בית שערים יורה דעה חלק א· רבי עמרם בלום
תשובה מה
ב"ה חוסט א' יתרו תרמ"ב לפ"ק. שוכ"ט לידידי הרבני המופלא ומופלג. מלא פלג, חו"ש שמו ינון כש"ת מו"ה שלמה יודא נ"י בישוב זאליזשע יע"א:
קבלתי מכתבו שנית אודות בהמות גנובות שמביאין לשוחט לשחוט והוא יודע שהם גנובות איך יעשה בברכת השחיטה אם יברך או לא יברך כלל [ע"ל סי' י"ז]:
תשובה: בדין זה צריך אני להאריך קצת, הנה הרמב"ם פ"א מברכות הי"ט כתב כל האוכל דבר איסור בין בזדון בין בשגגה אינו מברך עליו לא בתחילה ולא בסוף וכו' ועמד בכ"מ דבשגגה ל"ש שאינו מברך בתחילה שהרי אינו יודע שהוא של איסור וסבור הייתי לומר עפמ"ש טו"ז או"ח סי' תקפ"ה דאם מברך ברכה לבטלה גם אחרים אינם יוצאים בברכה זו ועיין בפמ"ג שם פי' דברי הטו"ז, ולפ"ז נ"ל פשוט דאם אכל דבר איסור בשוגג ובירך עליו כיון שאין מברכין על דבר איסור אפילו בשוגג גם בתחילה ואח"כ נזכר שהיא איסור אינו רשאי לאכול אפילו היתר על סמך ברכה ראשונה כיון שהיתה לבטלה משא"כ אלו הי' חיוב ברכה בתחילה באוכל בשוגג הי' יכול לאכול על סמך ברכה ראשונה וא"ש.
אמנם לדעת כ"מ בדעת הרמב"ם שמה שאמרו אסור לאו דוקא אלא שא"צ לברך עלי' הא ליתא דא"כ ל"ה ברכה לבטלה כיון דמותר לברך עליו, לכן נ"ל לפ"מ שהעלו תוס' בר"פ ג' שאכלו דגם בברכה שלפניה א' מוציא חבירו ע"ש בד"ה אם רצו וכן דעת הרמב"ם בפ"א מברכות הי"ב אלא דבפת ויין הצריך שיתכוונו להסב כא' והנה מבואר ביו"ד סי' קכ"ז כמה אופנים דאין ע"א נאמן לומר לחבירו שנאסרו פירותיו אפילו אם הבעלים אומרים שאינם יודעים אם אינו מאמינו בלבו, ולפ"ז נ"ל דאם א' יודע בדבר שהוא איסור והגיד לחבירו ובעלים מכחישים או אינם יודעים דמותר כ"א לאכול ממנו והוא אוכל איסור בשוגג אסור לזה היודע שהוא איסור לצאת בברכתו של זה האוכל איסור בשוגג כיון שהוא יודע שאינו מחויב בברכה באמת דגם על אכילת שוגג אינו מחויב בברכה ובברכת הנהנין אם יצא אינו מוציא כדאמרינן בר"ה כ"ט ועיין ברמב"ם פ"א מברכות ה"י משא"כ אלו הי' מחויב באמת בברכה תחילה בשוגג הי' מוציאו ועיין שבועות כ"ט ובחו"מ סי' זי"ן ס"ו וסי' ל"ד ס"א ובזה מיושב מה שהקשה בכ"מ על הרמב"ם דא"כ למה נקט במתני' אין מזמנין ולא נקט אין מברכין ועיין מה שתירץ, ולח"מ הקשה עליו והניח בצ"ע, ולפמ"ש א"ש כיון דמתני' עכ"ח בשוגג מיירי כמ"ש הטו"ז סי' קצ"ו בדעת הראב"ד ובשוגג לא משכחת דאין מברכין בתחילה אלא ע"י זימון וכנ"ל וע"ש בתוס' שהבאנו ואף דמשכחת עוד נ"מ בלי זימון בברכת הלחם של מצה וברכת היין של קידוש דאעפ"י שיצא מוציא וא"כ אם זה יודע שהמצה והיין איסור ואוכל הוא שוגג א"י לברך לו כנ"ל מ"מ הוא דרך רחוק לנקוט בשביל כה"ג וגם אולי לדעת כ"מ הנ"ל דמות' לברך רק א"צ לברך א"כ מותר עכ"פ לברך בעבורו משא"כ בגוונא הנ"ל אין מי שאינו מחויב יכול להוציא המחויב:
והנה בטעם הרמב"ם כתב הטו"ז בסי' קצ"ו דבמזיד מודה גם הראב"ד דהוי רשע גמור ופשיטא דאין מזמנין וכו' ובשוגג טעם הרמב"ם משום שאינו אכילה דנפשו של אדם חותה באכילת איסור כביו"ד סי' קי"ט ולענין ברכה חמור טפי דאפילו איסור דרבנן אינו נחשב כאכילה אך במזיד ל"ש זה וצ"ל משום דהוי רשע גמור, ונ"ל דכוונתו כמו דאין מקבלין קרבן ממי שעומד ברשעו זבח רשעים תועבה כן אין מקבלין ברכתו ופמ"ג תמה על הטו"ז דמבואר בסי' קצ"ט סי"א דדוקא אחר שנידוהו אין מזמנין, ולפענ"ד ודאי כל זמן שעומד ברשעו אינו ראוי לברכה רק כל זמן שלא נידוהו ועומד בנידויו י"ל שעשה תשובה ועיין בתוס' חולין ה' ד"ה כדי וע"ב ד"ה אינו אבל אם עומד בנידויו ודאי עומד ברשעו ואין מזמנין לזה דוקא בעבר עבירה אחרת ואח"כ אכל היתר אבל על אותה אכילה שאכל באיסור אין מזמנין ממנ"פ אם לא שב אחר אכילתו ועדיין עומד ברשעו הוי זבח רשעים ואם שב בתשובה שוב נפשו חותה באכילת איסור ואינו אכילה וג"כ אין מברכין דהא דמזיד אין נפשו חותה היינו דוקא בעומד ברשעו וא"ש, והא דכתב הטו"ז דבמזיד פשיטא יותר משוגג אף דגם במזיד אנו צריכין לטעמא דנפשו חותה, י"ל משום דאיסור דרבנן ליכא איסור כלל בשוגג וכמ"ש הנתיבות סי' רל"ד ול"ש נפשו חותה רק לענין ברכה כמ"ש הטו"ז ומשום דמכ"מ הי' ניחא לי' יותר שלא הי' אוכלו אבל באוכל במזיד דעביד איסורא אפילו באיסור דרבנן אם עושה תשובה ומתחרט אח"כ ודאי נפשו חותה ומשו"ה פשיטא מזיד יותר משוגג:
שנית נ"ל דהנה מבואר ברמב"ם בפ"א מברכות דברכת הנהנין בתחילה הוא מצוה מד"ס וכן ברכת המצות וכל הברכות חוץ בהמ"ז שהוא מה"ת והנה קי"ל דמה"ב לאו מצוה אם המצוה באה ע"י העבירה ועיין תוס' ר"פ לולב הגזול וכאן נמי מצות הברכה בא ע"י עבירת אכילת איסור ולאו מצוה היא, ואף דלדעת הרמב"ם פ"ח דלולב ה"ח במצוה דרבנן ל"ש מהב"ע כריב"נ בר"פ לולב הגזול וברכה נמי רק מצוה דרבנן מ"מ ברכה כיון שמזכיר בה שם שמים חמיר טפי וכמ"ש תוס' גיטין דף נ"ה ובכמה דוכתי וזה נראה בפי' דברי הרא"ש פ' לולב הגזול שכ' אע"ג דמהב"ע כתיב גבי קרבן הה"ד בכל המצות כדמוכח ב"ק צ"ד דקאמר הרי שגזל סאה חטים וכו' אין זה מברך אלא מנאץ ולא כשמואל דס"ל דל"א הכי אלא במלוה שהיא דאורייתא והיינו משום דברכה היא רק מצוה דרבנן ואפ"ה אמרינן דהוי מנאץ והוי מהב"ע חזי' דלא קי"ל כריב"נ [דאלו מצות הפרשת חלה הוא מה"ת אבל ל"ש במצוה כזו מהב"ע כמו שהארכתי במקומו] וכתב ולא מיסתבר טעמייהו למימר דכיון דמברך ומזכיר שם שמים ומנאץ הוא במילי דרבנן כמו במילי דאורייתא פי' ומשו"ה בברכה אף שהוא מדרבנן שייך בה מהב"ע ולא בשאר מצות דרבנן זה לא מסתבר להרא"ש אבל להרמב"ם מסתבר לי' חילוק זה כמו דמסתבר לר"ת שבתוס' גיטין הנ"ל ואי דא"כ עכ"פ א"י לברך ביוט"ש על לולב הגזול דלענין ברכה לרמב"ם שייך מהב"ע גם בדרבנן הלא ברכות אינן מעכבות ועכ"פ בדיעבד יוצא בו ביו"ט שני:
ובתשובת כתב סופר או"ח סי' כ"ב פירש דברי הרא"ש דלא מייתי מב"ק רק דגם בשאר מצות שייך מהב"ע ולא לענין דגם במצוה דרבנן שייך מהב"ע ופי' האי ולא כשמואל שכ' הרא"ש הוא מילתא באנפי' נפשא וכוונתו ולא מסתבר לפסוק כשמואל דכיון דמברך ומזכיר שם שמים וכו' הוא נתינת טעם למה לא מסתבר שכיון שלא יוכל לברך להכי אינו יוצא, וק"ל דברי הרא"ש אהדדי מפרק ג' שאכלו דס"ל דמברך על דבר איסור ופי' שם אין זה מברך אלא מנאץ דבאמת מברך אלא שברכתו היא ניאוץ, ולפמ"ש הא ליתא דודאי ס"ל להרא"ש דמברך מטעם שכ' הרשב"א בתשובה וכי בשביל שאכל שום ואוכל או עושה איסור יחזור ויאכל שום ולא יברך אבל מ"מ מוכח דגם במצוה דרבנן הוי מנאץ והוי מהב"ע, ומיהו גם לפי פירושו לק"מ דשם בב"ק עכ"ח א"א לו לאכול בלי הפרשת חלה וע"כ צריך לברך כסברא הנ"ל אבל בלולב ביו"ט שני ממנ"פ אם אין לו אחר לצאת בו פשיטא דאפילו אם אינו יכול לברך על הגזול נוטלו ויוצא בו דברכות אינן מעכבין ועכ"ח בדאית לי' אחר וא"כ אפילו מברך מ"מ כיון שברכתו ניאוץ צריך ליטול האחר שלא יהי' ברכתו ניאוץ וזה פשוט. אלא דיש לפקפק קצת על טעם זה שכתבנו לפי כ"מ הנ"ל דמותר לברך רק דא"צ והרי כתב רש"י בר"פ לולב הגזול ד"ה שנאמר דאשכחן קרא דאוסר להביא מצוה הב"ע ויש לעיין וצ"ע:
שלישית נ"ל דאמרינן בברכות ל"ה כל הנהנה מן העוה"ז בלא ברכה מעל ואסור ליהנות מן העוה"ז בלא ברכה וכאלו נהנה מקדשי שמים וכ"כ הרמב"ם בפ"א מברכות ה"ב וכל הנהנה בלא ברכה מעל, ומבואר מזה דבענין ברכה בברכת הנהנין יש עשה ול"ת דרבנן. עשה לברך כמו בברכת המצות ול"ת שכל זמן שאינו מברך המאכל אסור עליו כהקדש מדבריהם ולפ"ז בדבר איסור אין איסור הקדש זה דדבריהם חל עליו ואינו אסור בלא ברכה דאאחע"א ועיין שבועות י"ט ע"ב, ובזה יובנו דברי כ"מ שכתב בדעת הרמב"ם דא"צ לברך אבל מותר לברך היינו דאין עליו איסור בלא ברכה אבל מ"מ אם רוצה לברך משום מצוה רשאי, וגם בברכה שלאחריה י"ל דאם אינו מברך בסוף אכל איסור למפרע אבל בדבר איסור ל"ש זה כנ"ל, ובזה י"ל ע"ד פלפול ליישב קושית לח"מ בספ"א מברכות שכתב אין יוצא י"ח במצה שהיא אסורה וכו' זה הכלל וכו' וכל שאין מברכין עליו בהמ"ז אינו יי"ח והקשה לח"מ דהול"ל כל שאין מברכין סתם דהא ס"ל דגם לפניה אינו מברך, ולהנ"ל י"ל דלכאורה יש להשיב על טעם זה דשפיר חל איסור גם על דבר האסור דברכה צריך גם לכ"ש כמ"ש הרמב"ם פ"א מברכות ה"ב ואכילת איסור הוא בכזית וכי"ב עיין ריטב"א קידושין ע"ז [ואע"ג דבאמת גם ח"ש אסור מה"ת, מ"מ לפי מה דמשמע מדברי כ"מ פ"א דחמץ ומצה ה"ז דאף דח"ש אסור מה"ת מ"מ בכ"ש אין איסור ויש לחקור כנ"ל] אך ז"א דהרי בהמ"ז אינו רק בכזית וברכה לפניה ילפינן בריש כיצד מברכין מק"ו דלאחריה וכיון דל"ש בדבר איסור ברכה לאחריה ל"ש גם לפניה, וא"כ א"ש שנתן כלל שאין מברכין בהמ"ז משום דגם הא דאין מברכין לפניה הוא מטעם זה שאין מברכין בהמ"ז וא"ש:
ורביעי בקודש י"ל בטעם הרמב"ם משום דברכת הנהנין מברך ומודה להשי"ת על שברא זאת להנאתו וא"כ בדבר איסור שאין חפץ הש"י באכילתו והנאתו איך יברך על שבראו להנאתו והלא לא בראו לזה, הגם די"ל דעל מנהגו של עולם מברך שבראו להנאת אחרים ועיין באו"ח סי' מ"ו ומג"א שם וטו"ז יו"ד סי' א' סקי"ז, ולפ"ז לב' טעמים האחרונים יש לומר דבברכת המצות מודה הרמב"ם דמברך אף שהוא באיסור כמובן אבל לטעמים הראשונים גם ברכת המצות לא יברך באיסור. אמנם הרא"ש בר"פ ג' שאכלו הביא ראי' לראב"ד דמברך ע"ד איסור ברכת הנהנין הואיל ונהנה מהא דב"ק דף צ"ד הרי שגזל סאה חטין וכו' אין זה מברך אלא מנאץ, והנה דברי הרא"ש תמוהים דמשמע מדבריו דשם בברכת הנהנין מיירי כמו שהבין פמ"א ח"ב סי' זי"ן וא"כ סותר עצמו עמש"כ בר"פ לולב הגזול הנ"ל דלפי' הכת"ס עכ"ח ס"ל דעל ברכת מצות חלה קאי ולפי דברינו לעיל עכ"ח ס"ל דברכה גופא הוא מצהב"ע ואפילו ס"ל דקאי אברכת נהנין תקשי אמאי מברך, ועוד דבקיצור פסקי הרא"ש ר"פ הגוזל קמא מבואר דס"ל דאברכת מצות חלה קאי דז"ל שם גזל וכו' והפריש ממנו חלה וברך עליה אותה ברכה הוי ניאוץ וכן משמע מדברי תוס' שם שהקשו למה נקט לשה ואפאה הלא משעת גלגול מחויב בחלה ותי' דרבותא קמ"ל ואי אברכת נהנין קאי עכ"ח נקט ואפאה דאינו יכול לאכול בלי אפוי' וגם אין נ"מ אפילו ליכא חיוב חלה משעת גלגול ולא אח"כ, ונ"ל דודאי סובר הרא"ש דעל ברכת המצות קאי אלא די"ל שני טעמים דאינו מברך או משום דמצות הפרשת חלה הוא בעבירה ואיך יברך ה' על שציווה אותו במצוה זו הלא בעבירה אינו חפץ בעשייתה וא"כ גם בברכת הנהנין אין לברך כטעם שלישי ורביעי הנ"ל, אמנם י"ל דמצד שהפרשת חלה הוא עבירה הי' מברך כיון שמ"מ נצטוה על מצוה זו בהיתר רק דמצד שהברכה גופא הוא מצוה והוי הברכה מצהב"ע אינו מברך שמצהב"ע לאו מצוה. ולפ"ז יש לחדש דברכת הנהנין שפיר מברך דנהי דלא עשה מצוה בברכתו מ"מ הלא המאכל אסור בלא ברכה כהקדש כנ"ל ומחויב לברך שלא יאכל איסור:
תמצית הדבר דלטעם א' אסור לברך וא"כ גם ברכת הנהנין אסור לברך אבל לטעם ב' אין. מצוה בברכתו אבל מותר לברך וכדעת כ"מ וממילא ברכת הנהנין מחויב לברך משום שלא יאכל איסור הקדש כנ"ל וזה כוונת הרא"ש מדקאמר גבי ברכת המצוה אין זה מברך אלא מנאץ משמע שחייב לברך אף שמצוה הוא בעבירה אלא שברכתו הוא ניאוץ והיינו שהברכה גופא הוא מצהב"ע, ולכן אינו מחויב לברך ברכת המצוה אבל מותר לברך וא"כ מוכח דבברכת הנהנין מחויב לברך, ובזה מיושב קושי' מעדני יו"ט מאשר"י פסחים ל"ח דס"ל דאינו מברך על מצה גזולה דשם הפי' מצה גזולה אסור לברך עליה וא"ר אושעי' ע"ש שנאמר ובוצע ברך היינו דמפרש שאין האיסור מצד הברכה רק שאסור לאוכלו שהרי הוא גוזל הד"ת בתחילה היינו לכתחילה אבל בסוף פי' בדיעבד דמים הוא דחייב לי' ויוצא וכן פי' קרבן נתנאל שם שהרא"ש הבין כן בדברי ר"א אלא שאח"כ הביא סוף דברי הירושלמי ומסיק דפליגי ור"י ור' אילא סוברים דגם בדיעבד לא יצא משום מהב"ע וא"כ א"ש דאסור לברך עליה היינו ברכת המצוה שהיא ברכה לבטלה כיון שלא קיים מצוה אבל ברכת הנהנין או אפילו ברכת המצוה במקום דמהני מצותו כמו בהפרשת חלה שפיר י"ל אף דאין ברכתו מצוה משום דברכה גופא היא מהב"ע יוכל לברך עלי' וא"ש. ובק"נ פסחים הנ"ל תי' דל"ש מנאץ רק בברכת המצות שאומר וצונו נראה כאלו אומר שציוהו השם לעשות אפילו בגזל אבל בברכת הנהנין ל"ש זה והרא"ש בברכות הביא ראי' מדקאמר בברכת המצות שהוא מנאץ משמע דאם ל"ה מנאץ הי' חייב לברך וא"כ בברכת הנהנין דל"ש ניאוץ שפיר חייב לברך:
תבנא לדינא לדעת ק"נ נ"ל דמברך על השחיטה בנידון דידן דבשלמא בהפרשת חלה הוי ניאוץ שאומר וצונו להפריש מן הגזול שהרי א"י להפריש אלא מי שהוא שלו ואדרבה מצוה עליו להחזירה לבעלים והם יפרישו ועיין תשובת יד אלי' סי' כ"ג דאפילו אחר שקנאו בשינוי מחויב לצי"ש ולהחזיר וגם הפרשה גופא הוא מצוה ואפילו אינו רוצה לאכלו וכמ"ש טו"ז יו"ד סי' א' אבל שחיטה אין מצוה לשחוט רק להסיר האיסור שיוכל לאכלו וכמ"ש בטו"ז הנ"ל א"כ מה ניאוץ איכא במה שאומר וצונו על השחיטה ואפילו בגזל איה"נ שאסור לאכול אפילו גזל בלא שחיטה, ולפמ"ש בדעת הרא"ש גם בהפרשת חלה מותר לברך אלא שאין ברכתו מצוה, ואפילו לדעת הרמב"ם י"ל דוקא ברכת הנהנין אינו מברך משום ב' טעמים האחרונים שכתבתי אבל ברכת המצוה מברך וטעם השני שכתבתי י"ל כמו לדעת הרא"ש שאין ברכתו מצוה אבל מותר לברך, ובשו"ת כת"ס או"ח סי' כ"ב מחלק עוד דברכה שהיא בְעַל מברך גם אם עושה בעבירה ואם מברך בלמ"ד כמו להפריש חלה דקאי על מצוה זו אינו מברך בעבירה משא"כ בעל קאי על כללית המצוה שפיר מברך ועיין טו"ז או"ח סי' ח', מכל הלין טעמי נ"ל שיוכל לברך השחיטה ויש להאריך עוד אבל הוכרחתי לפסוק באמצע מחמת חסרון הבריאות כראוי ולכך אקצר כעת:
ומה שרצה מעלתו לומר שיברך אחר השחיטה שאז כבר קנאו בשינוי ודימה זאת לבהמ"ז. נ"ל לחלק בשלמא חיוב בהמ"ז בא אחר שכבר קנאו בשינוי אבל כאן ברכת על השחיטה הוא על מעשה השחיטה ומעשה זו הי' בעבירה דאז עדיין לא קנאו בשינוי ואיך יברך על מעשה זו, ועוד שמה שמברך לאחריה הוא רק תשלומין שלפניה ואם אין חייב לפניה אין כאן תשלומין ועיין חגיגה דף ב', ולא דמי לדבר דאתיליד ריעותא בסי' י"ט דהתם איגלאי מלתא למפרע שהי' כשר והי' מחויב בברכה לפניה ושפיר יש לו תשלומין אבל כאן גם אח"כ אינו מבורר שהי' מחויב לפניה כי לפני שחיטה באמת לא הי' שינוי:
אבל מה שרצה מעלתו לומר דאינו יכול לברך אח"כ דשתי ברכות ביחד ל"ש לברך וה"נ ל"ש לברך על שחיטה וכיסוי שתי ברכות, לא דמי כלל דמג"א סי' קע"ב לא קאמר אלא ב' ברכות סמוכות על דבר א' דהיינו שתיהם בה"נ על הנאה אחת אבל כאן ברכת השחיטה וכיסוי הם על ב' מעשים וב' מצות ודאי יכול לברך שתיהם סמוכות זל"ז ועיין ביו"ד סי' כ"ח ס"א וטו"ז סק"ב שם. הגע בעצמך אם המל אומר ברכת המילה והוא אביו ואומר גם להכניסו והוי סמוכות, וכן יקנה"ז וברכת אירוסין ונשואין כיון שהם ענינים שונים:
ומה שהקשה בתוס' כתובות ע"ב ד"ה וספרה שהקשו אמאי אין מברכת זבה על ספירתה ותי' שמא תראה ותסתור, והקשה מעלתו מ"ש משחיטה ומילה ושופר דלא חיישינן לקלקול בפסחים דף ו', לק"מ דהתם הוא אומן בזה וחזקה שלא יקלקל דבידו הוא ועיין רשב"א פ"ק דחולין גבי מומר אוכל נבילות אבל זבה אין בידה שלא תסתור. אבל מש"כ מעלתו דבזבה הוי מיעוט המצוי, הוא פלא דהא בלא עת נדתה כתיב על זבה וכתב הרמב"ן בנימוקי חומש שם דאינו רואה בעת ההיא אלא מסיבת חולי ואיך הוא מצוי [עלס"י רפ"א]:
ושוב הקשה מעלתו למה לא תברך בסוף כשתגמור ספירתה והאריך בזה, ולפענ"ד נראה דלק"מ דאם היו חכז"ל מתקנין ברכה על ספירת זבה היו צריכין לתקן שתצרך בכל יום כמו בספירת ב"ד שנת היובל שמברכין בכל שנה וכיון שבכל יום א"א לה למנות ולברך שמא תסתור וכשיתקנו לבסוף לא יהי' הברכה על המנין שהרי בשעת המנין לא הי' יום זה מנוי בודאי וגם לא ברכה בכל מנין שלכל יום לכן לא תיקנו בזה ברכה גם לאחריה על מנין יום א' האחרון וזה כונת תוס' בכתובות דאין מברכין אלא ביובל שמברכין ב"ד בכל שנה שלעולם יוכלו למנות כסדר וכן בעומר ושפיר תיקנו ברכה על כל שנה ויום שמונין אבל זבה שאם תראה תסתור אין לה למנות פי' בברכה ומשו"ה לא תיקנו ברכה כלל אפי' לבסוף ולכן האריכו תוס' בלשונם וא"צ הגה"ה:
ושנית נ"ל דגם במקום דמברך לבסוף צריך לברך תיכף אחר גמר עשיית המצוה והנה זבה טבילתה ביום זי"ן אחר הנץ החמה וטהורה מיד וכמבואר בנדה דף ס"ז וא"כ אז נגמרה מצות ספירה ועדיין אינה יכולה לברך שמא תסתור ביום הזי"ן עד הלילה ואז כבר זמן רב משעת גמר מצוה שהוא בבוקר ולכן לא תיקנו ברכה בזה וזה כונת תוס' במנחות דף ס"ה ד"ה וספרתם דכתבו וגבי זבה דכתיב וספרה ל"ש בה ברכה כיון שסותרת דאי חזיי' אפילו בשביעי סתרה והנך תיבות דאי חזי' וכו' הם ספת יתר, ולפמ"ש א"ש שבאו לתרץ למה לא תיקנו ברכה לבסוף וכנ"ל, ובזה יבוא שלום ינוח על ראשו ידידו דוש"ת:
עמרם הק' בלוהם בק"ק הנ"ל