכר יתרת בשיפולי אומה שהיא היתרת אם סי' הקטנות אינו כלום ובצורה א"א להכיר שהרי לא נזכר בגמרא ובפוסקים צורת האומה רק צורת הורדא ואפילו באונות שמבואר צורתם בפוסקים מ"מ כתב טו"ז סי' ל"ה סק"ג בשם מהרש"ל דאין קפידא בצורתה אם הי' משוכה או עגולה ואם במקומה ודאי אין היכר שהיא היתרת דאדרבה הוא במקום הראוי להיות בסוף הריאה:

ועוד אני אומר דבר חדש דהנה התבו"ש סי' ל"ה ס"ק כ"ט הקשה ולמה אמר רבא ה' אוני אית לה לריאה דל"צ לא הול"ל רק ג' אוני אית לה לריאה מימינא ותרתי משמאלא ע"ש, ותי' לב"ש סקח"י כיון דקיי"ל בכ"מ דלא אמרינן יתר כנטול אלא אם היתרת עומד במקום האבר אבל עומד במק"א כשר א"כ הו"א דוקא יתרת בדרא דאונא הוי כנטול וטרפה אבל מגבה ומקמה אינו מקום האונות כשר קמ"ל ה' אוני אית לה לריאה ר"ל שהריאה בכללה שייך לה ה' אונות כאלו אין מקומן ידוע וכל הריאה מקומם דנימא יתר כנטול דמי ע"ש, ולכאורה יפלא א"כ איך כתבו רשב"א ויש"ש ותבו"ש דאונה בשיפולי אומה לא מקרי יתרת אונה רק יתרת אומה כיון שהאומה מפסקת הלא כל הריאה הוא מקום אונות בין מגבה ובין מקמה, אבל לק"מ דודאי לרבא דמטריף יתרת בדרא דאוני דשם ל"ש סופו להתחכך ולהתפרק ול"ש בין יתרת בדרא דאוני למקמה ומגבה ס"ל דכל הריאה ראוי לאונות אבל אנן דמכשירין יתרת בדרא דאוני ס"ל דאין טרפות במקום הראוי לאונה ומקמה ומגבה להמטריפין משום דסופו להתחכך ולהתפרק שני לן בין בדרא דאוני למק"א ושלא בדרא אינו מקום אונות כלל ושפיר כתבו לדידן דאונה בשיפולי אומה יתרת אומה מקרי ולא יתרת אונה אבל לרבא דכל הריאה ראוי לאונות ודאי דגם זה מקרי יתרת אונה וחיות האונה נחלקת לשתים והוא טרפה לרבא ודלא כמ"ש מעלתו ושפיר הוי תרתי לריעותא דהא רבא מטריף בכה"ג:

ואמנם בגוף הדבר שכתב התבו"ש דיתרת סופו להתפרק ומעיד על נקב השיג הלב"ש סי' ל"ה סק"א אות ד' ממ"ש המ"ב סי' ס"ח להתיר ב' כיסים בוורדא כיון דחסר כיס אין איסורו מחמת עצמו רק משום הוורדא ל"א תרי רואין כאלו ניטל הכיס וכאלו ניטל הוורדא וע"ז כתב התבו"ש סקמ"ז דלאו מטעם רואי' אתאין עלה אלא כל יתר סופו לינטל הוא וחבירו ותינטל הוורדא, ומזה הוכיח לב"ש דהמ"ב וכל האחרונים בסי' זה שהביאו דבריו ולא חלקו עליו ס"ל דיתר אין סופו לינטל כלל רק דבמקום שאסרה תורה ניטל אסרה גם יתר וזה דוקא אם ניטל טרפות מחמת עצמו אבל ניטל הכיס דטרפה משום דסוף שתינטל הוורדא ממילא ביתר דאינו מזיק להוורדא כשר ע"ש:

ולפענ"ד נראה סברא ישרה דאינו ראי' כלל ותחילה אקדים דברי הראב"ן סי' רס"ד שהביא המרדכי פא"ט רמז תרל"ו מובא בב"י סי' נ"ה וצ"צ סי' צ"ח והגהות ש"ד סי' פ"ו שכתבו כל יתר כנטול דמי ובכ"א י"ל הוא היתר והוי כנטול והרי הוא חסר רגל, ונ"ל דאי איכא לאותו יתר היכרא כגון שהא' עומד במקומו והשני שלא במקומו דאע"ג דכנטול דמי אותו היתרת כשרה דלאו חסר הוא וכו' ופי' בו הלב"ש סי' הנ"ל אות כ"א כיון דשניהם שוין א"כ חיות אותו אבר נחלק לשנים ושוב לא יוכל הבע"ח להתנהג ע"י אבל אם אחד מהם נשתנה לגריעותא וניכר שהוא היתר אז רוב חיות באבר העיקרי וכשר ועיין באשר"י חולין מ"ז או אפשר דאם רוב החיות באבר העיקרי נוטל גם יניקת מועט של היתרת ממנו והוי כל החיות באבר העיקרי ועיין בהגהות מהר"ץ שהביא באות ב' זה תוכן כונתו בתוס' ביאור קצת:

והנה מלבד שהלשון דחוק שכתב ובכ"א יש לומר הוא היתר והוי כנטול דלפי דבריו אין כאן חד יתר אלא או שניהם יתירים או שניהם עיקרים ע"ש שנדחק להעמיס בלשון הראב"ן אבל אף גם זאת זה יתכן לשיטת רש"י דס"ל יתר כנטול כאלו ניטלו שניהם וכן הוא דעת בה"ג הובא ב"י סי' מ"א אבל לדעת רמב"ן שפירש דהוי כנטול היתרת ומקומו עמו וכן לדעת רשב"א שהובא בב"י שם כאלו ניטל הוא לבדו והוי נקב לא יתכן לומר כן, ואמנם לפענ"ד י"ל בכונת הראב"ן דס"ל כרשב"א דהוי רק כאלו ניטל היתר וס"ל דיתרת עומד להתפרק וכבר נתקשה רשב"א א"כ יתר ברגל למה טרפה ומוקי לה במחובר במקום בוקא דאטמא או בצוה"ג ע"ש בב"י, וראב"ן חידש כיון שהחיות נחלק לשנים אף שאם לא הי' היתר עומד להתפרק הי' יכול הבע"ח להתנהג בזה אבל כיון שהיתר עומד להתפרק ועל כ"א י"ל שהוא היתר והרי יש בו חצי חיות א"כ כשיתפרק לא ישאר רק חצי חיות ולכן הוא טרפה משא"כ כשניכר היתר גם כשיתפרק ישאר רוב החיות לכן כשר:

אבל יותר נראה דלא נתכוין הראב"ן לזה אלא כונת הראב"ן דל"א כל יתר כנטול דמי אלא אם יש יתרת אבר בבהמה דהיינו שיש לה שני רגלים שוין שאפשר לומר על כל אחד שהוא היתר כי זהו רגל כמו זה ואז כל יתר כנטול דמי לכל מר כדאית לי' בין לבה"ג ובין לרמב"ן ורשב"א אבל אם יש ליתר היכרא כגון שעומד שלא במקומו אין זה יתרת אבר בבהמה אלא יתרת שאינו אבר באבר ובזה ל"ש דין כל יתר כנטול דמי וכשר דלאו חסר הוא והוי רק כמו גבשושית על הריאה דלא מקרי יתרת ועיין בש"ך סי' ל"ה סקט"ל:

ואכתי פש גבן לבאר דברי הגהות מהר"ץ שהביא הלב"ש באות ב' וכתב עליהם שהם חוכא, ולענ"ד מ"ש לפרש כל יתר כנטול דמי כאלו נחתך היתרת והוי נקב כונתו דס"ל דיתרת אין סופו להתפרק אבל עיקר החיות באבר העיקרי ולא ביתרת ואפילו שניהם שוין לעינינו מ"מ קמי שמיא גלי' איזהו אבר העיקרי שיש בו רוב החיות ואיזהו היתרת שאין בו רק חיות מועט כזנב הלטאה ומכ"ש כשניכר היתרת שודאי עיקר החיות באבר העיקרי ולא ביתרת וכמ"ש לב"ש שהבאתי, ולפ"ז כיון שאם היינו חותכים היתרת הי' נשאר נקב א"כ גם עכשיו שהיתרת עליו נקב הוא אלא שהיתרת סותמו ואין זה סתימה כיון שאין חיות ביתרת הוי כנסתם בבשר המת, ושוב כתב טעם אחר לפי ששניהם יונקים מאבר אחד, היינו החיות של אבר אחד, ואין כח באבר אחד היינו בכח של אבר אחד, ליתן יניקתו לשניהם וא"כ הא' גובר על חבירו ונוטל יניקתו ממנו היינו החיות שלו וא"כ אותו אבר סופו לייבש וזהו כנטול דמי ולכך טרפה וכו' אף דעכשיו עדיין יש חיות גם ביתרת אבל סוף שתתבטל חיותו ותתפרק אבל לפירש הראשון ס"ל דמעט חיות שיש ביתרת ישאר בו ולא יתפרק רק דזה מעט החיות שיש בו אינו נחשב לחיות והוי כנקוב ונסתם בדבר אחר שאין בו חיות וכמו שביארנו ולחנם התמרמר עליו הלב"ש שם:

ונחזור לראשונות דלפ"ז יש לחדש דס"ל למ"ב וסייעתו דפירש כל יתר כנטול דמי הוא כיון שהחיות של האבר נחלק וחיות של היתרת קלוש וחלוש סופו שתפסק החיות ויתפרק וינטל, אבל כ"ז ביתרת אבר אשר אם ינטל או ינקב אותו אבר טרפה מחמת עצמו וחיות הבהמה תלוי באותו אבר אז כיון שהחיות נחלק ואין כח חיות בהיתרת אמרינן שתתפרק ותנטל דקיומו תלוי בחיות שבו אבל ביתרת כיס הורדא שאם ניטל אינו טרפה רק מחמת הורדא ולא מחמת עצמו ואין חיות הבהמה תלוי בכיס ל"ש לומר שהחיות נחלק לשנים ואפילו אחד מהם אין סופו להתפרק ול"א בזה כל יתר כנטול דמי דדוקא באבר שהטרפות תלוי בעצמו אמרי' כל יתר כנטול אבל ביתרת כיס הורדא שאין הטרפות תלוי בעצמו רק שבהעדרו ינטל אבר שהנשמה תלוי בו בזה אף שהוא יתרת אין סופו להתפרק כיון שאינו רק מגין על אבר אחר הא למה זה דומה לריאה שניקבה ודופן סותמתה דכשרה, ואלו אינקב דופן להדה טרפה עיין חולין מ"ח, דודאי לא אמרינן אם יש יתרת בדופן כל יתר כנטול דמי ואי אינקב ריאה יהיו טרפה כיון דאין טרפות בנקובת דופן עצמו:

ובזה נדחה גם השגה שניה משיטת רש"י ורמב"ם דס"ל דיתר הוי כחסר מתחילת ברייתו ובמקום דחסר כשר גם יתר כשר אף דניטל ביד טרפה ואי נימא דיתר סופו להתפרק הי' ראוי להיות דינו כניטל ביד ואם תאמר כיון דמתחלת ברייתו ראוי להתפרק הו"ל כמפורק וחסר אכתי תקשי ממ"ש הכ"מ וב"י סי' מ"א דלדעת רש"י ורמב"ם הנ"ל שני כבדים כשר כיון דחסר כבד כשר ואינו טרפה רק בניטל והלא תוס' חולין מ"ב ד"ה ניקב הקשו הלא כשניטל כל הכבד ניטל גם המרה וטרפה מחמת נטילת המרה ותירץ שניטל כל בשר הכבד ונשאר המרה דבוקה בגידי הכבד והסמפונות, ולפ"ז הא דחסר כבד כשר ואינו טרפה להרמב"ם עכ"ח כשיש הגידים וסמפונות שהמרה דבוקה בהם דאל"כ טרפה משום חסר מרה אפילו הוא מתחילת ברייתו דהא ניקב המרה טרפה וא"כ כשיש ב' כבדים עם הסמפונות דאז אי אמרינן סוף שינטלו שניהם ינטלו גם הסמפונות וינטל גם המרה ואין מקום להכשיר ב' כבדים להרמב"ם וכו' ע"ש, ולפמ"ש לק"מ כיון דטרפות של ניטלו סמפוני כבד מתחילת ברייתם אינו מצד הסמפונות עצמם רק מצד המרה ממילא ביתר ל"א בי' דהוי כנטול כיון דאין חיות הכבד נחלק לשנים דהא החיות שמצד הכבד הוא רוב בחסר מתחילת ברייתו ואפילו בניטל הכבד אין. הטרפות תלוי בסמפונות רק בבשר הכבד ואין החיות תלוי בסמפונות ל"א בי' כל יתר כנטול וביש שני כבדים כיון דחסר כבד כשר מתחילת ברייתו ל"א בי' שסוף הכבד להתפרק כלל לפי סברא הנ"ל וא"ש:

ומה שהשיג מתשובת רשב"א סי' צ"ח שכתב גבי יתרת רגל שלא נאמר שהיתרת זו אינה חי' אלא כך אמרו שכך קיבל משה מסיני שהיתרת כנטול וכל שאלו ינטל אינו חי יב"ח אפילו מעתה שלא ניטל טרפה כאלו ניטל ואעפ"י שהוא מרבה כחול ימים עם יתרונו ואי נימא דכל יתר סופו להתפרק א"כ לא הוי חי יב"ח ואין לומר דדוקא משעה שנתפרק אינו חי יב"ח רק משעה שנטרפה משום סופו להתפרק אינו חי יב"ח וכמו שהאריך שם בראיות, הנה בתשובת רשב"א שם כתב וכן בחסר רגל אפילו חי' טרפה שאלו לא נולדה כן אלא נטל רגלה לא חיתה אף עכשיו טרפה ומזה פי' פמ"ג סי' נ"ז בשפ"ד סקמ"ח דאינו תלוי ביתרת דוקא אלא בכל טרפות שהוא מן הבטן יכולה לחיות יותר מיב"ח וא"כ לק"מ דאף דסופו להתפרק מ"מ כיון שנולד ביתרת זה שסופו להתפרק שפיר יכול לחיות:

ואפשר דלב"ש לשיטתו בקושיא שהבאנו בסמוך דאי יתרת משום סופו להתפרק אינו דינו כחסר מתחילת ברייתו וה"נ אין דינו כטרפה מן הבטן, אבל הא ליתא דהרי הוא בעצמו הוכיח דטרפות שהוא מצד סופו לינטל מתחלת הטרפות משעה שנולד בו דבר שמכחו סופו לינטל ולא רק משעה שניטל דמשעה שנולד בו הריעותא דיינינן לי' כאלו ניטל וא"כ גם נולד ביתרת אף שטרפה משום סופו להתפרק מתחיל הטרפות משעה שנולד והוי טרפה מן הבטן וזה סתירה גם למש"ל דאם טרפה משום סופו להתפרק דינו כניטל ולא כחסר. ולא עוד אלא שאני אומר ומטונך דיתרת אין סופו להתפרק אלא כיון דניטל וחסר טרפה משום שאינו חי' גם יתרת טרפה אף שחי' מהלממ"ס א"כ תקשי הלא בחסר אונה כ"ע מודי' דטרפה ועכ"ח דקים לי' לחכז"ל דחסרה אונה אינה חי' וא"כ ע"כ גם יתר אונה טרפה אף שחי' מהלממ"ס וא"כ איך נפלה בזה מחלוקת בין רבא למרימר אי יתרת בדרא דאוני טרפה או לא וכבר כייל לנו הרמב"ם בספר המצות שורש ב' ובהקדמתו לס' זרעים דבהלממ"ס לא תפול מחלוקת:

והנ"ל בזה דבר חדש דלא נמסר למשה מסיני כלל זה דכל יתר כנטול דמי אלא אם יש יתרת אבר בבהמה אמרינן דהוי כניטל היתרת לרשב"א, ולרמב"ן כאלו ניטל עם מקומו, ולרש"י ובה"ג כאלו ניטלו שניהם, אבל בריאה האבר הוא הריאה ודאי אם יש ב' ריאות שייך כל יתר כנטול אבל אי ליכא רק ריאה אחת ויש ד' אונות בימין או ג' בשמאל הלא אין כאן יתרת אבר וכל הריאה הוא רק אבר א' רק שתמונת האבר ההיא הוא כך בג' אונות בימין דהיינו ג' סדקים ועיין לב"ש סי' ל"ה סקח"י וב' אונות בשמאל, אלא שהאבר שינה תמונתו אונה וסדק וה"ה בחסר אונה אין כאן חסרון אבר רק ששינתה ריאה תמונתה בחסרון אונה וסדק שפיר אפשר לומר דאף ששינתה תמונתה בחסר טרפה דקי"ל לחכז"ל דאין כמוה חי' מ"מ שינתה תמונה ביתר כשר דיכולה לחיות ול"ש בזה כל יתר כנטול דמי, דאין כאן לא יתרת אבר ולא חסר אבר אלא שינוי צורתה ולהכי ס"ל למרימר וכן קיי"ל להלכה דיתרת בדרא דאוני כשרה רק מגבה טרפה משום דהיא מחככת וסופו להתפרק ובמקמא דאין סופו להתפרק דאין כאן חיכוך באמת כשרה ולהמטריפין יתרת מקמא ס"ל דגם בלא חיכוך סופו להתפרק רק בדרא דאוני אין סופו להתפרק דהכי קי"ל לחז"ל לפי בקיאותם בטבעי הברואים וגם י"ל דאין סופו להתפרק כלל ואפ"ה קי"ל לחז"ל דביתרת זה יכולה לחיות ובזה אינה יכולה לחיות ואין אומרים בטרפות זו דומה לזו אבל עכ"פ בשום מקום אין טרפות היתרת בריאה מצד הללמ"ס כל יתר כנטול דמי:

אבל רבא אפשר דלא ס"ל סברא זו ומטריף גם בדרא דאוני משום יתר כנטול או י"ל דס"ל ג"כ כמ"ש ואין מטריף משום כנטול רק משום דקי"ל לפי סברתו דשינתה תמונתה ביתר נמי אינה חי' או משום דס"ל דאפילו בדרא סופו להתפרק וא"כ אין כאן פלוגתא בהללמ"ס דדוקא ביתרת אבר כנידון דרשב"א ביתרת רגל הי' הל"מ אבל ביתרת אונה אין כאן הל"מ ופליגי בסברא אי יכולה לחיות בזה יב"ח או לא וא"ש, ולפ"ז אין כאן השגה דגבי יתרת בריאה דאינו משום יתר כנטול שפיר כתב תבו"ש דהוא משום סופו להתפרק ובאמת א"י לחיות יב"ח ורשב"א קאי ביתר רגל ושם מודה תבו"ש דאינו משום סופו להתפרק אלא מהלממ"ס ושפיר יכול לחיות יב"ח ונכון:

איברא דלב"ש שדי בי' נרגא דגם בריאה עצמה מוכח דלא כתבו"ש מדכתבו הפוסקים ביתרת מגבה שסופה להתפרק משום שמתחכך בצלעות ש"מ דבדרא דאוני לרבא או מקמא להמטריפין דליכא חיכוך אין סופו להתפרק ולא מטרפי רק משום יתר כנטול, ואני בעניי אינני רואה בזה שום הכרח דפוסקים כתבו ליתן טעם לחלק למכשירין יתרת מקמא ובדרא דאוני ובמגבה מטריפין משום דמקמא ובדרא דאוני דליכא חיכוך ס"ל דאין סופו להתפרק אבל מגבה דאיכא חיכוך סופו להתפרק אבל לרבא דמטריף בדרא ולשיטת המטריפין בקמא י"ל דס"ל אפילו בלא חיכוך נמי סופו להתפרק כיון דלאו אורחי' דריאה בכך ויתרת היא אף שאינה יתרת אבר וכנ"ל:

ומ"ש ולא מטרפי אלא משום יתר כנטול אינני מבין מה יתר כנטול שייך ביתרת מקמא כיון שעומד שלא במקומו הראוי וניכר שהוא היתרת ל"א כל יתר כנטול וכמ"ש הוא עצמו באות כ"א בשם הראב"ן ומכ"ש דל"ש בי' סברתו שנחלק החיות שהרי במקום דיבוקו בריאה אין הפרש כ"כ בין היתרת לגוף הריאה וחיותם אחד:

ומה שהביא ראי' מדברי ד"מ שהביא הש"ך סי' ל"ה סקט"ל שכתב לענין יתרת נגד חריץ הוורדא דיש לאסור במקום שאוסרים יתרת מקמא ולא דמי לפיצול שתחתיו גומא דטעמא דגומא לאו משום הגנה לחוד אלא שאם הי' נופל תוך הגומא לא הי' יתרת כלל אלא נתפצל מהריאה ולכן נשאר הגומא תחתיו כמ"ש שעשה א' פיצול וגומא תחתיו לפניו ולכן כשר אבל בשאר יתרת מה מהני הגנת החריץ אי אמרינן כל יתר כנטול דמי וכו' מזה מוכח דאין טעם יתרת מקמא משום סופו להתפרק דא"כ הי' מהני הגנת החריץ ע"ש שהאריך, ולפענ"ד נראה דאינו ראי' כלל וטעמא דיתרת מקמא הוא ג"כ משום סופו להתפרק וזהו הפירש כל יתר כנטול דמי לדעת תבו"ש וחד טעמא הוא וסברת ד"מ הוא כך כיון דהא דיתרת מקמא כנטול וסופו להתפרק אינו מחמת חיכוך דמקמא ל"ש חיכוך רק דסופו להתפרק מחמת שהוא יתרת וא"כ מה מהני הגנת החריץ, זה לא מהני רק שלא יתכך אבל אם גם בלא חיכוך סופו להתפרק לא מהני הגנת החריץ אבל פיצול אינו יתרת כלל ואין סופו להתפרק אלא מחמת חיכוך וכיון שיש גומא תחתיו מגין עליו שלא יתחכך ואין סופו להתפרק לכן הוא כשר וזה סברא ישרה:

עוד י"ל דסברתו כך דבשלמא בפיצול שהגומא והחסרון הוא רק מחמת יתרת הזה שנתפצל ממנו ואם לא הי' יתרת ופיצול לא היתה גומא זו א"כ אין כאן יתרת וחסרון כלל רק הוא ככל הריאות ולא משום הגנה מחיכוך לחוד ודומה למ"ש רמ"א ס"ב אם חסר מקצת מן הורדא ונמצאת החתיכה החסירה באומות או באונות דכשרה אבל ביתרת נגד חריץ דגם אי ליכא היתרת הזה איכא שם החריץ וא"כ יש שם יתרת דהרי צריך להיות שם חריץ בלי מילוי מיתרת ולכן סופו להתפרק אבל הגומא א"צ להיות שם לכן אין זה יתרת רק מילוי הגומא וטובים השנים:

ומה שהביא ראי' מדברי נקה"כ שהשיג על הטו"ז שכתב בסקי"ב דאם הפיצול קצר מהגומא נראה שהיא יתרת וטרפה והשיג בנקה"כ דמ"מ כיון שמונח בגומא לא יתחכך ולא יתפרק ואם איתא נימא דמגבה כיון דלאו אורחי' סופו להתפרק בלא חיכוך א"ו דגם יתרת בלי חיכוך אין סופו להתפרק, ולק"מ דודאי לרבא דס"ל אפילו יתרת בדרא טרפה או לדידן למטריפין יתרת מקמא שפיר י"ל דסופו להתפרק בלא חיכוך, אבל נקה"כ קאי למכשירין יתרת מקמא אע"ג דלאו אורחי' ומשום דאינו מתחכך אינו מתפרק א"כ עכ"ח ס"ל דמגבה מתפרק רק מחמת חיכוך והשיג שפיר כיון שמונח בגומא לא יתחכך ולא יתפרק, ובזה א"ש דלא יסתור עצמו למ"ש בסקט"ל שהבאנו לעיל דלא מהני הגנת החריץ ליתרת וכבר הרגיש בזה לב"ש, דשם קאי למטריפין יתרת מקמא ולדידהו יתרת סופו להתפרק בלי חיכוך אבל כאן קאי להמכשירין יתרת מקמא אז אין סופו להתפרק אלא ע"י חיכוך וא"ש:

וכיון שהגענו ליישוב דברי תבו"ש דיתרת בריאה סופו להתפרק א"כ גם בנ"ד ביתרת בשיפולי אומה ג"כ סופו להתפרק והוי ריעותא ומה שניכר שהוא היתרת גרע טפי כיון שאין בו אלא חיות מועט יותר סופו להתפרק וכמש"ל באריכות ומכ"ש כשעומד בשיפולי יותר סופו להתפרק וכמ"ש תוס' חולין מ"ז ד"ה אי דמה"ט בועא בשיפולי טרפה לבה"ג משום דבשיפולי עומד לפסוק ולינקב ע"ש, וגם מדברי תוס' אלו יש ראי' דיתר כנטול בריאה היינו משום דסופו להתפרק דהרי בועא בשיפולי טרפה משום דסופו להתפרק ובה"ג מדמי לה ליתר כנטול אלמא דגם יתר כנטול הוא משום סופו להתפרק, ובזה מיושב קושית תוס' שם על בה"ג דהביא ראי' רק מכל יתר כנטול דיש טרפות משום סופו להתפרק וא"ש, ועוד דדברי לב"ש דיתרת טרפה משום שנחלק החיות אין להם קיום רק לשיטות הסוברים דהוי כאלו ניטלו שניהם אבל להסוברים דהוי כאלו ניטל לבדו היתרת או כאלו ניטל עם מקומו אין מקום לדברי לבושי שרד לכן אין להקל על פי סברתו זאת:

עוד רגע אדבר במ"ש הלב"ש סי' ל"ה אות צ"ב להשיג עמ"ש תבו"ש סי' ל"ז סק"ה דבועא על יתרת בדרא דאוני הוי תרתי לריעותא הואיל ורבא בגמרא מטריף יתרת בדרא הוי ריעותא והשיג כיון דפסקינן בגמרא מיד ולית הלכתא כוותי' דרבא ביתרת ל"ה ריעותא כלל וראיה מחסרון בפנים שכתב הש"ך סק"ה ותבו"ש סק"ו דלא מקרי ריעותא כלל אף דאיכא מ"ד בגמ' המטריפין כמו שהאריך שם מ"מ כיון דאידחי חי דיעה זו בגמ' גופא לא מקרי ריעותא כלל, ולפענ"ד נראה לחלק ולחדש דסברת התבו"ש כיון דאיכא מ"ד בגמ' דמטריף עכ"ח ס"ל להאי מ"ד דבריעותא זו א"א לחיות יב"ח וא"כ אף דאנן לא פסקינן בגמ' כוותי' מ"מ ל"א דהמטריף טעה ויכולה לחיות א"ו גם דמכשיר ס"ל שא"י לחיות עם ריעותא זו אי לא בדרי לה סמא דחיי אלא דגמיר דאי בדרי לה סמא חי' כדאמרינן בחולין נ"ד ואפי' ביתרת בדרא דאוני י"ל דאפשר להתרפאות בכולה שיתפשט קרום אונה הא האחרת ויכנס בתוכה בשר ריאה של אונה זו וקרום של אונה זו יכווץ כוויץ, אבל אין אנו צריכין לזה לפמ"ש דטעם הטרפות משום סופו להתפרק ויוכל להתרפאות שלא יתפרק ע"י סמא, אבל אם נולד בו עוד ריעותא אמרינן דא"י להתרפאות וטרפה משום תרתי לריעותא, אבל גבי חסרון בפנים אמרינן בגמרא למ"ד דמכשיר חסרון בפנים לא שמי' חסרון כלל ואפי' ישאר כך ולא יבדרו לי' סמא ולא יתרפא א"כ אינו ריעותא כלל ואפי' יש עליו עוד ריעותא דקי"ל דכשר אינו מזיק:

ומה שהביא ראי' מהא דסימן ל"ו סי"א דניקב במקום דממששא ידע דטבחא אינו ריעותא אף דאיכא בזה פלוגתא בגמרא חולין מ"ט, נ"ל ג"כ דאינו ראי' לפמ"ש דטעם תר"ל משום דאיכא ב' ריעותא אינו עומד להתרפאות והכא הרי הריעותא שהוא לפנינו עומד להתרפאות ולא הי' עוד ודאי ריעותא אחד אשר מכחם ביחד לא יוכל להתרפות ודאי כשרה, ומה דק"ל הלא שתי ריעותות צריכין להעיד עדות א' ויתרת אינו מעיד על שום דבר כבר דחה בעצמו דתב"ש לשיטתו דיתרת סופו להתפרק ומעיד על נקב אלא דהוא קיהה בדבר וכבר עשינו סמוכים לתב"ש:

ומה שהקשה הא בעינן שיהי' ריעותא א' על חבירתה וא"כ בשלמא אם הבועא או הסירכא במקום השרשת היתרת הוי במקום א' אבל אם עומד בראשה או באמצע הלא אינם במק"א, ג"כ ליתא לפי הנ"ל דכיון דאיכא עוד ריעותא אינו עומד להתרפאות וטרפה, ויותר נכון לפמ"ש לעיל בכונת הראב"ן והגהות הר"ץ כיון דחיות של יתרת מועט לכן סופו להתפרק וא"כ בכ"מ שיש ריעותא על היתרת הוי ריעותא חדא על חבירתה שהרי בכל היתרת חיותו מועט שהוא הריעותא, ומאחר שהראינו פנים לדברי התבו"ש לכן אין להקל בזה מכל הלין טעמים שכתבנו:

תוכן העניינים

בית שערים יורה דעה חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה