אור ברסלב

בית שערים יורה דעה חלק א· רבי עמרם בלום

תשובה מב

תשובה מא

שיל"ת ב' איפאלא עש"ק לס' בא תרמ"ז לפ"ק:

ברכות והצלחות, ושובע שמחות, לבן יקיר בני אהובי הרב המאוה"ג חו"ב כמו"ה יצחק יעקב נ"י בלוהם רב בקה"י בנס"מ:

נעימות ימינך קבלתי בעתו ושמחתי בשלומך תל"י אשר גם אתנו תל"י החו"ש וגם שמחתנו בפעליך בשמחת תורה ויעתר יצחק להשיב תשובה שלימה ויען כי זה ימים רבים אשר לא באתי בעריכת שפתים ובבינת הלב בפלפולא דאורייתא עמך לכן פניתי אני מכל עמלי לעיין בדבריך והנני להשיב בעזהי"ת כיד ד' הטובה עלי:

ותחילת דברי פיך חכמה לפשוט מה שנסתפק פמ"ג יו"ד סימן ח"י בשפ"ד אות ח' בהא דפסקינן שם בשו"ע דאם מצא סכינו יפה קודם שחיטה ואחר שחיטה מצא בה פגימה מסוכסכת ואמר ברי לי שלא עשיתי אלא הולכה לבד שחיטתו פסולה משום דכל מלתא דלא רמיא עלי' דאינש לאו אדעתי' כמ"ש ש"ך סק"ח בשם הפוסקים וכתב פרי תואר אות וי"ו דאם ראו עדים ואמרו ברי אין לאסור ומסופק פמ"ג אם הטעם משום אחד אומר בדדמי וב' לא כמו ע"א במלחמה או הטעם כיון דהוא טרוד בעבודתו לאו אדעתי' אבל אחר אפילו אחד מהימן ע"ש, וכבר נתעוררתי בספיקתו של הפמ"ג הנ"ל בשנה העברה ע"י ידידי הרב מו"ה נתן האפפמאנן נ"י דומ"צ דק"ק גרוו"ד [עיי' בסי' הקדום], ואתה באת למפשט מהא דאמרינן בשבועות מ"א דאם אומר פרעתיך בפני פו"פ ואתו פו"פ אמרי להד"מ דלא הוחזק כפרן משום מלתא דלא רמיא עלי' דאינש לאו אדעתי' ורש"י פירש שם דאלוה קאי אבל מדברי הרמב"ם פ"ו מטוען ה"ד מבואר דפירש שקאי אעדים וכן שיטות הרבה ראשונים עיין ש"ך חו"מ סי' ע' סק"ו א"כ מבואר דגם בשנים אמרינן מלתא דלא רמיא וכו' לאו אדעתי':

ולפענ"ד אין ראי' מזה דעיין בסמ"ע סימן ע"ט סקכ"ט שפירש כל מלתא דלא רמיא וכו' ור"ל כל מילי דאין האדם מחויב לעשות וגם אין לו תועלת בעשייתו באותו ענין שעשאו אז הו"ל עשייתו בענין שעשאו מלתא דלא רמיא עלי' לעשותו באותו ענין וכיון דלא רמיא עלי' לא שם זכרונו עליו לזכור באיזה אופן עשאו ומשו"ה פעמים משנה מהענין ואומר בהיפך ממה שהי' עיי"ש, ומדבריו למדתי דיש תרי גווני מלתא דלא רמיא עלי' דאינש האחד בשעת ראיית המעשה שמספר עכשיו לא הי' רמיא עלי' לחקוק ענין המעשה בזכרונו, ושנית שגם בשעת הגדה לא רמיא עלי' להגיד המעשה הזו למשל שם בסי' ע"ט סי"א בשעה שעבר בצד העמוד לא רמיא עלי' למידע ולזכור שעבר כאן כי מה נ"מ וגם בשעת הגדה לא רמיא עליו לומר שלא עבר בצד עמוד זה כי אפילו עבר יכול לומר שלא לוה לכן אמרינן שלא הוחזק כפרן כי אומר בדדמי, וה"נ בנידון דרמב"ם הנ"ל כיון דמלוה חבירו בעדים א"צ לפרעו בעדים א"כ בשעה שראו שפרעו לא רמיא עליהו מידי כיון דא"צ לעדותם וגם בשעת הגדה לא רמיא עליהו להעיד מה"ט דא"צ לעדות שפרעו ובכה"ג שפיר אמרינן גם גבי שני עדים מלתא דלא רמיא עלי' דאינש לאו אדעתי' ואומרים בדדמי ולכן לא הוחוק כפרן אבל בנידון דפמ"ג נהי דבשעת ראי' הוי מלתא דלא רמיא עליהו למידע אם עשה רק הולכה או עשה גם הובאה מ"מ הלא בשעת הגדה רמיא עליהו להגיד האמת כדי שלא יכשילו באיסור נבלה שפיר י"ל דדוקא באחד חיישינן שאומר בדדמי ולא בשנים כמו במת במלחמה באה"ע סימן י"ז וכדאמרינן שבועות מ"ד ע"ב כי מטי זמן חיובא רמי אנפשי' ומידכר ע"ש ה"נ אמרינן בשני עדים אם גם בשעת הגדה הוא מילתא דלא רמיא חיישינן שאומרים בדדמי אבל אם בשעת הגדה הוא מלתא דרמיא אף דבשעת ראי' הי' מלתא דלא רמיא לא חיישינן דאמרו בדדמי כיון דעכשיו הוא מלתא דרמיא רמי אנפשיהו ומדכרי:

ויש לי קצת עיון בסמ"ע שם שכתב מלתא דלא רמיא עלי' דאינשי אמרו פי' אמרו לאותו דבר ובטור כתב אמר והוא היא ע"ש, ואינני יודע מנ"ל דהוא היא דלמא פי' אמרו לשון רבים קאי על העדים דלא רמיא עליהו למידע ולזכור אם עבר בצד עמוד פלוני והטור דנקט אמר לשון יחיד קאי אלוה וצ"ע:

ושוב דחית ראי' זו דודאי בשנים לא אמרינן משום דלא רמיא עליהו יאמרו שניהם בדדמי אבל אפשר שאחד מהם אומר בדדמי ולא השני ומשו"ה בנידון הרמב"ם שפיר אמרינן דלא הוחזק כפרן דאחד אפשר שאמר בדדמי ואפילו השני לא אמר בדדמי מ"מ משום ע"א לא הוחזק כפרן אבל בנידון פמ"ג דע"א נאמן באיסורין שפיר י"ל דשנים נאמנים דניהו דאחד אומר בדדמי מ"מ נשאר עוד אחד דאינו אומר בדדמי וסגי בזה, אך כתבת ע"ז כיון דא"א לברר איזה אומר בדדמי הי מיניהו מפקת וא"כ אי נימא דליכא חשש בדדמי על שניהם גם על חד לא חיישינן שאומר בדדמי היכא דאיכא שנים. הנה בגמר דבריך אתה נתפס שאין זה סברא כלל כאן הי מיניהו מפקת דאין אנו צריכין לברר כלל מי הוא שאינו אומר בדדמי רק כיון שיש אחד שאינו אומר בדדמי יהי' איזה שיהי' סגי בזה והרי אפילו בע"א אומר שהלוהו מנה וע"א אומר מאתים גובה מנה משום דיש בכלל מאתים מנה כדאיתא בחו"מ סימן ל' משום דהאחד לא דייק ועיין נתה"מ שם אות ג' אף דלא ידעינן איזהו דלא דייק, אך גוף הדחייה ג"כ ליתא כי אם אמרינן בשנים מלתא דלא רמיא הפי' הוא דחיישינן משום דלא רמיא אמרי בדדמי ולא משקר במזיד וא"כ לצד דלא אמרינן זה בשנים הטעם משום דאי בדדמי איך איתרמי שיכונו עדותן וא"כ כיון שמכונים ע"כ האמת הוא כן ולכן כיוונו עדותן וא"כ ע"כ אין שום אחד מהם אומר בדדמי ועיין תוס' פסחים י"ב ד"ה לר"מ דלא תליא הטעות כלל בשני עדים:

אבל לפענ"ד כל הפלפול מעיקרא דדינא פרכא לפמ"ש ב"ש סי' י"ז ס"ק קנ"ג דדוקא בשני עדים כשרים לא חיישינן דאמרי בדדמי אבל במאה נשים שפיר שייך בדדמי וכתב וכן מסתבר דבתר סהדותא דתרי סהדי לא דייקינן ע"ש, מבואר דהסברא כך דוקא בע"א דגם היכא שנאמן הוא מצד הסברא בעדות אשה מדרבנן משום מדעל"ג או משום דייקא ומינסבא וכן בסוטה משום דאיכא רגלים לדבר וכן באיסור משום דאל"כ אין אדם מתארח אצל חבירו או אין אדם חוטא ולא לו ודאי אומר אמת א"כ היכא דשייך בדדמי אין ראי' שאמת כדבריו ולכן אינו נאמן אבל בשני עדים כשרים שנאמנים מכח גזיה"כ אעפ"י שאפשר שהעידו בשקר כמ"ש הרמב"ם פ"ז מיסוה"ת ה"ז לא דייקינן בתרווייהו למימר דאמרי בדדמי וא"כ לרמב"ם דאמרינן בשנים מלתא דלא רמיא ואמרו בדדמי ואין להם דין שני עדים כשרים בזה שוב גם על שניהם חיישינן שאומרים בדדמי וז"פ:

ומ"ש ליישב מדוע בהא דפרעתיך בפני פו"פ פי' הרמב"ם דקאי אעדים ולא כפרש"י דקאי אלוה ובהאי דלא עברתי בצד עמוד זה פי' דקאי מלתא דלא רמיא אלוה ולא אעדים וגם לח"מ שם עמד בזה, וכתבת לחלק דמשום דלא רמיא עלי' אפשר שאומר על מה שנעשה שלא נעשה אבל לא שיאמר על מה שלא נעשה שנעשה, ולפ"ז בהאי דפרעתיך בפני פו"פ ל"ש על הלוה שאומר אם לא היו עדים שהיו עדים אבל על העדים שייך שפיר שאומרים על מה שהי' שפרע שלא הי' ולא פרע אבל בהך דלא עברתי בצד עמוד זה ל"ש אעדים שאומרים אם לא עבר שעבר לכן פירש אלוה שאמר על מה שהי' שעבר שלא הי' שעבר, הנה זה החילוק נכון בסברא אך כתבת שאין לך ראי' לזה ואני מצאתי און לך וממקומו הוא מוכרע ממ"ש הכ"מ פ"ו מטוען דין ה' בכונת הרמב"ם דהא דאמרינן בג"פ באומר פרעתיך בפני פו"פ דצריך לברר ויבואו ויעידו היינו כדי שאם יאמרו שפרע יפטר משבועה אבל אם באו ואמרו להד"מ לא הוחזק כפרן ובשבועה סגי לי' ע"ש, והוא פלא כיון דלרמב"ם מלתא דלא רמיא קאי אעדים א"כ כמו דאמרינן אם אומרים להד"מ שלא פרע לא משגחינן בהו משום דלא רמיא עליהו א"כ ה"נ כשאומרים פרע לא מהימנם משום דלא רמיא עליהו ואמאי יפטרו משבועה אע"כ כסברא הנ"ל דדוקא שיאמרו על פרע לא פרע אפשר משום דלא רמיא עליהו אבל שיאמרו על לא פרע פרע א"א משום דלא רמיא עליהו וא"ש:

אך הגם שגוף הסברא נכונה דל"ש טעות במלתא דלא רמיא רק מיש לאין ולא מאין ליש מ"מ במ"ש אין מקום לזה דאפשר דהלוה טעה בין גברא לגברא וכסבור שפרע בפני אלו ולא פרע אלא בפני אחרים וכמ"ש הסמ"ע סי' ע' סק"ט וסבור שפרעו לפני הני ולא פרעו אלא בפני אחרים או בינו לבינו וכן בלא עברתי בצד עמוד אפשר גם בעדים כיון דלא רמיא עליהו שראו איש אחר וסברו כי הוא זה ולא טעו מאין ליש רק מיש ליש. ובהכי ניחא מ"ש רמ"א סוס"י כ"ט דאם העד אומר שפלוני הי' עמו ואותו הפלוני אומר שלא הי' עמו אין זה הכחשה דאין העד מדקדק מי הי' עמו בשעת עדות כי אין הפי' שטעה מאין ליש שלא הי' איש עמו והוא טועה שזה הי' עמו רק הפי' שאחר הי' עמו והוא טועה שזה הי' עמו והוא מיש ליש וכן משמע להדיא בתשובת הרא"ש שממנו דין זה והביא ראי' מהאי דפרעתיך בפני פו"פ הנ"ל וסיים כיון דנאמן לומר פרעתיך בלא עדים לא שם אל לבו לזכור מי היו העדים שפרע את חבירו בפניהם וכו' מבואר דהטעות הוא בין גברא לגברא וא"ש:

ומה שנ"ל בזה למה לא פי' הרמב"ם כרש"י משום דבאמת ק"ל אמאי הוי מלתא דלא רמיא על הלוה הא אם אין לו עדים שפרע צריך לישבע היסת כדין כופר הכל וא"כ שפיר רמיא עליו לזכור מי המה העדים כדי ליפטר משבועה, אך למ"ש תוס' שבועות מ"ז ד"ה נשבע דשבועות היסת לא נתקנה אלא בימי ר"נ י"ל דהאי עובדא דשבועות מ' דאמר סבר ר"ש למימר והוא בר פלוגתא דר"נ הי' עוד קודם שנתקנה שבועות היסת ושפיר פירש"י דהוי מלתא דלא רמיא גם אלוה, אבל רמב"ם דקאי לדינא אחר שניתקן שבועות היסת ושוב הוי על הלוה מלתא דלא רמיא כנ"ל ולכן צריך לפרש דהוי מלתא דלא רמיא על העדים דאפילו במקום שמצוה להעיד עיין ברמב"ם ברפ"א מעדות וכ"מ שם מ"מ זה רק אם הזמינו לעד ורמיא עליו ורואה ויודע העדות אבל אין מצוה לראות ולידע כדי שיוכל להעיד ומכ"ש להעיד כדי לפטרו משבועה אפשר דאינו מצוה כלל ואפילו למ"ד גורם לממון כממון מ"מ אם האמת אתו בידו לישבע וליפטר ועיין שבועות ל"א:

ובזה אמרתי פרפרת נאה ליישב דעת הרה"מ פ"ו מטוען ה"ה שכתב בדעת הרמב"ם דבהלכה ד' מיירי שלא הלוהו בעדים לכן אם אמר פרעתיך בפני פו"פ ובאו ואמרו להד"מ לא הוחזק כפרן אבל בהלכה ה' מיירי בהלוהו בעדים לכן אם אמרו להד"מ הוחזק כפרן והקשה לח"מ א"כ למה כתב הרמב"ם שמצריכין אותו להביאן כדי להפטר משבועה לימא שהצריכוהו לכך כדי שאם יכחשוהו יוחזק כפרן וישלם, ולפמ"ש י"ל ותחילה אסביר הטעם אמאי בהלוהו בעדים הוחזק כפרן, ונ"ל לפמ"ש תוס' ב"מ ט"ו ע"ב ד"ה ונתן דהיכא דאיכא פלוגתא דאמוראי ל"ש לומר אדם יודע ע"ש, ולפ"ז בהלוהו שלא בעדים דלכ"ע א"צ לפרעו בעדים שפיר העדים יודעין מזה והוי מלתא דלא רמיא עליהו לזכור את פרעו כיון דאינו רק לפטר משבועות היסת וכנ"ל אבל בהלוהו בעדים דאיכא פלוגתא דאמוראי אי צריך לפרעו בעדים בשבועות שם ובכ"ד א"כ נהי דקי"ל א"צ לפרעו בעדים מ"מ ל"ש לומר דודאי העדים ידעו שא"צ לפרעו בעדים והוי מלתא דלא רמיא כיון דאיכא פלוגתא דאמוראי אדרבה כיון שהם אומרים בבירור להד"מ אמרינן שחשבו דצריך לפרעו ורמיא עליהו ושפיר הוחזק כפרן, אמנם כ"ז לענין העדים אבל אכתי תקשי אמאי הוחזק כפרן יאמר הלוה שהוא ידע דין אמת שא"צ לפרעו בעדים והוי לגבי דידי' מלתא דלא רמיא וטעה שפרע בפני אלו ובאמת פרע בפני אחרים או בינו לבינו, משו"ה כתב הרמב"ם דלגבי לוה בלא"ה לא הוי מלתא דלא רמיא שהרי צריך להביאם כדי להפטר משבועה וכנ"ל וא"ש:

וביישוב דעת הרמב"ם שפי' בהאי דפרעתיך בפני פו"פ דמלתא דלא רמיא קאי אעדים ובהא דלא עברתי בצד עמוד פי' דקאי אלוה שעמד עליו לח"מ, נלפענ"ד סברא ישרה דבאמת יש להבין אהא דכתב הרמב"ם דהוי מלתא דלא רמיא אעדים הא אמרינן בשבועות מ"ד גבי בעה"ב טרוד בפועליו ואומר בדדמי דבעבר זמנו אין השכיר נשבע ונוטל משום דכי מטי זמן חיובא דבל תלין רמי בעה"ב אנפשי' ומידכר וה"נ עדים בשעה שמעידין הוי מטי זמן חיובא דהרי אם מעידין בשקר עוברין על לא תענה ברעך עד שקר וליתא בחזרה דכיון שהגיד אינו חוזר ומגיד ואמאי לא נימא דרמי אנפשיהו ומדכרי, ובשלמא שם ביו"ד סימן ח"י שפיר אמרינן דהוי מלתא דלא רמיא דבאיסור ודאי אינו עובר על לא תענה ואי משום שעובר על לפ"ע אם יכשיל באיסור הא אכתי לא מטי זמן חיוב דהא יכול לחזור ולהגיד עכ"פ באמתלא ולא מיבעי' לדעת ש"ש ש"ו פ"ח דאפילו העיד בב"ד יכול לחזור ולהעיד כיון דלא בעי הגדה בב"ד בשני עדים ודאי א"ש דאפי' שני העדים שהעידו בב"ד יכולין לחזור ולהעיד אלא אפילו לדעת חוו"ד סי' קפ"ה דאפילו ע"א באיסור אם העיד בפני ב"ד אינו חוזר ומגיד והוא מתשובת הר"ן סימן מ"ז עפ"י תוספתא רפ"ב דכתובות ועיין ש"ש ש"ו פי"ג, מ"מ י"ל דהתם מיירי שהגיד חוץ לב"ד דודאי חוזר ומגיד ואפילו מעיד אח"כ בב"ד אפשר דשוב לא מהני כיון שהעיד כן פ"א חוץ לב"ד שוב לא יחזור וכמ"ש תוס' שבועות שם ד"ה כי לענין בעה"ב דכיון שהתחיל לכפור שוב לא יודה דאינו נותן לב להיות נזכר פן יהא מוחזק שקרן ע"ש אבל שני עדים המעידין בב"ד בדבר הצריך ב"ד ואין הגדתם חוץ לב"ד כלום אמאי לא נימא דרמי אנפשיהו ומדכרי כדי שלא יעברו בלא תענה כיון שא"י לחזור ולהגיד, [ע"ל סימן רי"ד ובית שערים אה"ע בהתק"ע] אמנם יתכן למ"ש הר"ן בשבועות ל' דאין אנו יודעין ליודעים אנו לא מקרי חוזר ומגיד אלא בראשונה לא הגידו כלום ועכשיו מגידים ע"ש, ולפ"ז באומר פרעתיך בפני פו"פ והם אומרים להד"מ אין כונתם שהם יודעים שלא פרע אלא כלפי שהוא אומר שהם יודעים שפרע אומרים הם להד"מ שאינם יודעים ושפיר חוזרים ומגידים שפרע ואינם עוברים בלא תענה שאינם יודעים לא הגידו כלום ושפיר שייך מלתא דלא רמיא לאו אדעתי', וכ"ז בהאי דאומר פרעתיך בפני פו"פ והם אומרים להד"מ דהוי כאין אנו יודעים אבל בהאי דלא עברתי בצד עמוד זה והם אומרים שיודעים שעבר שפיר הוי הגדת עדות ועוברים בלא תענה ואינם חוזרים ומגידים שפיר א"א לפרש אעדים כקושיא הנ"ל דכיון דמטי זמן חיובא רמי אנפשיהו ומדכרי לכן הוכרח הרמב"ם לפרש דקאי אלוה וא"ש נכון. וכעת לבי בל עמי לעיין יותר ולשות חכמה בטוחות, ואלקי הרוחות, ישביע נפשינו בצחצחות, ושובע שמחות, ורוב ברכות והצלחות. והיתה הרוחות, לעסוק בתורה ועבודה לשמה ללמוד וללמד לשמור ולעשות ולירד לעומקה של הלכה, ומאת ד' נשא ברכה כנפשך ונפש אביך הנאמן הדוש"ת:

תוכן העניינים

בית שערים יורה דעה חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה