בית שערים יורה דעה חלק א· רבי עמרם בלום
תשובה מז
שיל"ת ב' איפאלא יום א' ויגש תרנ"ד לפ"ק:
ביומי חנוכה, שלום וברכה, לאחי יקירי ואהובי הרבני החו"ב כמו"ה משה נ"י בלוהם בק"ק ה' מאדע.
מכתבך קבלתי וכו' ומ"ש ביישוב קושי' מהרש"א חולין י"א אהא דאמר ר"א אתי' משחיטה עצמה וכו' אמאי לא פשיט ר"א לעיל ט' איבעי דבא זאב ונטל בני מיעים וכו' משחיטה עצמה דלא חיישי' שמא במקום נקב נקב ע"ש הוא דבר שכל אבל אינו ע"ד קרוב לאמת דמה שהקשית איך מוכח משחיטה דאזלינן בת"ר לשיטות תוס' דבהמה בחיי' בחזקת אי' אינו זבוח עומדת דלמא הא דלא חיישינן שמא במקום נקב שחיט היינו משום דנקובת הושט הוי נבלה ולא מחזקינן מאיסור לאיסור אין לו פי' כלל וכי הא דאין מחזיקין מאי' לאי' הוא חזקה להתיר הלא ז"א רק דאין כאן חזקה לאי' ואי לא אזלינן בת"ר גם בלי חזקה לאיסור אסורה מספק ועוד דאדרבה אזלת בתר איפכא דהרי לשיטות התוס' מוקמינן לה בחזקת איסור א"ז דנקובת וושט אין שחיטה מועלת כמו"ש ש"ך רס"י ל"ג:
ומה שתירצת ע"ז דנקובת הושט הוי נבלה רק אחר שמתה ולישראל בשחיטה תלי' מלתא ומותרת מיד אח"ז קודם שמתה שפיר מוכח רוב ומדוקדק לשון דאמר רחמנא שחוט ואכול, כל זה הוא לפי שיטתך דאין מחזיקין מאי' לאי' הוי חזקת היתר וז"א כנ"ל, אבל בלאה"נ ליתא דנהי דהאמת הוא כן דלישראל בשחיטה תלי' מלתא מותר קודם שמתה מ"מ אין להוכיח מזה דאזלינן בת"ר דאי נימא דאחר מיתה מותר אפי' לא אזלינן בת"ר כדעתך לא מוכח דאזלי' בת"ר דדלמא באמת לא התירה תורה עד שתצא נפשה ואין להאריך בזה יותר:
אבל גוף קושית מהרש"א תמוה בעיני הא לעיל ד"ט אמרי' ולימא נשחטה הותרה הא קמ"ל דאע"ג דאתיליד בה ריעותא כדבעי וכו' ופירש"י שנולד בה ספק טרפות ספק קודם שחיטה הי' ויש לתלותו בלאחר שחיטה ע"ש וא"כ שאינו ודאי שהזאב נקב שם אלא שיש לתלות בו והוי ריעותא וא"כ אין לפשוט משחיטה דשם לא הוי ריעותא כלל דודאי חתך שם בסכין ולהכי לא חיישינן שהי' שם נקב משא"כ באיבעי' דלעיל דחזינן נקב וא"י אם הוא מזאב או הי' מחיים וצ"ע:
וביישוב הדקדוק דאמר רחמנא שחוט ואכול שהוא שפת יתר נ"ל דראש יוסף הק' מנ"ל רוב דלמא משום דספק שאינו יכול לברר מה"ת ע"ש באריכות ולפענ"ד דפמ"ג בפתיחה לה"ש שורש ג' עמד ע"ז מנ"ל דנקובת הושט אין שחיטה מועלת ע"ש וכתבתי בתשו' אחת עפ"מ דאמרי' בחולין י"ט ע"ב שחט ופגע בו נקב שחיטתו פסולה משום דהוי כשחט ישראל וגמר נכרי ע"ש הסוגי' היטב ותוכן הדברים דבמקום שחיטה בעינן מיפק חיותא בשחיטה ולפ"ז בנקובת הושט במקום שחיטה דמיפק חיותא הוי כשנשחט הרוב לא הוי מיפק חיותא בשחיטה דהא מיפק חיותא הי' ג"כ ע"י נקב משהו שהי' בושט דלאו שחיטה הוא והארכתי לבאר זה ולפ"ז שפיר יליף רוב משחיטה עצמה דדלמא במקום נקב קשחיט ואי דספק מותר מה"ת מ"מ הא לא משכחת שחיטה ודאי דנקובת ושט לאו שחיטה הוא כנ"ל וא"ש הלשון אתי' משחיטה עצמה שעמדו בזה אחרונים דלא מהיתר הבהמה גמרינן אלא ממה דקרי' רחמנא שחיטה וזבחת, אלא הא גופא דפגע בו נקב שחיטתו פסולה הטעם כדאמרי' בגמ' משום דהוי כשחט ישראל וגמר נכרי והא דשחיטת נכרי פסול כתבו תוס' ורא"ש ריש חולין משום דכתיב וזבחת ואכלת מה שאתה זובח אתה אוכל והיינו דקאמר ר"א דקאמר רחמנא שחוט ואכול היינו מה שאתה זובח אתה אוכל והאיך משכחת שחיטה ודאית אלא ודאי דאזלינן בתר רוב וא"ש:
ומה שהקשית בחולין ל"ג דאמרי' דלא כראב"י משום מי איכא מידי למ"ש תוס' שם דבגוי העוסק בתורה ושומר שבת דחייב מיתה ל"ש מא"מ כיון שהוא מצוה לישראל א"כ גם בהאי דראב"י תקשי איך שייך מא"מ הא יש לישראל שחיטות ואכילות מצוה כגון פסח וקדשים ולא אמרי' מא"מ, לק"מ מכמה טעמים חדא דדוקא אם זה גופא שהוא איסור לנכרי הוא מצוה לישראל ל"ש מא"מ אבל בפסח וקדשים וכי כל מה שהוא איסור לנכרי הוא מצוה לישראל והלא בחולין יש אי' לנכרי ואין מצוה לישראל וזה א"א וע"כ דאינו אסור לנכרי, שנית גם בפסח וקדשים אין מצוה לישראל מה שאסור לנכרי דאין מצוה עליו לאכול קודם שתצא נפשה:
ושלישית דפי' מא"מ הוא דאין לומר שיהי' הנכרי קדוש יותר במצוה מישראל ולכן כתבו תוס' דהיכא דיש מצוה לישראל ל"ש זה דאדרבה משום שהנכרי אין קדוש אסור לו לעשות מצוה זו אבל בשחיטה נהי דישראל קדוש יותר במצות אכילת פסח וקדשים מ"מ בזה יהי' הגוי קדוש יותר דישראל מותר בבני מיעים ונכרי אסור ושייך שפיר מא"מ וכ"ז ברור ופשוט, ויען כי לא הייתי בקו הבריאה לכן נתאחר הדבר ובין כך הגיע לי מכתב גם מגיסי נ"י וד' יגמור הדבר לטובה, ותושע בנחת ושובה, כנפשך ונפש אחיך הנאמן דושו"ט:
עמרם הק' בלוהם בק"ק הנ"ל