בית שערים יורה דעה חלק א· רבי עמרם בלום
תשובה מד
שיל"ת ב' איפאלא ג' דסליחות תרנ"א לפ"ק. כוח"ט לאהובי תלמידי הרבני המופלג מו"ה אברהם ווייס נ"י שו"ב ביישוב מ. טעלעגד:
מכתבך קבלתי ונפשך בשאלתך אם מותר לך לעשות מסחר בשומן מאווזות פטומות יען שאתה שוחט האווזות ובודק הוושטין והיינו שאתה תקח האווזות פטומות או יפטמו אותן בביתך ותשחוט אתה האוזות ותבדוק הושטין ותמכור השומן
תשובה: ביו"ד סי' ח"י סח"י הטבח צריך שיטול שכר מן הטרפות כמו מן הכשרות שלא יבא להקל להכשיר כדי לקבל שכרו מן הכשרות ולכן נהגו בקצת מקומות שאין אדם שוחט ובודק לעצמו אלא אותן הממונים מן הקהל והוא מריב"ש סי' ת"ק ומבואר מלשון שו"ע ועוד יותר למעיין בריב"ש שם בפנים דדוקא בנוטל שכר על כשרות ולא על טרפות אסור מדינא אבל בטבח ששוחט ובודק ומוכר לאחרים אעפ"י שמפסיד כשבהמה טרפה מותר מדינא אלא שמכוער הדבר ובעל נפש ראוי' להתרחק מזה ע"ש, והדבר תמוה הלא הא דאסור לקבל שכר כתב הריב"ש שם משום דדמי למקבל שוחדא והרי אמרינן בכתובות ק"ה מאי שוחדא שהוא חד ופירש"י דנותן ומקבל נעשין לב אחד והו"ל כגופי' כדאמרינן התם וא"כ אם אסור למקבל שכר משום דהו"ל כגופא של נותן כש"כ שיהי' אסור שיהי' שוחט ובודק לעצמו ומוכר לאחרים דמורה לגופי' ולעצמו ונראה כיון דאם הוא חסיד ויודע בעצמו שלא יבא להקל אינו אסור אלא משום חשדא עיין בכורות כ"ט ברש"י א"כ י"ל ע"ד דאמרי' בחולין מ"ד איזהו שונא מתנות יחי' זה הרואה טרפה לעצמו ופירש"י כשנולד ספק טרפות בבהמתו ונראה בו טעם לאיסור וטעם להיתר ואינו חס עלי' ואוסרה ודאי שונא מתנות אחרים הוא שאף על שלו אינו חומד להכריע להיתר ע"ש ולפי"ז דוקא בנוטל שכר על הוראתו דמחזי כחומד ממון אחרים לכן יש לחוש שיחשדוהו שמיקל ומכשיר כדי שיקבל שכרו מן הכשרות אבל בשוחט ובודק ומוכר לאחרים דאין רואין שיחמוד ממון אחרים ליכא חשדא כלל מדינא אלא שמכוער:
ובהכי ניחא מה שהעיר השואל בתשו' מהרי"א יו"ד סי' קפ"ז על הר"ש ספ"ב דנגעים שכתב דבדבר דלא איתחזק איסור מותר להורות לעצמו אבל באיתחזק אי' לא ע"ש מהא שכתב הרמב"ם בפיה"מ בכורות כ"ט דיליף מבכור על הטבח שלא ליטול שכר רק מכשרות לבד וכו' אף דלא איתחזק אי' ובבכור איתחזק אי' ולפמ"ש דוקא לענין להורות לעצמו מחלק הר"ש בין איתחזק אי' ללא איתחזק אי' אבל בנוטל שכר דגרע טפי דמחזי כמקבל שוחדא מודה הר"ש דאין חילוק בין איתחזק אי' ללא איתחזק אי' וכרמב"ם:
וגם מה שהקשה שם מחולין מ"ד דרבא שרא טריפתא וזבן מינה בישרא וא"ל בת ר"ח אבא שרא בוכרא ולא זבין מיני' בישרא ומאי קושי' הא בכור איתחזק אי' וטריפתא לא איתחזק אי' נמי לק"מ לפמ"ש דכבר כתב הריב"ש בתשו' הנ"ל ומה שאמרו בהאי דרבה בר בר חנה וכיון דאורי בה היכי זבין מיני' אעפ"י שנותן דמי' היינו כשקונה אחר הוראה דאיכא חשדא דמוזיל גבי מפני שהכשירה ודמי לנוטל שכר ע"ש וא"כ כיון דהוי כנוטל שכר שפיר מודה הר"ש דאין חילוק בין איתחזק אי' ובין לא איתחזק איסורא:
אבל עוד הק' שם מהא דבכורות ל"א דקאמר ונשאל על טהרותיו דהא חזי לי' בימי טומאתו משמע הא לאו הכי אע"ג דלא איתחזק אי' נמי אינו נשאל וכן הק' בתשו' חו"י סי' קכ"ב, ולפענ"ד דסברת הר"ש משום דיש להבין מה חשדא שייך כלל במה שהוא מורה לעצמו בביתו ובחומותיו בחדרי חדרים ועיין תשו' חו"י הנ"ל דל"ל באמת דליכא חשדא אלא בדבר דאית לי' קלא ע"ש, אך לק"מ דהרי קי"ל כל מקום שאסרו חכמים מפני מראית העין אפי' בח"ח אסור כדאמרי' בשבת קמ"ו ע"ב אמנם כבר כתב האשר"י שם ותוס' כתובות ס' ע"א ד"ה ממעכן דבאיסור דרבנן לא אמרינן אפילו בחדרי חדרים אסור ועיין טו"ז או"ח סוס"י רמ"ג [עיין ב"י או"ח סי' של"ו ומג"א סי' ש"א סקנ"ו] ומעתה כך הוא סברת הר"ש דבדבר דלא איתחזק איסור אם כן לא מיבעי לשיטת הרמב"ם דכל ספיקא דאורייתא מותר מן התורה ורק מדרבנן אסור ולהכי לא חיישי' לחשדא בחדרי חדרים אלא אפי' לדעת רוב ראשונים דמה"ת לחומרא מ"מ כאן איכא ס"ס ספק שמא יפה הורה ולא הטהו לבו לטעות בשיקול דעתו להקל מחמת הנאתו עיין תבו"ש סי' ח"י אות ל"ז בשם יש"ש ואת"ל שהנאתו הטה את לבו מ"מ שמא הוא מותר ואף דא"י להתהפך ושם אונס חד הוא מ"מ לפי מה דמשמע מפמ"ג ריש דיני ס"ס אף דלא הוי ס"ס כדינו מ"מ כיון דאיכא שני צדדים להתיר מותר מה"ת מטעם רובא רק מדרבנן אסור ע"ש ולהכי לא חיישי' לחשדא בחדרי חדרים אבל באיתחזק איסור דהספק אסור מה"ת משום דמוקמי' אחזקה שפיר חיישי' לחשדא אפי' בחדרי חדרים, ולפי"ז התם בבכורות דנשאל על טהרותיו אפי' בס"ט ברה"י דספיקו טמא ודאי מה"ת ואפי' ס"ס לא מהני ועיין תוס' פסחים יו"ד ד"ה ספק ושפיר הוי אי' דאו' אפי' בלא איתחזק אי' ושפיר חיישינן לחשדא ולהכי הוצרך לומר משום דחזיא לי' בימי טומאתו:
ובזה מיושב מ"ש הש"ך סקל"א ללמד זכות על שלוקחין כרכשות מכשרות לחוד דלהא לא חשדינן לי' שיאכל טרפות וא"כ יצטרך למוכרם ומתירא שמא ירגישו בזה והק' תבו"ש א"כ בנשאל על טהרותיו דחזי לי' בימי טומאתו תיפוק לי' משום דלא חשדינן לי' שיאכל איסור ועוד מה הק' תוס' בכורות ל"א ור"ש פ"ב דנגעים מהא דעירובין ס"ג דצורבא מרבנן חזי לנפשי' הא לא חשדינן לי' שיאכל איסור ולפי האמור לק"מ דהש"ך לא קאמר דלהא לא חשדי' לי' שיאכל טרפות אלא למאי דמסיק הר"ש דבדבר דלא איתחזק מותר להורות לעצמו וע"כ דבדבר דלא איתחזק אי' לא חשדי' לי' שיאכל אי' ובשוחט לא איתחזק אי' כמ"ש טו"ז סקט"ו משום דרמאש"מ הן וכן בהא דעירובין ס"ג דת"ח חזי לנפשי' נמי לא איתחזק אי' מה"ט שכתב טו"ז אבל מקמי דידעי' חילוק זה בין איתחזק ללא איתחזק שפיר הק' תוס' ור"ש מהא דחזי לנפשי' דהרי בבכור חזי' דחשדי' לי' שיאכל איסורא דמשו"ה אינו רואה בכורות עצמו וכן מדצריך בנשאל על טהרותיו טעמא דחזי לי' בימי טומאתו אבל לבתר דמחלק הר"ש בין איתחזק ללא איתחזק שפיר כתב הש"ך דבלא איתחזק לא חשדי' לי' שיאכל אי' משא"כ בבכור דאיתחזק שפיר חשדי' לי' אפי' שיאכל אי' וכן הא דנשאל על טהרותיו דומה לאיתחזק איסורא וכמוש"ל וחשדינן לי' שיאכל איסור וצריך טעמא דחזי' לי' בימי טומאתו:
ולפום ריהטא יש ראי' ברורה לטו"ז דבשוחט לא מקרי איתחזק איסורא משום דרוב מאש"מ הן מהא דעירובין דחזי לנפשי' אך יש לחלק בסברא ישרה דדוקא אם בדבר זה עצמו שמורה איתחזק איסור מקודם אסור להורות אבל כאן הוא מורה בסכין ובסכין לא איתחזק איסורא רק בבהמה ומשו"ה חזי לנפשי' וכעין דאמרינן בחולין י' סכין איתרעי בהמה לא איתרעי ה"נ בבהמה איתחזק איסור סכין לא איתחזק איסורא:
והטו"ז סקי"ד מלמד זכות על לקיחת הכרכשות מן הכשרות לחוד שלא נחשדו להאכיל טרפות בשביל דבר קטן כזה ולא דמי להא דאילא ביבנה בבכורות כ"ט ששם יש חשד בשביל דבר גדול ותבו"ש אות ל"ז תמה הא הרמב"ם בפיה"מ למד דין שכר השחיטה ממתני' דבכורות כ"ט הנוטל שכרו להיות רואה את הבכורות וכו' והתם לא פירשו כמה הוא שכרם אם מרובה אם מועט משמע דהכל בכלל איסור וכן בחשדא דחולין מ"ד נמי לא חלקו בין רב למעט ועוד דד' איסורות דאילא ביבנה נמי לאו דבר חשוב הוא והאריך בזה, ועוד תמה עמ"ש טו"ז שמצא כן לרש"ל והרי היש"ש פא"ט כתב טעם אחר להתיר ע"ש והנה על קושיא זו האחרונה נראה שהטו"ז כוון למ"ש יש"ש שם שמותר לטעום ממנו מעט כדי לברר הוראתו ולהכי שרי אבל אין זה מעלה ארוכה לקושיתו מחו"מ סי' ש"ו דכתב הטור משום נטילת הכרכשות מקרי בשכר וחייב לשלם אם קלקל הרי דלקחו זאת בשכרם ומ"מ מותר:
אבל בעיקר קושיותיו נ"ל לחלק דהאי דאילא ביבנה שלקח שכר על כל בכור בפ"ע אף שגוף השכר הי' מעט מ"מ אם אינו מתירו מפסיד כל שכרו וטרח בחנם זה מקרי דבר גדול שהרי אינו רוצה לטרוח בחנם ואיכא חשדא שהתיר כדי לקבל שכרו שלא יטרח בחנם ובהכי מיירי נמי הרמב"ם בפיה"מ בשכר שחיטה וכן האי דחולין מ"ד דזבין בישרא מטריפתא דשרי אבל בהאי דחו"מ מיירי בשוחטים ממונים מן הקהל שאין אחר רשאי לשחוט והי' זה שכרם שנוטלין הכרכשות מן הכשרות ובשביל זה שוחטין גם עופות ומטעם זה כתב רש"ל הובא בש"ך סק"ח דהוי ש"ש גם על התרנגולי' וא"כ הכרכשות מכשרות של כל השנה הוי שכר שחיטה שלהם על כל מה ששוחטין כשרות וטרפות ועופות והוי כאלו קצבו להם שכר מנה לשנה ואח"כ מכרו להם במנה זו הכרכשות מן הכשרות ועיין בריב"ש סי' ת"ק בשם הראב"ד וכיון דרוב בהמות כשירות ויש להם שכר טוב בעמלם וגם מיעוט טרפות יש בהם שהם טרפה ודאי ובזה אין חשד שיאכילו טרפה ודאי רק במיעוטא דמיעוטא שיש צד להקל חשדי' להו שיקילו ובזה שפיר כתב טו"ז שבשביל דבר קטן מעט דמעט משכרן לא נחשדו להאכיל טרפות וא"ש:
ויש"ש פרק אלו טרפות סי' ח' הביאו תבו"ש מלמד זכות דדוקא בחכם שמורה עפ"י שיקול דעתו יש חשד אבל שוחט שאינו מורה אלא בדין המפורש להיתר ליכא חשדא ע"ש:
והגר"א ווילנא בס' אלי' רבא בספ"ב דנגעים כתב כל הלכות שבתורה אדם מורה לעצמו חוץ מג' אלו נגעים ונדרים ובכורות שתלויין במאמר פה נגעים שיאמר הכהן טמא או טהור ונדרים שיאמר החכם מותר ובכורות שיאמר היחיד מומחה או ג' הדיוטות כשר ע"ש, [ועיי' בשאילת יעב"ץ ח"א סי' קל"ח] ונראה כוונתו כיון דאפי' הוא טהור ומותר וכשר לא מהני עד שיאמר כן חיישינן שיחשדוהו שהתיר שלא כדין כיון דתלוי במאמר פיו יחשוב שאפי' טועה מהני כמו דאמרי' בר"ה בקידוש החודש דתלוי בב"ד שיאמרו מקודש החודש אתם ואפי' שוגגין ומזידין ומוטעין אבל בעלמא לא חיישינן שיתיר האיסור ואפי' איתחזק איסורא ובתשו' מהרי"א סי' קפ"ז הביא כן בשם חי' רשב"ץ על מס' נדה דף כ' דחכם יכול להורות לעצמו בכל או"ה חוץ מנגעים ונדרים ובכורות ע"ש, וכן בתשו' מהרי"א שם מסיק לדינא דמותר להורות לעצמו אפי' באיחזק איסורא והגם מה שהביא שם מתשו' חו"י ולחם חמודות אין ראי' כ"כ דהתם חלקו רק על הר"ש דמחלק בין איתחזק אי' ללא איתחזק אי' אבל החו"י הניח בצ"ע איך נאמן אפילו בלא איתחזק אי' היכא דאיכא למיחשדי' דמשום רווחא התיר וס' בית הלל ובל"י אין אתי לעיין בהם אבל מ"מ כיון דלא ס"ל לחלק בין איתחזק איסור ללא איתחזק אי' א"כ כמו שמעשים בכל יום שמורים לעצמו בלא איתחזק ה"נ באיתחזק אי':
ומעתה בנ"ד כיון דמשום נוטל שכר מכשרות ליכא רק משום דמורה לעצמו בדבר דאיתחזק איסורא א"כ לכל חבל נביאים שהבאתי שחולקין על הר"ש וטו"ז שפיר מותר להורות אפילו באיתחזק איסורא וכן הורה זקן בתשובת מהרי"א וכן מעשים בכל יום שת"ח מורה לעצמו אפילו באיתחזק איסורא אלא דלדעת הש"ך אין ראי' ממעשים בכל יום דנהי דלא חשיד שיאכל הוא עצמו איסור אבל למכור לאחרים יש לומר דאיכא חשדא אבל הרי התבו"ש חולק על חילוקו של הש"ך. אלא אפי' לדעת ר"ש וטו"ז דבאיתחזק אי' אסור להורות מ"מ בהוראת וושט אף דבנקובת וושט אין שחיטה מועלת מ"מ כבר העלה חוו"ד סי' ק"י בסקכ"ז וחת"ס יו"ד סי' כ"ד דבספק נקובת הוושט לא מקרי חזקת אי' דדוקא בספק שהה או דרס שהספק אם מעשה השחיטה הי' כהוגן מקרי חזקת איסור אבל אם מעשה השחיטה ודאי הי' כהוגן רק שיש ספק נקובת הוושט ל"ש חזקת אי' דרוב אין וושטין נקוב ע"ש, ובמק"א הבאתי ראי' לדבריהם מהא דקי"ל ברס"י כ"ה דא"צ לבדוק אחר שמוטה דאף דשמוטה הו' ספק בשחיטה מ"מ ל"ש בזה בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת כיון דלאו בחזקת שנעקרו הסימנים קיימי ע"ש בש"ך סק"ב וה"נ לאו בחזקת נקובת הוושט קיימא ושפיר מותר להורות בזה ומ"ש הטו"ז שאם אירע לו הוראה אל יורה היינו בספק בשחיטה כגון ספק שהה או דרס וזה דלא כפמג"ד שכתב באוזות שמלעיטין דליכא רוב כשרות הוי חזקת איסור ולפמ"ש אין כאן חזקת איסור ובלא"ה דבריו מגומגמים שפתח באוזות שמלעיטין דהוי איתחזק איסורא וכתב ע"ז דליתא דרוב כשרות אלא דנימא סמל"ח והו"ל פלגא ופלגא וא"כ ליכא חזקת איסור וסיים אמנם כן באוזות שמלעיטים וודאי לא וצ"ע:
ולפ"ז מעיקר הדין מותר להורות אלא מצד המנהג שנהגו בקצת מקומות שאין אדם שוחט ובודק לעצמו אלא אותן הממונים מן הקהל והנה מלשון רמ"א משמע באותו שאינו ממונה מן הקהל אינו שוחט ובודק לעצמו אפי' לאכול הוא עצמו ובזה וודאי שהממוני' מן הקהל שוחטים ובודקי' לעצמן לאכול וא"כ ה"ה למכור לאחרים נמי מותרי' אותן הממונים מן הקהל וטעמא נ"ל דדוקא אם כל טבח הי' שוחט ובודק לעצמו ומוכר הוא מכוער אבל הממונים מן הקהל הם זהירין וזריזין כמו"ש המחבר סעי' י"ז וגם הוא תחת השגחת הקהל והרב ושייך בי' דלא מרע אומנתו ואין בזה מנהג כלל שלא לשחוט ולבדוק לעצמו ולמכור לאחרים וא"כ עיסקא דידך ודאי שרי לעשות ואין בו בית מיחוש, ומכ"ש דיש לצרף ג"כ כיון שאין לך רשות להורות גם בדיני וושט בדבר התלוי בשיקול הדעת רק בדין המפורש להיתר ובזה ל"ש חשדא כמו"ש בשם יש"ש, וגם כיון שבענין המסחר מיעוטא דמיעוטא טרפות התלוי בשיקול הדעת הוא דבר קטן אין בזה חשדא כמו שכתבתי לעיל בכוונת הטו"ז:
אבל מה שהבאת משמ"ח אות כ"א שכתב ובמקומות שהעכו"ם הרבה ושוחטי' לעולם עד שיש די לצורך ישראל אז אינו נוגע כלל בדבר ומותר ליטול רק מהכשרות א"כ גם באוזות אינו נוגע שיכול למכור לעכו"ם מיעוט טרפות, טעית בזה מאוד דהתם אינו מפסיד כלל אם יטריף שהרי ימכרו זו לעכו"ם וישחטו אחרת לצורך ישראל ויקח ממנה הכרכשתא וכמו"ש הכרתי אות כ"ז אבל באוזות אם ימכור לעכו"ם הרי טרפה לעכו"ם בזול יותר ומפסיד שפירי"ל דהוי נוגע ואיכא חשדא:
וגם מ"ש לדעת הש"ך כיון שהשוחט אוכל הכרכשתא אינו נחשד שיאכל נבלות וטרפות וה"נ כיון שאתה וב"ב אוכלין הבשר מן האוזות ליכא חשדא, שגית בזה דהתם כתב הש"ך שאם ימכרם ירגישו בזה וכתב תבו"ש דזה שייך רק בכפר קטן אבל בעיר גדולה שיש הרבה כרכשתות שא"צ לו ומוכרח למוכרם א"כ שמא ימכור הטרפות שהכשיר לאחרים ובזה לא ירגישו כלל וה"נ כיון שתשחוט הרבה כדי לאסוף שומן וא"כ אפשר שא"צ לכל בשר האוזות ותמכור מהבשר לאחרים ואיכא חשדא שהמיעוט שהכשיר שלא כדין מוכר:
וגם מ"ש שרוב כשרות בוושט מדמכשרי' בנאבד הוושט בלי בדיקה כמבואר בש"ך סי' ל"ג סס"ק כ"ג ובתבו"ש אינו ראי' דבנאבד שפיר מכשרינן אף דאם אנו בודקין אותו אין רובם כשרות היינו משום שאנו מטריפין מספק ומחמת חומרא וכמו"ש רמ"א ויותר טוב שלא לבדוק ולסמוך על הרוב מלבדוק ולהקל במקום דאיכא ריעותא וא"כ גם באלו שאנו מטריפין יש בהם הרבה שהם כשרות ולהכי בנאבד סמכינן על הרוב שרוב אוזות כשרות אבל בוושטין שאנו בודקין אפשר שאין אנו מכשירין הרוב ושפיר יש חשדא שהכשיר מה שהי' לו להטריף עפ"י דין והנך רואה בעיניך שהפמג"ד העיד דבאוזות המלעיטים רוב ליכא:
כתבתי כ"ז כדי להעמידך על האמת ושלא תסמוך על שיקול דעתך ואל תורה רק בדבר המפורש להיתר אבל עסק דידך נראה לפענ"ד דמותר מטעמים שכתבתי ומ"מ אם בני מקומך ירננו ע"ז תסיר ממך עקשות פה ותמנע מלעשות, ובזה אומר תכתב ותחתם בספרן של צדיקים לאלתר לחיים כנפשך ונפש רבך דו"ש:
עמרם הק' בלוהם בק"ק הנ"ל